Remove ads
פילוסוף בריטי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סיימון קריצ'לי (באנגלית: Simon Critchley; נולד ב-27 בפברואר 1960) הוא פילוסוף אנגלי, פרופסור לפילוסופיה (בקתדרה על שם הנס יונאס) בNew School for Social Research (אנ') (שלוחה הניו סקול).[1]
לידה |
27 בפברואר 1960 (בן 64) הרטפורדשייר, הממלכה המאוחדת |
---|---|
מקום לימודים | אוניברסיטת אסקס, אוניברסיטת ניס סופיה אנטיפוליס, אוניברסיטת הריביירה הצרפתית |
מוסדות | ניו סקול |
זרם | פילוסופיה קונטיננטלית |
תחומי עניין | פילוסופיה פוליטית, אתיקה, אסתטיקה |
עיסוק | פילוסוף, מוזיקאי, מרצה באוניברסיטה, פובליציסט |
הושפע מ | אפלטון, אריסטו, רוסו, קאנט, הגל, קירקגור, ניטשה, הוסרל, היידגר, לוינס, לאקאן, דרידה, לקלאו, ננסי, באדיו, רנסייר, ריצ'רד ג' ברנשטיין |
השפיע על | חגי כנען, ענת מטר |
מדינה | הממלכה המאוחדת |
יצירות ידועות | Infinitely Demanding, Bowie, Notes on Suicide, Memory Theatre, The Book of Dead Philosophers, Faith of the Faithless: Experiments in Political Theology, On Humour, Mystical Anarchism |
www | |
במחקריו, קריצ'לי מאתגר את התפיסה המקובלת (מאז אפלטון ואריסטו) שפילוסופיה מתחילה בפליאה, ולעומת זאת טוען שהפילוסופיה מתחילה באכזבה.[2] קריצ'לי דן בייחוד בשתי צורות של אכזבה אותן הוא מכנה: "אכזבה דתית" ו"אכזבה פוליטית". בעוד אכזבה דתית נובעת מחוסר אמונה ומובילה לבעיית משמעות החיים מול הניהיליזם, אכזבה פוליטית נובעת מהאלימות בעולם בו אנו חיים, ומעלה את שאלת הצדק בעולם לא צודק.[3] בנוסף, לשני תחומי מחקר אלה, עבודותיו האחרונות של קריצ'לי התרחקו מהכתיבה האקדמית והיו בעלות צורות כתיבה ניסיוניות יותר, ועסקו במגוון רחב של תחומים כמו הומור, שייקספיר, דייוויד בואי, התאבדות, הטרגדיה היוונית וכדורגל.
סיימון קריצ'לי נולד בהרטפורדשייר, אנגליה, למשפחה ממעמד פועל שמקורה בליברפול.[4] הוא מעריץ של מועדון הכדורגל ליברפול והעיד כי ההערצה לקבוצה היא בגדר "המחויבות הדתית" היחידה שלו.[5] בבית הספר היסודי למד היסטוריה, מדעים, צרפתית, רוסית וספרות אנגלית.[6] במהלך תקופה זו, הוא פיתח עניין לכל החיים בהיסטוריה העתיקה.[7] לאחר שנכשל במכוון בבחינות הכניסה לאוניברסיטה, קריצ'לי עבד במספר עבודות מזדמנות, כולל במפעל תרופות שבו הוא נפצע קשה בידו השמאלית. במהלך תקופה זו, הוא הפעיל בסצנת הפאנק באנגליה, וניגן במספר להקות שכשלו.[8]
בגיל 22 חזר קריצ'לי ללמוד באוניברסיטת אסקס תחילה בחוג לספרת ולאחר מכן בחוג לפילוסופיה.[9] הוא השתתף לזמן קצר באגודת השירה וכן באגדות הסטודנטים הקומוניסטית (שם הוא קרא לראשונה בכתבי אלתוסר, פוקו, ודרידה).[9] לאחר שסיים את לימודיו בהצטיינות וזכה בפרס קנאני בפילוסופיה בשנת 1985, קריצ'לי עבר לאוניברסיטת ניס שם כתב את התזה שלו תחת דומיניק ג'ניקאוד (אנ'), שעסקה בהתגברות על המטפיזיקה אצל היידגר ואצל קרנפ.[10] בשנת 1987, קריצ' לי חזר לאוניברסיטת אסקס כדי לכתוב את הדוקטורט שלו, שהושלם בשנת 1988, והיוו את הבסיס לספרו הראשון האתיקה של דקונסטרוקציה.[10][11]
בשנת 1988 קריצ'לי הפך למרצה באוניברסיטת קארדיף.[12] בשנת 1989 חזר לאוניברסיטת אסקס כמרצה, שם הפך לרידר בשנת 1995 ולפרופסור בשנת 1999. במהלך תקופה זו הוא שימש תחילה כסגן דירקטור (1990-96) ולאחר מכן כדירקטור (1997–2003) של המרכז ללימודים תאורטיים במדעי הרוח והמדעים החברתיים. בין השנים 1998–2004 היה מנהל התוכנית בקולג' הבינלאומי לפילוסופיה. הוא שימש מרצה אורח באוניברסיטת גתה בפרנקפורט (1997–98, 2001), אוניברסיטת ראדבאוט (1997), אוניברסיטת סידני (2000), אוניברסיטת נוטרדאם (2002), בית הספר למשפטים קרדוזו (2005), אוניברסיטת אוסלו (2006) אוניברסיטת טקסס באוסטין (2010). מ-2009 עד 2015, הוא ניהל את בית ספר קיץ באוניברסיטת טילבורג. הוא שימש גם כפרופסור לפילוסופיה בבית הספר האירופי לתארים מתקדמים. מאז 2004, קריצ'לי היה פרופסור לפילוסופיה במכון למחקר חברתי של הניו סקול, שבו הוא הפך לפרופסור לפילוסופיה בקתדרה על שם הנס יונאס בשנת 2011. מאז 2015, הוא שירת במועצת המנהלים של קרן אונאסיס.
קריצ'לי דוחה שתי פרשנויות מקובלות לדרידה, שמדובר במטאפיזיקאי עם 'תשתית' משלו או כניהיליסט חסר ערך. וטוען כי מרכז החשיבה של דערדה הוא תפיסה של חוויה אתית. באופן ספציפי, תפיסה זו של חוויה אתית חייבת להיות מובנת במונחי לוינס, שבהם האחר מטיל ספק באגו, בתודעה העצמית ובהבנה הרגילה של האדם.[13]
החיבור פותח בבעיית "האכזבה הדתית", שלדידי קריצ'לי מייצר את שאלת משמעות החיים. דרך דיון מקדים ארוך בנושא הניהיליזם, קריצ'לי דוחה את הסברה כי אשרור של ישות סופית יכול לממש את משמעות החיים. במקום זאת, הוא טוען האות האולטימטיבי לסופיות האנושית הוא העובדה שאיננו יכולים למצוא משמעות סופית. במקום זאת, עבור קריצ'לי, תגובה נאותה לניהיליזם מורכבת מראיית חוסר המשמעות כאתגר או כהישג. קריצ'לי מפתח את התזה הזו באמצעות דיונים בכתבים של בלאנשו, לוינס, קאבל, הרומנטיקנים של יינה, אדורנו, דרידה, בקט, וסטיבנס.[14]
אוסף זה מביא יחד מספר מאמרים שפורסם בעבר. בין המאמרים הללו, קריצ'לי דן במגוון של דמויות, כמו הגל, היידגר, ז'נה, דרידה, לוינס, רורטי, ארנסטו לקלאו, לאקאן, ז'אן-לוק ננסי, ובלנאשו, ובמנושאים כמו פוליטיקה, סובייקטיביות, גזע בקאנון הפילוסופיה המערבית, פסיכואנליזה, קומדיה, וחברות.[15]
החיבור מהווה הקדמה קצרה להגות המכונה "פילוסופיה קונטיננטלית". הוא טוען כי המונח פילוסופיה קונטיננטלית הוא שנוי במחלוקת, ומתבסס על ההיסטוריה שלו וכמו גם על דרכי ההנגדותו לפילוסופיה אנליטית או אנגלו-אמריקאית. קריצ'לי סבור כי ניתן לאפיין את הפילוסופיה הקונטיננטלית קבוצה מובחנת של מסורות פילוסופיות המכסות מגוון בעיות, אולם עדיף לדבר אודות הפילוסופיה בכללותה מאשר להציב את ההבחנות בין המסורות הפילוסופיות.[16] קריצ'לי מגן על טענות אלה באמצעות דיונים בהוגים כמו קאנט, פיכטה, הגל, ניטשה, הוסרל, היידגר, קרנפ, ודן במגוון סוגיות כגון היחסים בין ידע וחוכמה, ספרות, מדע, פוליטיקה, וניהיליזם.
בחיבור זה קריצ'לי בוחן את התפקיד המרכזי של הומור, בדיחות, צחוק, וחייוכים בחיי אדם. באופן ספציפי, הוא מגן על הטענה הכפולה כי מחד הומור עוסק בפרקטיקות המשותפות שלנו ובהתאמה הדדית זה עם זה, ומאידך הומר גם מאתגר את אותן פרקטיקות ורגישות חברתיות, ומראה כיצד הם עשויים להשתנות ממצבם כיום.[17]
בחיבור זה קריצ'לי מציג שתי טענות מרכזיות:
באופן ספציפי, קריצ'לי טוען כי השירה של סטיבנס מציעים לקוראים גישה חדשה ליחסים בין תודעה, שפה ודברים חומריים, אשר מתגברת על בעיות של התורת ההכרה המודרנית.[18] הספר כולל גם התייחסות דומה לקולנוע של טרנס מאליק דרך מאמר אודות "הקו האדום".[19]
בהתייחסו לנושא "האכזבה הפוליטית", קריצ'לי טוען לתפיסה של חוויה אתית וסובייקטיביות. הוא מאתגר את ההנחות המודרניות של קאנט בדבר של אתיקה ואוטונומיה, וטוען לתפיסה "הטרו-אפקטיבית" (hetero-affective) של חוויה אתית שבה הסובייקט מחולק בין עצמו לבין דרישה מוסרית, אותה הוא חווה אף שאינו יכול למלא לחלוטין.[20] מהתמונה הזו, קריצ'לי מפתח תיאור של החוויה של מצפון הקודם לרפלקסיביות אודות היחס בין מצפונו לפעולה פוליטית.[21] הגישה המתגבשת מכונה אתיקה נאו-אנרכייסטית.[21]
הספר פותח בהנחה שחיי האדם העכשוויים אינם מאופיינים על ידי פחד מוות, אלא על ידי אימת השמדה ומה שמחכה לנו לאחר המוות. קריצ'לי דוחה כל בריחה ממוותנו או בהצטברות חסרת שכל של עושר או מקלט מטאפיזי, וממשיך קיקרו בחקר הדעה ש 'להתפלסף זה ללמוד איך למות'.[22] לשם כך, קריצ'לי דן במוותם (ובחייהם) של פילוסופים כמו תאלס ואפלטון, קונפוציוס ואבן סינא, אליזבת נסיכת הפפאלץ, הגל, היידגר ופרנץ פאנון.
חיבור זה מציג שתי דרכים להתקרב לחיבור הוויה וזמן של היידגר. האחת בקריאה 'לאחור' מהעבודה המאוחרת יותר להוויה וזמן. והשנייה לקרטא את היידגר 'קדימה' דרך מסורת הפנומנולוגיה.[23] בין היתר קריצ'לי מתנגד לגישה הרואה בהבחנה של היידגר בין "אותנטי" ובין "לא אותנטי" כהבחנה מוסרית או נורמטיבית.[24]
הספר מורכב מסדרה של ראיונות בין קריצ'לי לבין קרל סדרסטרם המבוסס על סדרת טלוויזיה שוודית. קריצ'לי דן בחייו ועבודתו דרך הסוגיות חיים, פילוסופיה, מוות, אהבה, הומור, ואותנטיות.
הקובץ מאגד סדרה של ראיונות עם קריצ'לי שנערכו בין 2000 ל-2011. קריצ'לי דן בעבודתו ובהתפתחותו באמצעות מגוון נושאים כמו דקונסטרוקציה, ניהיליזם, פוליטיקה, ספרות, פאנק, וטרגדיה.
קריצ'לי חושב מחדש על אמונה כמושג פוליטי מבלי להיכנע לפיתויים של דחיית האמונה האתאיסטית או לחיבוק האמונה התיאיסטי.[25] לשם כך, קריצ'לי דן ברוסו, באדיו, פאולוס היידגר ואחרים. הוא גם מגן על השקפתו של אי-אלימות כנגד הביקורת שהופנתה כלפיו על ידי סלבוי ז'יז'ק.[26]
חיבור שכתב במשותף עם אשתו ג'יימיסון וובסטר, ומתבסס על קריאות שונות בהמלט (פרשנויותים של הוגים כמו קרל שמידט, ולטר בנימין, הגל, פרויד, לאקאן, וניטשה) במטרה להציע קריאה צמודה ושלמה של המלט.[27]
הספר מציג קריאה לא שגרתית בהגותו של לוינס, ומציע הבנה חדשה של חשיבותה.[28] הספר מבוסס על ארבע הרצאות, בהן הוצגו חמש שאלות הנוגעות לוינס:
הספר מורכב פרגמנטים של עבודה נטושה לכאורה, אשר מתוארכת בעיקר לשנים 2004–2006. הפרויקט הראשוני היה לפתח תיאוריה של אובייקטים בלתי אפשריים שיקבלו את הצורה של ישויות אלפביתיות. ערכים אלה יעסקו בתופעות, מושגים, איכויות, מקומות, תחושות, אנשים והלכי רוח שונים.[29]
קריצ'לי דן בספר בהשפעת המוזיקה של דייוויד בואי עליו באופן אישי לאורך כל חייו. החיבור משקף העומק הפילוסופי של עבודתו של בואי. זה ספר של מעריץ שמנסה להעניק את הכבוד האסתטי המתאים לעבודתו של בואי באמצעות ניתוח זהיר של מילות השירים וחקר סוגיות כמו אותנטיות, בידוד, אמת וכמיהה לאהבה.
סיפור סמי-אוטוביוגרפי על אמנות הזיכרון בהשראת עבודתו של פרנסיס ייטס ואדולפו ביו קזארס (אנ'), אך בבסיסו דיון בזיכרון כשלעצמו ביח לחיבורו הגדול של הגל פנומנולוגיה של רוח. הספר עוסק בבניית תיאטרון זיכרון, בניסיון המזויף לשלוט ביחס של אדם למוות ובפירוק הדרגתי של הדימוי הסטנדרטי של הפילוסוף.
קריצ'לי גורס כי על התאבדות יש לחשוב כתופעה רצינת ומפוכחת, וזאת בניגוד לנטייה הרווחת להתנגד להתאבדות מטעמים מוסרניים או דווקא להלל אותה (כמו במות קדושים). לשם כך, קריצ'לי בוחן התאבדויות רבות ומרהר על הגידול בהתאבדות בחברה שלנו.
במסה זו קריצ'לי טוען שיש לכדורגל מקום ייחודי בחברה, בכך שהוא בעת ובעונה אחת מבטא חברותיות וסולידריות (למנשל ביחסים בין קבוצה לאוהדיה, היווצרות קבוצות דרך כנסיות מקומיות או קבוצות קהילתיות שונות), אף שהכדוגל בלתי נפרד מתרבות הצריכה, ההון והניכור של חיי החברה המודרניים. לדבריו, זהו ניסיון לכתוב פואטיקה של כדורגל.[30]
בספר זה קריצ'לי טוען שטרגדיה מבטאת אוריינטציה פילוסופית שמאתגרת את הסמכות המסורתית של הפילוסופיה על ידי מתן קול למה שהוא סותר, ומגביל על בני אדם. בפיתוח הפילוסופיה של הטרגדיה הוא פונה לסופיסט הקדום גורגיאס והפרקטיקה הסופיסטית של אנטי-לוגיה, אשר בוחנת את שני הצדדים של בדיון כדי להפוך את הטיעון החלש להיראות חזק יותר. בנוסף לגורגיאס, קריצ'לי דן באסכילוס, סופוקלס, אוריפידס, אפלטון, אריסטו ואחרים.[31]
בשנת 2009, קריצ'לי כתב סדרה של מאמרים עבור הגרדיאן בנושא "הוויה וזמן" של היידגר.
מאז 2010 ועד לסגירתו ב-2021, קריצ'לי ייסד עורך וניהל (יחד עם פטר קטפנו) את הבלוג The Stone (אנ') מבית הניו יורק טיימס. בבלוג פרסם גם מאמרים רבים פרי עטו. בין ההוגים שפרסמו מאמרי דעה תחת הבלוג נמנים לינדה מרטלן אלקוף, שילה בנחביב, פיטר סינגר, ג'ודית באטלר, נועם חומסקי, ארתור דנטו, מרתה נוסבאום, סטיבן פינקר, וקורנל וסט.[32]
יחד עם סופר טום מקארתי, קריצ ' לי הוא חבר מייסד של INS (nternational Necronautical Society) ומשמש כפילוסוף ראשי.[33]
קריצ'לי הוא חלק מהצמד המוזיקלי Critchley and Simmons יחד עם ג'ון סימונס. ביחד הם הוציאו עד כה ארבעה אלבומים: Humiliation (2004); The Majesty of the Absurd (2014); Ponders End (2017); and Moderate or Good, Occasionally Poor (2017).[34]
ב-2020 הקליט פודקאסט העוסק ב"הוויה וזמן" של היידגר תחת השם Apply-degger.[35]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.