האזרח קיין

האזרח קיין (באנגלית: Citizen Kane) הוא סרט דרמה אמריקאי שהפיק, ביים וכתב (יחד עם הרמן מנקייביץ') היוצר אורסון ולס. הסרט הוא יצירת הקולנוע הראשונה של ולס, והוא גם שיחק בו בתפקיד הראשי. הסרט הופק בשנת 1941, ונבחר במשאלים שונים, הן של מומחי הקולנוע והן של הציבור הרחב, לאחד הסרטים הטובים והחשובים ביותר בכל הזמנים, ולסרטו החשוב ביותר של ולס.

האזרח קיין
Citizen Kane

כרזת הסרט "האזרח קיין"
בימוי	אורסון ולס
הופק בידי	אורסון ולס
תסריט	אורסון ולס הרמן מנקיביץ'
עריכה	רוברט וייז
שחקנים ראשיים	אורסון ולס ג'וזף קוטן דורות'י קומינגור אגנס מורהד רות ווריק אוורט סלואן ג'ורג' קולוריס ריי קולינס
מוזיקה	ברנרד הרמן
צילום	גרג טולנד
מדינה	ארצות הברית
חברת הפקה	RKO
חברה מפיצה	RKO
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	1 במאי 1941 ארצות הברית 16 בינואר 1943 המנדט הבריטי
משך הקרנה	119 דק'
שפת הסרט	אנגלית
סוגה	סרט דרמה, סרט ביוגרפי, סרט פלאשבק, סרט עלילתי, סרט בלשי
מקום התרחשות	ניו יורק, פלורידה
תקציב	839,727 דולר
הכנסות	1,585,634 דולר
הכנסות באתר מוג'ו	citizenkane
פרסים	פרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר
אתר רשמי
דף הסרט ב־IMDb

הסרט זכה בפרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר. הוא נבחר חמש פעמים לסרט הטוב בכל הזמנים במשאלים של מבקרי קולנוע שערך המגזין Sight & Sound.

עלילה

הסרט נפתח במותו של איל העיתונות צ'ארלס פוסטר קיין ועוקב אחר עיתונאי בלתי נראה שנשלח על ידי עורך יומן חדשות קולנועי לחקור את חייו. לצורך זה הוא מנסה לגלות מה משמעות המילה "רוזבאד" (בתרגום מילולי: "ניצת ורד"), אותה אמר קיין לפני שמת. העיתונאי, והצופים בסרט יחד עמו, לומדים על עברו של קיין, באמצעות בחינה של אירועים שונים מחייו, מנקודות מבט שונות. כך הם פוגשים היבטים שונים באישיותו של קיין.

הוריו של קיין מוסרים אותו בילדותו על מנת שיזכה לחינוך טוב יותר, ובהמשך, חייו עוברים תהפוכות שונות – מבחינה עסקית, רומנטית ופוליטית. בסופו של דבר העיתונאי נכשל במשימתו, ולא מצליח לפענח את משמעות המילה, כמו גם את המפתח לאישיותו של קיין. רגע לפני תום הסרט המצלמה סוקרת את חפציו המרובים של קיין, המושלכים אל האש, ואז הצופה מגלה את פירוש המילה - זהו שם המודפס על מזחלת שאיתה נראה קיין (בתחילת הסרט) גולש בילדותו, כאשר גר עדיין בבית הוריו.

ביקורות

הסרט זכה לאהדה גדולה על החדשנות שלו לעומת התקופה בה יצא ועל תרומתו הגדולה לקולנוע, וזכה לדירוג של 8.3 באתר IMDb וציון של 99% במסד הנתונים Rotten Tomatoes. הסרט זכה במקום הראשון ברשימת הסרטים האמריקאיים הטובים בכל הזמנים "מאה שנים... מאה סרטים", והיווה השראה למספר סרטים ועד היום נחשב לאחד הסרטים הטובים בכל הזמנים. הסרט מאנק, שיצא ב-2020 בבימוי דייוויד פינצ'ר, תיאר את דמותו המורכבת של הרמן מנקייביץ', את תהליך כתיבת התסריט של האזרח קיין, ואת האירועים שהיוו מקור השראה לתסריט.

מקור ההשראה ותהליך יציאת הסרט

סצנה מתוך הסרט

הסרט נעשה בהשראת סיפור חייו של מו"ל העיתונות האמריקאי ויליאם רנדולף הרסט – אייל עיתונות רב עוצמה – ובהשראת אהובתו, שחקנית הקולנוע מריון דייוויס (Marion Davies). ולס עיצב את דמותו של צ'ארלס פוסטר קיין, טייקון עיתונות מושחת ועורך העיתון "New York Inquirer", בהשראת הרסט, עורכם של העיתונים "San Francisco Examiner" ו-"New York Journal".

בנוסף לפועלו כעיתונאי, ניכרת השוואה לחייו של הרסט גם בתחום הפוליטי. הרסט היה עיתונאי "צהוב" ואישיות פוליטית רבת השפעה, אשר שאיפותיו הפוליטיות הובילו אותו להתמודד על משרת מושל מדינת ניו יורק. בסרט מוצג קיין לא רק כטייקון עיתונות אלא גם כמשפיע ומעצב דעת קהל, ומנסה להתמודד באופן עצמאי על משרת מושל מדינת ניו יורק. הוא אף מתחתן עם אמילי מונרו נורטון, אחייניתו של נשיא ארצות הברית.

גם ארמון "זאנאדו" המפואר (על שם הארמון זאנאדו מהפואמה קובלא חאן) של קיין בפלורידה, אשר קיין מילא בחפצי אמנות יקרי ערך, הוא מקבילה לטירת הרסט, "החווה" ("The Ranch") של הרסט בקליפורניה.

דמיון רב נמצא גם בדמותה של סוזן אלכסנדר, אשתו השנייה של קיין – זמרת חסרת כישרון, המקבילה לפילגשו של הרסט, שחקנית הסרטים האילמים מריון דייוויס. צ'ארלס קיין בנה בעבור אשתו בית אופרה, אף על פי שלא באמת רצתה להיות זמרת (זה היה בעיקר רעיון של אמהּ), בדומה לוויליאם הרסט שתמך באופן מוגזם באשתו כאשר קנה לה אולפן סרטים לשם קידום הקריירה שלה, אף על פי שלמעשה הייתה מוכשרת יותר כקומיקאית.

כשנודע להרסט שהסרט מבוסס על חייו, הוא ניסה למנוע את הפצתו, ולפגוע בקריירה של ולס. הוא ביקש להשמיד את כל הנגטיבים ואף הציע סכום עצום ל-RKO על מנת שלא יקרינו את הסרט. כשסירבו, פתחו עיתוניו במסע הכפשות כנגד ולס וסרטו. בתי קולנוע רבים סירבו להקרין את הסרט מפני שחששו מהרסט. ברם, הסרט הגיע למקום 6 בטבלת הסרטים הקופתיים של 1941, קיבל ביקורות אוהדות ואף זכה בטקס פרסי האוסקר בפרס התסריט היוקרתי. המבקרים האירופאים התלהבו במיוחד מהסרט והבינו שלפניהם יצירת מופת שככל הנראה עומדת להוביל את הקולנוע לעידן חדש. "האזרח קיין" הפך לנושא שיחה בקרב אינטלקטואלים וחובבי תרבות באירופה, ומעמדו אף התעצם עם תום מלחמת העולם השנייה, כשהוקרן במדינות שעד אז היו כבושות. חורחה לואיס בורחס כתב מאמר מפורסם על הסרט, שבו הגדיר אותו כ"מבוך חסר מרכז".

החדשנות שבסרט

צילומי "האזרח קיין" נעשו כמעט בחטף, אולם ולס הביא לפרויקט את מלוא כישרונו וגאוניותו, וכמעט כל סצנה בו הייתה פורצת דרך. ולס השכיל להשתמש בעדשות "פוקוס עמוק" והעניק ממד נוסף, קולנועי, לדמויות שלו. הסרט שבר את התפיסה הנראטיבית שהייתה שלטת עד אז, והוכיח שניתן לעשות סרט שאינו כרונולוגי בהכרח (סגנון שבא לידי ביטוי בולט לאחר מכן בסרט רשומון). ולס, שגילם את קיין בעצמו, נכנס עד כדי כך לתפקיד, שלאחר ששבר את רגלו באחת הסצינות, סירב להפסיק את הצילומים, והמשיך לשחק עם רגל שבורה.

דוגמה לשימוש האמנותי של ולס בקומפוזיציה תוך שימוש ב"פוקוס עמוק", היא הסצנה שבה קיין כילד נמסר על ידי הוריו לאיש שיגדל אותו. המצלמה מתמקדת בקיין, שמשחק בחוץ בשלג, ואז נעה אחורה אל תוך הבית, תוך שהיא ממשיכה לצלם את הילד. מסביב לילד מופיע חלון הבית, והמשמעות האמנותית היא שהילד אמנם משחק בחוץ אך "כלוא" במסגרת של החלון, כלומר "כלוא" בחייו על אף שהוא נראה חופשי. ליד החלון מופיעים הוריו של קיין, וניתן להבין שהם אלו שכופים את ה"מסגרת" על הילד. המצלמה ממשיכה לנוע אחורה ומצלמת את ההורים חותמים על החוזה למסירת הילד לאיש שיגדל אותו. האם מצולמת קרוב ביותר למצלמה וכתוצאה מכך היא הדמות הגדולה ביותר, דבר המעיד על כך שהיא המחליטה המרכזית בסצנה, הדמות השלטת באירועים והחשובה מבין המבוגרים. מאחוריה, קטן יותר, האיש שמולו נחתם החוזה; ומאחוריו האב, שנראה כי חשיבותו בקביעת ההחלטה למסור את הילד היא הקטנה ביותר מבין המבוגרים. זווית הצילום הנמוכה גורמת לתקרה להיראות נמוכה, כאילו היא "דוחסת" את הדמויות, והמשמעות היא שהדמויות נמצאות במצב לא נוח, מלחיץ ומאיים. הילד הוא הקטן ביותר מבין הדמויות, כך שחשיבותו בקבלת ההחלטה היא אחרונה. הוא צועק אך לא נשמע על ידי המבוגרים, מה שמוסיף למועקה שבתהליך המסירה שלו. הוא אמנם "יוצא" מהמסגרת, אך חוזר אליה בעל כורחו. כל המידע הזה מועבר בצילום רצוף אחד ("שוט" אחד) ללא עריכה. שימוש שכזה במצלמה, שכולל מידע צילומי רב הן של עצמים קרובים למצלמה והן של עצמים הרחוקים ממנה, נקרא "פוקוס עמוק", והיה חדשני בתקופתו של ולס. ל"עומק" הצילומי ולס הצמיד משמעויות אמנותיות התורמות לסיפור, ובכך באה לידי ביטוי יכולתו האמנותית הגבוהה.

בארץ ישראל הוצג הסרט לראשונה בקולנוע אסתר, תל אביב, במוצאי שבת 16 בינואר 1943.^[1]

לקריאה נוספת

• יגאל בורשטיין, 2 בחלק שני: "בין מודרניזם לריאליזם: 'האזרח קיין'", קולנוע: פענוח, פרשנות, פיתוי, תל אביב: סל תרבות ארצי (מפתחות), 1998, עמ' 52–57
• לואיס ג'אנטי, להבין סרטים, האוניברסיטה הפתוחה, 2000, עמ' 473–508
• לורה מאלווי, אדיפוס באמריקה, עיון בסרטו של אורסון וולס 'האזרח קיין', רסלינג, 2004
• יעקב מלכין, 3 – קווים להתפתחות התסריט בראינוע ובקולנוע, ספרות התסריט: עיונים בצורה ספרותית חדשה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1985, עמ' 45–75; תסריט – עמ' 347–442
• רות נצר, האזרח קיין, בתוך: נפש הקולנוע, רסלינג, 2014, עמ' 141–146
• דני מוג'ה, אהבנו כל כך – 100 סרטי מופת, מפה - מיפוי והוצאה לאור, 2003, הערך "האזרח קיין", עמ' 44–46

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא האזרח קיין בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של האזרח קיין (באנגלית)
• "האזרח קיין", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• "האזרח קיין", באתר נטפליקס
• "האזרח קיין", באתר AllMovie (באנגלית)
• "האזרח קיין", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
• "האזרח קיין", באתר Box Office Mojo (באנגלית)
• "האזרח קיין", באתר Metacritic (באנגלית)
• "האזרח קיין", באתר אידיבי
• "האזרח קיין", תסריט הסרט באתר Scripts.com (באנגלית)
• "האזרח קיין", באתר HBO Max (באנגלית)
• "האזרח קיין", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• האזרח קיין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• רעיונות מרכזיים של הסרט
• "האזרח קיין", ביקורת על הסרט באתר "עין הדג"
• מיכאל אוהד, האזרח הרסט, דבר, 14 ביוני 1963
• שני גורקביץ‏, קיין או לא? האם "האזרח קיין" הוא באמת הסרט הגדול בכל הזמנים?, באתר וואלה, 26 באפריל 2011
• אורי קליין, כיצד הפך "האזרח קיין" לסרט שנחשב בעיני רבים לטוב בכל הזמנים?, באתר הארץ, 29 באפריל 2011
• עמית קלינג, 70 שנה ל"האזרח קיין": חרוט בתודעה של כולם, באתר הארץ, 1 במאי 2011
• דודי פטימר, ‏בן 80 ועדיין רלוונטי: בחזרה לסרט המיתולוגי "האזרח קיין", באתר מעריב אונליין, 29 באפריל 2021

הערות שוליים

1. אורסון וולס: האזרח קין, דבר, 15 בינואר 1943‏Citizen Kane, פלסטיין פוסט, 15 בינואר 1943

הקודם: 1978: The Belle of Amherst - ג'ולי האריס

פרס גראמי לאלבום הספוקן וורד הטוב ביותר 1979: Citizen Kane (Original Motion Picture Soundtrack) - אורסון ולס

הבא: 1980: Ages of Man (Readings from Shakespeare) - ג'ון גילגוד