Loading AI tools
מלחמה ב-1971 מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מלחמת הודו–פקיסטן השלישית הייתה מלחמה בין הודו לפקיסטן במהלך מלחמת העצמאות של בנגלדש במזרח פקיסטן. המלחמה החלה ב-3 בדצמבר 1971 והסתיימה בכניעה פקיסטנית (אנ') בדאקה ב-16 בדצמבר 1971.
 | |||||||||
| חיילים הודים במהלך המלחמה | |||||||||
| תאריכים | 3 בדצמבר 1971 – 16 בדצמבר 1971 (14 ימים) | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מלחמה לפני | מלחמת הודו–פקיסטן השנייה | ||||||||
| מלחמה אחרי | מלחמת קרגיל | ||||||||
| מקום |
גבול בנגלדש-הודו, גבול הודו–פקיסטן, קו השליטה, Indo-Bangladesh enclaves, מפרץ בנגל, הים הערבי  | ||||||||
| תוצאה |
ניצחון הודי
| ||||||||
| |||||||||
  | |||||||||
המלחמה החלה במבצע צ'נגיז חאן (אנ') של פקיסטן, במהלכו בוצעו תקיפות אוויריות על 11 בסיסים של חיל האוויר ההודי. התקיפות הובילו להכרזת מלחמה מצד הודו, לצד הכוחות הלאומיים הבנגליים (אנ'). 13 ימים לאחר תחילת המלחמה, הודו השיגה עליונות ברורה, והפיקוד המזרחי של צבא פקיסטן חתם על הסכם כניעה (אנ') ב-16 בדצמבר 1971, שסימן את עצמאותה של בנגלדש. כ-93,000 פקיסטנים נשבו על ידי צבא הודו.
ההערכה היא שהצבא הפקיסטני ומיליציות איסלאמיסטיות פרו-פקיסטניות הרגו בין 300,000 ל-3,000,000 אזרחים בבנגלדש, ברצח העם הבנגלי. כמו כן, הם אנסו בין 200,000 ל-400,000 נשים ונערות.
ערך מורחב – מלחמת העצמאות של בנגלדשסכסוך הודו-פקיסטן נוצר בעקבות מלחמת העצמאות של בנגלדש. המתיחות הפוליטית בין מזרח למערב פקיסטן מקורה בהקמתה של פקיסטן כמדינה אחת עבור שני חבלי ארץ המובדלים בכ-1,600 קילמוטר של טריטוריה הודית במהלך חלוקת הודו ב-1947. למרות ששתי חלקי המדינה היו אסלאמיים, בזאת נגמרה זהותם. במזרח פקיסטן הלאום הדומיננטי היה בנגלי בעל תרבות בנגלית, בעוד מערב פקיסטן הייתה ערב רב של קבוצות אתניות, הבולטת שבהם הפנג'אבים ותרבותה התבססה על האורדו. ממשלת פקיסטן התבססה בקראצ'י שבמערב פקיסטן, וניסתה לכפות את האורדו על מזרח פקיסטן, כשהיא מביאה להיווצרות תנועת השפה הבנגלית ב-1950. מהומות המוניות אירעו במזרח בנגל ב-1964 (אנ') וב-1969. אלה הובילו להתפטרותו של נשיא פקיסטן איוב ח'אן, ולתפיסת השלטון על ידי ראש הצבא יחיא ח'אן.
כדי להגביר את השליטה בבנגל ולמנוע היווצרות מדינה נוספת, השלטון המרכזי באסלאמאבאד הגה את תוכנית יחידה אחת (אנ'). בשנת 1969 הכריז הנשיא יחיא ח'אן על הבחירות הראשונות בפקיסטן וביטל את מעמדה של מערב פקיסטן כמחוז נפרד, על מנת להחזיר את פקיסטן למעמדה המקורי הכולל ארבעה מחוזות, כפי שהוגדרו בעת הקמת פקיסטן ב-1947.
מנהיג הליגה האוואמית של מזרח פקיסטן, מוג'יבור רחמן, התמודד בבחירות הכלליות בפקיסטן ב-1970 ומפלגתו השיגה 167 מתוך 169 מושבים לאספה המחוקקת של מזרח פקיסטן, ורוב מיוחס באספה הלאומית של פקיסטן בת 313 מושבים, בעוד שבמערב פקיסטן זכתה מפלגת העם הפקיסטנית. הצלחת הליגה בבחירות גרמה למערב פקיסטנים רבים לחשוש שהיא תאפשר לבנגלים לשנות את החוקה שהתקבלה ב-1965 ולחזק את השפעת הבנגלים על המדינה.
כדי לפתור את המשבר, הוקמה משלחת האדמירל אחסן (אנ'). ממצאיה זכו לביקורות חיוביות מצד המנהיגים הפוליטיים של מערב פקיסטן, למעט זולפיקאר עלי בהוטו, יו"ר מפלגת העם הפקיסטנית.
עם זאת, הצמרת הצבאית הטיל וטו על הצעת המשלחת. זולפיקאר עלי בהוטו אישר את הווטו, ולאחר מכן סירב למנות את שייח' מוג'יבור רחמן לראשות ממשלת פקיסטן. הליגה האוואמית קראה לשביתות כלליות במדינה. הנשיא יחיא ח'אן דחה את חנוכת האספה הלאומית. בתגובה, השיח' מוג'יבור רחמן קרא לשביתות כלליות.
בתחילת מרץ 1971, כ-300 ביהארים (אנ') נהרגו בהתפרעויות על ידי המון בנגלים בצ'יטגונג. ממשלת פקיסטן השתמשה בטבח כדי להצדיק את פריסת הצבא במזרח פקיסטן ב-25 במרץ. הנשיא יחיא ח'אן קרא לצבא לדכא התנגדות במזרח, לאחר שקיבל את התפטרותו של לוטננט גנרל יעקוב עלי חאן (אנ'), רמטכ"ל הצבא המזרח-פקיסטני.
החלו מעצרים המוניים של מתנגדי משטר, ולאחר מספר ימים של שביתות, הצבא הפקיסטני, בראשות לוטננט גנרל טיקה ח'אן (אנ'), תקף את דאקה בליל ה-25 במרץ 1971. הממשלה הוציאה אל מחוץ לחוק את הליגה האוואמית, מה שאילץ רבים מחבריה להימלט להודו. שייח' מוג'יב רחמן נעצר בליל 26 במרץ 1971 ונלקח למערב פקיסטן. במבצע זרקור (אנ'), ומבצע בריסאל (אנ') ניסו הפקיסטנים להרוג את האליטה האינטלקטואלית של מזרח פקיסטן.
ב-26 במרץ 1971, מייג'ור זיאור רחמן (אנ') הכריז על עצמאותה של בנגלדש בשמו של השייח' מוג'יבור רחמן.
באפריל, מנהיגי הליגה האוואמית הגולים הקימו ממשלה גולה בביידיאנאתלה שבמהרפור. משמר הגבול של מזרח פקיסטן (אנ') וקצינים בנגלים בצבא פקיסטן, בצי הימי של צבא פקיסטן ובנחתים של צבא פקיסטן, ערקו לצד המורדים. מוחטי באהיני (אנ'), כוח החירות של בנגלדש, המורכב מכוח סדיר וכוח גרילה, הוקם תחת הקולונל בדימוס מוחמד אטאול גאני אוסמני (אנ').
לאחר התפטרותם של האדמירל סייד מוחמד אחסן (אנ') והלוטנט-גנרל יעקוב עלי ח'אן, התקשורת החלה לדווח על רצח העם הבנגלי, שכוון במיוחד לאוכלוסיית המיעוט ההינדית הבנגלית (אנ'), מה שהוביל לבריחתם של כ-10 מיליון פליטים שביקשו מקלט במדינות מזרח הודו. ממשלת הודו פתחה את גבול מזרח פקיסטן-הודו (אנ') כדי לאפשר לפליטים הבנגלים לעבור. ממשלות מערב בנגל, ביהר, אסאם, מגהלאיה וטריפורה הקימו מחנות פליטים לאורך הגבול. הפליטים הכבידו על כלכלתה של הודו.
ממשלת הודו פנתה שוב ושוב לקהילה הבינלאומית בבקשת סיוע, אך לא הצליחה לקבל עזרה כלשהי. ראש ממשלת הודו אינדירה גנדי הגיעה ב-27 במרץ 1971 למסקנה שבמקום לקלוט מיליוני פליטים, עדיף לצאת למלחמה נגד פקיסטן. ב-28 באפריל 1971, הורתה הממשלה לראש הצבא הגנרל סם מנקשו (אנ') לכבוש את מזרח פקיסטן. קציני צבא מזרח פקיסטן שערקו וגורמי אגף המחקר והניתוח החלו מיד להשתמש במחנות הפליטים לגיוס והכשרה של לוחמי גרילה.
הרשויות ההודיות גם ניסו להמשיך בלוחמה פסיכולוגית ולשמור על המורל במזרח פקיסטן.
בסוף אפריל 1971 שאלה ראש הממשלה אינדירה גנדי את ראש הצבא ההודי גנרל סם מנקשו אם הוא מוכן לצאת למלחמה עם פקיסטן. הוא סירב, תוך ציון תחילת עונת המונסון במזרח פקיסטן והעובדה שהטנקים של הצבא עוברים חידוש. הוא הציע להתפטר, וגנדי סירבה. הוא אמר שהוא יכול להבטיח ניצחון אם היא תאפשר לו להתכונן בקצב שלו. גנדי קיבלה את תנאיו.
הלך הרוח בתקשורת הפקיסטנית הפך ליותר ויותר ג'ינגואיסטי ומיליטריסט נגד מזרח פקיסטן והודו. בסוף ספטמבר 1971, מסע תעמולה הביא לכך שמדבקות "לרסק את הודו" ניתלו בחלונות האחוריים של כלי רכב ברוואלפינדי, אסלאמאבאד ולאהור. באוקטובר, נכתב במדבקות "תלה את הבוגד" בהתייחסות לשיח' מוג'יבור רחמן. בשבוע הראשון של דצמבר, כלי התקשורת המודפסים במדינה פרסמו חומרים הקשורים לג'יהאד כדי להגביר את הגיוס לצבא. בנובמבר 1971, מלחמה בין הודו לפקיסטן הייתה בלתי נמנעת. על פי הדיווחים, ברית המועצות הזהירה את פקיסטן מפני המלחמה, שאותה כינו כ"מסלול התאבדות של איחוד פקיסטן". למרות אזהרה זו, בנובמבר 1971, אלפי אנשים בראשות פוליטיקאים פקיסטניים שמרנים צעדו בלאהור וברחבי פקיסטן, וקראו לפקיסטן "לכתוש את הודו". הודו הגיבה בכינוס הצבא ההודי בגבולות המערביים. הצבא חיכה עד דצמבר, אז הקרקע במזרח התייבשה ומעברי ההימלאיה נסגרו בשלג, מה שמנע התערבות סינית. ב-23 בנובמבר הכריז נשיא פקיסטן יחיא ח'אן על מצב חירום לאומי והורה למוסדות המדינה להתכונן למלחמה.
בערב ה-3 בדצמבר חיל האוויר הפקיסטני פתח במתקפות מנע באחד עשר שדות תעופה בצפון מערב הודו, כולל אגרה, במרחק 300 ק"מ מהגבול.
מתקפות מנע אלו, מבצע צ'נגיז חאן (אנ'), נוצרו בהשראת הצלחתו של מבצע מוקד במלחמת ששת הימים. בניגוד לתקיפה הישראלית על בסיסי אוויר ערביים ב-1967, שבה היו מעורבים מספר רב של מטוסים ישראלים, חיל האוויר הפקיסטני תקף בכוח קטן בהרבה, כשרק כ-50 ממטוסיו השתתפו בתקיפה.
בנאום לאומה ברדיו באותו ערב, ראשת הממשלה גנדי קבעה שהתקיפות האוויריות הן הכרזת מלחמה נגד הודו וחיל האוויר ההודי הגיב בתקיפות אוויריות ראשוניות באותו לילה. אלה התרחבו לתקיפות מאסיביות למחרת בבוקר.
פעולה אווירית זו החלה את מלחמת הודו-פקיסטן השלישית. גנדי הורתה על גיוס מיידי של כוחות והודו פלשה לפקיסטן בהתקפות מאסיביות מתואמות מהאוויר, הים והיבשה. המטרה ההודית העיקרית בחזית המזרחית הייתה לכבוש את דאקה, ובחזית המערבית למנוע מפקיסטן לפלוש להודו.
אנשי ומפקדי הצי הפקיסטני ידעו היטב שבניגוד למלחמת הודו–פקיסטן השנייה, הצי לא מוכן לסכסוך הימי עם הודו. חיל הים הפקיסטני לא היה מוכן למלחמה התקפית בעומק הים נגד חיל הים ההודי, ולא להגן מפני פלישה ימית של חיל הים ההודי.
בזירה המערבית, הפיקוד הימי המערבי של חיל הים ההודי פתח בהתקפת פתע על נמל קראצ'י (אנ') בליל ה-5 בדצמבר 1971 במבצע טריידנט (אנ'). המתקפה הימית שכללה את ספינות הטילים מסדרת אוסה שנבנו על ידי הצי הסובייטי, הטביעה את המשחתת PNS של חיל הים הפקיסטני. מקורות פקיסטניים דיווחו כי כ-720 מלחים פקיסטנים נהרגו או נפצעו. כנקמה, צוללות הצי הפקיסטני הטביעו צוללת הודית וגרמו ל-194 הרוגים הודים.
הטבעת הפריגטה קוקרי גררה מתקפה הודית נוספת על נמל קראצ'י בליל ה-9 בדצמבר 1971 תחת שם הקוד מבצע פייתון (אנ'). פלגה של הצי ההודי התקרבה לנמל קראצ'י ושגרה סדרה של SS-N-2 סטיקס, שהביאו להרס נוסף של מכלי דלק ולטביעתן של שלוש ספינות סוחר פקיסטניות, כמו גם ספינות זרות. חיל האוויר של פקיסטן לא תקף את ספינות חיל הים ההודי, ולמחרת טייסי פקיסטן אינטרנשיונל איירליינס, שפעלו כטייסי מלחמה בסיור, טעו בזיהוי וגרמו נזקים מאש כוחותינו לספינה פקיסטנית והרגו כמה קצינים על הסיפון.
בזירה המזרחית של המלחמה, הפיקוד הימי המזרחי ההודי בודד את מזרח פקיסטן על ידי מצור ימי במפרץ בנגל. ב-4 בדצמבר, נושאת המטוסים INS ויקרנט הובאה למקום, ומפציצי הקרב שלה סי הוק (אנ') תקפו ערי חוף רבות במזרח פקיסטן, כולל צ'יטגונג וקוקס בזאר (אנ'). פקיסטן שלחה בתגובה את הצוללת PNS Ghazi (אנ'), שטבעה מול חופי ויסאקפאטנאם עקב פיצוץ שהופעל על ידי מטעני עומק הודיים.
בשל מספר העריקות הרב, הצי הפקיסטני הנעזר בחיל הנחתים של פקיסטן.
_launches_an_Alize_aircraft_during_Indo-Pakistani_War_of_1971.jpg)
הנזק שנגרם לצי הפקיסטני עמד על 7 ספינות תותחים, 1 שולת מוקשים, 1 צוללת, 2 משחתות, 3 ספינות סיור השייכות למשמר החופים, 18 ספינות מטען, אספקה ותקשורת, ונזק רחב היקף שנגרם לבסיס הימי ולרציפים בעיירת החוף קראצ'י. כ-1900 אנשי צוות נהרגו, ו-1413 אנשי שירות נתפסו על ידי הכוחות ההודיים בדאקה. לדברי טאריק עלי, פקיסטן איבדה מחצית מהצי שלה במלחמה.
לאחר ניסיון ההתקפה המונעת, חיל האוויר הפקיסטני אימץ עמדה הגנתית בתגובה לירי ההודי.
היעדר תגמול זה יוחס גם להחלטה המכוונת של מטה חיל האוויר של פקיסטן לצמצם את אבדותיו, שכן היא כבר ספגה אבדות אדירות בסכסוך במזרח. חיל האוויר של פקיסטן נמנע מעימותים עם הצי ההודי לאחר שהאחרון פשט על נמל קראצ'י.
במזרח, הושמדה טייסת מס' 14 הפקיסטנית (אנ') והמפקד שלה נלקח כשבוי. בכך השיגה הודו עליונות אווירית מוחלטת בחזית המזרחית.
בתום המלחמה, טייסי חיל האוויר הפקיסטני הצליחו להימלט ממזרח פקיסטן למיאנמר השכנה.
כאשר הצבא ההודי הידק את אחיזתו במזרח פקיסטן, חיל האוויר ההודי המשיך בהתקפותיו נגד פקיסטן כשהמערכה התפתחה לסדרה של התקפות נגד שדות תעופה, מכ"ם ומטוסי קרב. פקיסטן הגיבה בהתקפות דומות.
חיל האוויר הפקיסטני פרס את מטוסיו בעיקר במשימות סיור הגנתיות מעל הבסיסים, ובכך לא היה מסוגל לבצע פעולות התקפיות יעילות. הפשיטות של חיל האוויר פגעו במטוס אחד של ארצות הברית ומטוס אחד של האו"ם בדקה.
אחת ההתקפות האוויריות המוצלחות ביותר של הודו במערב פקיסטן אירעה ב-8 בדצמבר 1971, כאשר מטוסי האנטר הודי מטייסת 20 שבסיסה בפתאנקוט, תקפו את הבסיס הפקיסטני במוריד והשמידו 5 מטוסי F-86 סייבר על הקרקע.
חיל האוויר של פקיסטן קיבל חיזוק על ידי מיראז'ים מבעלת ברית מזרח תיכונית שזהותה לא ידועה.
חיל האוויר ההודי ביצע 1,978 גיחות במזרח וכ-4,000 בפקיסטן, בעוד שחיל האוויר הפקיסטני טס רק כ-30 ו-2,840 בהתאמה.
פקיסטן איבדה 60 עד 75 מטוסים, לא כולל מטוסי F-6F הלקט, מיראז' III, וששת מטוסי F-104 סטארפייטר ירדניים.
.jpg)
לפני תחילת המלחמה, הצבא ההודי היה מאורגן היטב בשתי החזיתות ונהנה מעליונות מספרית משמעותית על צבא פקיסטן. ביצועי המלחמה של הצבא ההודי החזירו לו את היוקרה שאיבד במהלך מלחמת הודו–סין ב-1962.
כשהסכסוך התחיל, המלחמה קיבלה מיד תפנית מכרעת לטובת הודו ובעלות בריתם הבנגליים מבחינה צבאית ודיפלומטית. בשתי החזיתות פתחה פקיסטן במתקפות קרקעיות, אך הצבא ההודי יזם פעולות קרקעיות מתואמות היטב בשתי החזיתות. התקפות קרקעיות גדולות התרכזו בגבול המערבי על ידי צבא פקיסטן, שנלחם עם הנחתים הפקיסטניים בחבל פנג'אב, אך הצבא ההודי הצליח לחדור לאדמת פקיסטן. ההודים כבשו במהירות כ-15,000 קמ"ר של שטח פקיסטני, באזאד קשמיר, פנג'אב וסינד, שהוחזרה מאוחר יותר בהסכם סימלה (אנ') כמחווה של רצון טוב. מספר הנפגעים של צבא פקיסטן היה גבוה, וחיילים רבים מתו עקב חוסר תכנון מבצעי וחוסר תיאום בתוך מערכי הצבא.
ב-23 בנובמבר 1971, הצבא ההודי חצה את גבול מזרח פקיסטן והצטרף לבעלות בריתו הלאומניות הבנגליות. בניגוד למלחמת הודו–פקיסטן השנייה, בה הייתה התקדמות איטית, הפעם האסטרטגיה הייתה הסתערות מהירה ותלת-שכבתית של תשע דיוויזיות חי"ר עם יחידות שריון צמודות ותמיכה אווירית צמודה שנעה במהירות לדאקה. חיל האוויר ההודי השמיד במהירות את חיל האוויר הקטן במזרח פקיסטן והוציא את שדה התעופה דאקה מכלל פעילות.
טכניקות "מלחמת בזק" של ההודים ניצלו חולשות בעמדות הפקיסטניות. זה הביא לניצחון מהיר. תוך אבדות רבות, הצבא הפקיסטני נכנע תוך פחות משבועיים. לאחר מכן, הצבא ההודי הקיף את דאקה והציב אולטימטום של כניעה תוך "30 דקות" ב-16 בדצמבר 1971. למשמע האולטימטום, ממשלת מזרח פקיסטן נכנעה ללא התנגדות. ב-16 בדצמבר 1971, פקיסטן קראה להפסקת אש חד-צדדית וסיימה את המלחמה.
פקיסטן סבלה הכי הרבה, עם 8,000 הרוגים ו-25,000 פצועים, בעוד בהודו היו רק 3,000 הרוגים ו-12,000 פצועים. פקיסטן גם איבדה יותר כלי רכב משוריינים.
מסמך הכניעה של מזרח פקיסטן (אנ'), נחתם בדאקה ב-16 בדצמבר 1971. הכניעה התקבלה על ידי סגן-גנרל אורורה.
המלחמה הסתיימה רשמית בשעה 14:30 שעון גריניץ' ב-17 בדצמבר, לאחר הכניעה ב-16 בדצמבר. הכניעה אישרה את עצמאותה של בנגלדש.
לאחר הכניעה, הצבא ההודי לקח כ-90,000 אנשי שירות פקיסטנים ותומכיהם הבנגלים כשבויי מלחמה, מה שהפך אותה לכניעה הגדולה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה.
| מספר שבויי מלחמה פקיסטנים שנתפסו | קצין מפקד | |
|---|---|---|
| צבא פקיסטן | 54,154 | סגן אלוף האמיר עבדאללה חאן ניאזי (אנ') |
| חיל הים של פקיסטן (אנ') / חיל הנחתים של פקיסטן (אנ') | 1,381 | אדמירל מוחמד שריף (אנ') |
| חיל האוויר של פקיסטן | 833 | אינמול האק חאן (אנ') |
| משטרת פקיסטן (אנ') | 22,000 | מייג'ור גנרל ראו פרמן עלי (אנ') |
| אנשי ממשל (אנ') | 12,000 | מושל מזרח פקיסטן עבדול מוטלב מאליק (אנ') |
| סה"כ: | 90,368 | ~ |
ברית המועצות הזדהתה עם מזרח פקיסטן, ותמכה בצבא ההודי ובפלישה של מוקטי בהיני (אנ') לפקיסטן במהלך המלחמה, מתוך ראייה רחבה של הכרה בבנגלדש עצמאית תחליש את עמדת יריביה - ארצות הברית וסין. ברית המועצות הבטיחה להודו שאם יתפתח עימות עם ארצות הברית או סין, היא תתערב. הבטחה זו עוגנה באמנה ההודית-סובייטית לשיתוף פעולה (אנ') שנחתמה באוגוסט 1971.[1]
ברית המועצות קיבלה את העמדה ההודית לפיה כל פתרון למשבר במזרח פקיסטן חייב להיות בתנאים המקובלים על הודו והליגה האוואמיתהליגה האוואמית.
ארצות הברית עמדה לצד פקיסטן. בממסד האמריקני התרשם שהסובייטים נמצאים בברית בלתי רשמית עם הודו, ולכן ארצות הברית נזקקה לפקיסטן להגביל את ההשפעה הסובייטית בדרום אסיה. במהלך המלחמה הקרה, פקיסטן הייתה בעלת ברית רשמית קרובה של ארצות הברית וגם היו לה קשרים הדוקים עם הרפובליקה העממית של סין, איתה ניהל ניקסון משא ומתן לחימום היחסים ושם התכוון ניכסון לבקר בפברואר 1972. ניקסון חשש שמשמעות של פלישה הודית לפקיסטן תהיה שליטה סובייטית מוחלטת באזור, ושהיא תערער קשות את מאזן הכוחות של ארצות הברית ואת עמדתה האזורית של בעלת בריתה הטקטית החדשה של אמריקה, סין. ניקסון עודד את איראן לשלוח אספקה צבאית לפקיסטן. ממשל ניקסון גם התעלם מהדיווחים על רצח העם הבנגלי, וממברק בלאד (אנ'), מה שעורר ביקורת וגינוי - הן מצד הקונגרס של ארצות הברית והן בעיתונות הבינלאומית.
שגריר ארצות הברית באו"ם, ג'ורג' הרברט ווקר בוש, הציג החלטה במועצת הביטחון של האו"ם הקוראת להפסקת אש ולנסיגה של הכוחות המזוינים על ידי הודו ופקיסטן. עם זאת, הוטלה עליה וטו על ידי ברית המועצות.
כשהתבוסה של פקיסטן בגזרה המזרחית הייתה ברורה, ניקסון פרס את כוח משימה 74 (אנ'), בראשות נושאת המטוסים USS אנטרפרייז במפרץ בנגל. לפי סרט תיעודי רוסי, בריטניה פרסה גם היא כוחות.
ב-6 וב-13 בדצמבר שיגר הצי הסובייטי שתי קבוצות של סיירות ומשחתות מוולדיווסטוק. הם עקבו אחרי כוח המשימה האמריקאי לתוך האוקיינוס ההודי מ-18 בדצמבר 1971 עד 7 בינואר 1972. לסובייטים הייתה גם צוללת גרעינית כדי להדוף את האיום שהציב כוח המשימה באוקיינוס ההודי.
ככל שהמלחמה התקדמה, התברר לארצות הברית שהודו עומדת לפלוש לפקיסטן ולפורר אותה תוך שבועות ספורים. הנשיא ניקסון שוחח עם המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות ליאוניד ברז'נייב בקו חם ב-10 בדצמבר. ניקסון דחק בברז'נייב לרסן את הודו.
לאחר המלחמה, ארצות הברית קיבלה את מאזן הכוחות החדש והכירה בהודו כשחקנית דומיננטית בדרום אסיה; ארצות הברית עסקה בחיזוק היחסים בין שתי המדינות. ברית המועצות לעומת זאת, חיזקה את היחסים עם פקיסטן.
במהלך המלחמה, סין תמכה בפקיסטן[2] ומתחה ביקורת קשה על הודו והאשימה אותה באימפריאליות בדרום אסיה.
סין הטילה וטו לאחר המלחמה על החברות בבנגלדש באו"ם ב-1972 בטענה ששתי החלטות האו"ם הנוגעות לבנגלדש, הדורשות החזרת שבויים ואזרחים פקיסטנים טרם יושמו. סין הייתה גם בין המדינות האחרונות שהכירו בעצמאותה של בנגלדש, וסירבה לעשות זאת עד 31 באוגוסט 1975.
סרי לנקה חששה שהודו עשויה לפלוש אליה בעתיד. למרות מדיניות חוץ נייטרלית של המדינה בהנהגת סירימאבו בנדרנאיקה, סרי לנקה החליטה לעזור לפקיסטן במלחמה.
מכיוון שמדינות ערביות רבות היו בעלות ברית הן עם ארצות הברית והן עם פקיסטן, לקיסינג'ר היה קל לעודד אותן לתמוך בפקיסטן. הוא שלח מכתבים למלך ירדן ומלך סעודיה. הנשיא ניקסון נתן אישור לירדן לשלוח עשרה מטוסי F-104 והבטיח לספק לו תחליפים. מטוסי F-86 סייבר מסעודיה ומטוסי F-5 לובים נשלחו גם הם. בנוסף לשלוש המדינות הללו, בעל ברית לא מזוהה במזרח התיכון סיפק לפקיסטן גם מטוסי מיראז' 3. עם זאת, מדינות אחרות כמו סוריה ותוניסיה לא התערבו במלחמה.
המלחמה ביססה את הדומיננטיות הצבאית והפוליטית של הודו בתת-היבשת. הודו הובילה בהצלחה קמפיין דיפלומטי לבידוד פקיסטן. בנוסף, ביקורה הממלכתי של ראש הממשלה אינדירה גנדי בבריטניה ובצרפת לחימום היחסים עם ארצות הברית, וחסם כל החלטה פרו-פקיסטנית באו"ם.
הניצחון הגביר את השפעת הודו בעולם, שכן מדינות רבות בעולם הבינו - כולל ארצות הברית - שמאזן הכוחות עבר להודו כשחקנית מרכזית באזור. בעקבות המציאות הגאופוליטית, הודו יצרה קשרים הדוקים יותר עם מדינות אזוריות כמו איראן, שהייתה בעלת ברית מסורתית של פקיסטן.
קולונל ג'ון גיל מהאוניברסיטה לביטחון לאומי מעיר כי בעוד שהודו השיגה ניצחון צבאי, היא לא הייתה מסוגלת לקצור את הפירות הפוליטיים שייתכן שהיא קיוותה להם בבנגלדש. לאחר 'ירח דבש' קצר בין הודו לבנגלדש, מערכת היחסים ביניהם החלה להידרדר. סקר דעת קהל משנת 2014 של מרכז המחקר פיו מצא כי 27% מהבנגלדשים חוששים מהודו. עם זאת, 70% מבנגלדשים החזיקו בדעה חיובית על הודו: בעוד ש-50% מבנגלדשים החזיקו בדעה חיובית על פקיסטן.
עבור פקיסטן, המלחמה הייתה תבוסה מוחלטת ומשפילה. פקיסטן סבלה מכשלונות בתפקידה הגאופוליטי בדרום אסיה.
מנקודת מבט גאופוליטית, המלחמה הסתיימה בפירוק האחדות של פקיסטן מהיותה המדינה המוסלמית הגדולה בעולם.
העם הפקיסטני לא היה מוכן נפשית להשלים עם גודל תבוסה מסוג זה, מכיוון שהתקשורת הממלכתית הקרינה ניצחונות דמיוניים. כאשר הוכרזה לבסוף הפסקת האש שהגיעה מכניעתה של מזרח פקיסטן, העם לא יכול היה להשלים עם גודל התבוסה; הפגנות ספונטניות פרצו ברחובות ערי המטרופולין הגדולות בפקיסטן. לדברי היסטוריונים פקיסטנים, הטראומה הייתה קשה ביותר, ועלות המלחמה עבור פקיסטן במונחים כספיים ובמשאבי אנוש הייתה גבוהה מאוד. ממשל יחיא נפל כאשר הנשיא יחיא חאן העביר את נשיאותו לזולפיקר עלי בוטו, שהושבע ב-20 בדצמבר 1971 לנשיא.
אובדן מזרח פקיסטן ריסק את יוקרתו של הצבא הפקיסטני. פקיסטן איבדה מחצית מהצי שלה, רבע מחיל האוויר שלה ושליש מצבאה.
ב-20 בינואר 1972, פקיסטן תחת בוטו פתחה בפיתוח חשאי של נשק גרעיני במטרה "לעולם לא לאפשר פלישה זרה נוספת לפקיסטן".
כתוצאה מהמלחמה הפכה מזרח פקיסטן למדינה עצמאית, בנגלדש, כמדינה המוסלמית הרביעית באוכלוסיית העולם ב-16 בדצמבר 1971.
לאחר המלחמה, ממשלת פקיסטן הקימה ועדת חקירה בראשות נשיא בית המשפט העליון של פקיסטן חמודור רחמן, בנגלי אתני. ועדת החקירה מונתה לבצע חקירות יסודיות על הכשלים המודיעיניים, האסטרטגיים, המדיניים והצבאיים שגרמו לתבוסת פקיסטן.
הדו"ח שהגישה ועדת החקירה ביולי 1972 לא פורסם לציבור. בתחילה, היו 12 עותקים שהושמדו, למעט אחד שנשמר וסווג כ"סודי ביותר". בשנת 1976 הוגש דו"ח משלים שסומן גם הוא כמסווג.
בשנת 2000 הדו"ח המשלים הודלף לכתב פוליטי בפקיסטן. הדו"ח הראשון עדיין מסווג.
הדו"ח חשף כישלונות צבאיים רבים, ואישר את הביזה, האונס והרציחות המיותרות שבוצעו על ידי צבא פקיסטן. הוא הטיל את האשמה על גנרלים של צבא פקיסטן, והאשימה אותם בהוללות, הברחות ופשעי מלחמה. הוועדה המליצה על משפט פומבי של גנרלים מצבא פקיסטן, אך בפועל לא ננקטו פעולות נגד האחראים.
הוועדה, לעומת זאת, דחתה את ההאשמה לפיה 200,000 נערות בנגליות נאנסו על ידי צבא פקיסטן. הוועדה גם טענה כי "כ-26,000 בני אדם (נהרגו) במהלך הפעולה של צבא פקיסטן".
ב-2 ביולי 1972, נערכה פסגה הודית-פקיסטנית בשימלה בהימאצ'ל פרדש שבהודו, שם נחתם הסכם שימלה (אנ') בין נשיא פקיסטן זולפיקאר עלי בוטו וראשת ממשלת הודו אינדירה גנדי. בהסכם הכירה פקיסטן בעצמאות בבנגלדש בתמורה להחזרת השבויים הפקיסטניים. במהלך חמשת החודשים שאחר כך, הודו שחררה יותר מ-90,000 שבויי מלחמה פקיסטנים.[1]
בהסכם גם הסכימה הודו להשיב כ-13,000 קמ"ר שנכבשו על ידי הודו במהלך המלחמה, אך הודו שמרה על כמה אזורים אסטרטגיים, כמו טורטוק. עם זאת, המתנגדים ההודיים ביקרו את ההסכם וטענו שהוא רך מדי.
בשנת 1973, הודו ופקיסטן הגיעו לפשרה נוספת כאשר שתי המדינות חתמו על הסכם משולש עם בנגלדש.
בית הדין בינלאומי לחקירת פשעי המלחמה הוקם בשנת 2010 בבנגלדש כדי לחקור ולהעמיד לדין חשודים ברצח העם שבוצע ב-1971 על ידי צבא פקיסטן ומשתפי הפעולה המקומיים שלהם.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
