מחנה המעצר בעתלית
מתקן כליאה בריטי בישראל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מחנה המעצר בעתלית (גם: מחנה המעפילים בעתלית) היה מתקן כליאה בריטי ששימש לכליאת אסירים בזמן המנדט הבריטי על ארץ ישראל. במחנה הושמו במעצר למעלה מ־40,000 מעפילים, כמו גם פעילי המחתרות העבריות.
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | מחנה מעצר. החל מ-1987 אתר מורשת לאומית |
| מיקום |
גוף ראשון יחיד  |
| מדינה |
ישראל |
| מייסדים |
פלשתינה (א"י) |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ? – ינואר 1940 |
| תאריך פתיחה רשמי |
ינואר 1940 |
| קואורדינטות | 32°42′45″N 34°56′57″E |
| אתר רשמי | |
|
(למפת הגליל המערבי רגילה)   מחנה המעצר בעתלית | |
  | |
המחנה נפתח בינואר 1940[1], ופעל במתכונת זו עד להקמת מדינת ישראל במאי 1948. לאחר סיום המנדט, הוסב המתקן לשמש כמחנה מעבר לעולים[2]. ב־1987 הוכרז כאתר לאומי למורשת ההעפלה והעלייה של מדינת ישראל.
בתקופת המנדט הבריטי
מחנה לאסירים של ממשלת המנדט
בשנת 1932 בנו הבריטים סמוך לעתלית מחנה לפלוגת עבודה של אסירים. מחנה זה היה ממוקם היכן שנמצא כיום כלא שש. במחנה זה נבנו בתים לסוהרים ומשפחותיהם, צריפים עבור האסירים וחדרי צינוק.
מחנה מעצר למעפילים
בשנת 1939 החלה הקמת מחנה מעצר למעפילים[3]. במחנה היו צריף חיטוי, צריפי מרפאה, מטבחים וחדרי אוכל. נבנו בו כ-100 צריפי עץ ו-86 מהם שימשו למגורי מעפילים. תפוסתו המקסימלית נאמדת בכ-4,000 נפש, אך רוב הזמן שהו במחנה פחות מכך, בהתאם לזרם המעפילים שהגיעו. בעת שהצריפים התמלאו, שוכנו העצורים גם באוהלים צבאיים בחלקו הצפוני של המחנה. במחנה הייתה הפרדה בין צריפי הגברים וצריפי הנשים, והמעפילים שהו במחנה בין ימים בודדים ל-23 חודשים. בזמן כליאתם קיבלו המעפילים תנאי מחיה סבירים ויחס סביר מצד השלטונות המנדטוריים - קורת גג, ארוחות סדירות וחופש תנועה סביר בתוך גבולות המחנה. ברוב התקופות ניתנה אפשרות לפגישה בין הגברים והנשים במהלך היום. במחנה שהו גם עולים חוקיים לתקופות של עשרה ימים עד שבועיים לצורך בידוד (איזולציה) בין השאר למניעת העברת מחלות. הקליטה במחנה כללה רישום, הפרדה בין הגברים ובין הנשים והילדים וחיטוי ב-DDT. מוסדות היישוב פעלו למען רווחת העצורים[4] והוראת העברית[5].
שמועות ראשונות על ייעוד המחנה למעצר מעפילים התפרסמו באוגוסט 1939, עת בפעם הראשונה החזיקו השלטונות הבריטיים במעפילי "קולורדו" ומעפילים אחרים במעצר ממושך של יותר מכמה ימים[6]. הראשונים להיכלא במחנה היו עולי "אוריון" (728 עולים) שהגיעו ב-8 בינואר 1940. אחריהם באותו חודש נכלאו במחנה עולי האוניות "הילדה" (677 עולים) ו"סקריה" (2,400 עולים) שהגיעו בפברואר 1940[7].
ביוני 1940 שהו במחנה כ-2,000 נפש, בהם 300 נשים ו-30 ילדים[8], אך באוקטובר 1940 נותרו במחנה רק 356 מעפילים[9]. המחנה התמלא שוב בעקבות אסון "פאטריה". ובמשך זמן רב שהו בו מעל 2,000 מעפילים[10].
בהמשך נכלאו במחנה עולי "ליברטאד" (יולי 1940), ניצולי "פאטריה" (נובמבר 1940), ניצולי "סלבדור" ומעפילי "דריאן 2" (מרץ 1941).
המדיניות הבריטית הייתה לשחרר את המעפילים בהתאם למכסת הסרטיפיקטים שהוקצו, כאשר המגיעים ראשונים שוחררו ראשונים, תוך מתן עדיפות לנשים וילדים[11]. כן זכו לשחרור מוקדם חולים ומתגייסים לצבא הבריטי[12].
בדצמבר 1941 שוחררו אחרוני מעפילי "פאטריה" ובמחנה נותרו כ-800 עולים, בעיקר מעפילי "דאריאן"[13] ששוחררו בחצי השני של שנת 1942.
המחנה המשיך לפעול ושימש בעיקר כתחנת מעבר לעולים שהגיעו באופן חוקי. בין השאר עברו בו ילדי טהראן, קבוצה של עולים מאלג'יר וקבוצה של 585 עולים מתימן שהגיעו ברכבת[14]. כן עברו במחנה עולי "ניאסה"[15], "מילקה" (אפריל 1944)[16], "צלח א-דין" (נובמבר 1944)[17] ומטרואה (יולי 1945)[18].
פריצת הפלמ"ח למחנה
בליל 10 באוקטובר 1945 פרץ למחנה כוח מהגדוד הראשון של הפלמ"ח, כחלק מתנועת המרי העברי, ושחרר את כל 208 המעפילים שהיו עצורים בו באותה העת. על תכנון הפעולה הופקד נחום שריג, והוא גם פיקד עליה בפועל, כשסגנו היה יצחק רבין. רוב המעפילים שהגיעו בסוף שנת 1945 לא נתפסו על ידי הבריטים ומחנה המעצר בעתלית נשאר יחסית ריק. על מנת למנוע מתקפה נוספת על המחנה הקצו השלטונות הבריטיים עוד 1,500 סרטיפיקטים לחודש למשך שלושה חודשים, החל מ-15 בדצמבר 1945[19].
מתחילת 1946 עלתה אוכלוסיית המעפילים העצורים במחנה עתלית באופן משמעותי וביולי 1946 המחנה התמלא עד אפס מקום. מאוגוסט 1946 החלו הבריטים לגרש את המעפילים שנתפסו למחנות המעצר בקפריסין[20], כך שבהתאם למדיניות השחרור אל מול סרטיפיקטים המחנה התרוקן ממעפילים בנובמבר 1946[21]. בעקבות זאת, הסוכנות היהודית הגיעה להסדר עם הבריטים על פיו המיועדים לשחרור בחודש או ברבעון הקרוב ממחנות המעצר בקפריסין על בסיס הסרטיפיקטים המוקצים, יורשו להגיע לארץ ישראל כדי לבלות את יתרת הזמן עד מועד שחרורם בעתלית. הסוכנות היהודית הייתה אחראית לניהול הפנימי של המחנה כמחנה עולים ושירותי בריאות נתנו על ידי ארגון הדסה[22], אך הפיקוח החיצוני היה בריטי[23]. בהתאם לכך, במהלך שנת 1946 הגיעו לארץ ישראל מדי חודש 750 עולים ששהו בממוצע במשך שלושה חודשים במחנה המעצר בעתלית.
מגדל שמירה משוחזר
חלק מהמחנה במבט מכיוון מערב
מעפילות במחנה המעצר בעתלית, קיץ 1946
ילדים ניצולי שואה יורדים מן הרכבת במחנה עתלית, יולי 1945
מעפילות במחנה המעצר בעתלית
מעפילים במחנה המעצר בעתלית
עצורות אצ"ל במחנה, 1948
![Thumb](#/media/קובץ:PikiWiki_Israel_1096_Israel_Defense_Forces_עצורות_האצ"ל_במחנה_המעצר_בעתלית.jpg)
מחנה לעצורים מהיישוב
אחרי השבת השחורה נכלאו בחלק מהמחנה אנשי ארגון "ההגנה". לאחר מכן נכלאו בו גם אנשי אצ"ל ולח"י. ב-1 במרץ 1948 הועברו לעתלית האסירים היהודים של בית הסוהר המרכזי בירושלים בגלל הסכנה לחייהם[24]. כן הובאו לעתלית עצורים שהוחזרו מקניה. הבריטים החלו בתהליך של שחרור העצורים[25], אולם עיכובים בשחרורים, חוסר אימון בכוונות השחרור של הבריטים והתרופפות השמירה הביאו למספר ניסיונות בריחה[26], כולל בריחה שאורגנה על ידי "ההגנה"[27]. בסוף מרץ 1948 מצאו הבריטים נשק במחנה וכחות צבא גדולים ערכו בו חיפושים[28]. השחרורים התקדמו באפריל[29] ובמאי, ולאחר קום מדינת ישראל, בסוף מאי 1948 שוחררו מהמחנה 97 אסירים ועצירים יהודים ונותרו בו רק 12 אסירים[30]. עצורים אלו הועברו למובלעת הבריטית בבת גלים[31] והמחנה פונה על ידי הבריטים.
לאחר הקמת מדינת ישראל
לאחר קום המדינה שימש המחנה למעצר שבויים מצריים. אלו שוחררו במרץ 1949, לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות[32]. לאחר פינויו מהשבויים הוסב המחנה למחנה עולים. בשנת 1950 הוא שימש כמחנה עולים לעולי תימן ובנוסף כמעברה ל-1,200 משפחות. עם התגברות העלייה מעיראק פונו המשפחות מהמעברה. המחנה הוסב למחנה קליטה ומיון של עולים וכונה "שער עלייה ב'"[33]. המחנה נפגע מספר פעמים מפגעי מזג האוויר[34].
לאחר מלחמת סיני ומלחמת ששת הימים שימש כמחנה לשבויים מצרים. בשנות ה-70 ננטש האתר והוזנח. במהלך מלחמת לבנון הראשונה שימש המחנה להחזקת שבויים סורים[35] ופלסטינים.
אתר לאומי למורשת ההעפלה והעלייה
בשנת 1987 הכריז הנשיא חיים הרצוג על מחנה המעצר כאתר לאומי למורשת ההעפלה והעלייה[36]. כיום הוא אתר לאומי על שם משה סנה, המנציח את ההעפלה. במקום מספר צריפי עץ משוחזרים וצריף החיטוי המקורי המוקפים בגדר תיל ובתוכם תצוגה המציגה את תנאי החיים במחנה, שריוניות בריטיות ומגדלי שמירה.
ב-2006 נרכשה עבור האתר ספינת דיג לטבית ישנה, "גלינה", שעמדה לפני גריטה, והובאה לעתלית. "גלינה" דומה הן במצבה הרעוע והן בתפוסתה לרבות מספינות המעפילים שהגיעו למחנה לפני קום המדינה. ביוני 2010 נחנך באונייה מוזיאון לתולדות ההעפלה ומרכז מבקרים[37].המוזיאון כולל תצוגות אור-קוליות, והמבקרים העוברים בין התצוגות חוזים בשחזור של תאי המגורים הצפופים, המטבח, גשר הפיקוד, ושאר חלקי הספינה כפי שנראו בתקופת ההעפלה. בנוסף לתצוגות על ההעפלה בדרך הים, שכללה את מרבית העולים חסרי הסרטיפיקטים (כ - 140,000 עולים), ישנה תצוגה של ההעפלה בנתיבי היבשה (כ - 6000 עולים) ותצוגה של העפלה דרך האוויר (כ - 150 עולים). באתר מוצג מטוס מדגם c-46 (קומנדו) ששימש את ההעפלה דרך האוויר במבצע מייקלברג ובתוכו מוקרן סרטון המציג את המבצע.
האתר כולל מאגר מידע לתולדות ההעפלה הכולל פרטים רבים על ההעפלה ושמות המעפילים - "בנתיבי העפלה"[38], שנחנך בסתיו 2001 ועוסק בתיעוד והנצחה של תקופת ההעפלה (1934–1948) לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי דרך סיפוריהם של מעפילים ופעילי ההעפלה. במאגר אוסף גדול של עדויות, תצלומים ומסמכים בנושא ההעפלה והעלייה הבלתי ליגאלית לארץ ישראל.
בחודש מאי 2019 נערך במחנה טקס הענקת "אות המעפיל" אותו הגה חבר צוות מורשת האקסודוס ד"ר צבי חטקביץ למעפילים שהעפילו ארצה באוויר, בים וביבשה. [39]
שלט הסבר בכניסה למחנה המעצר
האונייה "גלינה" המשמשת כמוזיאון לתולדות ההעפלה
שלט הסבר באתר המשוחזר
האונייה גלינה בשנת 2007, בטרם הושלמה הפיכתה למוזיאון
דגם מטוס קרטיס C-46 קומנדו, הזהה לזה שהעלה את העולים מעיראק במהלך מבצע מייקלברג במחנה המעצר
נגמ"ש בריטי מסוג "יוניברסל קרייר" המוצג במוזיאון
צריפי העצירים
אוטובוס שהביא מעפילים מחיפה למחנה המעצר בעתלית
אנדרטה למעפילים שנספו בדרכם אל הארץ, יצירת האומן אורי שביב
לקריאה נוספת
- נטה גטניו אוסמו, מקורפו לבירקנאו ולירושלים, סיפורה של ילידת קרקירה, (עורכים: רפאל שילהב, שמואל רפאל), תל אביב: הוצאת עקד, תשנ"ט 1999. (הספר בקטלוג ULI)
- מרדכי נאור, מחנה המעפילים בעתלית, המועצה לשימור אתרים ומבנים בהתיישבות; ירושלים: משרד החינוך, 1990. (הספר בקטלוג ULI)
- מרדכי נאור, ההעפלה, 1934-1948, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1978. (הספר בקטלוג ULI)
- אניטה שפירא (עורכת), העפלה: מאסף לתולדות ההצלה, הבריחה, ההעפלה ושארית הפליטה, תל אביב: הוצאת העמותה לחקר מערכות ההעפלה ע"ש שאול אביגור ואוניברסיטת תל אביב, 1990.
- אריה ל. אבנרי, מוולוס עד טאורוס - עשור ראשון להעפלה, תל אביב: ארכיון ההגנה, 1986.
- שי חורב, וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ: ההעפלה הרוויזיוניסטית והאזרחית ביבשה ובים, חיפה: דוכיפת, תשע"ב 2012.
- ראובן אהרני, מֻטּוֹת תֹּרֶן: ספינות ההעפלה והרכש לאחר מלחמת העולם השנייה, המרכז לתולדות כוח המגן ה'הגנה' ע"ש ישראל גלילי, תשנ"ח 1997.
- יהודה ואלך (עורך ראשי), אטלס כרטא לתולדות ה'הגנה', ירושלים: הוצאת כרטא, המרכז לתולדות כח המגן ה'הגנה' ע"ש ישראל גלילי, 1991, עמ' 49, 72, 83.
- דורית וייס, שליחות בלבן, שירותי הבריאות לעולים במחנות המעצר הבריטים, הוצאת רסלינג, 2022
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של מחנה המעצר בעתלית
- האתר הרשמי של מחנה המעפילים עתלית
- הפריצה למחנה המעצר בעתלית, מאתר הפלמ"ח
- "בנתיבי העפלה"[40], מרכז המידע והמחקר למורשת ההעפלה ע"ש האלוף מרדכי (מוקה) לימון, מחנה המעפילים עתלית
- אתר מחנה המעפילים עתלית באתר המועצה לשימור אתרים
- יהושע כספי, בתי-הסוהר בארץ-ישראל בתקופת המנדט הבריטי, קתדרה 32, יולי 1984
- מחנה מעצר המעפילים בעתלית, באתר ההעפלה והרכש
- מחנה המעפילים בעתלית, באתר המשרד להגנת הסביבה
מחנה מעפילים עתלית ב-360°, סרטון באתר יוטיוב
מחנה המעפילים (עתלית), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
