Loading AI tools
מחזמר אמריקאי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קינקי בוטס (באנגלית: Kinky Boots) הוא מחזמר אמריקאי עם מוזיקה ושירים מאת סינדי לאופר ולברית מאת הארווי פירסטיין.
.jpg) | |
| מילות השירים | סינדי לאופר |
|---|---|
| מבוסס על | סרט הקולנוע "קינקי בוטס" |
| ליברטיסט | הארווי פירסטיין |
| מוזיקה | סינדי לאופר |
| הצגת בכורה |
2 באוקטובר 2012  |
| שפה | אנגלית |
| אתר רשמי | |
  | |
המחזמר מבוסס על סרט הקולנוע הבריטי משנת 2005 "קינקי בוטס", שנכתב על ידי ג'ף דין וטים פירת' בהשראת אירועים אמיתיים. המחזמר מספר את סיפורו של צ'ארלי פרייס אשר ירש מאביו מפעל לייצור נעליים ויוצר שותפות עסקית עם דראג קווין בשם לולה על מנת לייצר סדרת מגפיים גבוהים על מנת להציל את העסק הכושל.
בשנת 2006 עלה הרעיון להפקת המחזמר, ובשנת 2010 הורכב צוות היוצרים. ההפקה המקורית הוצגה לראשונה בשיקגו באוקטובר 2012, עם בימוי וכוריאוגרפיה מאת ג'רי מיטשל, בכיכובם של סטארק סנדס ובילי פורטר בתפקיד צ'רלי ולולה, בהתאמה. הופעת הבכורה של המחזמר בבברודוויי הייתה ב-4 באפריל 2013, לאחר מספר הצגות הרצה שהחלו ב-3 במרץ 2013. המחזמר קיים סיבוב הופעות ברחבי ארצות הברית ב-2014.
"קינקי בוטס" לא זכה להצלחה מסחרית מיד עם צאתו, וגם לא לביקורות חיוביות מצד המבקרים, וזאת בניגוד למחזות זמר אחרים שעלו בברודוויי באותה השנה, כמו "מטילדה". אל "עונת הפרסים" של התיאטרון "קינקי בוטס" הגיע כאנדרדוג. אולם פחות מחודש לאחר הצגת הבכורה, המחזמר הצליח לצלוח את תקופת השפל הזו, וזכה לעלייה בקהל הצופים ולהכנסות בקופות מכירת הכרטיסים בהתאם. ההפקה זכתה ל-13 מועמדויות לפרס טוני (שיא של אותה שנה), וזכתה ב-6 פרסים, לרבות פרס טוני למחזמר הטוב ביותר. סינדי לאופר, שזו הפעם הראשונה שלה ככותבת שירים בברודוויי, זכתה בפרס טוני עבור הלחן הטוב ביותר, ובכך הפכה לאישה הראשונה שזוכה לבד בקטגוריה זו. אלבום הקלטת שירי המחזמר בביצוע צוות השחקנים המקורי נכנס לרשימת בילבורד 200. בשנת 2016, הפקה בריטית של המחזמר זכתה בשלושה פרסי אוליבייה, לרבות בפרס המחזמר הטוב ביותר.
המחזמר מבוסס על סרט קולנוע בריטי משנת 2005 באותו השם,[1] שנוצר בהשראת סרט תיעודי משנת 1999 ששודר ב-BBC כחלק מסדרה בשם Trouble at the Top. הסרט מתאר את הסיפור האמיתי של סטיב פייטמן, שנאבק להציל את בית החרושת המשפחתי שלו מסגירה והחליט לייצר נעלי פטיש לגברים, תחת המותג "Divine Footwear".[2][3] דריל רות', מפיקת תיאטרון זוכת פרס טוני,[4] ראתה את הסרט בפסטיבל הסרטים של סאנדנס 2006 והתאהבה ב-"לב ובנשמה שלו". היא הרגישה שהנושאים שלו מהדהדים וחשבה שלסיפור יש פוטנציאל להיות מעובד למחזמר. במקביל, באופן עצמאי, האל לופטיג ראה את הסרט בלונדון וחשב גם הוא "כי הלב והאנושיות שלו (והכוכבת הראשית הגדולה מהחיים) יכולים להיות מתורגמים בצורה טובה לתיאטרון מוזיקלי".[5] בתוך שנה, רות' רכשה את הזכויות לעיבוד תיאטרוני של הסרט וחברה ללופטיג, מפיק תיאטרון זוכה פרסי טוני ואוליבייה.[6][7]
נכון לאמצע 2008, רות' ולופטיג היו בדיונים עם ג'רי מיטשל, כבמאי אפשרי של המחזה, אבל הם עדיין לא מצאו מחזאים.[8] אחרי שרות' שלח למיטשל את ה-DVD של הסרט, האחרון התלהב ממנו.[9] רות' ולופטיג שכרו את מיטשל לביים ואת הארווי פירסטיין לכתוב את המחזה.[6][10] מיטשל ידע שפירסטיין הוא חברה של סינדי לאופר, והוא חשב שיחדיו הם יהוו צוות מוצלח ליצור את המחזמר.[9] פירסטיין הסכים ולבסוף פנה אל לאופר לכתוב את השירים[3] כי הוא "ראה בעיבוד זה הזדמנות לעבוד עם מישהי בעלת טווח מוזיקלי גדול", מישהי שיכולה לכתוב גם מוזיקת מועדונים וגם "... שירי מחזות זמר".[11] לאופר הצטרפה לצוות הקריאטיבי ביוני 2010.[12] הפרויקט האחרון של לאופר לפני "קינקי בוטס" היה אלבום אולפן בשם "Memphis Blues", בעוד פירסטיין עבד על "נערי העיתונים" כשהתחיל את העבודה על "קינקי בוטס".[11] הפקה זו הייתה הפעם הראשונה שבה לאופר כתבה שירים לתיאטרון,[10] על אף ניסיון עבר שלה כשחקנית, כאשר הופיעה בשנת 2006 בהפקה של "אופרה בגרוש" בברודוויי.[13] בין יצירותיו הקודמות של פירסטיין היו מספר יצירות על מלכות דראג: "כלוב העליזים" ו-"סיפור אהבה בשלושה פרקים".[14] לאופר אמרה שהיא עצמה מזדהה עם מלכות דראג.[15]
עוד טרם הפקה זו, פירסטיין ולאופר זכו לשבחים רבים על עבודותיהם לאורך השנים. פיירשטיין כבר זכה בארבעה פרסי טוני: עבור כתיבה ומשחק ב-"סיפור אהבה בשלושה פרקים", עבור משחק ב-"היירספריי ועבור כתיבת "כלוב העליזים"; לאופר היא זמרת, כותבת שירים ושחקנית שזכתה בפרסים רבים, לרבות פרסי גראמי ואמי, על שיריה והופעותיה.[16][17][18] פיירשטיין ציין כי ישנו שינוי במוקד העלילה של המחזמר לעומת הסרט - הדגש בסרט הוא יותר "על הצלת בית החרושת", בעוד המחזמר כולל "מופע של דראג קווינז שרות כשהן עוברות לאורך פס הייצור".[3][9] הוא אמר כי ההבדל העיקרי הוא שהמחזמר, "ביסודו, [הוא] על שני בחורים שמגיעים מעולמות מנוגדים לכאורה, שמבינים שיש להם הרבה מן המשותף, החל מהצורך לעמוד בפני האבות שלהם".[9] ההשראות של לאופר נעו בין האזנה כילדה להקלטות של הוריה של מחזות הזמר "סאות' פסיפיק" ו-"סיפור הפרברים", כמו גם השראות מוזיקליות מגוונות כמו "אביב בהרי האפלצ'ים" של אהרן קופלנד וזמרת הפופ לנה דל ריי.[11] בריאיון לפטריק הילי מ"הניו יורק טיימס", לאופר ופירשטיין סיפרו כי בעיבוד התיאטרוני של הסרט הם הדגישו נושאים של קהילה ויחסי אבות-בנים על מנת לקדם מסרים של סובלנות וקבלה עצמית.[19]
ב-6 באוקטובר 2011 נערכה הקראה ראשונה ל"קינקי בוטס".[20] לאופר הייתה מעורבת באופן פעיל בהליך העריכה של הטקסט לאחר שהחלה ההקראה של המחזמר.[11] בינואר 2012, הודיעה רות' כי ההפקה תחל את שלב עבודת הסדנה באותו החודש, וכי סטארק סנדס ובילי פורטר לוהקו לשני התפקידים הראשיים.[21][22] באוגוסט 2012 הודיעו המפיקים על מועד הצגת הבכורה של ההפקה בברודוויי - ה-4 באפריל 2013.[10]
מערכה 1
צ'רלי פרייס הוא בנו של בעלים של מפעל בבעלות משפחתית מזה 3 דורות לייצור נעליים בנורת'המפטון (השיר "Price &Son"). מאז שצ'רלי נולד הוא מיועד לתפוס את מקומו של אביו כמנהל המפעל ולהמשיך את השושלת, אך הוא חולם על עתיד אחר יחד עם ארוסתו ניקולה (השיר "The Most Beautiful thing in the World"), ועובר לגור איתה בלונדון כדי לעבוד בשיווק נדל"ן ומאכזב את אביו. סמוך לאחר מכן אביו של צ'רלי נפטר מהתקף לב והוא וצ'רלי נאלץ לחזור כדי לנהל את המפעל, שמסתבר שנמצא בקשיים כלכליים. הוא נפגש בפאב עם חבר, גם הוא דור ממשיך למוכרי נעליים ומבקש ממנו עזרה כדי להיפטר מהמלאי הקיים (השיר "Take What You Got").
כשהוא עוזב את הפאב, צ'רלי נקלע להיתקלות בין שני גברים לבין לולה הדראג קווין. הוא מנסה להגן עליה, אך לולה מגנה על עצמה ובטעות מכה גם את צ'רלי. בעוד צ'רלי שוכב מעולף בחדר ההלבשה שלה, לולה מבצעת את המופע שלה (השיר "Land Of Lola"). בשיחה ביניהם לאחר מכן לולה אומרת כי אין מגפיים יפות על עקב סטילטו אשר יצליחו לשאת את משקלו של גבר בוגר, על אף שזהו חלק קריטי מכל מופע דראג.
צ'רלי חוזר אל המפעל ומבין שייאלץ לפטר עובדים. לורן, אחת מהעובדות בפס הייצור, מתפרצת כלפיו כשהוא מודיע לה שהיא תפוטר ואומרת לו שמפעלים אחרים שרדו בעקבות כניסתם לנישות חדשות. צ'רלי נזכר בדבריה של לולה ומזמין אותה אל המפעל, כדי לעזור לו לעצב מגף סטילטו שיחזיק ויהיה נוח גם עבור גבר. יום לפני הגעתה צ'רלי יושב לבדו במפעל ותוהה על המצב בו הוא נמצא ועל המשך דרכו, אך נמלא התלהבות ואופטימיות (השירים "Charlie's Soliloqui", ו- "Step One").
לולה מגיעה למפעל עם פמליית מלכות הדראג שמלוות אותה. כשהיא רואה את אב הטיפוס שעיצב צ'רלי היא פוסלת אותו בטענה שהוא גברי וגס. צ'רלי חוזר ואומר שלא ניתן לייצר נעל עם עקב סטילטו שתישא את משקלו של גבר, ואז מתערב ג'ורג', מנהל המפעל ומציע טכניקה אחרת של יציקה שתוכל לעשות זאת, והעובדים כולם נדבקים בהתלהבותה של לולה (השיר "The Sex Is In The Heel"). צ'רלי מפציר בלולה להישאר ולעזור בעיצוב קו הנעלה חדש שיושק בתצוגה העתידה להתקיים במילנו בעוד שלושה שבועות. לולה מהססת לאחר שכבר קיבלה מספר עקיצות והתייחסות מזלזלת מצד אחדים מעובדי המפעל ובראשם עובד בשם דון. צ'רלי מרעיף עליה שבחים ותחנונים עד שהיא מסכימה.
צ'רלי מכריז בפני העובדים כי הם מתקדמים ומתמקדים אך ורק בקו המגפיים החדש. הוא מודה ללורן שנתנה לו את הרעיון ומציע לה קידום לתפקיד ניהול התצוגה במילנו. לורן חוששת ונרגשת, מקבלת את הצעתו, ומבינה שהיא מתאהבת בו (השיר "The History of Wrong Guys").
לולה מגיעה למפעל למחרת בחליפת גבר ודון וחבריו צוחקים עליה. היא מתבצרת בשירותים וצ'רלי מנסה לנחם אותה. לולה מספרת לו כי אביה רצה שתהפוך למתאגרף מקצועי והתנכר ממנה כשהגיעה לאחד מהקרבות כמלכת דראג. צ'רלי מצידו משתף גם הוא בהתמודדותו מול אביו והשנייים מגלים עד כמה דומה מורכבות רגשותיהם כלפי אבותיהם. בקרבה שנוצרת ביניהם, מגלה לולה לצ'רלי את שמה המקורי ומוצאה: סיימון מקלפטון (השיר "Not My Father's Son").
ניקולה, ארוסתו של צ'רלי, מגיעה מלונדון יחד עם הבוס שלה, ריצ'רד ביילי, המציע לקנות את המפעל ומציג לצ'רלי את התוכניות עבור השטח, לפיהן המפעל יסגר והמתחם יהפוך לבית דירות. צ'רלי מסרב אך נדהם לגלות שאביו הסכים לתוכנית זו טרם מותו, משום שחשב שצ'רלי לא ינהל את המפעל.
בינתיים זוג מגפי ה"קינקי בוטס" הראשון מיוצר והעובדים חוגגים זאת (השיר "Everybody Say Yeah").
מערכה 2
עם זאת, לא כולם מתלהבים משינוי קו הייצור ועובדים מסוימים ובעיקר דון המאיים, מתגרים בלולה וגורמים לה להרגיש בלתי רצויה. לולה מצידה עוקצת את דון בחזרה ומגייסת לעזרתה חלק מהעובדות כדי להוכיח לדון שהיא יותר קרובה לגבר האידיאלי מאשר דון עצמו (השיר "What a Woman Wants"). היא מציעה לדון עסקה: היא תעשה כל דבר שיגדיר דון כמעשה "של גבר", בתנאי שדון יעשה כל דבר שהיא תגדיר מצידה ככזה. דון מסכים, וקובע שלולהצריכה לקיים מולו קרב אגרוף בפאב. צ'רלי מנסה לעצור את הקרב לאור עברה של לולה והכשרתה כמתאגרף מקצועי, אך נכשל.
בקרב עצמו, לולה גוברת על דון במספר סיבובים, אך לבסוף נותנת לו לנצח (השיר "In This Corner").כשצ'רלי שואל אותה מדוע עשתה זאת, היא משיבה שהיא לא הייתה יכולה לנהוג בכזאת אכזריות ולהשפיל את דון לפני חבריו.
כדי להחזיק את המפעל ולהבטיח שכל המגפיים יהיו מוכנות לתצוגה במילנו, משקיע צ'רלי במפעל את כל הכספים הפרטיים שלו. הוא נמצא בלחץ רב, נתקף בפחד שהמגפיים אינן טובות מספיק, ומכריח את העובדים בצורה קולנית ואגרסיבית לבצע את העבודה מחדש. תוך כדי כך מגיעה ניקולה, שנמאס לה מניסיונותיו של צ'רלי להציל את המפעל, ומסיימת את מערכת היחסים ביניהם.
כשצ'רלי מבין שלולה קיבלה כמה החלטות בנוגע להכנות ולייצור בלי להתייעץ איתו, כולל החלטה שחברות הפמליה שלה יהיו אלו שידגמנו את הנעליים בתצוגה במקום דוגמנים מקצועיים, הוא מתפרץ כלפיה ומשפיל אותה בפני העובדים. לולה הנסערת עוזבת את המקום ויתר העובדים נוטשים גם הם והולכים לביתם. צ'רלי שנותר לבדו תוהה בדבר המשקל של מורשת אביו ובדבר עמידתו בזכות עצמו (השיר "Soul of a Man").
לורן מוצאת את צ'רלי ואומרת לו לחזור למפעל, משום שדון שיכנע את כל העובדים לחזור לעבודה ולוותר על משכורת של שבוע כדי להבטיח שהמגפיים יהיו מוכנות בזמן לתצוגה במילנו. צ'רלי המום ואסיר תודה, ולא מבין למה דון עשה זאת. מסתבר שהמשימה שלולה הטילה על דון כדי ש"יהיה גבר" היא לקבל מישהו כפי שהוא, ודון החליט ליישם זאת על צ'רלי.
בדרך לשדה התעופה לטיסה למילנו, מתקשר צ'רלי ללולה ומשאיר לה הודעה ארוכה מלאת רגש, ובה הוא מתנצל על התנהגותו. לולה אינה זמינה משום שהיא מופיעה באותה עת בבית אבות בעיר הולדתה ובקהל נמצא גם אביה הזקן, בכיסא גלגלים (השיר "Hold Me in Your Heart").
צ'רלי ולורן מגיעים למילנו, אולם אין להם דוגמנים. צ'רלי לא מתייאש ומחליט לעלות בעצמו על הבמה כשהוא נועל את המגפיים. הוא בקושי מצליח לצעוד ונראה כי האירוע כולו יהיה אסון מוחלט, כשלפתע מופיע לולה יחד עם פמלייתה והן מצילות את המצב. כל החבורה חוגגת את ההצלחה, צ'רלי מזמין את לורן לדייט ומנשק אותה, ואפילו ג'ורג' ודון צועדים במגפי קינקי בוטס, במסר חד משמעי שעליך להיות פשוט מה שאתה רוצה להיות (השירים "Raise You Up", "Just Be").
בניסיונה הראשון של לאופר לכתוב שירים למחזמר הבימתי, היא גילתה שנדרש ממנה מאמץ מתמשך לכתוב שירים שונים לדמויות השונות.[23] לאופר התבדחה על הקושי שלה לכתוב את המחזמר הראשון שלה: "עד כמה קשה לכתוב שירים על אופנה, מערכות יחסים משונות, אנשים משנים את דעתם ואת נעליהם?"[9] השיר הראשון שכתבה לאופר היה שיר הפתיחה, שכלל מגוון רחב של קולות.[18] התהליך שלה היה להגות שיר ולשיר אותו לתוך האייפון שלה, והמעבד המוזיקלי שלה סטיפן אורמוס היה מעלה אותו על הכתב.[9] על אורמוס הייתה מוטלת המשימה לפרק את השיר להרמוניות, "ליצור את מוזיקת הליווי המקשרת בין הסצינות והשירים" ולעבד את החומרים.[24] השירים נעו בסגנונותיהם "מפופ לפאנק, לגל חדש, לטנגו, עם מילים אישיות מאוד".[11] מבקרת הניו יורק טיימס, מלנה רייצ'יק, כתבה: "על אף שיש הרבה שירים מלהיבים, הלב הרגשי של 'קינקי בוטס' הוא בלדות על העומס הרגשי שבציפיות ההורים [מילדיהם]".[11] המוזיקה משתמשת בתזמורת בת שנים עשר נגנים, המורכבת מקלידים, כלי הקשה, בס, גיטרות, אבוב, כינור, ויולה, צ'לו, חצוצרה וטרומבון.[25][26]
| מס' | שם השיר | ביצוע |
|---|---|---|
| 1 | Price & Son Theme/The Most Beautiful Thing | מר פרייס, צ'ארלי הצעיר, סימון הצעיר/לולה הצעירה, ניקולה, צ'ארלי, הלהקה |
| 2 | Take What You Got | הארי, צ'ארלי, פטרונים |
| 3 | Land of Lola | לולה והמלאכים |
| 4 | Land of Lola (Reprise)[27] | לולה והמלאכים |
| 5 | Charlie's Soliloquy | צ'ארלי |
| 6 | Step One | צ'ארלי |
| 7 | Sex is in the Heel | לולה, פאט, ג'ורג', המלאכים, לוריין, צ'ארלי, עובדי המפעל |
| 8 | The History of Wrong Guys | לוריין |
| 9 | Not My Father's Son | לולה, צ'ארלי |
| 10 | Everybody Say Yeah | צ'ארלי, לולה, לוריין, המלאכים, עובדי המפעל |
| מס' | שם השיר | ביצוע |
|---|---|---|
| 1 | Price & Son Theme (Reprise) | הלהקה |
| 2 | What a Woman Wants | לולה, פאט, דון, ג'ורג', עובדות המפעל |
| 3 | In This Cornera | לולה, דון, פאט, טריש, המלאכים, עובדי המפעל |
| 4 | Charlie's Soliloquy (Reprise) | צ'ארלי |
| 5 | Soul of a Man | צ'ארלי |
| 6 | Hold Me in Your Heart | לולה |
| 7 | The History of Wrong Guys (Reprise) | לוריין |
| 8 | Raise You Up/Just Be | הלהקה |
| דמות | הפקת ברודוויי המקורית[26] | סיבוב ההופעות המקורי בארצות הברית[28] | הפקת לונדון המקורית | הפקת אוסטרליה המקורית[29] |
|---|---|---|---|---|
| צ'ארלי פרייס | סטארק סנדס | סטיבן בות' | קיליאן דונלי | טובי פרנסיס |
| לולה | בילי פורטר | קייל טיילור פרקר | מאט הנרי | קאלום פרנסיס |
| לורן | אנאליי אשפורד | לינדזי ניקול צ'מברס | איימי לנוקס | סופי רייט |
| ניקולה | לנה האל[30] | גרייס סטוקדייל | איימי רוס | טיגן ואוטרס |
| הארי | אנדי קלסו | מייק לונגו | פול איירס | ג'ייק ספיר |
| מר פרייס | סטיבן ברגר | דייוויד מקדונלד | אלן ויקארי | גלן באצ'ר |
| סיימון האב | יוג'ין בארי-היל | הורס ו. רוג'רס | רוברט גרוס | אריק רסמוסן |
| דון | דניאל שרמן | ג'ו קוטס | ג'יימי באוגאן | ג'ו קוסקי |
| ג'ורג' | מרקוס נוויל | קרייג וולסקו | מיכאל הובס | ניית'ן קרטר |
| פט | טורי רוס | בוני מיליגן | קלואי הארט | סם הייגן |
| טריש | ג'ניפר פרי | אמיליה קורמאק | גיליאן הארדי | אמה פאואל |
| ריצ'רד ביילי | ג'ון ג'פרי מרטין | רוס לקיטס | מייקל וינסן | מת'יו פרדני |
| מנהל הבמה | אדינה אלכסנדר | אן טולפגין | וריטי קואד | דניס דבלין |
| מגי | קרוליין באומן | בלייר גולדברג | סופי איסס | הילרי קול |
| צ'ארלי הצעיר | סבסטיאן הדג'ס תומאס | אנתוני פיקרלו | בו קריפס בן דוסון אדוארד גרין |
עשו בורקרט ג'ייקוב בורקרט קודי הייז טיילר מאקי |
| לולה הצעירה | מרקיז ניל | אנדרו תיאו ג'ונסון | ננה אג'ימן-בדיאקו ג'יימס גבע טומו ריטסאנג |
ארון דייוויד אוליבר דה לוס סנטוס ויליאם אוקלי ג'ואל סופנט |
ב-6 בפברואר 2012 דיווח השיקגו טריביון כי המפיקים של "קינקי בוטס" שוקלים לנצל תוכנית תמריצים ממדינת אילינוי עבור הצגות הרצה מחוץ לעיר של הפקת ברודוויי המקורית של המחזמר.[37] ב-22 בפברואר 2012 דווח כי הצגות ההרצה יחלו באוקטובר 2012.[38][39] ב-28 ביוני 2012 פורסמה רשימת צוות השחקנים המלאה.[40] ההפקה ערכה חזרות באולפני New 42nd Street שבניו יורק בספטמבר 2012. המופע החל את הצגות ההרצה שלו ב-2 באוקטובר 2012 בשיקגו עד ל-4 בנובמבר 2012.[9][17][41] המחזמר עלה עם בימוי וכוריאוגרפיה של ג'רי מיטשל, עיצוב תפאורה של דייוויד רוקוול, עיצוב תלבושות של גרג בארנס, תאורה של קנת' פוסנר ועיבוד מוזיקלי של סטיבן אורמוס. אנשי הצוות הקריאטיבי של ההפקה זכו בעבר לשבחים ולפרסים על עבודות קודמות. מיטשל זכה בפרס טוני על הכוריאוגרפיה של החידוש משנת 2005 של המחזמר "כלוב העליזים"; גם בארנס ופוסנר זכו בעבר בפרסי טוני; רוקוול היה מועמד לפרס טוני ולפרסי תיאטרון אחרים.[16][17][18]
מיטשל ורוקוול שיתפו פעולה בעבר ב-"היירספריי", "תפוס אותי אם תוכל" ו-"לא רק בלונדינית".[42] מיטשל אמר לעיתון הניו יורק טיימס כי הסצנה "Everybody Say Yeah", שבה צוות השחקנים חוגג את יצירת הזוג הראשון של "קינקי בוטס" עם כוריאוגרפיה הכוללת שימוש במסוע, דרשה התאמות חוזרות ונשנות כגון תוספת של מסילות בטיחות ושליטה במנגון על ידי אחד השחקנים.[43] המעצב דרק מקלין ציין כי אין זה נדיר שתוצאת שיתוף פעולה בין כוריאוגרף ומעצב היא חדשנית ומסקרנת, כמו סצנת הריקוד על המסוע. מקלין התרשם מכך ש"סדרה של מסועים התפרקה, סובבה והותאמה לסיפור" על מנת להדגיש את הכוריאוגרפיה של "חבורת גברים בעקבים גבוהים". לגבי המסועים הוא אמר, "מעולם לא השתמשו בהם באופן דינמי כמו זה, ויצרו סדרה של הפתעות, עם סוג כזה של אתלטיות פרועה שנראית ממש מסוכנת. זה אחד השילובים המרגשים יותר של עיצוב הבמה וכוריאוגרפיה שאני זוכר".[42]
לאחר הצגות ההרצה, להקת השחקנים שבה לחזרות, והמחזה עבר מספר שינויים (בין השאר: שני שירים חדשים נוספו, ושיר אחד ירד).[3] המחזמר הוצג לראשונה בברודוויי ב-4 באפריל 2013, ב-Al Hirschfeld Theatre, במסגרת של הצגות הרצה, כאשר הבכורה הרשמית התקיימה ב-4 באפריל 2013.[44][45] צוות השחקנים המקורי הן של שיקגו והן של ברודוויי כלל את בילי פורטר בתפקיד לולה, סטארק סנדס בתפקיד צ'ארלי ואנאליי אשפורד בתפקיד לורן.[46][40] פורטר, בפרט, זכה לשבחים רבים מצד המבקרים על הופעתו.[47][48]
בעיתון הניו יורק טיימס נכתב כי בעונת 2012–2013, רוב המחזות החדשים בברודוויי היו "בהשראת סרטים או ספרים".[10] הטיימס סבר כי המחזמר עלה בתיזמון מוצלח, שכן הוא עוסק בבעיות חברתיות אקטואליות שהיו קיימות באותה העת, כגון "אבטלה כרונית, מצוקה כלכלית וקריסת ייצור"[45] וכן זכויות להט"ב. לפני ה-9 ביוני 2013, מועד טקס חלוקת פרסי טוני, "קינקי בוטס" הזדנב מאחורי המתחרה הגדול שלו, "מטילדה", בקופות הכרטיסים.[49][50] עם זאת, פחות מחודש לאחר עלייתו, "קינקי בוטס" השיג את יריבו וגבר עליו במדד ההכנסות השבועי.[51] "קינקי בוטס" זכה בשישה פרסי טוני (מספר הזכיות הגבוה ביותר באותה השנה), לרבות בפרס טוני למחזמר הטוב ביותר. למחרת, מכרה ההצגה כרטיסים ב-1.25 מיליון דולר, ומכירות הכרטיסים המוקדמות שלה לתאריכים עתידיים הפכו לסחורה חמה.[50] "קינקי בוטס" הציבה שיא חדש בתיאטרון אל הירשפלד,[52] ו-"החזירה את ההשקעה הכספית של 13.5 מיליון דולר במכירות מוקדמות תוך 30 שבועות",[53] מהירות הגבוהה יותר מכל מחזמר אחר עם תקציב גדול בהיסטוריה האחרונה.[54][55] בחודש אוקטובר 2013, "קינקי בוטס" היה המחזמר השני הגבוה ביותר במחירי כרטיסים בברודוויי, שני ל-"ספר המורמונים".[53] נכון ל-7 במאי 2017, המחזמר הכניס קצת יותר מ-235 מיליון דולר.[56]
הצלחתו הכלכלית של המחזמר הביאה לשינוי באקלים התרבותי בארצות הברית, ותרמה לקבלת קרוס-דרסינג וטרנסג'נדריות.[57] לדוגמה, ב-28 בנובמבר 2013, חברי צוות השחקנים של המחזמר ביצעו את קטע הסיום של ההצגה בשידור הטלוויזיה הארצי של מצעד חג ההודיה של מייסיס. צופים רבים ציינו כי לדעתם, הביצועים לא היו מתאימים לתוכנית משפחתית.[58][59] לעומת זאת, היו גם צופים שבירכו על כך שתוכנית הטלוויזיה כוללת מסרים של הכלה וגיוון.[60] באופן זה, הצלחת המחזמר מילאה תפקיד חשוב ב-"התחלת דיאלוג", הן בתמיכה ובביקורת והן בהכוונת הצעדים הדרושים כדי "לפתוח את הראש"[60] ואת הלבבות של הציבור הרחב כלפי אמריקאים המשתייכים לקהילת הלהט"ב. פיירשטיין הגיב ואמר כי ההכללה של ההצגה במצעד משקפת הפחתה בדעות הקדומות ועלייה בפתיחות שיש כלפי אנשי הלהט"ב בחברה.[61] ב-26 באוגוסט 2015 הוצג המחזמר בפעם ה-100 בברודוויי.[62]
צוות השחקנים המקורי של הפקת המחזמר שעלתה בטורונטו, עם אלן מינגו ג'וניור בתפקיד לולה וגרהם סקוט פלמינג בתפקיד צ'רלי, החל ב-4 במאי 2015 בחזרות עם ג'רי מיטשל ושאר אנשי הצוות הקריאטיביים של הפקת ברודוויי. הצגות הרצה של ההפקה החלו ב-16 ביוני 2015 עם הצגת בכורה רשמית ב-28 ביוני, שזכתה לשבחים רבים מצד המבקרים.
בתחילה, ההפקה נועדה לרוץ מיוני ועד ספטמבר 2015 בתיאטרון המלכותי אלכסנדרה, עם צוות שחקנים קנדי ברובו,[63] בתחילת יולי, פורסם כי ההפקה תמשיך לרוץ עד נובמבר.[64] תקופת ההרצה של ההפקה הורחבה מאוחר יותר ל-3 בינואר, ל-6 במרץ ולבסוף ל-15 במאי 2016,[65][66] מועד בו הועלתה ההצגה בפעם האחרונה, בטרם אולם התיאטרון נסגר לצורך שיפוצים נרחבים.[67]
בינואר 2014 פורסם כי מיטשל מתכנן להעלות את המחזמר בוסט אנד של לונדון, ומנהל משא ומתן להזמנת אולם תיאטרון לשנת 2015.[68] ב-6 בפברואר 2015, סוכם שהמחזמר יתחיל בהצגות הרצה בתיאטרון אדלפי ב-21 באוגוסט 2015, עם ערב פתיחה רשמי ב-15 בספטמבר.[69] מכירת הכרטיסים החלה ב-2 במרץ.[70] ב-23 באפריל 2015 אושר כי קיליאן דונלי ומאט הנרי יגלמו את דמויותיהם של צ'ארלי ולולה בהתאמה, יחד עם איימי לנוקס בתפקיד לורן, איימי רוס בתפקיד ניקולה, ג'יימי בוגאן בתפקיד דון ומייקל הובס בתפקיד ג'ורג'.[71] הפקה זו הייתה להפקה הראשונה בלונדון בה נמכרים רק כרטיסים שאינם מודפסים על נייר, אלא באמצעים טכניים אחרים כמו טלפון נייד.[72] אף על פי שעלילת המחזמר מתרחשת בעיירה בריטית, עדיין נדרשו מאמצים מסוימים מצד ההפקה על מנת להסיר ממנה את האלמנטים האמריקאים של ההפקה של ברודוויי.[73] ב-5 במאי 2017 דווח כי מאט הנרי יעזוב את ההפקה ואת התפקיד של לולה לאחר שנתיים בתפקיד. הוא הופיע כ-750 פעמים, עד לעזיבתו ב-8 ביולי 2017. ב-15 בינואר 2018 ההפקה ציינה 1,000 הופעות בוסט אנד.[74] ב-12 ביוני 2018 פורסם כי ההפקה תרד ב-12 בינואר 2019, לאחר 1,400 הופעות.[75]
פרט להפקות בארצות הברית, קנדה ובממלכה המאוחדת, המחזמר הועלה בצורה מקצועית גם בקוריאה הדרומית, אוסטרליה, שוודיה, גרמניה ופולין.
באוקטובר 2012, לאחר עליית המחזמר בשיקגו, כריס ג'ונס, מבקר בשיקגו טריביון, תיאר את המופע כ"הפקה חמה, חביבה, חמודה, סנטימנטלית, רחבת לב ומרווחת בצניעות".[76] מבקר אחר שיבח את הלחן, המחזה, הבימוי, ובעיקר את בילי פורטר; בנוסף, העיר כי יש מקום להחליף את שיר הפתיחה, להגביר את קצב העלילה במערכה השנייה, וכן להבליט את סיפור האהבה בין צ'ארלי לבין לורן.[48]
הופעת הבכורה של המחזמר בברודוויי זכתה לביקורות מעורבות, אך בעיקר חיוביות.[77] המופע זכה בפרס "בחירת המבקרים" מטעם הניו יורק טיימס, Time Out ניו יורק וניו יורק מגזין, והוא נכלל ברשימת "חובת צפייה" ("Must See") של אנטרטיינמנט ויקלי.[78]
בן ברנטלי מהניו יורק טיימס העביר ביקורת חיובית, וכינה את המחזמר "מעורר השראה" והשווה אותו למחזות זמר אחרים מצליחים בברודוויי: "כמו ללכת עד הסוף (כוריאוגרפיה של ג'רי מיטשל) ובילי אליוט - המחזמר, [קינקי בוטס] מתרחשת בעיר תעשייתית בריטית, בה קיימת מצוקת תעסוקה וקיים צורך בהעלאת המוראל; כמו כלוב העליזים ופריסילה, מלכת המדבר, היא מציגה מלכות דראג כמי שמעלות את מצב הרוח. וכמו היירספריי, המחזמר אליו היא הדומה ביותר מבחינת הסגנון, קינקי בוטס עוסקת בעידוד [הצופה] למצוא את התשוקה שלך, להתגבר על דעות קדומות ולנפץ סטריאוטיפים."[79] ברנטלי כתב שהמוזיקה של סינדי לאופר, המאופיינת ב"אהבה וחום" שהן הסימן המסחרי שלה, משלבת "רגשנות ואקסצנטריות" וכי התלבושות והמגפיים האדומות והגדולות בעיצובו של גרג בארנס "גנבו את ההצגה". הוא גם שיבח את "Raise You Up/Just Be", כאחד השירים הצפויים להיות הזכורים ביותר עבור הקהל מאז "You Can't Stop the Beat" של היירספריי. עם זאת, ברנטלי לא שיבח את המחזה שכתב הארווי פירסטיין, בטענה כי הפך את המערכה השנייה לדביקה, בה מוצגות בעיקר קלישאות.[79]
מבקר תיאטרון של "Time Out" בניו יורק כינה את המופע "הדגם של מחזמר מודרני גדול".[80] סוכנות הידיעות AP כינתה אותו "סיפור אהבה גדול על בנים, על המשפחות שלנו ועל עור בצבע אדום. ... תודה לאל על הארווי פירסטיין - הוא יוצר קסם תיאטרלי", אבל למרות הביקורת על המחזה, נכתב כי המחזמר משרת מטרה חשובה - להעצים לא רק את הדמויות המרכזיות, אלא את כל הקהל, ברוח הקבלה.[81] לדברי גרוסמן, המחזמר מסב את תשומת הלב למוסכמות מגדריות, "ממקם את הדמות השולית כמרכזית במחזה של תיאטרון המוני ... ויוצר שינוי בפרספקטיבה של הצופה".[82] שיר הסיום "Raise You Up/Just Be" מעיד על העצמת הפרט, העצמה ל-"פשוט להיות" ללא תלות ב-"תפקידים המגדריים המדכאים הקשורים באופן ישיר להשקפות הפטריארכליות של מורשת וירושה",[83] שבמסגרתן סובלים צ'רלי ולולה בתחילה. באנטרטיינמנט ויקלי נכתב כי הלחנים של סינדי לאופר הם "סיבה לחגיגה".[84] עיתונים נוספים העניקו למחזמר ביקורות חיוביות, ביניהם "ניו יורק",[85] "ניו יורק פוסט",[86] "וושינגטון פוסט"[87] ו-"וראייטי".[88]
מבקר התיאטרון של לוס אנג'לס טיימס, צ'ארלס מקנאלטי, מתח ביקורת על "הטעויות הבוסריות" של לאופר בלחן "שאינו יוצר קו קומפוזיציוני אחיד" וכתב כי "הלב של פירסטיין נמצא במקום הנכון ... הכנות של המופע ניכרת בו", והוסיף כי " אם [המחזמר] לא היה כל כך ממוסחר ודביק, הוא עשוי היה להיות מהנה".[89] ג'ו דמיאנוביץ' מהניו יורק דיילי ניוז כתב כי בעוד "במחזה יש בעיות כמו זוג נעליים" שלא ממש מתאימות, "ההפקה של מיטשל קצבית מאוד" ו-"פורטר בתפקיד לולה ... הוא כוח טבע". הוא הוסיף כי הלחן של לאופר "צבעוני, מפתיע ומהנה" הגונב את ההצגה מהנעליים, ומוכיח מי הוא "הכוכב האמיתי של המופע הזה".[47] בכתבה עבור הגרדיאן, דייוויד קוט ביקר את ההחלטה להשתמש בשחקנים אמריקאים עבור העיבוד התיאטרוני שעדיין מתרחש בנורת'האמפטון, נורת'האמפטונשייר, אך יצר "חוסר עקביות מטריד" בכל הנוגע למבטאים.[90] הוול סטריט ג'ורנל העניק למחזמר ביקורת שלילית, וכינה אותו "חיקוי מחמם לב של מחזמר בריטי ברמה עולמית עם זווית הומוסקסואלית וסיום בוטה ... קינקי בוטס היא ספוילר של עצמו, סוג של מחזמר שבו אתה מדקלם את הדיאלוג עוד לפני השחקנים ... [התוצאה] נשמעת כמו ... "סינדי: הצדדים של שלהי שנות ה-80 אשר בצדק נשכחו".[91] בעיתון The Record היוצא לאור בצפון ניו ג'רזי נכתב כי ההצגה "לוקה בחסר במחויבות הדרמטית למה שהיא עושה. וזו הסיבה שהמופע ... מעייף ללא רחם ... משעמם ... [ו]סינתטי".[92] גם אתר האינטרנט Talkin' Broadway העניק למחזמר ביקורת שלילית.[93] גם ביקורות שפורסמו בוילג' ווייס,[94] ב-AM New York,[95] וב-NBC לא היו חיוביות.[96]
בשנת 2014, המחזמר יצא לסיבוב הופעות ברחבי ארצות הברית, וגם הפקה זו זכתה בעיקר לביקורות חיוביות.[97] העיתון Democrat and Chronicle המופץ ברוצ'סטר, ניו יורק[98] שיבח אותו בהיותו "צעקני, מצחיק ומרומם ... ב"קינקי בוטס" יש משהו מושך - והרבה מזה - עבור הנשים, עבור הגברים, ועבור אלו שעדיין לא החליטו". ב-BroadwayWorld Los Angeles[99] העניקו "שבחים לאיום המשולש של האנסמבל כולו". ב-"The Republic"[100] חשבו אחרת, וכתבו כי למרות הסצנה הלוהטת "Sex Is the Heel", המחזמר חסר בסקס-אפיל, באופן מפתיע, ולדראג קווינס אין את המשיכה שהייתה בלהיטו הקודם של פירסטיין - "כלוב העליזים". ב-CBS מינסוטה[101] סיכמו את הביקורת שלהם ב-"בועט, לוהט וגאה".
בטורונטו, קנדה, המחזמר עלה ב-28 ביוני וזכה לביקורות משבחות. ב-The Globe and Mail נכתב: "תוסס! מעורר השראה! כיף נהדר! צוות [השחקנים] הקנדי מצוין ... אין שאלה!". ב-The Toronto Star נכתב כי המחזמר הוא "חגיגה מרהיבה של שירים, ריקודים וקומדיה שחייבים להנות [ממנה] בקיץ הזה. ... בראבו!". ב-National Post נכתב: "הטוב ביותר! המחזמר הכי יצירתי שראיתי מזה זמן רב. שמח, גאוני, מצחיק מאוד!". ב-TVO נכתב כי זהו "ניצחון מושלם, אחד ממחזות הזמר הטובים ביותר שראיתי אי פעם, "קינקי בוטס" הוא משגע".
ההפקה הלונדונית זכתה לרוב לשבחים, עם London Evening Standard שכתב: "הירכיים הם הגבול עבור מחזמר לונדוני בועט זה" וכינה את ההפקה "שובבה ומרהיבה" והוסיף כי היא בעלת "אנרגיה מדבקת".[102] טיים אאוט לונדון כינה את המחזמר "מהמם, מחוספס ומרומם", והסביר כי המחזמר "אינו רק רהבתנות ובעיטות גבוהות ... יש כמה רגעים אמיצים שמראים יותר רגישות".[103] באתר האינטרנט דיגיטל ספיי נקבע כי המחזמר "מצחיק, מחמם לב, וכיפי", ושבחים מיוחדים חולקו לכוכב המופע: "מאט הנרי ... באמת גונב את ההצגה ... הוא שולט היטב בתפקיד, ואתה מיד מריע עבורו".[104]
| שנה | טקס הפרס | קטגוריה | מועמד/ים | תוצאה |
|---|---|---|---|---|
| 2013 | Drama League Award | המחזמר הטוב ביותר | זכייה | |
| ההופעה הטובה ביותר | בילי פורטר | מועמדות[105] | ||
| סטארק סנדס | מועמדות[105] | |||
| Outer Critics Circle Award | המחזמר החדש הטוב ביותר בברודוויי | זכייה[106] | ||
| המחזה הטוב ביותר עבור מחזמר (ברודוויי או אוף-ברודוויי) | הארווי פירסטיין | מועמדות[106] | ||
| המוזיקה המקורית הטובה ביותר (ברודוויי או אוף-ברודוויי) | סינדי לאופר | זכייה[106] | ||
| בימוי מחזמר הטוב ביותר | ג'רי מיטשל | מועמדות[106] | ||
| הכוריאוגרפיה הטובה ביותר | מועמדות[106] | |||
| עיצוב התלבושות הטוב ביותר (מחזה או מחזמר) | גרג בארנס | מועמדות[106] | ||
| השחקן הראשי הטוב ביותר במחזמר | בילי פורטר | זכייה[106] | ||
| השחקן הטוב ביותר במחזמר | דניאל סטיוארט שרמן | מועמדות[106] | ||
| השחקנית הטובה ביותר במחזמר | אנאליי אשפורד | מועמדות[106] | ||
| Drama Desk Award | השחקן הראשי הטוב ביותר במחזמר | בילי פורטר | זכייה[107] | |
| השחקנית הטובה ביותר במחזמר | אנאליי אשפורד | מועמדות[107] | ||
| פרס טוני | המחזמר הטוב ביותר | זכייה[108] | ||
| המחזה הטוב ביותר עבור מחזמר | הארווי פירסטיין | מועמדות[108] | ||
| המוזיקה המקורית הטובה ביותר | סינדי לאופר | זכייה[108] | ||
| השחקן הראשי הטוב ביותר במחזמר | בילי פורטר | זכייה[108] | ||
| סטארק סנדס | מועמדות[108] | |||
| השחקנית הטובה ביותר במחזמר | אנאליי אשפורד | מועמדות[108] | ||
| עיצוב תפאורה הטוב ביותר עבור מחזמר | דייוויד רוקוול | מועמדות[108] | ||
| עיצוב תלבושות הטוב ביותר עבור מחזמר | גרג בארנס | מועמדות[108] | ||
| עיצוב תאורה הטוב ביותר עבור מחזמר | קנת' פוסנר | מועמדות[108] | ||
| עיצוב קול הטוב ביותר עבור מחזמר | ג'ון שיוורס | זכייה[108] | ||
| בימוי מחזמר הטוב ביותר | ג'רי מיטשל | מועמדות[108] | ||
| הכוריאוגרפיה הטובה ביותר | זכייה[108] | |||
| ניצוח תזמורת הטוב ביותר | סטיפן אורמוס | זכייה[108] | ||
| Artios Award | הליהוק הטוב ביותר | ברנרד טלסי, ג'סטין האף | זכייה[109] | |
| Astaire Awards | הכוריאוגרפיה הטובה ביותר | ג'רי מיטשל | מועמדות | |
| הרקדן הטוב ביותר | בילי פורטר | מועמדות | ||
| צ'ארלס סוטון | מועמדות | |||
| 2014 | פרס גראמי | אלבום המחזמר הטוב ביותר | זכייה[110] | |
| שנה | טקס הפרס | קטגוריה | מועמד/ים | תוצאה |
|---|---|---|---|---|
| 2015 | Evening Standard Awards | המחזמר הטוב ביותר | זכייה | |
| ההופעה הטובה ביותר במחזמר | קיליאן דונלי | מועמדות | ||
| 2017 | WhatsOnStage Awards | המחזמר החדש הטוב ביותר | זכייה | |
| השחקן הטוב ביותר במחזמר | קיליאן דונלי | מועמדות | ||
| מאט הנרי | זכייה | |||
| שחקנית המשנה הטובה ביותר במחזמר | איימי לנוקס | מועמדות | ||
| הבמאי הטוב ביותר | ג'רי מיטשל | מועמדות | ||
| הכוריאוגרפיה הטובה ביותר | זכייה | |||
| עיצוב התפאורה הטוב ביותר | דייוויד רוקוול | מועמדות | ||
| עיצוב התאורה הטוב ביותר | קנת' פוסנר | מועמדות | ||
| Best ההפקה הטובה ביותר בווסט אנד | מועמדות | |||
| פרס אוליבייה | המחזמר החדש הטוב ביותר | זכייה | ||
| השחקן הטוב ביותר במחזמר | קיליאן דונלי | מועמדות | ||
| מאט הנרי | זכייה | |||
| שחקנית המשנה הטובה ביותר במחזמר | איימי לנוקס | מועמדות | ||
| הכוריאוגרף הטוב ביותר בתיאטרון | ג'רי מיטשל | מועמדות | ||
| עיצוב התלבושות הטוב ביותר | גרג בארנס | זכייה | ||
| המוזיקה הטובה ביותר | סינדי לאופר וסטיפן אורמוס | מועמדות | ||
| 2017 | WhatsOnStage Awards | ההפקה הטובה ביותר בווסט אנד | מועמדות | |
| פרס גראמי | אלבום המחזמר הטוב ביותר | מועמדות | ||
| 2018 | WhatsOnStage Awards | ההפקה הטובה ביותר בווסט אנד | מועמדות | |
| שנה | טקס הפרס | קטגוריה | מועמד/ים | תוצאה |
|---|---|---|---|---|
| 2017 | Helpmann Awards | המחזמר הטוב ביותר | מועמדות | |
| הבימוי המוזיקלי הטוב ביותר | לוק האנטר | מועמדות | ||
| הכוריאוגרפיה הטובה ביותר במחזמר | ג'רי מיטשל | זכייה | ||
| הבימוי הטוב ביותר במחזמר | מועמדות | |||
| השחקנית הטובה ביותר במחזמר | סופי רייט | מועמדות | ||
| שחקנית המשנה הטובה ביותר במחזמר | טיגן ווטרס | מועמדות | ||
| השחקן הטוב ביותר במחזמר | קאלום פרנסיס | זכייה | ||
אלבום שירי המחזמר בביצוע צוות השחקנים המקורי של ברודוויי, שהופק על ידי לאופר, אורמוס ויליאם ויטמן[111] יצא לאור ב-28 במאי 2013.[112] האלבום הגיע למקום הראשון במצעד בילבורד של אלבומי מחזות זמר, ולמקום 51 במצעד בילבורד 200,[113] ובכך הגיע למקום הגבוה ביותר מבין אלבומי מחזות זמר בביצוע שחקני ברודוויי מאז יצא האלבום "ספר המורמונים" שנתיים קודם לכן.[114] עוד לפני תחילת הצגות ההרצה בשיקגו, השיר "Sex Is in the Heel" הפך לשיר הראשון ממחזמר בברודוויי שהגיע לרשימת 10 הגדולים של מצעד שירי המועדונים של בילבורד מזה 25 שנה.[11] השיר "Land of Lola" יצא כרמיקס על ידי Wayne G. & LFB ביוני 2013.[115] האלבום קיבל ביקורת חיובית ב-Playbill מסטיבן סוסקין[116] ובפרס גראמי עבור אלבום המחזמר הטוב ביותר.[110]
אלבום המחזמר בביצוע צוות השחקנים המקורי של הווסט אנד בלונדון הוקלט בהופעה חיה בתיאטרון Adelphi והופץ למכירה ב-1 באפריל 2016.[117] אלבום זה היה מועמד לפרס גראמי בשנת 2017 עבור אלבום המחזמר הטוב ביותר.[118]
אתר האינטרנט הרשמי של קינקי בוטסSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
