פעולת כראמה
פעולה צבאית אשר יזם צה"ל כנגד הארגון לשחרור פלסטין בירדן מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פעולת כַּרָאמַה (בפי צה"ל: מבצע תופת) הייתה פשיטה נרחבת של כוחות שריון, צנחנים וחיל אוויר של צה"ל, ב-21 במרץ 1968, על מפקדת הפת"ח והעומד בראשה יאסר ערפאת, בכפר הירדני כראמה שבדרום בקעת הירדן. במקביל לפעולה זו התקיימה פשיטה נוספת על יעדי הפת"ח מדרום לים המלח (נקראת מבצע אסותא על ידי צה"ל). כוחות הלגיון הירדני הניעו יחידות למגע עם כוחות צה"ל ופתחו עליהם באש, ובכך הפכה הפעולה לקרב בהיקף מלא.
 | |||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת ההתשה | |||||||||||||||||
| תאריכים | 21 במרץ 1968 | ||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | בקעת הירדן (הירדנית) | ||||||||||||||||
| קואורדינטות |
31°57′N 35°35′E | ||||||||||||||||
| תוצאה | שני הצדדים טוענים לניצחון, שחיקה הדדית | ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
פעולת כראמה הייתה הקרב הצבאי המשמעותי הראשון בין צה"ל לצבא ערבי לאחר מלחמת ששת הימים, ואחד האירועים המרכזיים במלחמת ההתשה בבקעת הירדן, שהתרחשה במקביל למלחמת ההתשה בתעלת סואץ. למרות האבדות הכבדות שנגרמו לארגון הפת"ח בפעולה, ניצלו דובריו את אבדות צה"ל, שכללו הפלת מטוס ישראלי והשארת חללים, טנקים ושריוניות בשטח ירדן, והכריזו על הקרב כעל ניצחון פלסטיני שנכנס מאז למורשת הקרב הערבית בכלל והירדנית והפלסטינית בפרט. התחזקותם של ארגוני המחבלים בעקבות קרב זה הובילה להפיכתם לגורם בעל חשיבות משמעותית בעולם הערבי. התחזקותם של הארגונים הפלסטיניים בירדן הגיעה בהמשך עד לאיום על קיום המשטר ההאשמי, ובסופו של דבר לאירועי ספטמבר השחור ב-1970.
השתלטות ישראל על הגדה המערבית במלחמת ששת הימים ביוני 1967 הביאה תוך זמן קצר להרס תשתיות ובסיסי ארגוני הטרור הפלסטיניים שהתמקמו בשטח זה. ארגונים אלו, ובראשם הפת"ח, עברו לפעול משטח ממלכת ירדן והתבססו בשטח בקעת הירדן המזרחית. מבחינתם היה זה שטח אידיאלי שנהנה מעורף של מחנות פליטים סמוכים, גבול ארוך עם ישראל ומכשול טבעי של נהר הירדן ושל שטח חקלאי מרושת בתעלות השקיה שהיקשו על פעולה ישראלית משוריינת.[6] שני הארגונים הפלסטיניים, החזית העממית לשחרור פלסטין ואש"ף שבראשו עמד יחיא חמודה (אנ') (יאסר ערפאת היה מפקד הפת"ח שהשתייך לאש"ף),[6] החלו לשלוח חוליות פשיטה שחצו את נהר הירדן וביצעו מיקושים ופיגועים בשטחים שבשליטת ישראל וכמו כן ביצעו ירי מרגמות על יישובים ומוצבים ישראלים. לאחר שהכוחות הישראלים הגיבו באש נהגו יחידות הצבא הירדני לפתוח באש ארטילרית על הכוחות הישראלים, וכך התפתחו תקריות אש רבות.[7]
ב-14 וב-15 בפברואר 1968 הגיעו הדברים לשיא בעת שהירדנים הפגיזו את יישובי עמק בית שאן במשך יום שלם וצה"ל הגיב באש ארטילרית ובתקיפה אווירית נרחבת על בסיסי פת"ח וצבא ירדן.[6][8] התקיפה הישראלית הנרחבת הביאה למנוסת פליטים ירדנים שברחו מאזור אירביד לאזור עמאן ולפגיעה קשה בתעלת הע'ור המזרחית (אנ') שהובילה מים מהירמוך לבקעת הירדן לצורכי חקלאות.[9] בעקבות ההתקפה הישראלית הכריז המלך חוסיין על שינוי במדיניותו ועל מלחמה בארגונים הפלסטיניים שקנו אחיזה בשטח הממלכה.[10] הצהרות אלו נתקלו בהתנגדות פנים ירדנית שחוגים נרחבים בה, כולל ראש הממשלה בהג'ת א-תלהוני, תמכו באותה עת בפליטים הפלסטינים, שעשרות אלפים מהם אך הגיעו לירדן בעקבות מלחמת ששת הימים.[11] בפועל, כמעט ולא נעשו פעולות נגד הארגונים הפלסטיניים.
מפקדי צה"ל יזמו את הפעולה והביאו אותה לאישור בפני הדרג המדיני בישראל.[12] ראש אמ"ן אהרן יריב טען כי הפעולה עתידה לפגוע ביוקרתו של הפת"ח, והרמטכ"ל חיים בר-לב הבטיח לממשלת ישראל "פעולה נקיה".[12] עם זאת, מספר מדינאים ישראלים חששו מתגובת הממשל האמריקאי והתנגדו לפעולה במתכונתה המוצעת.[12] ב-18 במרץ 1968 עלה אוטובוס ישראלי שהסיע תלמידים מגימנסיה הרצליה על מוקש סמוך לבאר אורה שבערבה. בהתפוצצות נהרגו שני מלווים ונפצעו 10 תלמידים.[12] ראש הממשלה לוי אשכול, שהיסס לאשר את היציאה לפעולה, כינס את הממשלה פעמיים בטרם אושר המבצע. נגד היציאה לפעולה הצביע רק משה חיים שפירא מהמפד"ל.[12] לטענת רמטכ"ל צה"ל, הפעולה תוכננה כדי לשבש את מערך ארגוני הטרור הפלסטיניים בבקעת הירדן ולמנוע בכך מפני פגיעה במצעד יום העצמאות ובצעדת ירושלים שנועדו להתקיים ביום העצמאות המתקרב - הראשון מאז ניצחונו הגדול של צה"ל במלחמת ששת הימים.[13][14]
הקרב התחולל בככר הירדן המזרחית, באזור המכונה הע'ור, שהוא שטח מישורי וחקלאי ברובו בין הרי עמאן ונהר הירדן. בדרום, סמוך לגאון הירדן, מגיע רוחב הע'ור ל-15 קילומטר, ובצפון, סמוך לגשר דמיה, רוחבו כקילומטר אחד בלבד. גבולות הגזרה היו הקו שבין ארגמן ועג'לון בצפון וים המלח בדרום. רוחב הגזרה היה כ-15 קילומטרים ואורכה כ-50 קילומטר.[6] רוחב נהר הירדן עשוי להגיע בעונת האביב ל-500 מטר ואף ל-1,000 מטר ועל גדותיו קיים סבך שיחים וצמחייה המקשה על חצייתו שלא במעברים הקבועים.[6]
הקרקע באזור היא בעיקרה חרסיתית ומעליה שכבות של גבס. העבירות ברוב האזור לרק"ם זחלי היא קשה. ודי בכמות מעטה של גשם כדי להפוך את הקרקע לבלתי עבירה.[6]
מעברי הירדן העיקריים באותה עת היו (מצפון לדרום):
- גשר דמיה - גשר ביילי
- מעבר אום שורט[15]
- גשר אלנבי - גשר ביילי
- גשר מועטם
- גשר עבדאללה - גשר הרוס
הכבישים העיקריים באותה עת היו:
- כביש הבקעה הירדני שנמצא לאורך הירדן במרחק של מספר קילומטרים מהנהר
- כביש עמאן - סלט-גשר דמיה
- כביש סלט - שונת נימרין (אנ') - גשר אלנבי
- כביש עמאן - נאעור (אנ') - גשר עבדאללה
העיירה כראמה, מוקד הקרב, שוכנת על כביש הבקעה הירדני, כ-4 קילומטרים ממזרח לנהר הירדן וכ-22 קילומטר מערבית לעמאן (מול הכפר עוג'ה א-תחתא שבבקעת הירדן המערבית). לפני השתלטות הארגונים הפלסטיניים על העיירה היו בה כ-20,000 תושבים, אולם עם השתלטותם של ארגונים אלו על העיירה עזבו אותה רוב תושביה. כ-7 קילומטרים מדרום לכראמה, על צומת כביש הבקעה הירדני וכביש עמאן-גשר אלנבי, נמצאת העיירה שונת נימרין. העיר סלט נמצאת כ-18 קילומטר מצפון מזרח לכראמה.
כוחות צה"ל
המבצע הישראלי הוגדר כמבצע פיקודי של פיקוד המרכז בפיקודו של עוזי נרקיס. להלן סדר הכוחות אשר עמדו לרשות הפיקוד:
חטיבות לוחמות
- חטיבת הבקעה, בפיקוד רפאל איתן, הייתה אחראית במשך המבצע על הביטחון השוטף בגזרה המזרחית של הירדן וכדי לבצע את משימתה, השתלטות על גשר דמיה וחסימות בצפון הגזרה, תוגברה בגדוד שריון 268 (מחטיבה 60) בפיקוד טוביה רביב. גדוד השריון תוגבר בכוח שריוניות פאנהארד AML של סיירת דוכיפת, בגדוד צנחנים 71 מחטיבה 55 ממונע על גבי זחל"מים בפיקוד עוזי עילם,[16] שתי מחלקות חיל הנדסה ושלושה צוותי טילי נ"ט מסוג SS-11 (אנ').[6]
- חטיבת הצנחנים, בפיקוד דני מט, כללה שלושה גדודי צנחנים ממונעים על גבי זחל"מים (מפקדי הגדודים: דן שומרון, טיבי שפירא וצבי בר) והסיירת החטיבתית מוסקת על ידי עשרה מסוקי סיקורסקי S-58 וסופר פרלון, בפיקוד מתן וילנאי. החטיבה תוגברה גם בגדוד טנקים מוקטן מאוד (שבעה טנקים) בפיקוד אברהם ברעם ובפלוגות ההנדסה החטיבתית. הכוח החטיבתי מנה כולו 70 זחל"מים, שבעה טנקים ו-800 לוחמים.[17]
- חטיבת שריון 7, בפיקוד שמואל גונן, כללה שני גדודי טנקים מוקטנים (בהיקף של פלוגה מוגברת כל אחד) בפיקודם של אברהם רותם ואהרן פלד. כמו כן, כלל כוח החטיבה את מפקדת החטיבה על גבי טנקים (שבעה כלים), פלוגת טנקים מוקטנת (ארבעה כלים) ויחידות מצומצמות של הנדסה, חימוש ושיתוף ארטילריה. הכוח שיועד לפעול בגדה המזרחית כלל בסך הכל 40 טנקים. שלוש מחלקות טנקים של החטיבה נשארו בגדה המערבית ליד מעברות הירדן בגזרה: גשר עבדאללה, גשר מועטם וגשר אלנבי.[6]
כוחות מסייעים
- חיל התותחנים - מפקדת התותחנים הפיקודית העמידה כסיוע לחטיבה 7 גדוד תותחי 155 מ"מ וסוללת תותחי 25 ליטראות וכסיוע לחטיבה 35 (חטיבת הצנחנים), שני גדודים של תותחי 25 ליטראות. לחטיבה 80 (חטיבת הבקעה) הועמדו שתי סוללות מרגמות 120 מ"מ כסיוע ארטילרי.[6]
- חיל ההנדסה - מפקדת ההנדסה הפיקודית פעלה בשני אזורים. באזור גשר עבדאללה (ליד בית הערבה) שתי פלוגות שתפקידן היה להכשיר את אזור המעברות ולבנות גשר כלובים. באזור גשר דמיה, מפקדת הגדוד ושתי פלוגות עם תפקיד דומה של בניית גשר והכשרת אזור המעבר.[6]
- חיל האוויר - עסק בפיזור כרוזים, הסקת כוחות סיירת הצנחנים אל עמדותיהם שבין עמאן ואזור כראמה וסיוע בתצפית ובאש לכוחות הקרקע לפי דרישה.[6]
כוחות צבא ירדן
בגזרת אזור הקרב היו פרוסים כוחות של דיוויזיה חי"ר 1 הירדנית עליה פיקד מייג'ור-גנרל משהור חדיסה (אנ').[6] הדיוויזיה הייתה מתוגברת וכללה:
- שלוש חטיבות חי"ר
- חטיבת שריון אחת
- חטיבה ממוכנת אחת
- גדוד טנקים
- חמישה גדודי ארטילריה (שלושה גדודים של תותחי שדה, גדוד מתנייע וגדוד תותחים כבדים מסוג לונג טום (אנ'))
- גדוד הנדסה
- גדוד נ"מ
בסך הכל מנתה הדיוויזיה 105 טנקי פטון מדגמי M-47 ו-M-48 , 88 קנים ארטילריים, 18 מרגמות 107 מ"מ ו-24 תותחים מתנייעים נ"מ מסוג M42 דאסטר.[6]
הכוחות הפלסטינים
אנשי הארגונים הפלסטיניים; הארגון לשחרור פלסטין והחזית העממית לשחרור פלסטין מנו כ-900 אנשים שהתרכזו בכראמה. כמו כן, נמצא במקום גדוד קומנדו 141 המצרי. חימושם של אנשי ארגוני הטרור הפלסטיניים התבסס על נשק קל, מטולי RPG ומרגמות 80 ו-120 מ"מ.
כוונת הפעולה כפי שהוגדרה בפקודת המבצע הייתה: "פיקוד המרכז ישתלט על בסיסי "אל פתח" ועל אנשיו שבאזור כראמה, יפגין נוכחות צה"ל בשטח ויסוג לפי פקודה".[18] תוכנית הקרב התבססה על בידוד אזור כראמה בכל הגזרות חוץ מהגזרה הגובלת בנהר הירדן ובגדה המערבית: בגזרה הדרומית על ידי חטיבת שריון, בגזרה הצפונית על ידי גדוד שריון מתוגבר ובגזרה המזרחית על ידי כוחות מוסקים של סיירת צנחנים. כיבוש כראמה וסביבתה הוטל על חטיבת הצנחנים. סיוע ליחידות אלו היה אמור להינתן על ידי חילות ההנדסה, התותחנים והאוויר הישראלים. קיימת טענה כי תפקידיו של חיל האוויר בפקודת המבצע היו רק פיזור כרוזים והובלה מוסקת של סיירת צנחנים ולא הוצגה תוכנית סיוע לכוחות הקרקע.[19]
הפעולה תוכננה להתחיל בשעה 05:30, עם חציית חטיבה 7 את גשר אלנבי, בדרכה להשתלטות על מתחמי כופריין[20] ושונת נמרין שבדרום גזרת הפעולה. בשעה 05:45 תוכנן כי יחידות סיירת צנחנים יונחתו ממזרח לאזור הפעולה. בשעה 06:00 תוכנן כי מטוסי חיל האוויר יפזרו כרוזים הקוראים לאנשי ארגוני הטרור הפלסטיני להיכנע. חטיבת הצנחנים הייתה אמורה לחצות את הירדן על גשר אלנבי, בעקבות חטיבה 7, ולהתקדם לכיוון כראמה. גדוד שריון 268 המתוגבר, שהיה תחת פיקוד חטיבת הבקעה והיה אמור לאבטח את הגזרה הצפונית של שטח הפעולה, תוכנן לחצות את הירדן על גשר כלובים שהיה אמור להיות מוקם על ידי חיל ההנדסה באזור גשר דמיה, מייד לאחר תחילת הפעולה בחלק הדרומי של הגזרה.
בצה"ל רווחה ההערכה כי הצבא הירדני יעדיף שלא להתעמת עם הכוחות הישראלים ויעדיף שצה"ל יעשה עבורו את העבודה בהכנעת הארגונים הפלסטיניים שהחלו לקרוא תיגר על השלטון באזורי השליטה שלהם.[19] כמו כן, ההנחה הייתה שרוח הלחימה של המחבלים לא תהיה גבוהה ושכוחות החי"ר של צה"ל לא יתקשו להתמודד מולם.[19]
המערך הירדני, שזיהה את הכנות הכוחות הישראלים לפעולה ונערך לקראתה,[5] התבסס על דיוויזיה מס' 1 שנפרשה לאורך שלושת הצירים העיקריים המובילים מעמאן לבקעת הירדן, תוך הפרשת כוחות מאבטחים בבקעת הירדן שתפקידם היה איתור הכוחות התוקפים, עיכובם ונסיגה אל המתחמים ההרריים השולטים בהם היו מצויים הכוחות העיקריים. שלושת הכוחות הירדנים ששלטו על הצירים היו חטיבות חי"ר שכללו גם פלוגות ומחלקות טנקים ויחידות הנדסה וארטילריה. ככוח עתודה שימשה חטיבת שריון 60 הירדנית שהתמקמה בעמדות מזרחיות יותר והייתה אמורה להישלח אל הצירים המרכזיים בהתאם לפקודת מפקד הדיוויזיה על פי התפתחות הקרב. בפועל, נחלקה גם חטיבה זו לשלושה גדודי טנקים שהוצבו על שלושת הצירים העיקריים. גם גדוד הארטילריה הכבדה של הדיוויזיה הירדנית (תותחי לונג טום) נפרש על פני כל הגזרה וקיבל הגנה אווירית מגדוד הנ"מ הדוויזיוני. התוכנית הירדנית הייתה למשוך את הכוח הישראלי לשטחי השמדה על הצירים הללו, לבצע התקפות נגד ולחזור ולכבוש את בקעת הירדן. כל הצמתים והעמדות השולטות באזור היו מטווחים על ידי גדודי הארטילריה הירדנית שהיו בגזרה.[21]
הגזרה הדרומית
הכוח שבראש חטיבה 7 חצה את גשר אלנבי ב-05:35 ופגע מייד במוצב הגשר הירדני ובמוצב אלנבי השולט על הגשר ממזרח. הכוח הירדני הופתע מהפעולה ולא הספיק לפוצץ את הגשר. הכוח הישראלי פגע בנשק המסייע שהיה במוצבים הירדנים, והחיילים הירדנים שנותרו בחיים ברחו לכיוון שונת נמרין. הגדוד בפיקודו של אהרן פלד נע דרומה לכיוון כופריין במטרה לחסום את הציר המוביל מזרחה אל נאעור. הכוח הישראלי נע בשטח מעובד ממערב לכביש הבקעה הירדני. מפקד הכוח, שחשש משקיעה בשטח שהושקה בהצפה, פנה לעלות על הכביש, וכשהחל לנוע על הכביש נתקל באש ירדנית ממוצב חוץ של כופריין. הכוח המשיך דרומה וקצת לאחר השעה 07:00 נתקל באש טנקים ירדנית. טנק ישראלי נפגע משלושה פגזים ובער באש במשך מספר שעות. הכוח הישראלי הגיע עד צומת אל-מזר והציב שלוש מחלקות טנקים כחסימות בצומת לכיוון צפון (כופריין), מזרח (נאעור) ומערב (גשר עבדאללה). הכוח הישראלי ששהה באזור צומת אל-מזר משעות הבוקר ועד קבלת פקודת הנסיגה ב-16:00, היה מצוי בשטח השמדה שתוכנן על ידי הירדנים. במשך כל שעות שהותו שם הוא היה חשוף לירי ישיר של טנקים, תול"רים וארטילריה ירדניים וספג אבדות. הירדנים, שראו בכוח זה את האיום המוחשי ביותר להתקדמות מזרחה, הטילו מולו בשעה 13:00 התקפה של גדוד טנקים מחטיבה 60 ששימשה כעתודה. בהתקפה זו נפגעו כ-7–8 טנקים ירדניים.
אבדות הכוח הישראלי היו 4 הרוגים ו-7 פצועים. 8 טנקים ישראלים מתוך ה-11 שהיו בכוח נפגעו (טנק אחד אף נשאר בשטח ירדן) וזחל"ם אחד נפגע (מתוך חמישה שהיו בכוח).[6]
גזרת שונת נימרין
משימת ההשתלטות על אזור שונת נמרין הוטלה על גדוד השריון בפיקודו של אברהם רותם. לאחר מעבר גשר אלנבי פנה הגדוד מזרחה. על פי התוכנית הוא היה אמור לתפוס עמדות על תל נמרין, אלא שכוח החוד שמנה שלושה טנקים וזחל"ם חלף על פני התל הנמוך ומייד נתקל באש טנקים ירדנית. שני טנקים (כולל טנק המג"ד) וזחל"ם, שנכנסו לשטח ההשמדה הירדני, נפגעו. שאר הכוח, בפיקוד הסמג"ד אלישיב שמשי, תפס עמדות על התל והיה עסוק במשך כל יום הקרב בחיפוי ובחילוץ הכלים שנפגעו. במשך כל יום הלחימה ספג הכוח הישראלי ירי ופגיעות מאש ארטילרית ירדנית מדויקת. כבר משעות הבוקר קיבל הכוח הישראלי סיוע אווירי כשחיל האוויר תקף את העמדות הירדניות, אולם סיוע זה לא הפחית בהרבה את האש הירדנית. גם מול כוח זה הניעו הירדנים בהמשך יום הלחימה צוות גדודי משוריין מחטיבה 60 הירדנית להתקפת נגד. שישה מהטנקים של הכוח הישראלי נפגעו קשות ויצאו מכלל פעולה (כולל שני טנקים וזחל"ם שנשארו בשטח ירדן גם בתום הפעולה). כל שאר הכלים הישראלים נפגעו אף הם מהאש הירדנית. אבדות הכוח הישראלי בגזרת לחימה זו היו 9 הרוגים ו-18 פצועים.
כוח טנקים ישראלי נוסף, שמנה ארבעה טנקים, התמקם כחסימה על כביש הבקעה הירדני בין כראמה ובין שונת נימרין. הכוח, בפיקודו של אהרן סטולר, לא נתקל בכוחות ירדניים או פלסטיניים ובהמשך היום נשלח לפעולות התקפיות באזורו. לכוח זה לא היו נפגעים בכלים ובנפש.
הגזרה הצפונית
הכוח הישראלי שפעל בגזרה הצפונית היה תחת פיקוד חטיבת הבקעה. לאחר שכוח צנחנים ישראלי של פלוגה ד מגדוד 71 של עוזי עילם (בפיקוד רס"ן אסא קדמוני) השתלט על גשר דמיה, עבר את הגשר כוח נוסף, בפיקודו של טוביה רביב, שמטרתו הייתה חסימת כביש הבקעה הירדני מדרום לצומת אל-מצרי. הכוח כלל פלוגת טנקים מוקטנת, פלוגת שריוניות מוקטנת, פלוגת צנחנים מוקטנת על גבי זחל"מים ומחלקת חיל הנדסה. ניסיון הכוח הישראלי להגיע אל נקודת החסימה תוך איגוף מדרום של מוצב דמיה הירדני נכשל, לאחר שהטנקים החלו לשקוע באפיק ואדי א-רציפי שבו נעו. משנוכח מפקד הגזרה, רפאל איתן, בעיכוב של כוח החסימה, שלח כוח שלישי לכיבוש מוצב דמיה. כוח זה, שהיה בפיקודו של סמג"ד 268 טוביה לשם, כלל פלוגת טנקים מוגברת ופלוגת צנחנים, שירדה רגלית מהזחל"מים, תקפה וכבשה תוך זמן קצר את המוצב. לוחם מילואים צנחנים נהרג לאחר ההשתלטות בהפגזת נגד ירדנית שבה נפצע גם אסא קדמוני. גדוד 71, שהיה פרוס לפני הפעולה לכל אורך קו המוצבים בבקעה, הוחלף על ידי כוחות משנה וחלקו שימש כעתודה לכוחות הפועלים בעבר הירדן המזרחי.[6]
לאחר כיבוש המוצב פקד איתן על כוח רביב לשוב צפונה ולחסום את הכביש בצומת אל-מצרי עצמו. בציר ההתקדמות של רביב נותרו טנק שקוע שנועד לחלצו, אך שקע אף הוא ושלוש שריוניות ששקעו. רביב הגיע למוצב דמיה והחליט להשאיר באזור המוצב את הטנקים שנותרו מהכוח שלו (2 טנקים) ואת הטנקים מכוח הסמג"ד שכבשו את המוצב (2 טנקים נוספים, לאחר ש-3 טנקים ישראלים נפגעו בחילופי אש מוקדמים יותר מול השריון הירדני) במטרה שינהלו אש מול השריון הירדני והוא עצמו נע על גבי זחל"ם, יחד עם כוח של שריוניות, לכיבוש צומת אל-מצרי. שתי שריוניות נוספות שקעו בדרך לצומת וכשהגיע הכוח הישראלי לצומת, נפתחה עליו אש חזקה. שלוש שריוניות והזחל"ם של המג"ד נפגעו ועלו באש. רביב הצליח להגיע אל אחת משתי השריוניות שלא נפגעו וביקש חילוץ.[6]
ההיתקלות בצומת אל-מצרי התרחשה בשעה 08:00 בבוקר. משעה זו ועד סיום הפעולה ב-22:00 היו הכוחות הישראלים בגזרה זו עסוקים בעיקר בחילוץ הכוחות והכלים שנפגעו ושקעו. סייעה בחילוץ מחלקת טנקי צנטוריון שסופחה לחטיבת הצנחנים שלחמה באזור כראמה. המחלקה נעה על כביש הבקעה הירדני צפונה וחברה לכוחות הישראלים שבגזרה הצפונית. כמו כן סייעו בחילוץ כוח צנחנים ששימש כעתודה בחטיבת הבקעה ו-8 דחפורי D-8. לצורך הסיוע בחילוץ נבנה גשר כלובים על הירדן במטרה שיעביר כוחות שריון ישראלי נוספים מהגדה המערבית של הירדן.[22] אולם, בשל העיכוב בהקמתו הוא שימש, בסופו של דבר, רק לפינוי מחלקת הצנטוריונים שהגיעה מאזור כראמה.[6]
אבדות הכוח הישראלי היו 2 הרוגים ו-11 פצועים; 7 טנקים ו-5 שריוניות נפגעו. לאחר מאמצי חילוץ ממושכים נשארו על אדמת ירדן טנק ישראלי אחד, שתי שריוניות וזחל"ם.[6]
לטענת רפאל איתן, סבל כוח השריון שתחת פיקודו (גדוד 268) מנחיתות עקב שימוש בטנקי השרמן המיושנים לעומת טנקי הפאטון הירדנים שהיו חדישים יותר ובעלי טווח אש יעילה גדול יותר.[23] לטענת אמנון ליפקין-שחק, כוחות צה"ל בגזרה הצפונית, שירו מזרחה בשעות הבוקר, סבלו מסינוור השמש, דבר שפגע ביכולתם.[14]
גזרת כראמה
כוחות סיירת צנחנים, בפיקודו של מתן וילנאי, תוכננו להיות מוטסים במסוקים ולהתמקם על הרכסים ממזרח לכראמה במטרה לפגוע במחבלים שיברחו מכראמה מזרחה. הכוחות יצאו באיחור למשימתם עקב ליקוי בתיאום בין הכוחות הישראלים ועקב עננות שלא אפשרה למסוקים להמריא ולהובילם ליעדם. בגלל חוסר התיאום לא עוכבה הטלת הכרוזים מהאוויר על ידי מטוסי חיל האוויר, כרוזים שקראו לתושבי כראמה לעזוב מייד את העיירה ולמנוע פגיעה בהם במהלך הפעולה. האזרחים נטשו את כראמה הרבה לפני פעולת צה"ל, אולם המחבלים הפלסטיניים ניצלו את הטלת הכרוזים; חלקם נותרו בעיירה והתארגנו ללחימה מול כוחות צה"ל, חלקם נמלטו מהעיירה (על פי מקורות ישראלים יאסר ערפאת נמלט מהעיירה על גבי אופנוע) וחלקם נסוגו מזרחה ותפסו עמדות בכוכים מבוצרים שהיו מוכנים מראש. כשנחתו לוחמי סיירת צנחנים על הרכסים ממזרח לכראמה התברר להם שכוחות של מחבלים פלסטינים כבר נמצאים באזורי הנחיתה וחלקם מבוצרים בכוכים. הלחימה החלה מייד עם הנחיתה ובמקום שיפתיעו את המחבלים הופתעו הצנחנים עצמם מהימצאות הכוחות הפלסטינים במקום. לאחר מספר שעות של היתקלויות ולחימה פונה בשעה 11:00 הכוח הישראלי ללא שהצליח להשלים את ההשתלטות על היעדים שהוקצו לו.[6][24]
הכוח המרכזי בפעולה, חטיבת הצנחנים, נע החל משעה 01:00 מנבי מוסא שבמדבר יהודה אל עבר גשר אלנבי. לפני כוחות הצנחנים, שנעו על זחל"מים, נעה יחידת טנקי צנטוריון בפיקוד אברהם ברעם. שתי היחידות חצו את גשר אלנבי מייד אחרי שחטיבה 7 חצתה אותו ונעו לעבר כראמה. טנק ישראלי אחד מכוח ברעם תעה בדרך והצטרף ליחידה ישראלית אחרת וטנק נוסף שקע. יחידת הטנקים, שמנתה עתה 5 טנקים פרצה לעיירה כראמה מדרום, על כביש הבקעה הירדני החוצה את כראמה. תוך ביצוע ארגז אש, יצאה מצידה הצפוני של העיירה והתארגנה לחסימה של כביש הבקעה 3 קילומטרים מצפון לעיירה.[6]
בשעה 06:56 פרצו שני גדודי חטיבת הצנחנים לעיירה משני כיוונים שונים: גדוד צנחנים אחד נכנס לעיירה ממזרח, יחד עם חלק מכוחות סיירת הצנחנים שהגיעו ממזרח וגדוד הנח"ל המוצנח (גדוד 50) נכנס אליה ממערב. שני הגדודים החלו בתנועה ברחובות מקבילים בכיוון מדרום לצפון תוך שהם נתקלים בהתנגדות מחבלים פלסטינים שנשארו בעיירה והיו מצוידים בנשק אוטומטי רב, נשק נ"ט ומרגמות. הלחימה בשטח הבנוי נמשכה עד השעה 11:00 לערך. משימת גדוד 202 (שהיה בסדר גודל של פלוגה אחת), בפיקוד צבי בר, הייתה לכבוש חווה חקלאית שממערב לכראמה וליצור מערך אבטחה לכיוון מעבר אום שורט. עקב הבעיות שנתקל בהם גדוד 50 בכיבוש העיירה, סייע הכוח של גדוד 202 בכיבוש העיירה ורק לאחר מכן כבש את החוות הללו.[25] כוחות צה"ל הצליחו להשתלט על חלקים נרחבים מהעיירה אך לא על כולה. בשעה 11 ניתנה פקודה לצנחנים להפסיק את ההתקדמות בתוך העיירה, לפוצץ את הבתים שנכבשו ולסגת. הבתים פוצצו על ידי פלחה"ן צנחנים בפיקוד יצחק מרדכי.[26] אבדות הכוח הישראלי בגזרת לחימה זו היו 8 הרוגים ו-22 פצועים.[6]
פעולות הכוחות המסייעים של צה"ל
חיל ההנדסה הישראלי פעל בשני אתרים להקמת גשרים על הירדן. הקמת גשר כלובים מדרום לגשר דמיה נדחתה בתחילת הפעולה כיוון שכוחות צה"ל הצליחו להשתלט על גשר דמיה כשהוא שלם והשתמשו בו למעבר הכוח. בשעה 12:20, עם הסתבכות הקרב, ניתנה הוראה לבנות את הגשר כדי לאפשר מעבר יחידת טנקי צנטוריון ישראלית אל מעבר לירדן.[22] בניית הגשר נעשתה תחת הפגזה ארטילרית ירדנית רצופה והושלמה בשעה מאוחרת יחסית, דבר שמנע את מעבר כוח התגבור הישראלי. השימוש שנעשה בגשר היה לצורך מעבר חזרה לגדה המערבית של טנקי הצנטוריון שהגיעו מהחסימה הצפונית של כראמה אל הגזרה הצפונית.[6]
כוח הנדסה שני היה אמור להקים גשר באזור גשר עבדאללה. לאחר שהוכשר במקום אזור מעברות באמצעות ציוד כבד, נע טור של משאיות עם חלקי הגשר ומנופים אל עבר המעברות. הירדנים הנחיתו על טור זה הפגזה ארטילרית מדויקת ופגעו ב-3 מנופים וב-7 משאיות. כן נהרגו ונפצעו חיילים ישראלים בהפגזה זו והקמת הגשר בוטלה על ידי הפיקוד הישראלי.[6]
חיל האוויר הישראלי ערך במהלך יום הקרב 360 גיחות תקיפה ו-40 גיחות מסוקים (מתוכן 19 גיחות לפינוי נפגעים). הנשק היחידי שהופעל כנגד חיל האוויר הישראלי היה ירי ממקלעי נ"מ (שאינם מונחי רדאר).[6][27] אף על פי שליטתו האווירית המוחלטת בזירה לא הצליח חיל האוויר הישראלי להביא לידי ביטוי את עדיפותו. הוא פעל למעשה כחיל תותחנים אווירי אך לא הצליח לעצור את טנקי חטיבה 60 הירדנית ולא הביא לשינוי במהלכי הקרבות.[6] גם פעולת המסוקים שהנחיתו את סיירת צנחנים התבצעה באיחור של חצי שעה, דבר שהביא לנחיתת המסוקים באזור שהיה מאויש כבר במחבלים שנסוגו מכראמה עוד בטרם הגיעו אליה כוחות צה"ל.[6]
בפעולה איבד חיל האוויר 2 מטוסים: מטוס אוראגן ישראלי שנפגע מאש ירדנית התרסק ליד ג'נין, וטייסו, יצחק דוד, חולץ. מטוס מיראז' 3 שנפגע נחת נחיתת ריסוק.[6]
הפיקוד הישראלי
ביום הקרב בשעה 11:00, לאחר סיומו המוצלח מבחינת צה"ל של מבצע אסותא, שנערך ממזרח לדרום ים המלח, טסו במסוק רמטכ"ל צה"ל חיים בר-לב ומפקד גייסות השריון ישראל טל, אל מוצב הפיקוד של מפקד פעולת כראמה, אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס. מייד עם נחיתתם קיבל טל עדכון מראש מה"ד אריאל שרון, על כך שלצה"ל יש כבר לפחות 20 הרוגים וכי מפקדי היחידות בשטח הקרב אינם מבינים את מצב העניינים. במוצב הפיקוד נמסר לבר-לב ולטל על הבעיות הקשות עימן מתמודדות היחידות מעבר לירדן. על הרמטכ"ל הומטרו שלל עצות מקציני המטה ששהו במוצב וטל, שלא חפץ להקשות עם עצות נוספות, יצא אל מחוץ למוצב. לאחר ששוכנע על ידי ראש אמ"ן אהרן יריב, לייעץ לרמטכ"ל, נכנס טל למוצב והחל לאסוף מידע על מצבן האמיתי של יחידות השריון הישראליות שהיו מעורבות בקרב. לאחר מכן המליץ טל בפני הרמטכ"ל לפנות את שטח ירדן ולנתק מגע מהאויב עוד בטרם תרד חשיכה. הרמטכ"ל קיבל את המלצת טל ומאותו רגע החליף (באופן לא פורמלי)[28] טל את עוזי נרקיס ופיקד על המשך הפעולה. הוא מיקד את פעולות צה"ל בחילוץ הכלים ובפינוי השטח תוך היעזרות בסיוע אווירי ובחיפויים הדדיים של הכוחות הישראליים.[6]
ביום הקרב נהרגו 61 לוחמים של הצבא הירדני בשתי הפעולות של צה"ל שנערכו באותו יום: "מבצע תופת" (כראמה) ו"מבצע אסותא" (א-סאפי).[4] לארגונים הפלסטינים היו 128 הרוגים. מחבלים רבים, ובהם ערפאת עצמו, נמלטו. אבדות צה"ל היו: 33 הרוגים ו-161 פצועים.[6] 3 חיילים היו נעדרים, מתוכם הוחזרה ב-28 במרץ 1968 גופת חייל אחד מירדן.[29][30] לצה"ל נפגעו 27 טנקים, ועוד שריוניות וזחל"מים. ארבעה טנקים, שלוש משאיות ושני זחל"מים שנפגעו או שקעו בבוץ נותרו בשטח ונפלו שלל בידי הירדנים.
מועצת הביטחון של האומות המאוחדות קיימה דיון בעקבות תלונת ירדן על הפעולה וקיבלה את החלטה 248 המגנה את ישראל.[31]
הן הממשל הירדני והן הארגונים הפלסטיניים ניצלו את הישגיהם בהדיפת צה"ל, את האבדות הכבדות שנגרמו לצה"ל ואת הטנקים שנלקחו שלל לרווח תעמולתי והכריזו על הקרב כעל ניצחון גדול שמחה את חרפת תבוסת 1967 והוכיח כי צה"ל אינו בלתי מנוצח. ארגוני המחבלים גם נוכחו לדעת כי לאפקט הפסיכולוגי-תעמולתי של הקרב יש לעיתים תוצאות חזקות יותר מתוצאותיו הצבאיות וכי פעולות גדולות של צה"ל כנגד הארגונים הפלסטיניים רק מגבירות את כוחם בכך שהן מוכיחות כי גם בפעולות גדולות לא ניתן להכניע את הארגונים.[6] יומיים אחרי הקרב הצהיר המלך חוסיין במסיבת עיתונאים: "נראה שהגענו לשלב בו כולנו פדאיון".[32] הרושם שהותיר האירוע הקפיץ מעלה את כוחם ויוקרתם של ארגוני המאבק המזוין הפלסטיניים והוביל לזרם של מתנדבים לשורותיהם. בעקבות גיוס זה גברו פעולות הארגונים: ב-1969 ביצעו הארגונים הפלסטיניים 200 פעולות כנגד ישראל וב-1970 - 280 פעולות.[6] התחזקותם של ארגוני המחבלים הובילה בסופו של דבר לאיום על המשטר ההאשמי ולאירועי ספטמבר השחור בהם פגע המלך חוסיין קשות בתשתיות ארגוני הטרור הפלסטיניים ובאנשיהם והרחיקם, למעשה, משטח ירדן.
לטענת הפיקוד הישראלי, בחודשים שלאחר המבצע אומצה שיטת הפגיעה בבסיסי המחבלים בירדן על ידי צה"ל בהצלחה.[13] עם זאת, ב-1984 נטען על ידי ההיסטוריון בני מיכלסון, כי ישראל נוכחה כי פעולות רחבות היקף אינן משפיעות בטווח הבינוני והרחוק על היקף הטרור וכי הפעולה רק חיזקה את אחיזת ארגוני המחבלים בבקעת הירדן וחיזקה את מעמדם בעולם הערבי.[6] הציבור הישראלי קיבל את מספר האבדות הגדול בקרב חיילי צה"ל בתדהמה. בפתיחת ספרו, "בשבילה גיבורים עפים", תיאר הסופר אמיר גוטפרוינד תגובה זו מנקודת מבטו של ילד בן 11:
בשיכון דיברו יום או יומיים... על ההרוגים והפצועים, על שלושת החיילים הנעדרים שנותרו בשטחי ירדן. דיברו על המבוכה. זה היה מוזר, לא לנצח בקלילות ובלי נזקים זמן קצר כל כך אחרי מלחמת ששת הימים.
— אמיר גוטפרוינד, "בשבילה גיבורים עפים", זמורה ביתן, 2008, עמ' 7
הסופר משה אורן, שהשתתף בפעולה כחייל בסיירת צנחנים, כתב: "פעולת כראמה היתה רגע של התפכחות כאובה לצה"ל ... לא מעט מהסיבות שהובילו להתפכחות הקשה של יחידות, מפקדים ולוחמים בפעולה זו, שייכות לתחושת השיכרון שפשטה בצבא בתום המלחמה. צבאות ערב נותצו לרסיסים וההרגשה היתה כי שוב אין כוח המסוגל לעמוד מולנו. להרגשה זו תרם הזלזול המופגן באויב בכל החזיתות. בכראמה זכה יחס זה לביטוי בולט וטראגי במיוחד, דווקא משום שגיבורי הדראמה העצובה, והאחראים לה, נימנו על הטובים במפקדיו של צה"ל, אלה שרשמו לזכותם ניצחונות מרשימים בקרב ההכרעה המרכזי של המלחמה על מתחמי רפיח, ואחריו לאורך הדרך לתעלת סואץ.".[24]
הדיפלומט והעיתונאי האמריקאי (ממוצא לבנוני), קלוביס מקסוד (אנ'), טען כי בעקבות פעולת כראמה: "הפך אש"ף לערבים להתגלמות התקווה שחזרה לפעֵם ולתחושת הייעוד מחדש. ההמונים הערבים חסרי המנהיגות התאכזבו, גם אם לא התפכחו, מתבוסת יוני 1967. הם הפקידו על אש"ף (שוב, מבלי להטיל ספק) את קביעת המדיניות, יצירת המנהיגות וגיבוש אסטרטגיות למאבק המחודש. הענקת המנהיגות לאש"ף הייתה מוקדמת מדי, וניתנה בדרך חפוזה וללא בדיקה, גם על ידי ההנהגה הערבית הרשמית, שהתרשמה מגאות התמיכה העממית בארגון."[33]
בעקבות הקרב העניק צה"ל 16 עיטורים ללוחמיו:
- עיטור העוז - אמנון ליפקין-שחק, גד מנלה וד"ר אשר פורת (פרלמן).
- עיטור המופת - משה אמיר, יצחק בלק, שמואל בר, משה ברבלט, שמעון גבאי, יצחק גלילי, יוסף ורובל, מנחם חזון, יובל יפעת, אוריאל כהן, אהרן פלד, אברהם רותם ודוד שילה.
- מוקי בצר, לוחם חשאי: סיפורו של איש היחידות המיוחדות בצה"ל, הוצאת כתר, 2015
- זאב דרורי, מנהיגות שקטה - דן שומרון, הוצאת ידיעות אחרונות, 2016
- זאב דרורי, אש בקווים: מלחמת ההתשה בחזית המזרחית 1970-1967, הוצאת מודן, 2012
- יואב גלבר, הזמן הפלסטיני: שלוש השנים שבהן ישראל הפכה כנופיות לעם: ישראל, ירדן והפלסטינים, 1967–1970, הוצאת דביר, 2018.
- ערן אלדר, מלחמת העמקים - התשה, צבא ואזרחים בחזית הצפון-מזרחית, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2022, עמודים 120–159.
- עמוס ירון, רוח המפקד, ידיעות ספרים, 2022, עמודים 44–47
- יצחק בריק, בריק - לוחם ללא פשרות, ספרי ניב, 2022, עמודים 103–112
- סא"ל בני מיכלסון, מבצע "תופת", מערכות 293-292, מרס-אפריל 1984
- אל"ם (מיל) בני מיכלסון, מבצע תופת למי?, שריון 13, אוקטובר 2001, עמ' 19-4, באתר "יד לשריון"
- פרטים על המבצע, באתר העמותה להנחלת מורשת הצנחנים
- מבצע "תופת", באתר חיל האוויר הישראלי
- אהרן יפה, מבצע "תופת": עימות כפול עם הליגיון הירדני ועם ארגוני המחבלים, עלי זית וחרב ו', תשס"ו, עמ' 271–291
- עמירה שחר, חיל החימוש כמכפיל הכוח, תולדות חיל החימוש בשנים 1985-1967, עמ' 95–100
- חטיבה 7 במבצע "תופת" (כראמה), 21 מרס 1968, אתר יד לשריון
- יענקלה מן, מבצע כראמה - "תופת" ו"אסותא", מבט מל"מ 48, מרץ 2007, עמ' 24
- תום שגב, זה התחיל בכראמה, באתר הארץ, 23 בינואר 2008
- אמיר אורן, צה"ל חושף לראשונה את הכישלון בכראמה, באתר הארץ, 23 באפריל 2011
- אביתר אורן (במחנה), בחזרה לשטח ההפסד: 44 שנים לפעולת כראמה, באתר מאקו, 21 במאי 2012
- אהרן להב, הקרבות המוזרים של פדל'ה, דבר, 20 בספטמבר 1968
- דני רובינשטיין, "זכור את כראמה", דבר, 21 במרץ 1972
פעולת כראמה (21 במרץ 1968), סרט בערוץ YouTube של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון- הענקת עיטור העוז לאמנון ליפקין שחק, לגד מנלה ולד"ר פרלמן בעקבות מבצע כראמה (18 ביוני 1968), סרט בערוץ YouTube של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
יובל מלחי, פרק 335 – קרב כראמה ומלחמת ההתשה , באתר "קטעים בהיסטוריה", 21 באוגוסט 2019
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
