Loading AI tools
מדינאי אנגלי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פרנסיס בייקון (באנגלית: Francis Bacon; 22 בינואר 1561 – 9 באפריל 1626) היה פילוסוף, משפטן, סופר ומדינאי אנגלי. קיבל תואר אבירות ב-1603, נעשה לברון ורולם ב-1618, ולוויקונט של סנט אולבנס ב-1621.
 | |
| לידה |
22 בינואר 1561 לונדון, ממלכת אנגליה |
|---|---|
| פטירה |
9 באפריל 1626 (בגיל 65) לונדון, ממלכת אנגליה |
| מקום קבורה |
St Michael's Church, St Albans  |
| השקפה דתית |
אנגליקניזם |
| מקום לימודים |
טריניטי קולג', אוניברסיטת פואטייה |
| זרם | אמפיריציזם |
| תחומי עניין | פילוסופיה של המדע |
| עיסוק |
פילוסוף, עורך דין, אסטרולוג, מדען, פוליטיקאי, סופר, שופט, היסטוריון |
| הושפע מ | אריסטו, קיקרו |
| השפיע על | תומאס הובס, דייוויד יום, ג'ון לוק, דני דידרו |
| מדינה |
 ממלכת אנגליה |
| יצירות ידועות |
אטלנטיס החדשה, אינדוקציה |
| פרסים והוקרה |
Knight Bachelor |
| בן או בת זוג |
Alice Barnham (10 במאי 1606–1625) |
| חתימה |
|
  | |
בייקון החל את חייו המקצועיים כעורך דין, אך ידוע יותר כפילוסוף וכמגן על המהפכה המדעית. יצירותיו מבססות מתודולוגיה אינדוקטיבית למחקר מדעי, שיש הקוראים לה המתודה הבייקונית. המשמעות של "אינדוקטיביזם" הוא רכישת מידע מעולם הטבע על ידי ניסויים, צפייה ובדיקה של היפותזות. בזמנו, מתודות כאלה היו קשורות לאלכימיה.
בייקון נולד בבית יורק ברחוב סטרנד שבלונדון. הוא היה הבכור מבין חמשת בניו של סר ניקולאס בייקון, שומר החותם של אליזבת הראשונה. אמו, אן קוק בייקון, הייתה אשתו השנייה של סר ניקולאס, וחברה בכנסייה הרפורמית, או הפוריטנית. היסטוריונים מאמינים כי בייקון קיבל חינוך בביתו בשנותיו הראשונות, וכי בריאותו בזמן זה, כמו לאחר מכן, הייתה רופפת. הוא התקבל לטריניטי קולג' בקיימברידג' ב-1573, בגיל 13, וחי שם במשך שלוש שנים עם אחיו אנתוני בייקון.
לימודי המדעים בקיימברידג' הביאו אותו למסקנה כי המתודות (ולפיכך גם התוצאות) של המחקר המדעי מוטעות. הערצתו לאריסטו סתרה את חוסר אהדתו לפילוסופיה האריסטוטלית, שנראתה לו ריקה, וכחנית ומוטעית במטרותיה.
ב־27 ביוני 1576, הוא ואנתוני התקבלו להשתלמות ליטיגטורים באכסניית המשפט "גרייז אין" ולאגודת עורכי הדין. חודשים ספורים מאוחר יותר הם יצאו לצרפת יחד עם סר אמיאס פולט, שגריר ממלכת אנגליה בפריז. בייקון קיבל שיעור בפוליטיקה מהמצב המעורער של החברה והממשל בצרפת של אנרי השלישי.
מותו הפתאומי של אביו בפברואר 1579 הצריך את חזרתו של בייקון לאנגליה, והשפיע משמעותית על גורלו. סר ניקולאס העמיד סכום משמעותי על מנת לרכוש אחוזה לבנו אך מת בטרם הספיק לעשות זאת, כך שפרנסיס נאלץ להסתפק בחמישית הסכום. הוא לווה כסף ונכנס לחובות. לפיכך, החל לעבוד בגרייז אין כעורך דין ב-1579.
בייקון מנתח בפרגמנט מכתביו (שנכתב בערך בשנת 1603) את תכונותיו האינטלקטואליות, ומעמיד את מטרותיו, שהיו משולשות: גילוי האמת, שירות ארצו, ושירות כלפי הכנסייה. מכיוון שידע כי תפקיד בעל יוקרה יקל עליו להשיג מטרות אלה, ניסה להתקבל, בסיוע דודו לורד בורגלי, לתפקיד בחצר המלכותית. משנכשל, עבד בשנתיים הבאות בגרייז אין עד שהועלה בדרגה ל"בריסטר" חיצוני ב-1582. ב-1584 קיבל את מושב הפרלמנט של מחוז מלקומב בדורסט. הוא כתב על מצב המפלגות בפרלמנט, וכן את דעתו על הצורך ברפורמה בפילוסופיה, אך לא הצליח להשיג את התפקיד שידע שהוא צריך כדי להצליח.
בתקופה זו התיידד בייקון עם רוברט דברו, רוזן אסקס (1567 - 1601), שהיה ממקורבי המלכה אליזבת. בשנת 1591 היה ליועצו האישי של הרוזן. הוא קיבל מחוז בפרלמנט עבור מידלסקס כאשר המלכה אליזבת ביקשה כי הפרלמנט יחקור קנוניה אפיפיורית כנגדה. הוא התנגד להצעת חוק שתאפשר גביית מסים מוגברת, והואשם כי הוא מנסה למצוא חן בעיני העם, ולזמן מה הוצא מהחצר. כאשר משרת הפרקליט הראשי התפנתה ובייקון הציג את מועמדותו לתפקיד, השפעתו של רוזן אסקס לא הספיקה על מנת להשיג לו את התפקיד.
בשנים הבאות מצבו הכלכלי נותר רעוע. חבריו לא הצליחו למצוא לו תפקיד ציבורי, וניסיון לחזור למעמדו הקודם על ידי נישואין עם האלמנה העשירה - אליזבת הטון נכשל גם הוא. ב-1598 נעצר בשל חובותיו. עם זאת, מעמדו בעיני המלכה החל להשתפר. היא החלה להעסיק אותו בענייני הכתר כמה שנים קודם לכן, והוא קיבל בהדרגה מעמד של יועץ, אף כי לא היה לו תפקיד אמיתי והוא לא קיבל משכורת. מעמדו אצל המלכה השתפר גם בשל כך שהוא ניתק את קשריו עם רוזן אסקס, צעד בר מזל בהתחשב בכך שהאחרון הוצא להורג על בגידה בשנת 1601.
עלייתו לשלטון של ג'יימס הראשון הובילה לעליית מעמדו של בייקון, והוא נעשה לאביר ב-1603. הוא נישא לאליס בארנם. מעט ידוע על חיי הנישואים שלו, וחוקרים מודרניים אומרים כי סביר שהיה הומוסקסואל. ג'ון אוברי, בן זמנו של בייקון, העיד בזכרונותיו כי "הוא פדרסט, והגנימדים שלו לוקחי שוחד"[1].
מאמציו של בייקון נשאו פרי ב-1607 כאשר קיבל את משרת הסוליסיטור. ב-1610 הפרלמנט הרביעי המפורסם של ג'יימס התאסף. למרות עצותיו של בייקון, ג'יימס והפרלמנט מצאו עצמם פעמים רבות במחלוקות עזות על סמכויות הכתר ועל ההוצאות המופרזות של המלך, והפרלמנט התפזר בפברואר 1611. בכל הזמן הזה בייקון הצליח לתמוך בסמכויות המלך אך גם לשמור על אמונו של הפרלמנט. ב-1613, בייקון לבסוף נעשה לפרקליט הראשי. באפריל 1614 הפרלמנט התנגד לנוכחותו של בייקון במושב עבור קיימברידג', והועבר חוק המונע מהפרקליט הראשי לשבת בפרלמנט. התנגדות זו הייתה בעצם לתוכניות שונות המצדדות במלוכה שבייקון תמך בהן. ההשפעה החזקה שלו על המלך הולידה קנאה ותרעומת אצל חברי פרלמנט אחרים. אך בייקון המשיך לזכות באהדתו של המלך, וב-1618 מונה לתפקיד לורד צ'נסלור. הקריירה הציבורית שלו הסתיימה בחרפה כאשר ב-1621 הוא הורשע בלקיחת שוחד בעקבות השקיעה בחובות. הוא הודה באשמתו ונאסר לארבעה ימים בלבד, אך נלקח ממנו מעמדו.
מותו של בייקון היה אירוני במידה מסוימת. הוא ניסה לבדוק את האפשרות של שימור בשר בעזרת שלג. אך בזמן שמילא תרנגול בשלג הוא נדבק בדלקת ריאות קטלנית, ומת בהייגייט.
ספרו החשוב ביותר של בייקון הוא הנובום אורגנום, בו פיתח לוגיקה חדשנית שתהווה בסיס למתודה המדעית המודרנית. עוד קודם לכן הוא ריכז רעיונות דומים ב־The Advancement of Learning שיצא בשנת 1605.
יצירות מרכזיות נוספות של בייקון כוללות את מאמריו - "הצבעים של הטוב והרע" Colours of Good and Evil ו"מחשבות קדושות" Meditations Sacrae אשר פורסמו ב-1597. בנוסף הספד למלכה שנכתב ב-1609. הוא חיבר גם את הרומן האוטופי "אטלנטיס החדשה". הוא כתב כי במקום השיטה הדדוקטיבית הנהוגה לפיענוח הטבע, יש להשתמש בהיגיון אינדוקטיבי, ולהתקדם מניסוח עובדה מדעית, לאקסיומה, לחוק. כלומר, יש להתבונן בטבע ו"לאתגר" אותו על ידי ניסויים אינדוקטיביים שיבואו לניסוח חוקים אוניברסליים. אך לפני שהוא מתחיל באינדוקציה זו, על החוקר לשחרר את מוחו מכל דעות ונטיות שמעוותות את המציאות, כגון דת, אמונות טפלות, ציפיות ופחד משינוי נורמות חברתיות. המטרה הסופית של האינדוקציה היא גילוי הצורות והדרכים שבהן מתרחשות תופעות בטבע, והגורמים להן. ידועה אמרתו "תקוותנו היחידה היא באינדוקציה האמיתית".
ההבנה האנושית איננה אור קר, אלא היא מקבלת עירוי מן הרצון ומן הרגשות; ומכאן נובעים מדעים שאפשר לכנותם "מדעי משאלת הלבב". כי הדבר אשר ירצה האדם להאמין באמיתותו, בו יהיה נכון להאמין ביתר שאת. לכן הוא פוסל דברים קשים, שאינו רוצה לחקרם; שולל דברים מפוכחים, המקטינים את התקווה; פוסל דברים שבמהות הטבע, בשל אמונה תפלה; אינו מנצל את אור הניסיון, בשל יהירות וגאווה; אינו מקבל דברים שאין הכול מאמינים בהם, מתוך קבלת דעת האספסוף. קיצורו של דבר, אין מספר לדרכים, שלא תמיד מורגשות הן, להשפעת הרגשות על ההבנה ולפגיעה בה
בייקון היה מהראשונים לטעון כי ככל שנדע יותר על העולם, כך יהיה לנו קל יותר לשלוט בו ובכך לשפר את חיינו, ולהאריך אותם.
בייקון פיתח גם מערכת של ערכים המבוססת על מתודות אלו. הוא מבחין בין חובה לקהילה, שהיא עניין מוסרי, לבין החובה לאל, שהיא עניין דתי בלבד. כל פעולה מוסרית היא פעולה של הרצון האנושי, שמונהג על ידי היגיון ומומרץ על ידי הרגשות. הרגלים עוזרים לכיוון הרצון אל הטוב. אך לא ניתן לנסח חוקים אוניברסליים לגבי מוסר וערכים, כיוון שגם הסיטואציות וגם התכונות של האנשים משתנות.
בייקון מפריד בין דת לפילוסופיה, אך קובע שהשתיים יכולות להתקיים יחדיו. פילוסופיה מיוסדת על ההיגיון, ואילו האמונה על ההתגלות, ולכן היא לא רציונלית. הוא כותב (בעקבות טרטוליאנוס) כי ככל שהמסתורין האלוהי הוא פחות הגיוני ויותר מפליא, כך הכבוד שניתן לאלוהים באמונה בו גדול יותר.
ערך מורחב – שאלת זהותו של מחבר מחזות שייקספירבשנת 1859 העלה סופר אמריקני השערה מוזרה שמעסיקה את חוקרי הספרות עד ימינו. טענה נושנה, שהייתה קיימת עוד בחייו של שייקספיר, היא כי ייתכן שלא שייקספיר הוא מחברם האמיתי של המחזות המיוחסים לו. הסופר טען כי פרנסיס בייקון היה כותבם האמיתי של המחזות. הוויכוח שהתעורר גרם לחוקרים רבים לתהות האם השערה זו, או השערות דומות לה (למשל, שהמחזות נכתבו על ידי בייקון ואדם שלישי במשותף), נכונות.
הטיעונים המרכזיים הם:
פרנסיס ביקון (1561-1626), דף שער בספרייה הלאומית
פרנסיס בייקון, ברשת החברתית GoodreadsSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
