Loading AI tools
סופרת צרפתייה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פרנסואז סאגאן (בצרפתית: Françoise Sagan; 21 ביוני 1935 – 24 בספטמבר 2004) הייתה סופרת, מחזאית ותסריטאית צרפתייה.
 | |
| צילום מ-1962 | |
| לידה |
21 ביוני 1935 Cajarc, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
24 בספטמבר 2004 (בגיל 69) Équemauville, צרפת |
| שם לידה |
Françoise Marie Anne Quoirez |
| מדינה |
צרפת |
| מקום קבורה |
Cemetery of Seuzac |
| שם עט |
Françoise Sagan |
| מקום לימודים |
Cours Hattemer, Lycée Hélène Boucher, הפקולטה לאמנויות של פריז |
| שפות היצירה |
צרפתית |
| סוגה |
מסה, תיאטרון, שירה |
| יצירות בולטות |
שלום לך, עצבות |
| תקופת הפעילות |
מ-1954 |
| בן או בת זוג |
|
| צאצאים |
דניס וסטהוף |
| פרסים והוקרה |
|
|
www | |
| חתימה |
 |
  | |
פרנסואז סאגאן נולדה בשם פרנסואז קוארה (Françoise Quoirez) בקאז'ארק, במחוז לוט, והייתה הצעירה מבין שלושה ילדים במשפחה בורגנית. שם עברו עליה שנות חייה הראשונות עד שמשפחתה עברה לליון עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. לאחר מכן גדלה בפריז. בשנת 1953 נכשלה בבחינות הכניסה לסורבון, אך לאחר זמן למדה שם, בלי לסיים את לימודיה באופן רשמי.
הרומן הראשון שלה, "שלום לך, עצבות" (Bonjour Tristesse), יצא לאור ב-1954, כשהייתה בת 18, וזכה להצלחה בינלאומית מיידית. הוא מספר על חייה של ססיל, בת 17 רודפת תענוגות, על יחסיה עם חברהּ ועל קשריה עם אביה האלמן, המרבה להחליף בנות זוג. את שם העט שלה לקחה מדמות בספרו של מרסל פרוסט, "בעקבות הזמן האבוד". במאי 1954, זמן קצר לאחר צאתו לאור, זכה "שלום לך, עצבות" בפרס המבקרים (Prix des Critiques) לשנת 1954. בתגובה לזכייה פרסם חתן פרס נובל לספרות, פרנסואה מוריאק, מאמר בעמוד הראשון של העיתון הצרפתי "לה פיגארו". מוריאק שיבח את הרומן מבחינה ספרותית, והישווה אותו ליצירתו של שודרלו דה לאקלו, "יחסים מסוכנים". עם זאת, הסתייג מוריאק מסאגאן וכינה אותה "מפלצת מקסימה בת 18".[1]
בהמשך 1954 נשלחה על ידי העורכת של המגזין Elle למסע באיטליה, מדרום לצפון, שהניב סדרה של כתבות "שלום לך נאפולי", "שלום לך קאפרי", "שלום לך ונציה" וכו'. בשנת 1955 יצאה לניו יורק לשם קידום מכירות לספרה, ושם פגשה את גי שלר, עורך בהוצאת האשט, לו נישאה בשנת 1958, וכעבור כשנתיים התגרשה.
ספרה השני, "חיוך מסוים", יצא לאור בשנת 1956, וזכה אף הוא להצלחה. את הכנסותיה הגדולות ניצלה לחיי תענוגות: בילוי במועדוני לילה ובקזינו ורכישת מכוניות ספורט. היא הפכה לסמל לדור צעיר ונטול דאגות.
ב-14 באפריל 1957 נפצעה קשה בתאונת דרכים, ושקעה בתרדמת למשך זמן מה. בעקבות התאונה התמכרה למשככי כאבים, למשקאות חריפים ולסמים.
בשנת 1960 נשלחה על ידי שבועון החדשות "ל'אקספרס" (L'Express) לקובה, כדי לסקר את ראשית שלטונו של פידל קסטרו, ולצערם של חוגי האינטליגנציה בפריז דיווחה על המגמה הטוטליטרית של שלטון זה. היא חתמה על מנשר ה-121, שבו 121 אנשי רוח צרפתים הביעו תמיכה במלחמת העצמאות של אלג'יריה. כנקמה על כך, ארגון ה-OAS, שלחם למען המשך שליטה צרפתית באלג'יריה, הטמין מטען נפץ בבית הוריה, שגרם נזק לרכוש.
בתחילת 1962 נישאה לרוברט וסטהוף, והתגרשה ממנו בשנת 1963. מנישואים אלה נולד בנה היחיד, דֶני.
בשנות ה-60 התמסרה בעיקר לכתיבת מחזות. המחזה הראשון שלה, "טירה בשוודיה" (Un château en Suède), שבו שיחק פיליפ נוארה, זכה להצלחה רבה. המחזה השני שלה "הכינורות לפעמים" (Les violons parfois) נחל כישלון. המחזה הבא שלה La robe mauve de Valentine, שנכתב עבור דניאל דארייה, זכה לאהדת הקהל. הדיאלוגים המעולים שבמחזותיה זכו אמנם לשבחים, אך הצלחת המחזות עצמם הייתה בינונית. סאגאן העידה על מחזותיה: " זכיתי להצלחה, כישלון, הצלחה, כישלון" ("Généralement, je faisais un succès, un flop, un succès, un flop"). לאחר תקופה זו, חזרה לכתוב רומנים.
באפריל 1971 חתמה על מניפסט ה-343, שנחתם על ידי 343 נשים שהצהירו שעברו הפלה מלאכותית, הצהרה שחשפה אותן לתביעה פלילית.
הדמויות של סאגאן היו למעין מודל הערצה לבני נעורים שהתפכחו מאשליותיהם, כמו, מכמה בחינות, אלה של ג'רום דייוויד סלינג'ר. היא פרסמה תריסרי יצירות במהלך קריירת כתיבה, שנמשכה עד 1996. רבים מספריה היו לסרטי קולנוע. סאגאן שמרה אמונים לסגנון המחמיר של הרומן הצרפתי הפסיכולוגי, גם כשהרומן החדש (nouveau roman) נעשה פופולרי בקרב הקוראים. הדבר ניכר בשיחות בין הדמויות בספריה, שתוארו לא פעם כצופנות נימות של אקזיסטנציאליזם. נוסף לרומנים, מחזות ואוטוביוגרפיה, כתבה פרנסואז סאגאן גם סיפורים קצרים, מילים לשירים ותסריטים.
בשנות ה-80 התיידדה עם נשיא צרפת, פרנסואה מיטראן. היא נלוותה אל מיטראן באחדים ממסעותיו הנשיאותיים. באוקטובר 1985, במסע עם הנשיא לבוגוטה, איבדה את ההכרה והוחזרה בבהילות לצרפת. בשנת 1988 הורשעה בצריכה והובלה של סמים.
בספטמבר 1991 נפטרה בטרם עת חברתה הקרובה והתומכת פגי רוש. לאחר מכן נפטרו הוריה וכן בעלה לשעבר, רוברט וסטהוף. לצער על אירועים אלה נלוו בעיות בריאות.
בשנות ה-90 הורשעה באשמת שימוש בקוקאין.
בשנת 2002 עמדה לדין בגין הונאת מס שפרנסואה מיטראן היה מעורב בה. היא נידונה לשנה מאסר על תנאי ולקנס כבד. שלטונות המס שמו ידיהם על התמלוגים של סאגאן ועל רכושה, ובכך דנו אותה לקיום קשה ומיוסר בארבע השנים האחרונות לחייה. רק הודות לנדיבותם של כמה ידידים נמצאה לה קורת גג.
פרנסואז סאגאן מתה מקריש דם בריאה באונפלר, קלוואדוס, ב-24 בספטמבר 2004, בגיל 69.
נשיא צרפת ז'אק שיראק אמר, בדברים שנשא לזכרה, "במותה, צרפת מאבדת אחת מן המבריקות והרגישות שבסופריה - דמות חשובה בחיי הספרות שלנו."
דמותה של מרגו טננבאום מהסרט משפחת טננבאום של במאי הקולנוע וס אנדרסון, התבססה בחלקה, על פי השמועה, על פרנסואז סאגאן.
בשנת 1958 נישאה לגי שלר, עורך בהוצאת האשט, המבוגר ממנה בעשרים שנה, וכעבור כשנתיים התגרשה. בתחילת 1962 נישאה לרוברט וסטהוף, והתגרשה ממנו בשנת 1963. מנישואים אלה נולד בנה היחיד, דֶני.
קיימה קשר לסבי ממושך עם מעצבת האופנה פגי רוש ועם העורכת של "פלייבוי" הצרפתי, אניק גאלה.
סאגאן אהבה לתור את ארצות הברית, ובמסעותיה שם נראתה לא פעם בחברת טרומן קאפוטה ואווה גרדנר.
ספריה של סאגאן קצרים יחסית. נושאים שעלו בספרה הראשון, "שלום לך, עצבות", חוזרים ועולים גם בספרים נוספים שלה:
נושא מרכזי בספריה של סאגאן הוא האהבה, המלווה במאבק על לבו של האהוב ובלבטים האם זה האהוב הנכון. האהבה נבחנת מהיבטים אחדים:
מעשה האהבה עצמו מתואר בקיצור נמרץ, אך מקום רב מוקדש למחשבות הקודמות לו ולמחשבות הבאות לאחריו.
בספר "שלום לך עצבות" מספרת ססיל: נוסף על העינוג הגופני הממשי מאוד שהעניקה לי האהבה, ידעתי גם מחן עונג רוחני צרוף כשהירהרתי בכל זה. צירוף המילים "לעשות אהבה" הילך עלי קסם משלו, קסם מילולי בתכלית, שהרי הוא מעקר כל אחת משתי המילים ממשמעותה הרגילה: מושג ה"עשייה" – מושג גשמי מאוד, ענייני מאוד – הקסים אותי בהתמזגו עם הפיוט המופשט הטמון במילה "אהבה".
בספר "אחרי ככלות הכל" מתוארת אהבתה של אליס: "רק דבר אחד עשתה בטבעיות עד כה: היא שכבה עם שארל מתוך תשוקה גופנית, מפני שהוא מצא חן בעיניה והתשוקה שלו הייתה מידבקת". כן מוצגות בספר מחשבותיו של שארל בעקבות הפעם הראשונה שבה שכב עם אליס. אלה עוסקות לא רק במעשה האהבה עצמו, אלא גם בדיבורים אודותיו: "מעולם לא עלה בדעתו שיוכל לספק את אליס, או כל אשה אחרת מעט מעודנת, כבר בפעם הראשונה. בעיקר חשש שיהיה עליו לאהוב את אליס בלי שיוכל להתחלק אִתה ב"זה" ובלי שיוכל לדבר אתה על זה. התקופה שלפני המלחמה שחררה מאוד את המנהגים; אמנם, עכשיו היה פחות שערורייתי לאשה להתמסר לגבר כפי שאליס התמסרה לו, אבל אסור היה לדון בתענוג "אחרי", אלא בהדגשה או בגסות. שני סגנונות שהוא שנא באותה מידה."
בתחילתו של "שלום לך, עצבות", מספרת ססיל על עצמה "הייתי מאושרת בתכלית", ובסיומו היא מספרת, על עצמה ועל אביה, "אבל אנחנו מאושרים", אך העצבות היא מסגרת המקיפה את הספר, בהופעתה בפסקת הפתיחה ובפסקת הסיום שלו.
ב"אחרי ככלות הכול" סבלה אליס מהתמוטטות עצבים ודיכאון. ז'יל, גיבור הספר "מעט שמש במים הקרים", סובל בתחילת הסיפור מדיכאון עז, ויוצא למנוחה אצל אחותו, שם אהבתה של נטלי גואלת אותו מדיכאונו. ז'יל אינו מסתיר זאת מנטלי, ואומר לה: "היית מעלה על דעתך שלפני חודשיים הייתי יצור הרוס ועכשיו אני גבר מאושר...".
אל מול הדיכאון, מחפשים הגיבורים את האושר. "תגיד לי שאתה שמח", אומרת נטלי לז'יל ב"מעט שמש במים הקרים".
ב"חיוך מסוים" מספרת דומיניק: "פניתי אל ברטראן. הוא לא גרע עיניו ממני, ובראותו אותי מחייכת קם ממקומו. הוא לא אבה להניח לי להיות מאושרת בלעדיו: רגעי האושר שידעתי חייבים היו להיות משותפים לשנינו". בהמשך הספר מספרת דומיניק: "אמי ניעורה לחיים ברגע שעמדתי לנסוע מן הבית ושאלתני אם אני מאושרת. הבטחתיה שאני מאושרת".
ב"את אוהבת בראמס?..." מתקיים דו-שיח בין האוהבים שבמרכז הסיפור, פול ורוז'ה:
פרנסואז סגן (1935-2004), דף שער בספרייה הלאומית
פרנסואז סאגאן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית).svg){kind=logo}
פרנסואז סאגאן, באתר MusicBrainz (באנגלית)
פרנסואז סאגאן, באתר Discogs (באנגלית)
אתר האינטרנט הרשמי של פרנסואז סאגאן (בצרפתית)מכּתביה:
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
