מחיאת כפיים

מחיאת כפיים היא הטחת שתי כפות הידיים זו בזו בעודן פרושות, ובהרחבה גם הצליל שפעולה זו יוצרת.

נשיא מדינת ישראל לשעבר ראובן ריבלין מוחא כפיים

אנשים מוחאים כפיים

קהל מוחא כפיים בהופעה של אבירות כפרית לפייטרו מסקאני

ערך זה עוסק במחווה אנושית. אם התכוונתם לשיר של אביתר בנאי, ראו מחיאות כפיים (שיר).

מחיאות כפיים נהוגות כמחווה להבעת הערכה, ונמחאות בדרך כלל על ידי קהל בסיום הופעה אמנותית, נאום, מצגת וכיוצא בזה.

מחיאת כפיים משמשת גם כליווי קצבי למוזיקה, שירה או ריקוד. שימוש כזה במחיאת כפיים ככלי הקשה נפוץ במיוחדת במוזיקת גוספל ובפלמנקו. סטודנטים למוזיקה נוהגים למחוא כפיים בקצבה של מוזיקה כתובה על מנת ללמוד את ערכם של תווים שונים ולהתרגל לקצבן של יצירות חדשות הנלמדות. במופעים מוזיקליים יש והאמן מזמין את הקהל להצטרף במחיאות כפיים לפי קצב המוזיקה.

תשואות

כשקהל מוחא כפיים לאות הערכה, כמקובל במערב, כל אדם בקהל מוחא באופן שונה, אך מחיאות כל הקהל נוטות להסתנכרן במידה מסוימת. כדוגמה לתקשורת לא מילולית המונית, מחיאות הכפיים של הקהל הן מדד פשוט לחוות הדעת הממוצעת של כלל הקהל - ככל שהרעש המופק עז וממושך יותר, כך חזקה יותר ההערכה או ההתלהבות.

מחיאות כפיים נפוצות בכל העולם ומבוצעות במגוון דרכים. אופן הביצוע הוא תלוי תרבות. לרומאים היה פולחן של תשואות בהופעות בציבור, שהביע רמות שונות של הערכה: הקשה באצבע צרידה, מחיאה בכפיים פתוחות או באגרופים, נפנוף כנף הטוגה - מנהג שהקיסר אורליאנוס החליף בממחטות שחילק לנתיניו. בתיאטרון הרומי הקהל הביע הערכה באמצעות שירה.

בתחילת ימי הנצרות הועתקו מנהגי הבעת ההערכה מהתיאטרון אל הכנסייה. במאות ה-4 וה-5 היה נהוג למחוא כפיים למטיפים אהודים.

בצרפת התקיים החל מהמאה ה-16 מוסד ה-Claque ("מחיאת כפיים" בצרפתית) - קבוצות של מריעים מקצועיים שמחאו כפיים תמורת שכר בתיאטראות ובבתי האופרה. מטרת התארגנות זו הייתה ליצור בעיני הקהל אשליה של רמת הערכה מוגברת. המנהג נפוץ גם לאיטליה (למשל בלה סקאלה במילאנו), וינה, לונדון (קובנט גארדן), וניו יורק (המטרופוליטן אופרה). המוסד דעך במאה ה-20. בין המתנגדים לו היו גוסטב מאהלר וארטורו טוסקניני.

בימינו, מחיאת כפיים במהלך קונצרט נחשב כהפרת כללי הנימוס המקובלים, זאת בניגוד לנהוג באופרה. בתיאטרון ובעצרות פוליטיות נהוגות מחיאות כפיים גם עם עלייתם לבמה של שחקנים ופוליטיקאים מוכרים, עוד בטרם פצו פה. מנהג זה מיועד להבעת הערכה על הישגי העבר.

בנסיבות מסוימות נהוג למחוא כפיים במהלך האירוע. נשיא ארצות הברית, מופרע לעיתים תכופות על ידי מחיאות כפיים בנואמו את נאום מצב האומה השנתי. ישנם אף ערוצי חדשות בטלוויזיה האמריקאית המנהלים מעקב אחר מספר ההפרעות הללו. בהופעות ג'אז מוחאים לעיתים כפיים תוך כדי הנגינה, כאשר הנגן מסיים קטע סולו מאולתר.

במדינות מסוימות ובהן ישראל, בטיסות (בעיקר בינלאומיות), הנוסעים מוחאים כפיים בזמן שהמטוס נוחת. התכלית של המנהג איננה ברורה^[1].

במשחקי גולף נהוגה "מחיאת גולף" - מחיאת כפיים שקטה, על מנת לא להפריע לשחקנים אחרים.

חירשים מחליפים את מחיאת הכפיים בנפנוף ידיים, מחווה אשר האפקט הוויזואלי שלה גדול יותר.

מחיאת כפיים בעמידה

שורדת השבי עמית סוסנה, בטקס קבלת הפרס היוקרתי "נשים אמיצות" בארצות הברית

ערך מורחב – מחיאת כפיים בעמידה

מחיאת כפיים בעמידה היא סוג של מחיאות כפיים סוערות המתרחשות בעת שהקהל היושב נעמד תוך כדי מחיאות כפיים, לאחר הופעה או נאום יוצאי דופן. מחיאת כפיים בעמידה נחשבת מחווה של כבוד מיוחד, ונהוגה לעיתים קרובות בעת כניסה או עזיבה של נואם או מבצע על הבמה, בעת שהתשואות נמשכות עד שהאדם עוזב או מתחיל את נאומו או מופעו, ולעיתים לצורך בקשת הדרן בסוף הופעה.

מחיאות כפיים למנוח או לסימן אבל

במספר מדינות (וישראל בתוכן) החלה בעשורים האחרונים תופעה של שימוש במחיאות כפיים כדי לתת כבוד אחרון לאדם שנפטר או באיתות של אבל^[2][3][4]. לדוגמה בארצות הברית, בטקס האזכרה להרוגי פיגועי 11 בספטמבר, הקהל מוחא כפיים כמו בכל טקס אחר שאיננו טקס אבלות. כך גם היה בטקס פורום השואה הבינלאומי בישראל ב-2020. בבריטניה החלו לקראת סוף העשור הראשון של המאה ה-21 למחוא כפיים במקום לעמוד דקת דומייה במשחקי כדורגל, כדי לתת כבוד אחרון לשחקנים ואוהדים שנפטרו^[5]. המנהג הגיע לישראל^[6][7][8] והתפתח למצב שבו כל איש חשוב שנפטר, גם אם אינו אוהד או שחקן של קבוצה כלשהי (אישיות פוליטית, ידוען וכדומה), ובמקרים קיצוניים אף נפגעי פעולות איבה, זוכים למחיאות כפיים במקום לדומייה במגרשי הכדורגל בישראל^[9][10][11]. בנוסף, בניגוד לבריטניה שהמנהג מוגבל למשחקי כדורגל בלבד, בישראל המנהג התפשט גם לאירועי ספורט אחרים כמו כדורסל למשל. ב-12.11.2021, זו הייתה הפעם הראשונה בישראל שמחאו כפיים במקום לעמוד דום לאדם שנפטר באירוע ספורט שאיננו משחק קבוצתי, בתחרות איש הברזל^[12]. באופן דומה בארצות דוברות אנגלית מוחאים לפעמים כפיים בהלוויות של אנשים חשובים וידוענים, או מוחאים כפיים במקום לעמוד דקת דומייה (או בנוסף לדקת הדומייה). בישראל, תופעה זו החלה תחילה בעיקר בהלוויות של ידוענים^[13][14][15], אך תועדו גם מספר הלוויות מתוקשרות של אנשים אלמונים שמחאו בהן כפיים^[16][17]. רבים מביעים ביקורת על צורת שימוש זו של תשואות, משום שזה עלול להתפרש כחוסר נימוס, ושזה יוצר אשליה של זלזול, לגלוג או פגיעה בכבוד הנפטר ובמיוחד ביזוי והפרת האבל^[5]. באופן דומה, ערוץ 24, משדר תכופות בימי זיכרון, הופעות חיות של זמרים באולפן מול קהל שמוחא כפיים^[18]. זאת אף על פי שלא מקובל לשדר הופעות חיות, בפרט מול קהל, וכן למחוא כפיים, בימי זיכרון וימי אבל. כמו כן, בשנים האחרונות, חלק מהתוכניות ששודרו לזכר אנשים חשובים שנפטרו, שודרו מול קהל חי. כמו כן, השימוש במחיאות כפיים במקום בדקת דומייה במשחקי כדורגל, עלולה להתפרש כדרך "עדינה" לביזוי דקת דומייה^[5]. אולם, ברוב מדינות העולם, מחיאות כפיים לאדם שנפטר, עדיין נחשבות למנהג אסור, גס ופוגעני מהסיבות שצוינו.

מחיאות איטיות

בתרבויות מסוימות מחיאות כפיים איטיות הן ההפך מתשואות - מטרתן להקניט או ללעוג ולהביע חוסר הערכה ואות לאמן לעזוב את הבמה. סוג זה של מחיאות איטיות הוצג לראשונה בקולנוע בסרט האזרח קיין, משנת 1941. באנגליה מפורסם מקרה משנת 2000 בו חברות ארגון נשים הגיבו במחיאות איטיות כלפי נאום של ראש הממשלה, טוני בלייר^[19]. בתרבויות אחרות, עם זאת, מחיאות כפיים איטיות הן דווקא סימן של כבוד, וזאת, כאשר נהוג ללוות אישים חשובים במחיאות איטיות בצאתם מאירועים ציבוריים^[20].

כמו כן, קיימת תופעה שהחלה בסרטי קולנוע והפכה לממשית בחיי היום יום, שלפעמים, לאחר סיום של הצגה או ביצוע מול קהל, בתחילה יש דממה ולאחריה יחיד מהקהל מתחיל למחוא כפיים באיטיות. אט אט מצטרפים אליו עוד אנשים, עד שהמחיאות הופכות לתשואות^[21].

תשואות סוערות בסיום מופע אמנותי הופכות לעיתים למחיאות כפיים איטיות הרומזות לאמן לחזור להדרן או לצוות המופע להעלות לבמה לסדרת השתחוויות.

ביהדות

מחיאת כף מוזכרת במקרא כביטוי של שמחה: ”הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף” (ספר ישעיהו, פרק נ"ה, פסוק י"ב)"^[22]. פעולת מחיאת הכף, מוזכרת בהלכה בהטיות שונות כגון "ספיקת כף", "טפוח ביד" ועוד.

בהלכה

בשבת, אסור למחוא כפיים: ”ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין, גזרה שמא יתקן כלי שיר.” (תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ל"ו, ע"ב) והשולחן ערוך מפרש: ”אין מטפחין - להכות כף אל כף ולא מספקין - להכות כף על ירך...” (שולחן ערוך, אורח חיים, של"ט ס"ג).

בחסידות

מחיאת כף אל כף מועילה למיתוק דינים: ”כשיש, חס ושלום, דינים על ישראל, על ידי ריקודים והמחאת כף אל כף נעשה המתקת הדינים” (ליקוטי מוהר"ן תורה י' סעיף א' ותורה מ"ו).

שימושים אחרים

מחיאת כפיים עשויה לשמש באקוסטיקה לבחינת משך ההדהוד של חדר. המדד הוא זמן הדעיכה של המחיאה.

ידוע גם המנהג שבהופעה שתחילתה מתעכבת והקהל חסר סבלנות, מתחיל הקהל למחוא כפיים על מנת להביע מחאה ולזרז את השחקנים, המציגים, או הזמרים לעלות לבמה ולהתחיל במופע.

קיים התקן חשמלי ("The Clapper") המאפשר הדלקה וכיבוי של מכשירי חשמל ביתיים על פי צליל מחיאת כפיים.

אמרת קואן (זן בודהיזם) מפורסמת תוהה: "מהו הקול שמשמיעה מחיאת כף יד אחת?"^[23]

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: מחיאות כפים
ציטוטים בוויקיציטוט: מחיאת כפיים
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מחיאות כפיים

• מאיר ברק, מדוע מחיאות כפיים לאחר מופע הופכות מאקראיות לקצובות?, במדור "שאל את המומחה" באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, ינואר 2010

& אמיר מנדל, חלק מהקהל מחא כפיים, ומיד החלו הנזיפות וההשתקות. למה בעצם?, באתר הארץ, 16 ביוני 2024