Loading AI tools
ירחון ישראלי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מוניטין היה ירחון ישראלי שיצא לאור בין השנים 1978 עד 1993, עסק במגוון נושאים ונחשב חדשני בתקופתו. במשך כתשעה חודשים (בין יולי 1989 לפברואר 1990) יצא לאור בשם "מוניטין-פנטהאוז", כגרסה ישראלית של המגזין הארוטי האמריקאי "פנטהאוז".
"מוניטין" נוסד ב-1978 על ידי קבוצת אנשי עסקים שכללה את רפי ותדי שאולי, שוקי בן פורת, מיכאל אלבין, דוד מושביץ, יורם מושקט וחיים בר און. עורכו הראשון של הירחון היה אדם ברוך, והוא התווה את המדיניות התוכנית והצורנית[1]. ב-1980 יצחק לייבוביץ (מבעלי קבוצת "חיים לייבוביץ ובניו", בנו של התעשיין חיים לייבוביץ ואבי אשתו של בר-און) רכש את החזקות שאר השותפים יחד עם מיכאל אלבין. אדם ברוך גם החזיק באותה עת 5% מהמניות[2]. תחת העורך אדם ברוך, ואחר כך תחת העורך רון מיברג זכה הירחון להצלחה ומכר כ-60,000 גליונות מדי חודש, אך אחר כך ירדה תפוצתו[3].
חיים בר און מונה למנכ"ל "מוניטין", שהפכה לקבוצת תקשורת בשם "מוניטין עיתונות בע״מ", שהוציא לאור גם את השבועון הכלכלי "כספים" (בשנים 1980–1990); את השבועון "אנשים" (1981–1983) בעריכת רינו צרור; ושבועון הנוער "חמצן" (1984–1986), בעריכת שמוליק שם-טוב. בשנת 1984 רכשה קבוצת "מוניטין" את "גלובס", אז עיתון למשקיעי בורסה, שגיליונו מנה 8 עמודים בלבד[4]. בינואר 1985, רכשה קבוצת "מוניטין עיתונות", גם 50% מהבעלות של העיתון היומי "חדשות", תמורת השקעה של 3.9 מיליון דולר[5].
לאחר מותו של מיכאל אלבין, באוגוסט 1985, ירשה אשתו גליה אלבין את מניותיו בקבוצה[6]. גליה אלבין נקלע לסכסוך כספי עם שאר בעלי המניות על כספים שהיה חייב מיכאל אלבין, ביולי 1988 זכתה בתביעה[7]. באפריל 1989 רכשה את מלוא הבעלות על הירחון "מוניטין" משאר השותפים בקבוצת "מוניטין עיתונות"[8], יצרה שותפות עם אורי הופמקלר ואיציק ליכטנפלד שקיבלו זיכיון להפקת גרסה ישראלית של המגזין הארוטי האמריקאי "פנטהאוז". אורי הופמקלר עבד כמאייר ב"מוניטין", עבר לניו יורק ועבד כמאייר ב"פנטהאוז". הגיליון הראשון, שנשא את השם "מוניטין-פנטהאוז", יצא לאור ב-28 ביולי 1989 והודפס ב-30,000 עותקים[9]. מייסד "פנטהאוז", בוב גוצ'יונה, הגיע לישראל לכבוד אירועי השקת הירחון[10], כולל מסיבת השקה מפוארת עם ידוענים, אנשי עסקים ופוליטיקאים[11].
העורך הראשון של "מוניטין-פנטהאוז" היה נחום דוניצה, אך הוא פוטר על ידי אלבין לאחר הפקת שלושה גליונות בלבד, עקב חילוקי דעות על תוכן הירחון. הסיבה העיקרית הייתה פרסום כתבה על ארגון "מדינת יהודה" והעומד בראשו, מיכאל בן חורין. לכתבה התלווה פוטומונטאז׳, של הצלם מיכה קירשנר שתיאר את בן חורין בועל אריה מצויר. בן-חורין הגיש קובלנה פלילית נגד הירחון[12], אך הפסיד בתביעה[13]. בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי זכה בן חורין. בעקבות הכתבה הוצת בית הדפוס "גרפוליט" של קבוצת ידיעות אחרונות, בה הודפס הירחון[14]. אחר כך אלמוני טלפן למערכת העיתון ולקח אחריות על ההצתה מטעם הארגון[15]. במקומו של דוניצה מונה נתן זהבי, שהחתים את אלבין על הסכם שלא תתערב בתוכן הירחון[3]. זהבי נקט בקו עריכה סנסציוני ולוחמני, כולל ריאיון עם "הרבי מלובביץ" מנחם מנדל שניאורסון שעורר סערה בעדה החרדית[16].
במרץ 1990, לאחר תשעה חודשים בלבד, פירקה אלבין את השותפות עם "פנטהאוז" והמשיכה להוציא את הירחון בשם "מוניטין". "פנטהאוז" פנה לבית המשפט וביקש צו-מניעה נגד הירחון, בשל הפרת תנאי הזיכיון לאי-תחרות[17], אך בית המשפט אישר לה להמשיך להוציא את "מוניטין"[18]. ביוני הודיעה על הפסקת הפקת העיתון לאחר שפעל בהפסד, וחוסר שביעות הרצון שלה מקו העריכה הסנסציוני של נתן זהבי, בעוד שהיא ביקשה להפיק מגזין "לייף סטייל" קליל[3]. אלבין מכרה את העיתון לעמוס לביא (ששימש מנכ"ל הירחון) וגיורא שמיס (שהיה עורך העיתון)[19]. באפריל 1991 רכשו בני הזוג דיאנה וגיורא שמיס את מלוא הבעלות על הירחון[20], חודש אחר כך מחצית הבעלות נרכשה על ידי יהודית קמחי[21]. אך גם הם לא הצליחו להפעיל אותו ברווח, והוא נסגר זמן קצר אחר כך.
קבוצת "מוניטין עיתונות" המשיכה לפעול בשם קבוצת "מוניטין תקשורת", שההחזקה העיקרית שלה הייתה העיתון הכלכלי "גלובס", ובעל השליטה בה החל מ-1992 היה איש העסקים אליעזר פישמן[22], עד שפשט את הרגל ב-2016[23]. "מוניטין תקשורת" רכשה ב-1997 24% מהעיתון "ידיעות אחרונות"[24], הייתה בעלת מניות בחברת הכבלים "ערוצי זהב"[25], ובעלת מניות בחברה הממוזגת HOT[26].
"מוניטין" יצא לאור כמגזין חדשני בתקופתו. הוא הודפס על נייר כרומו צבעוני והקפיד על אסתטיות בעיצוב הגרפי ושימוש בולט בתמונות ובאיורים, גם על חשבון הטקסט. כל אלה היקנו לו ממד יוקרתי והוא נחשב ירחון אליטיסטי. "מוניטין" עסק במגוון רחב של נושאים ומלבד נושאי אקטואליה הקדיש מקום נרחב ומובלט גם לתכנים כמו אדריכלות, אופנה, מוזיקה, אוכל ותרבות פנאי.
מאפיינים בולטים בתכניו היו:
עם כותביו הקבועים נמנו: ירון לונדון, דן בן אמוץ, נחום ברנע, יעקב רוטבליט, מאיר שלו, רינו צרור, יורם קניוק, יונה וולך, אמנון אברמוביץ', דודו הלוי, מבקר הקולנוע, הכלכלן אמיר גבע, דוד שליט, הפסיכולוג דוד רודי, דני דותן ואחרים.
המעצב הגרפי של העיתון היה יקי מולכו, ובין הצלמים והמאיירים שהשתתפו בו היו אורי הופמקלר וגלס דור המאיירים, והצלם מיכה קירשנר.
אדם ברוך הביא ל"מוניטין" את מקורות ההשראה שלו, המגזינים האמריקאים כגון "אסקווייר", "ניו יורק מגזין" ו"רולינג סטון". סגנונו של ברוך במוניטין השפיע על דור העיתונאים שלאחר מלחמת יום כיפור שהפנה עורף לכתיבה המפלגתית המגויסת ופנה לעיצוב שפה אישית וכתיבה אינדיבידואליסטית ("אני" במקום "אנחנו")[27]. לדברי עוז אלמוג, חוקר החברה והתרבות בישראל :
סגנון הכתיבה העיתונאי שפיתח ברוך בכתבותיו ובמאמרים שערך, היו חדשניים ופורצי דרך וכללו מאפיינים כשפה רזה, תמציתית ומלוטשת, עמוסת רמזים, מטפורות ואסוציאציות מתוך העולם האינטלקטואלי המערבי ובקיאותו של ברוך בחברה ובתרבות היהודית והישראלית. רון מיברג, אחד הכותבים ששכללו את השפה העברית הניו-ג'ורנליסטית הזו, תיאר את לשונו של ברוך כ"נעה בבת אחת מהנורמטיבי לתיאורי. שפה שבנתה יחס מדויק בין פני השטח לעומק. שפה הפונה לעם הארץ ולבני המעלה באותו תחביר. [...] מילים שנעו באחת משפע לרזון, מפרט לכלל, מ"סיפור" ל"הלכה", מנקודתי לפנורמי, ממקור לציטוט
.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
