מיסטרס
מקום ביוון מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מיסטרס (יוונית Μυστράς, ובעבר Μυζηθράς) הוא אתר ארכאולוגי בלקוניה בדרום הפלופונסוס שביוון. מיסטרס העיר (ראו להלן) שוכנת על מורדותיה הצפוניים של שלוחה של הר טייגטוס (Ταΰγετος) בגובה הנע בין 330 ל-621 מטר מעל פני הים[1]. היא נמצאת כשבעה ק"מ צפונית-מערבית לספרטה, והיא צופה אל עמק הנהר אֶוּרוֹטַס ואל הדרך היחידה החוצה את מסיב טייגטוס העבירה לחיל פרשים. האתר כמעט ואינו נגיש מכיוון דרום ומכיוון דרום-מערב, ושאר צדדיו סלעיים ותלולים ומספקים לו הגנה נוחה.
 | |||||
| צוק מיסטרס והכפר מיסטרס החדשה לרגליו | |||||
 אתר מורשת עולמית | |||||
|---|---|---|---|---|---|
| |||||
| מידות | |||||
| שטח |
54 הקטאר  | ||||
| גובה מעל פני הים |
310 מ' | ||||
| היסטוריה | |||||
| תרבויות |
האימפריה הביזנטית | ||||
| תקופות |
האימפריה הביזנטית | ||||
| מיקום | |||||
| מדינה |
יוון | ||||
| קואורדינטות | 37°04′26″N 22°22′02″E | ||||
  | |||||
באתר שכנה עיר שהוקמה בתחילת המאה ה-13 על ידי אבירים צרפתיים שהשתתפו במסע הצלב הרביעי[2]. עשר שנים בלבד לאחר הקמתה, נאלצו האבירים הצרפתים לוותר על שלטונם במיסטרס ולמוסרה לידי האימפריה הביזנטית, ומאוחר יותר היא הייתה לבירת דספוטט מוראה. העיר החזיקה בתואר זה עד לסופה של האימפריה הביזנטית. תקופת הזוהר של העיר החלה ב-1348, ובחלק מהזמן הייתה מיסטרס העיר השנייה בגודלה באימפריה, אחרי קונסטנטינופול. היא הייתה למרכז לימודי ותרבותי, ונודעה לה השפעה על הרנסאנס האיטלקי.
ב-31 במאי 1460 כבשו העות'מאנים את העיר, והיא שמרה על חשיבותה ושימשה כמקום משכנו של שליט הפלופונסוס מטעמם. ונציה שלטה במיסטרס בין 1687 ל-1715, ובעת מרד אורלוב היא נכבשה על ידי האימפריה הרוסית שבאה לעזרת היוונים המורדים. העות'מאנים שבו וכבשו את העיר, ואוכלוסייתה הצטמצמה, וב-1825 הרס אותה אבראהים פאשא כליל. העיר ננטשה ותושביה עברו להתגורר בספרטה המודרנית שנוסדה ב-1834. כיום העיר אינה מיושבת למעט מספר נזירות המתגוררות במנזר פנדנאסס, אך הרשות המקומית שבתחומה היא שוכנת קרויה על שמה (Δήμος Μυστρά). בשנת 1989 הכריז ארגון אונסק"ו על מיסטרס אתר מורשת עולמית.
לפני הקמת העיר הפרנקית נודע המקום בשם "מיזיתראס" (Μυζηθράς), וכך נקראה העיר בימי הביניים. משם זה התפתח השם הנוכחי. מקורו של השם מיזית'ראס אינו ידוע בוודאות, וייתכן שבא מכך שבעליו של השטח היה יצרן גבינת צאן מקומית המכונה "מיזיתרה" (Μυζήθρα)[3]. לפי סברה אחרת קיבלה העיר את השם בשל כך שהצוק עליו היא שוכנת דומה לנתח גבינה מסוג זה, ואחרים טענו כי היה זה שמו של נציב מקומי. אפשרות רביעית היא שהשם הוא שיבוש של המילה הצרפתית העתיקה "מסטרס" (Maistresse), היינו, "גבירה", והוא ניתן לעיר בשל כך שהיא שולטת על המישור שלרגליה.
לפני הקמת מיסטרס
ערך מורחב – היסטוריה של ספרטה
במיסטרס התגלו כתובות ופיסות אבני שיש עתיקות, אך אין ראיה לכך שהמקום היה מיושב דרך קבע בעת העתיקה. בקתדרלה ניצב סרקופג רומי (ראו להלן) וסרקופג נוסף ניצב בה בעבר, אך אין ראיה לכך ששני הפריטים נמצאו במקום לפני ייסוד העיר בידי הפרנקים. צוק מיסטרס קשור לתולדותיה של ספרטה העתיקה, ושימש נקודת תצפית לעיר שלא הייתה מבוצרת ולא הייתה מוקפת בחומות. הפלופונסוס נכבש במאה ה-2 לפנה"ס בידי הרומאים, ומאוחר יותר פלשו אליו ויזיגותים וסלאבים. בראשית המאה ה-9 יושב האזור שוב על ידי יוונים וארמנים, אך שמה של מיסטרס לא נזכר לאורך מאות השנים האלה.
הפרנקים
בשנת 1204 נכבשה קונסטנטינופול במהלך מסע הצלב הרביעי, והאימפריה הביזנטית התפרקה למספר מדינות. הפלופונסוס היה לנסיכות אכאיה (Principauté d'Achaïe), שנודעה גם בשם "נסיכות מוראה" (Principauté du Morée). הנסיכות הקדישה את השנים הראשונות לקיומה לחיזוק אחיזתה בחצי האי ולהרחבת שטחה. ב-1210 כבשה הנסיכות את העיר המבוצרת, ששכנה באתר ההיסטורי של ספרטה, במערכה בת חמישה ימים. ב-1249 הקים נסיך אכאיה גיום השני וילאהרדואין (Guillaume II de Villehardouin) מצודה במיסטרס, שנועדה להגן על דרום-מזרח הפלופונסוס. עשר שנים לאחר מכן, בסתיו 1259, הובסה הנסיכות על ידי הביזנטים, וגיום השני נשבה[4]. תמורת שחרורו והמשך קיומה של הנסיכות, הוא הוכרח לוותר על שטחי דרום-מזרח הפלופונסוס ועל שלושה ממאחזיו החשובים, ובהם גם מיסטרס.
תחילת השלטון הביזנטי
ב-1262 השתלטו הביזנטים על מיסטרס, אך הם התמקדו בעיקר במונמבסיה (Μονεμβασία) שהייתה עיר נמל חשובה, ובחרו בה כמקום מושבו של המושל הביזנטי. באותה תקופה שכנה במיסטרס רק המצודה בראש הצוק וכן מספר בתי מגורים במחצית שיפולי המדרון, שבהם התגוררו החיילים ובני משפחותיהם. בתקופה זו התיישבו במקום התושבים הראשונים, אשר הקימו את בתיהם בעיר התחתית, בקצהו הצפון-מזרחי של המדרון. בסוף המאה ה-13 הפכה מיסטרס מכפר לעיר והארכיבישוף המטרופוליטני קבע בה את מקום מושבו. בעיר הוקמה קתדרלה (מיטרופולי) ומספר כנסיות ומנזרים. המושל הביזנטי עקר גם הוא ממונמבסיה ועבר למיסטרס ב-1264, ולפי דעות אחרות רק ב-1289. בד בבד, עזב נסיך אכאיה את האזור, והשבטים הסלאבים שישבו בצפונו של מסיב טאיגאטוס נסוגו צפונה. ב-1295 הוקמה בעיר כנסיית תאודורוס הקדוש, הכנסייה הגדולה הראשונה במקום, ובשנים 1311–1312 נוסד בה מנזר ברונטוכיאון שהיה כפוף ישירות לקונסטנטינופול. בשנות ה-30 של המאה ה-14 החלו פוקדים את הפלופונסוס שודדי ים טורקים. בשנת 1332 הם בזזו את מונמבסיה, ובשנת 1334 הם פלשו למישור האורוטס ונעצרו לרגלי ביצורי מיסטרס. לבסוף נסוגו השודדים לאחר שהמושל המקומי העניק להם מתנות.
דספוטט מוראה
ב-1348 שלח הקיסר הביזנטי יוחנן השישי קנטקוזנוס את בנו השני, מנואל קנטקוזנוס, לייצב את המצב הפוליטי בפלופונסוס. צעד זה היווה את תחילתה של דספוטט מוראה (Δεσποτάτο του Μορέως) או "דספוטט מיסטרס" (Δεσποτάτο του Μυστρά), ישות אוטונומית במסגרת האימפריה אשר התקיימה עד שנת 1460[5]. בתקופתו של מנואל התפתחה העיר, הארמון הורחב ונוספו לו אגף חדש, שני מגדלים וקפלה. האזור ידע שקט ושגשוג, דבר שעמד בניגוד להידרדרותה של האימפריה הביזנטית. ב-1383 תפסה השושלת הפלאיאולוגנית את השלטון במוראה[6], דבר שהביא להתקרבות בינה לבין השלטון המרכזי ולעליית חשיבותה של העיר. הכוחות העות'מאנים שפלשו לפלופונסוס בשנים 1395–1396 לא הגיעו עד העיר, והיא ניצלה מגורלן של ערים אחרות בצפונו של חצי האי. בשנת 1400 רכשו ההוספיטלרים את העיר מידי הדספוטים, אך עם הגיעם אליה בחודש מאי באותה שנה, התקוממה האוכלוסייה המקומית. ארבע שנים לאחר מכן הושגה פשרה והאבירים עזבו את העיר. השנים שלאחר מכן היו שנים של שלום בפלופונסוס, והיחסים בין הדספוטים של מוראה לבין הסולטאן העות'מאני מהמט הראשון, וכן עם הכס הקדוש ועם ונציה היו טובים. בשנים אלה הייתה מיסטרס המרכז התרבותי של העולם הביזנטי, ומשכה אליה מדענים, אנשי דת ופילוסופים מהבירה קונסטנטינופול.
עם מותו של מהמט הראשון התחדשו הפשיטות העות'מאניות לפלופונסוס ב-1423, ומיסטרס הותקפה ונבזזה. כיבוש קונסטנטינופול ב-1453 וקיצה של האימפריה הביזנטית, לוו גם בהתקפה על הפלופונסוס ובהתקוממות התושבים האלבנים בחצי האי. כל אלה החלישו את מוראה, וב-31 במאי 1460 נכנעה העיר לסולטאן מהמט השני ללא קרב, לאחר שזה הגיע באופן אישי אל העיר[7].
תקופת השלטון העות'מאני הראשונה
לאחר הכיבוש הטורקי איבדה מיסטרס את ייחודה התרבותי ואת מעמדה, אף ששימשה כבירת הפלופונסוס העות'מאני וכמקום מושבו של המושל עד 1540, ושוב מ-1574. המושל התגורר בארמון הדספוטים, והאליטה העות'מאנית התיישבה בעיר העילית במיסטרס. כנסיית סופיה הקדושה הפכה למסגד וייתכן ששכנו בעיר מסגדים נוספים. האצולה המקומית הוגלתה והאוכלוסייה היוונית המשיכה והתגוררה בעיר התחתית. השלטון העות'מאני גילה סובלנות כלפי התושבים – אדמות העמק לא נמסרו לחיילים טורקים משוחררים כפי שנעשה במקומות אחרים, אלא נותרו ברשות החקלאים המקומיים, ונטל המסים היה קל מאשר בתקופת מוראה. מאידך, כל משפחה נוצרית חויבה למסור את בנה החמישי לידי השלטונות, אשר דאגו להתאסלמותו ולגיוסו לחיל היניצ'רים הטורקי. בתקופה זו התפתחה גם קהילה יהודית בסביבותיה של מיסטרס, וחבריה עסקו בעיקר במסחר. תקופת השלטון העות'מאני התאפיינה בשקט ובשלום, למעט מצור שהטיל על העיר נסיך רימיני, סיגיסמונדו פנדולפו מלטסטה (Sigismondo Pandolfo Malatesta), בשנת 1464[4]. הוא הצליח לכבוש את מיסטרס אך לא את המצודה, ונאלץ לסגת לאחר שהעלה את העיר באש.
התקופה הוונציאנית
במחצית השנייה של המאה ה-17 שרר מאבק כמעט מתמיד בין ונציה לבין האימפריה העות'מאנית. משנת 1685 החלו הוונציאנים להשתלט על ערי החוף בפלופונסוס, ובהמשך אף התקדמו לפנים הארץ. מיסטרס נכבשה על ידי ונציה בקיץ 1687 לאחר מצור ששמו עליה כ-6,000 חיילים. בתחילת 1688 אסר השלטון החדש כ-2,000 מהתושבים הבוגרים והפך אותם לעבדים כעונש על התנגדותה של העיר בזמן הכיבוש. כמו כן הכתה מגפת דבר קשה בכל הפלופונסוס, וכל תושבי מיסטרס, החולים והבריאים, הושמו בבידוד בין חומות העיר. הוונציאנים שלטו על התושבים ישירות, לא אפשרו להם כל אוטונומיה, הטילו עליהם מיסים כבדים, וענפי תעשייה שהתחרו בתעשייה הוונציאנית דוכאו באמצעות מיסוי כבד. מדיניות זו פגעה קשות במיסטרס שבאופן מסורתי שגשגה בה תעשיית המשי, וייצורו הפך לבלתי כדאי. מאידך, פיתח השלטון את החקלאות ואת ענפי התעשייה האחרים, והעיר שמרה על חשיבותה. בסוף המאה ה-17 הוערכה אוכלוסיית מיסטרס בכ-40,000 תושבים, מהם כ-400 יהודים. ב-1715 שלחו העות'מאנים אל הפלופונסוס צבא בן 100,000 חיילים שעשה את דרכו בדרך היבשה, ובמקביל חצה צי עות'מאני את הים האגאי, והעות'מאנים כבשו את הפלופונסוס מחדש והדפו ממנו את הוונציאנים.
תקופת השלטון העות'מאני השנייה
מיסטרס הייתה שוב לבירה אזורית באימפריה העות'מאנית, אך השלטון המקומי היה מושחת ובלתי יעיל כמו קודם לכן. לאחר פרוץ מלחמת רוסיה-טורקיה ב-1768, מרדו תושבי הפלופונסוס בעות'מאנים, במערכה שנודעה לימים כמרד אורלוב. המרד פרץ ב-1770 ביוזמת אלכסיי אורלוב, קצין בצי הרוסי הקיסרי, אשר הגיע לחופי יוון מהים הבלטי דרך מצר גיברלטר. הצבא הרוסי מלווה בתושבים מקומיים הטיל מצור על חיל המצב הטורקי במיסטרס, ולאחר מספר ימי התנגדות נכנעו הטורקים, והצרים טבחו בהם למרות ניסיונו של הארכיבישוף המקומי למנוע את ההרג. לאחר שהרוסים עזבו את העיר, היא נותרה ללא הגנה וצבא של אלבנים מוסלמים כבש אותה, ובזז והרס את בתיה. בתום עשר שנים סוערות הצטמצמה אוכלוסיית העיר לפחות מ-8,000 איש. לקראת סוף המאה ה-17 התאוששה העיר מעט, ואוכלוסייתה מנתה כ-15,000 עד 18,000 תושבים, כשמינית מהם יהודים, ואף ייצור המשי התאושש.
כשפרצה מלחמת העצמאות של יוון ב-1821, התקוממו גם תושבי מיסטרס, אם כי האוכלוסייה הטורקית לא הותקפה וניתנה לה האפשרות לעזוב את העיר. כאשר נראה היה כי המרד היווני מצליח, פנה הסולטאן מהמוט השני לעזרתו של אבראהים פאשא, אשר פלש לפלופונסוס והרס את כל שנקרה בדרכו. איברהים החריב את מיסטרס לחלוטין ב-14 בספטמבר 1825 וטבח בתושביה. העיר נותרה בהריסותיה ובמקום לשקמה הורה אותון, מלך יוון על הקמתה מחדש של ספרטה ב-1834[8]. תושביה האחרונים של מיסטרס עזבוה ועברו להתגורר בעיר החדשה. כיום נמצא במקום כפר קטן בשם מיסטרס החדשה (Νέα Μυστρά) השוכן סמוך לצידו הדרום-מזרחי של הצוק, ובו התגוררו 485 תושבים בשנת 2001, וברשות המקומית (Δήμος Μυστρά) חיו 4,608 תושבים[9].
מיסטרס מחולקת לעיר תחתית ולעיר עילית, ולעיתים מבחינים גם בחלק אמצעי בין שתי אלה. בפסגת הצוק שוכנת המצודה. העיר התחתית והעיר העילית הוקפו בחומות נפרדות וביניהן מקשר שער מונמבסיה (Μονεμβασία – "כניסה בודדת"; מפה – 1). לרבעים הוליכו שערים שונים – הכניסה הראשית אל העיר התחתית (מפה – 6); ושער נאפפליו (Πύλη του Ναυπλίου – מפה – 9) אל העיר העילית[10]. שער הכניסה למצודה (πύλη του κάστρου – מפה – 10) נפער בחומה מאוחר יותר.
הקתדרלה
הקתדרלה (מיטרופולי – Μητρόπολη; מפה – 2) או כנסיית דמטריוס הקדוש (Άγιος Δημήτριος) שוכנת בעיר התחתית סמול לכניסה הראשית (מפה – 1). למבנה שני שערים – הכניסה הראשית נמצאת בצידו הדרום-מערבי, והאחרת, עתיקה יותר, מובילה לאולם הנשים. המבנה נוסד ב-1270 והנרתקס נוסף לו בשנת 1291. מועד זה נחשב בטעות למועד ייסודה של הכנסייה כולה.
המבנה מערב תוכנית של בזיליקה בקומת הבסיס עם זו של צלב עטור כיפות מעליה, וסגנון זה מוכר רק במיסטרס (בקתדרלה, באודיגיטרייה ובכנסיית מנזר פנדנאסס – ראו להלן). התוכנית הבסיסית של הבזיליקה כוללת שלוש ספינות הנבדלות זו מזו על ידי שתי שורות של שלושה עמודים כל אחת, והספינה המרכזית גבוהה ביחס לשתי הצדדיות. במאה ה-15 הוגבה המבנה ונוספה לו קומה נוספת בצורת צלב הנושאת את חמש הכיפות. קו החיבור בין שתי קומות המבנה מודגש בשל אפריז לאורך הקירות הפנימיים, ובשל כך שראשיהם של חלק מהדמויות המצוירות על הקירות נחתכו.
הפרסקאות צוירו על קירות המבנה בעשורים האחרונים של המאה ה-13 ובמחצית הראשונה של המאה ה-14, ככל הנראה ללא תוכנית ארגונית מוקדמת. קירות האגף הצפוני מתארים את חייו ואת מותו בשל אמונתו של דמטריוס הקדוש שלו מוקדשת הכנסייה. באפסיס הדרומי ציור של כיסא ריק ומעליו צלב, וזה מסמל את ההמתנה לביאה השנייה, ובנרתקס ציור של יום הדין. ב-1754 נוספה למבנה חצר בצידו הצפוני ובה ניצבת מזרקה המעוטרת בסמל העיט הביזנטי. סרקופג רומי הניצב בחצר מקושט בתבליט של משתה לכבוד האל בכחוס ובספינקסים מכונפים.
מנזר ברונטוכיאון
מנזר ברונטוכיאון (Μοναστήρι του Βροντοχίου) שוכן בקצה הצפוני של העיר, ובו שתי הכנסיות הגדולות במיסטרס – כנסיית תאודורוס הקדוש (מפה – 4) והאודיגיטרייה (מפה – 5). שתי הכנסיות השוכנות בלב החורבות הן כל ששרד מהמנזר. החורבות כוללות שרידים של חדר האוכל, תאי פרישה ומגדל התצפית.
כנסיית תאודורוס הקדוש (Άγιοι Θεόδωροι) בנויה בצורת צלב יווני ולה כיפה מתומנת. בכיפה 16 חלונות והיא נשענת על שמונה עמודים. מקורו של סגנון זה בקונסטנטינופול והוא מוכר גם ממקומות אחרים כמו מנזר דפני ומנזר הוסיוס לוקאס במרכז יוון. הכנסייה נזכרה לראשונה בכתב יד מ-1296, וסביר שהוקמה ב-1295[11].
האודיגיטרייה המוקדשת ל"מרים אם האלוהים המורה על הדרך הנכונה", מכונה גם "אפנדיקו" (Αφεντικό), היינו השייכת לאדון (אפנדי). היא נזכרה בחמישה מקורות מהמאה ה-14, לראשונה ב-1311, ואזכורים אלה מראים על חשיבותה[12]. חלק ממקורות אלה שעוסקים בהטבות ובזכויות שהוענקו למנזר הונצחו בצורת פרסקאות על קירות הכנסייה. האודיגיטרייה נבנתה מיד לאחר כנסיית תאודורוס הקדוש, והיא דומה בתוכניתה לזו של הקתדרלה. הקומה הראשונה בנויה כבזיליקה שבה שתי ספינות, ומעליה קומה בצורת צלב וחמש כיפות. כל כיפה נתמכת בארבעה עמודים. המבנה נשמר היטב עד סוף המאה ה-19, אך ב-1863 הוסרו ממנו רוב העמודים התומכים בו, והכיפה, כמו גם חלק מהקשת, קרסו. הכנסייה שוחזרה החל ב-1938. חלק מהפרסקאות העשירים בכנסייה השתמרו במצב טוב, והם מתארים סצינות מחיי הצלוב והניסים שעשה, את הנביאים ובישופים שונים. פרסקו שמור במיוחד מתאר את תהלוכת הקדושים המעונים הלבושים באדום.
ארמון הדספוטים
ארמון הדספוטים (Δεσποτικό Ανάκτορο) שוכן בעיר העילית, בחצי גובהו של המדרון (מפה – 8). הוא עשוי ממספר מבנים מתקופות שונות, המאורגנים בשני אגפים ניצבים זה לזה בצורת האות הלטינית "L"[13]. הכיכר שבין שני המבנים שימשה כשוק, וכונתה "פורוס" (מילה שמקורה במילה הלטינית "פורום"), "הבזאר הגדול" (Büyük bzazr) או אגורה (Aγορά), הכל בהתאם לתקופה.
האגף הצפון-מזרחי הוא המוקדם בין השניים והוא הוקם בין 1249 ל-1262 על ידי גיום השני וילאהרדואין. הוא מתאפיין בהשפעה גותית[14], וסמוך לו הוקם באותה תקופה מבנה נוסף שבו שכנו המטבח, המבואה והבארות. במחצית השנייה של המאה ה-14 חוברו שני המבנים באמצעות מבנה נוסף, ומבנה רביעי כלל את דירות הדספוטים ובני משפחתם וכן קפלה.
בתחילת המאה ה-15 הוקם האגף הצפון-מערבי, שבו שלוש קומות – קומת מרתף השוכנת בחלקה מתחת לפני הקרקע, קומה ראשונה שבה שכנו שמונה דירות נפרדות, וקומה שנייה שבה הוקם אולם הכס הגדול. אורכו של האולם 36.30 מטר ורוחבו 10.50 מטר, ובו התקיימו כל האירועים הממלכתיים. לאורך קירותיו ספסל אבן ארוך והכס ניצב בגומחה במרכזו של הקיר המזרחי. האולם מואר על ידי שתי שורות של חלונות שבכל אחת שמונה חלונות, וחלונות השורה העליונה הם בצורת עלה תלתן התחום בתוך עיגול. בקיר המערבי קבועים שמונה קמינים ששימשו להסקה. האולם נהרס כאשר העיר הועלתה באש על ידי מלטסטה ב-1464.
כנסיית סופיה הקדושה
כנסיית סופיה הקדושה (Αγία Σοφία – מפה – 11) נבנתה בהשראת כנסיית איה סופיה בקונסטנטינופול, והיא מכונה לעיתים "כנסיית הצלוב מעניק החיים". הקמתה מיוחסת למנואל קנטקוזנוס, ומתוארכת לשנים שבין 1361 ל-1365. צו מ-1365 אפשר את הפיכת הכנסייה לקתוליקון של מנזר. היא שימשה ככנסיית הארמון הסמוך לה. צורתה כשל צלב יווני הנושא כיפה נמוכה יחסית, וצמוד לה נרתקס גדול. ממדיה קטנים יחסית וחדירת אור אל חלל המבנה מתאפשרת רק דרך מספר חלונות בכיפה ובארבע זרועותיה. בצידה הצפוני של הכנסייה ניצב מגדל פעמונים שהתנשא לגובה של שלוש קומות, אך רק שתיים מהן שרדו. בתקופה העות'מאנית הפכה הכנסייה למסגד והמגדל למינרט[15]. מצבה של הכנסייה התדרדר עם השנים, ואף על פי שהיא שוחזרה, שורת העמודים בחזית המערבית נותרה בהריסותיה, ורק חלק קטן מעיטוריה השתמר.
המצודה
המצודה (Kάστρο – מפה – 13) ניצבת בשיא גובהו של הצוק, והיא חולשת על העיר ועל עמק האורוטס. המצודה היא המבנה העתיק ביותר בעיר; בנייתה החלה ב-1249 והיא שופצה וחודשה מספר פעמים על ידי הביזנטים, הוונציאנים והעות'מאנים. היא הוקפה בשתי חומות קונצנטריות – פנימית וחיצונית. רק שער אחד מוביל אליה והוא מוגן במגדל רבוע[16], ומגדל תצפית נוסף הוקם בפינה דרום-מזרחית של המתחם. החומה הפנימית מקיפה את החלק הצפון-מערבי של המתחם, הניצב בשיא גובהו של הצוק והוא הקשה ביותר לגישה. כאן ניצבו מגדל העוז, מגדל תצפית נוסף, יחידות מגורים וקפלה.
|
מנזר פנדנאסס
מנזר פנדנאסס (Μοναστήρι της Παντάνασσας – מפה – 15) הוא המבנה השמור ביותר במיסטרס והוא היחיד שבו עדיין מתגוררות מספר נזירות. הוא נוסד ב-1428[17] והוא נחשב למבנה הגדול האחרון שנוסד בתקופה הביזנטית. המנזר מוקדש ל"מלכת הייקום" (פנדנאסה). בשל צורתו של המדרון במקום זה, הוקם המנזר לאורך ציר שכיוונו מדרום לצפון. הכנסייה נבנתה בדומה לקתדרלה ולאודיגיטרייה, וצורתה כשל בזיליקה בקומה הראשונה הנושאת עליה קומה נוספת בצורת צלב ושש כיפות. מגדל הפעמונים חושף השפעה גותית והוא עשוי משתי קומות הניצבות מעל ארקאדה בקומה הראשונה. בכל אחת מהקומות ארבע טריפורות, אחת בכל צד. הגג עשוי מכיפת רעפים אדומים שסביבה שמונה מגדלים קטנים עם גגות משולשים. פנים הכנסייה מעוטר בפרסקאות עשירים אך דהויים המתארים סצינות מחיי האדון, את הכניסה לירושלים ואת תחייתו של לזרוס.
מנזר פריבלפטוס
מנזר פריבלפטוס (Περίβλεπτο – "הנצפה מכל כיוון") שוכן בפינה הדרום-מזרחית של העיר התחתית (מפה – 18), ומיקומו בקצה העיר נובע, ככל הנראה, מכך שבמערה במקום התקיים פולחן נוצרי מוקדם[18]. המנזר נבנה במאה ה-13 על ידי הפרנקים, ומעל המערה הוקמה קפלה. הוא שופץ במאה ה-14 ואז נוספו לו הפרסקאות.
מבנה הכנסייה במנזר הוכתב על ידי אופיו של המדרון במקום, והיא הוקמה בתוך נקיק קטן בסלע. שלושת האפסיסים בסגנון רומנסקי נדמים כאילו הם קורנים מהסלע, ובבסיסם נוספו שתי קפלות קבורה קטנות. צורת הכנסייה היא כשל צלב יווני ומעליה כיפה הנתמכת בארבעה עמודים. הפרסקאות בתוך המבנה מתארים את חיי הצלוב והבתולה והם שופצו ונוקו בשנת 1962[19].
בתי העיר
התנאים הטופוגרפיים הכתיבו את אופן הקמתם של בתי העיר ואת אופיים. ציר האורך של הבתים תואם את קווי הגובה של המדרון ופעמים רבות הם מחוברים זה לזה. בשל מצוקת השטח, הוקמו מספר קומות בבניינים, וצידן האחורי של קומות הקרקע נחצב בתוך המדרון. מסיבה זו לא היו בבתי העיר חצרות פנימיות או גנים, ואלה נוספו לחלק מהבתים רק בראשית המאה ה-19 כאשר אוכלוסיית העיר הצטמצמה ושוב לא היה מחסור בשטח. בתי המגורים מתחלקים לשלושה סוגים – בתים פשוטים בני שתיים או שלוש קומות, בתים מורכבים יותר שבחזיתם לוג'יה הפונה אל עבר העמק ובתי אחוזה שלצידם מגדל שמירה. קומת המרתף שימשה כאזור השירות של המבנה, ובה שכנו המטבח, המחסנים והאורוות. הקומה שמעליה נבנתה בצורת חדר בודד ושימשה למגורים. הגגות משופעים כדי למנוע הצטברות מי גשמים או שלג אשר יכבידו במשקלם על המבנים. הבתים נתמכו על ידי קשתות אשר העניקו להם יציבות, ואפשרו שימוש בחומרי בנייה קלים יותר.
רק חלק קטן מבתי המגורים השתמרו במצב טוב. המבנה הגדול והעתיק ביותר הוא הארמון הקטן (מפה – 12) שבו אגף מוקדם מהמחצית השנייה של המאה ה-13 ובית נוסף בן שלוש קומות מהמאה ה-14[20]. בבית פרנגופולוס (מפה – 17) מהמאה ה-15, מרפסת שלה שתי קשתות גדולות, והוא מיוחס למייסדו של מנזר פנדנאסס. בית נוסף הוא בית לסקאריס (מפה – 23) שבו שלוש קומות, והראשונה שימשה כאורווה.
- עיריית מיסטרס, באתר GTP (דפי תיירות יווניים) (באנגלית)
- מיסטרס באתר אונסק"ו (באנגלית)
- תמונות ומידע אודות מיסטרס (בגרמנית)
- המוזיאון הארכאולוגי של מיסטרס, באתר GTP (דפי תיירות יווניים) (באנגלית)
- מיסטרס, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
