ניובה

ניובה (ביוונית: Νιόβη) הייתה בתם של טנטלוס ודיונה במיתולוגיה היוונית. הייתה אשתו של אמפיון מלך תבאי, וילדה לו שבעה בנים ושבע בנות.

ניובה
Νιόβη

תרבות	מיתולוגיה יוונית
אב	טנטלוס
אם	טייגטה
אחים	פלופס
בן או בת זוג	אמפיון
צאצאים	Amphion, Chias, Cleodoxa, Astyoche, Astynome, Astycrateia, Klytia, Eupinytus, Argeus, Etodaea, Pelopeia, Phthia, Agenor, Archemorus, Amaleus, Amyclas, Alphenor, Sipylus, Meliboea, Archenor, Damasichthon, Tantalus, Neaera, Ismenus, Ilioneus, Phaedimus, Alalcomeneus

ניובה וילדה, איור

ניובה במיתולוגיה

המיתולוגיה מספרת שניובה חטאה בחטא ההיבריס כלפי לטו, אמם של התאומים ארטמיס ואפולו. ניובה טענה כי היא טובה מלטו, מפני שילדה שבעה בנים ושבע בנות, בעוד שלטו ילדה רק זוג תאומים. היא לגלגה באומרה שבנה של לטו "יפה כמו אשה", ובתה עוסקת במקצוע גברי - ציד.

נקמתם של אפולו וארטמיס לא איחרה לבוא: אפולו הרג את כל בניה של ניובה כשהשתתפו במשחקים אתלטיים, וארטמיס הרגה את כל הבנות. על פי גרסה מסוימת, רק כלוריס נותרה בחיים מכל ילדיה של ניובה. אמפיון נשבע לנקום את דם ילדיו, אך אפולו הרג גם אותו.

ניובה, שעולמה חרב עליה בן רגע, נמלטה להר סיפליון באסיה הקטנה ובכתה נוראות, עד שהפכה בידי זאוס לסלע הגונח כשדורכים עליו. דמעותיה הפכו לנהר אכלואוס. זאוס הפך את כל אנשי תבאי לאבן כדי שאיש מהם לא יוכל לקבור את ילדי ניובה המתים במשך תשעה ימים. בתום תשעת הימים קברו האלים עצמם את הילדים.

הנצחה

על שמה של ניובה כונה היסוד ניוביום. היסוד התגלה ביחד עם מרבצי היסוד טנטלום, שכונה על שמו של טנטלוס, אביה של ניובה.

האסטרואיד 71 Niobe (71 Niobe) שהתגלה על ידי רוברט לות'ר ב-1861 נקרא על שמה.^[1]

גלריה

• 
  נקמתם של אפולו וארטמיס על גבי כד מהמאה ה-5 לפנה"ס מאת צייר ניובה (אנ') במוזיאון הלובר
• 
  בן מת של ניובה בגלריית אופיצי
• 
  בן פצוע של ניובה במוזיאון הישן בברלין
• 
  בן פצוע של ניובה במוזיאונים הקפיטוליניים

לקריאה נוספת

• אפי זיו, מיתולוגיה עכשיו, הוצאת עם עובד, 2003
• גוסטאב שוואב, אלים וגיבורים,(מגרמנית: חנה לבנת), אור יהודה: דביר, 2007. עמ' 126-122.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ניובה בוויקישיתוף

• ניובה במיתולוגיה היוונית
• ניובה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

1. (71) Niobe In: Dictionary of Minor Planet Names. Springer. 2003. doi:10.1007/978-3-540-29925-7_72. ISBN 978-3-540-29925-7.