פרמריבו

פרמריבו
**Paramaribo**
	החצר הפנימית בפורט זילנדייה
מדינה / טריטוריה	סורינאם
מחוז	פרמריבו
שפה רשמית	הולנדית
תאריך ייסוד	תחילת המאה ה-17
שטח	183 קמ"ר
גובה	3.0 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	223,757 (2019)
קואורדינטות	5°49′25″N 55°10′11″W
אזור זמן	UTC -3
	http://www.paramaribo.com/
אתר מורשת עולמית
	המרכז ההיסטורי בפרמריבו
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2002, לפי קריטריונים 2, 4
שטח האתר	0.3 קמ"ר
שטח אזור החיץ	0.6 קמ"ר
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת סורינאם רגילה) ניאב ניקרי ברזיל גיאנה גיאנה; הצרפ.; הים הקריבי פרמריבו

פרמריבו (בהולנדית: Paramaribo) היא עיר הבירה של סורינאם ושל מחוז פרמריבו, והגדולה בעריה. בשנת 2004 מנתה אוכלוסיית העיר 242,946 איש, המהווים את רוב אוכלוסיית המדינה. בשנת 2002 הכריז ארגון אונסק"ו על מרכזה ההיסטורי של העיר כאתר מורשת עולמית, וזאת בזכות המבנים הקולוניאלים מהמאה ה-17 ומ-המאה ה-18 הממחישים את הסגנון האדריכלי שנוצר מעירוב מוטיבים אירופים ומקומיים.

Thumb — חזית המרכז ההיסטורי הפונה אל הים (De Waterkant)

עובדות מהירות מדינה / טריטוריה, מחוז ...

סגירה

פרמריבו שוכנת בצפונה של סורינאם, על הגדה המערבית של נהר סורינאם, כ-15 ק"מ משפכו אל האוקיינוס האטלנטי. מרכזה של העיר משתרע לאורך קילומטר וחצי על הגדה המערבית של הנהר התוחם אותו מדרום, וצורתו כשל משולש שקודקודו מצביע לכיוון צפון. מצפון-מזרח גובל מרכז העיר בערוץ סומלסדקסה (Sommelsdijkse Kreek).

רחובות העיר מסודרים בצורת שתי וערב, אם כי ככל שמתרחקים ממרכז העיר, מבנה זה מוקפד פחות. מספר תעלות חוצות את העיר ונשפכות אל הנהר, ומדרום למרכז העיר חוצה גשר בודד את הנהר ומקשר את פרמריבו אל הגדה המזרחית.

הספרדים הגיעו לראשונה לחופה הצפון-מזרחי של דרום אמריקה בשנת 1499 אותו כינו "החוף הפראי". הם חיפשו אחר עיר הזהב האגדית של האינקה, ששכנה לכאורה ברמות גיאנה ואשר זכתה לכינוי "אל דוראדו" (El Dorado). החל בתחילת המאה ה-17 התמקדו המתיישבים בחופי סורינאם בגידול קנה סוכר וטבק, והמעצמות הקולוניאליסטיות עודדו מתיישבים להקים מטעים כדי לספק את דרישות השוק האירופי לגידולים טרופיים. באמצע המאה ה-17 הגיעו למקום מתיישבים אנגלים מברבדוס וההולנדים הקימו תחנות מסחר באזור הכפר האינדיאני פרמרבו ב-1641. במלחמת הולנד-אנגליה השנייה בשנים 1665–1667 גירש צי הולנדי את האנגלים מסורינאם, והארץ הייתה לקולוניה הולנדית למשך 300 השנים הבאות.

פרמריבו המודרנית נוסדה עם הקמת מצודת פורט זילנדייה ב-1667 (Fort Zeelandia), אך החלה להיבנות לפי תוכנית מתאר מסודרת רק כאשר מונה לה המושל הראשון קורנליס ואן סומלסדק (Cornelis van Aerssen van Sommelsdijck) ב-1683. תחילה נבנו בתי העיר על מורדות הרכס שממערב לנהר, אשר סיפק קרקע יציבה עם ניקוז טבעי לבנייה. באמצע המאה ה-18 החלה העיר להתפתח לכיוון דרום לאורך גדות הנהר, ולאחר מכן גם לכיוון צפון, אזור בו חפרו ההולנדים תעלות ניקוז. מצפון לעיר נבנתה מצודת אמסטרדם החדשה (Nieuw-Amsterdam), ויחד עם פורט זילנדייה העניקה לעיר הגנה. מסיבה זו לא היה צורך לבצר את פרמריבו והיא נבנתה לפי תוכנית מתאר חופשית והתאפיינה ברחובות רחבים. ב-1821 וב-1832, אירעו בעיר שתי שריפות אשר כילו כ-450 מבנים, רוב הבתים שניצבו בה אותה עת, ולאחר מכן נבנתה העיר בחלקה הגדול מחדש.

במהלך המחצית השנייה של המאה ה-18 החלו בעלי המטעים, שהתגוררו עד אותה עת במטעים עצמם, להגר אל פרמריבו והותירו את ניהול המטעים באחריותם של מנהלי עבודה. כתוצאה מכך חלה ירידה בתפוקת המטעים אך העיר החלה להתפתח והוקמו בה בתי עץ אשר ניצבו לאורך שדרות עצים. ההתדרדרות בתפוקת המטעים נמשכה והחמירה עם ביטול העבדות ב-1863. במדינה נותרו פחות ממאה מטעים, ובעליהם שחררו את עבדיהם ועברו אל העיר. במקומם של העבדים הובאו לסורינאם קולים, תחילה מסין ומהאיים הקאריביים ולאחר מכן מהודו ומג'אווה. עד שנת 1939 הגיעו לפרמריבו כ-34,000 הודים וכ-33,000 ג'וואנזים אשר תרמו לעושר האתני של העיר. כאשר קיבלה סורינאם את עצמאותה ב-1975 הייתה פרמריבו לבירתה.

בתי העיר בנויים ברובם המכריע מעץ, ורובם מאוחרים לשתי השריפות שאירעו בעיר במחצית הראשונה של המאה ה-19. הם ניצבים על בסיס לבנים, וצורתם כשל מלבנים סימטריים. הבתים נושאים גגות משופעים העשויים על פי רוב מלוחות ברזל. בתי העיר צבועים בלבן, ועיטוריהם מלבנים אדומות, בעוד שחלונותיהם ודלתותיהם צבועים בירוק. בשל המגוון האתני של העיר יש בה מבני תפילה שונים הכוללים כנסיות, בית כנסת, מסגדים ומקדשים הינדים.

במזרחו של מרכז העיר שוכנים מצודת פורט זילנדייה (Fort Zeelandia) מ-1667 וגן הדקלים (Palmentuin). פורט זילנדייה משמשת כמוזיאון מאז 1967 אם כי בין השנים 1982–1995 שימשה כמרכז שלטוני ובית כלא של המשטר הצבאי. צמוד להם ממערב נמצאת כיכר העצמאות (Onafhankelijkheidsplein) ובה ניצבים הפרלמנט, ארמון הנשיא מ-1730 ובניין משרד האוצר מ-1841. למשרד האוצר שער כניסה קלאסי וצמוד לו מגדל שעון החולש על כיכר העצמאות. הכנסייה הרפורמית הנאו קלאסית מ-1837 וכנסיית פטרוס ופאולוס הקדושים הקתולית שנבנתה ב-1885 ברוח התחייה הגותית, נבנו שתיהן בסגנון הולנדי מסורתי המשלב השפעה מקומית. הכנסייה הרפורמית בנויה מאבן ומלבנים בעוד שהכנסייה הקתולית עשויה כולה מעץ, וטוענת לתואר מבנה העץ הגדול באמריקה.

פרמריבו היא המרכז השלטוני, הכלכלי והפיננסי של סורינאם. בנוסף יש בעיר תעשיית מלט וצבע. את העיר משרתים שני שדות תעופה - שדה התעופה זורח אן הופ לטיסות פנים (vliegveld Zorg en Hoop - "דאגה ותקוה") ושדה התעופה הבינלאומי יוהאן אדולף פנחל (Johan Adolf Pengel) השוכן כ-40 ק"מ מדרום לעיר. העיר שוכנת במרכזה של רשת הכבישים של סורינאם וכביש לאורך החוף מקשר בינה לבין גיאנה ממערב וגיאנה הצרפתית במזרח. כביש חשוב נוסף מוביל מהעיר דרומה לאורך הנהר סורינאם. עוד פועל בפרמריבו הנמל הגדול והחשוב במדינה, דרכו מיוצאים בוקסיט וזהב וגידולים טרופיים שונים כמו קפה, קנה סוכר, קקאו, רום, אורז ועץ.

אוכלוסיית פרמריבו מגוונת מבחינה אתנית ומשקפת את ההיסטוריה של העיר. לצד צאצאי ההולנדים, הבריטים ואירופים אחרים, מתגוררים בעיר אינדיאנים, הודים, ג'וואנזים ובני איי הודו המזרחית אחרים, סינים, וצאצאיהם של העבדים אשר עיבדו בעבר את מטעי המדינה. בעיר שוכנת אוניברסיטת אנטון דה קום (Anton de Kom Universiteit) שהיא האוניברסיטה היחידה במדינה.

יהודים

כמעט כל יהודי סורינאם (מאות אחדות) מרוכזים בעיר ופועל בה בית הכנסת "נווה שלום" השייך לאיגוד העולמי ליהדות מתקדמת (רפורמי).

יצחק מרדכי יוסט תיאר את הקהילה בעיר בסביבות שנת 1845^[1]: "מספר קהל יהודי פורטיגיזים בסורינאם עלה בשנת 1836 ...מהם 178 [בתים] בפאראמאריבא ..., וליושבים בפאראמאריבא בית תפלה הנקראת בשם צדק ושלום, ונבנתה בשנת 1737 ובשנת 1836 הרחיבו את גבולה ויחזקו את בדקה ... 7 פרנסים עם 18 עוזרים (אדיונטאס) מנהיגים את עדת פאראמאריבא, ולהם משנת 1837 דרשן מפואר שמו ב' ק' קארילאן ... גם יש בפאראמאריבא קהל יהודי הולאנדים אשכנזים אשר עלה מספרם לשמנה מאות גפש. בשנת 1835 חזקו את בדק בית התפלה ויחנכוהו בשנת 1837, ובעת ההיא יסדו חברות להאדיר המלאכה ולהגדיל העבודה בישראל."

אולם נראה שעבודתם לא צלחה בידם. בסוף 1860 הובא בהכרמל^[2]: "בשנת 1857 היה מספר יהודי הולאנדיא היושבים בפאראמעריבא (במהוז סורינאם) 740 נפש וקהל היהודים הפורטיגיזים 684 נפש. ... אולם מה רע ומר גורל האנשים האלה אשר לא לאמונה ודת יחיו בארץ. אין חולה מהם על שמירת הדת ואין מפקח על חנוך הילדים. רובם לא יוכלו קרוא עברית ומעט מהם יבואו להתפלל בבית התפלה גם בשבת ומועד. אך לא מזדון ומרי חלילה כי אם מחסרון ידיעה. ובאין משים, המעטים, בהם שומרי מצווה ותורה, אין בהם דעה וחוכמה להורות את העם את דרך התורה, והמה קגאים ומהבילים."