Loading AI tools
מבצע ישראלי בו הושמד כור גרעיני עיראקי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תקיפת הכור הגרעיני בעיראק, ידוע גם בשמות מבצע אופרה ומבצע תמוז, הוא מבצע הפצצת הכור הגרעיני העיראקי תמוז (אוסיראק) שהתרחש ב-7 ביוני 1981 ערב חג השבועות ה'תשמ"א על ידי מטוסי חיל האוויר הישראלי. התקיפה בוצעה על ידי רביעיית מטוסי F-16 מטייסת 117 ("טייסת הסילון הראשונה"), רביעייה נוספת של מטוסי F-16 מטייסת 110 ("טייסת אבירי הצפון") ומבנה של שישה מטוסי F-15 לחיפוי. המטוסים המריאו מבסיס חיל-האוויר "עציון" וטסו 1,100 ק"מ מעל ערב הסעודית. בתום הפעולה הושמד הכור העיראקי, הופסקה תוכנית הגרעין העיראקית, והוסר האיום הפוטנציאלי על מדינת ישראל. בני בריתה של ישראל הופתעו מהפעולה, ועימותים דיפלומטיים הביאו לגינוי ישראל באומות המאוחדות ולסכסוך עם ארצות הברית שהתנגדה לפעולה ולשימוש שנעשה בכלי נשק אמריקאיים. בישראל הייתה תקיפת הכור הגרעיני בעיראק לסוגיה מרכזית בקרב מפלגות הליכוד והמערך במערכת הבחירות לכנסת העשירית, שהתקיימה שלושה שבועות לאחר מכן, וייתכן שהכריעה את הבחירות לטובת הליכוד.
  | |||||||||||||||||||||
| למעלה: סמל המבצע למטה: נץ מספר 107, אחד ממטוסי ה-F-16A שהשתתפו בתקיפת הכור | |||||||||||||||||||||
| סוג העימות | מבצע צבאי | ||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| תאריכים | 7 ביוני 1981 – 7 ביוני 1981 (3 שעות) | ||||||||||||||||||||
| מקום | עיראק | ||||||||||||||||||||
| קואורדינטות |
33°12′11″N 44°31′06″E ניתן לראות את המבנים ההרוסים מההפצצה | ||||||||||||||||||||
| עילה | הקמת כור גרעיני על ידי סדאם חוסיין | ||||||||||||||||||||
| תוצאה | השמדת הכור הגרעיני תמוז | ||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||
 מסלול הטיסה וביצוע התקיפה על הכור | |||||||||||||||||||||
ערך מורחב – תוכנית הגרעין העיראקית
עיראק ביצעה מאמצים רבים להתחמש בנשק גרעיני, החל משנת 1959, כאשר בראשות עיראק עמד עבד אל-כרים קאסם.[1] בתקופת משטרו של סדאם חוסיין, המאמצים להתחמש בנשק גרעיני התחדשו, בשל מספר מניעים. ראשית, סדאם חוסיין רצה להפוך את ארצו למעצמה אזורית, והדבר הוליך אותו למסקנה בלתי נמנעת שעיראק זקוקה לנשק גרעיני.[2] כמו כן, סדאם האמין כי כדי לממש את שאיפתו להיות מנהיג העולם הערבי, עליו להתחמש בנשק רב עוצמה, שיהפוך את מדינת ישראל לחלשה ומאוימת.[2] הנהגת המדינה העיראקית השקיעה מאמצים רבים כדי להשיג תשתית בדמות כור גרעיני, במטרה שזה יאפשר התקדמות טכנולוגית והתחמשות בנשק גרעיני.
עבד אל-כרים קאסם ניהל מאבקים קשים כדי לבסס את שלטונו, לאחר ההפיכה הצבאית שביצע. אחד מבעלי הברית שלו במאבקים אלו, היו הקומוניסטים העיראקיים, ובין השניים הייתה תלות הדדית, שסייעה לקאסם במגעים שהתנהלו מול ברית המועצות. אחד ההסכמים שנחתמו במרץ 1959 דן בשיתוף פעולה גרעיני בין המדינות – הסובייטים התחייבו להקים בעיראק כור גרעיני, לספק אורניום מועשר ברמת העשרה לא צבאית עבור הפעלת הכור, ולהכשיר כוח אדם עיראקי, הכולל מהנדסים וטכנאים בתחומים שונים הנוגעים בטכנולוגיה הגרעינית, ובנוסף, הסכימה ברית המועצות לערוך בדיקות גאולוגיות בעיראק, במטרה לגלות מרבצי אורניום.[3] לאחר ניסיון של נאמני המפלגה הקומוניסטית בעיראק לבצע הפיכה צבאית, הופסק הסיוע הסובייטי לעיראק, מאחר שקאסם דיכא את המרד ביד קשה.
לאחר שהיחסים בין המדינות התחממו, יצאה באוגוסט 1959 משלחת עיראקית למוסקבה, וב-1960 נחתם הסכם להקמת כור מחקר גרעיני בעיראק. מיקומו נקרא א־טוויתא ושוכן 20 ק"מ בערך מדרום-מזרח לבגדאד, על גדות נהר החידקל. ב-18 במאי 1961 נחתם ההסכם הייעודי להקמת הכור הגרעיני העיראקי. באוקטובר 1962 הגיעו לנמל בצרה בעיראק ארבע אוניות סובייטיות ופרקו מטענים עבור הקמת הכור. בראשית 1963 הגיעו מומחים סובייטים והחלו בהקמת הכור עצמו. הכור היה כור מחקר, מטיפוס 2000-IRT ומתוצרת ברית המועצות. הספקו עמד על שני מגה ואט, והוא הוזן מאורניום מועשר בריכוז של 10%, כך שלא היה ניתן לנצלו לצרכים צבאיים.[4] הכור נחנך ב-6 בינואר 1968. במהלך ביקורו של אנדריי גרצ'קו, שר ההגנה של ברית המועצות בעיראק, נחתם חוזה לשיתוף פעולה בתחום האנרגיה האטומית, וברית המועצות התחייבה להעלות את הספקו של הכור הגרעיני ל-5 מגה ואט.[5] ביצוע ההסכם התממש תשע שנים לאחר מכן, וליבת הכור הוחלפה ולפעילותה נדרש אורניום מועשר בריכוז של 36 ו-80 אחוזים.[6] עם זאת, ברית המועצות הפעילה פיקוח צמוד על הכור, ומנעה העברת טכנולוגיות לפיתוח נשק גרעיני. בשל כך, החליטו העיראקים לנטוש תוכנית זו.[7]
בשנות ה-70 החלו מדענים עיראקים לבחון דרכים להפקת פלוטוניום, ועיראק חתמה על הסכם עם צרפת, שבמסגרתו הבטיחה צרפת לספק לעיראק שני כורים גרעיניים — "תמוז 1" ו"תמוז 2". ישראל החלה לגלות עניין במאמצים העיראקיים במרץ 1975, והמודיעין הישראלי ניסה להשיג מידע על הכורים הגרעיניים ועל התקדמות בנייתם.
בשנת 1977 סיימו העיראקים לבנות את "תמוז 1" במרכז המחקר אל-טוואיתה, 18 ק"מ דרומית מערבית לבגדאד. היה זה כור גרעיני בן 40 מגה ואט המקורר במים רגילים. הצרפתים כינו את הכור "אוסיראק", כמיזוג של המילה "אוסיריס" (דגם הכור הצרפתי, ששמו כשם אל המתים המצרי הקדום) והמילה "עיראק". העיראקים קראו לכור "תמוז 1" (תמוז تموز בערבית הוא חודש יולי, בו עלתה מפלגת הבעת' לשלטון בשנת 1968). כחלק מעסקת הכורים, נקבע כי צרפת תספק לעיראק 70 ק"ג של אורניום מועשר ברמה של 93%[8] מתוכו כ-12.5 ק"ג סופקו ב-14 ביוני 1980 ואוחסנו בכור "תמוז 2".[9] העסקה התאפשרה עקב משבר האנרגיה העולמי – בתמורה לאספקת נפט מעיראק, ברזיל תספק אורניום שיעובד במתקן צרפתי בעזרת טכנולוגיה איטלקית.[10]
באוגוסט 1978 הובא הנושא לידיעת ממשלת ישראל, וראש הממשלה, מנחם בגין, החליט למנות את ראש אמ"ן כדי להעריך את תוכנית הכור העיראקי. על פי הערכת אמ"ן, העיראקים שאפו לייצר נשק גרעיני, והוערך על ידי יובל נאמן כי העיראקים יהיו מסוגלים לייצר כארבע פצצות פלוטוניום מדי שנה.[11]
מנגד, ריצ'רד וילסון, פרופסור לפיזיקה מהרווארד שבחן את הכור ההרוס חלקית בשנת 1982 טען בנאום ב-2003[12]: "כדי לייצר כמות מספיקה של פלוטוניום (לנשק גרעיני) היו נדרשים לאוסיראק עשורים, לא שנים". בשנת 2005 העיר וילסון כי "הכור אוסיראק שהופצץ על ידי ישראל ב-1981 תוכנן על ידי הצרפתים באופן שלא יתאים לייצור פצצות".[13]
ישראל ניסתה לפעול דיפלומטית יחד עם ארצות הברית, מ-1976 עד 1979, במטרה לשכנע את צרפת לחדול מסיוע לפרויקט, אך ללא הצלחה; היחסים עם משטרו של סדאם חוסיין והעולם הערבי בכלל היו אינטרס לאומי בעיני מנהיגות צרפת באותה תקופה. גם התנקשות בראש תוכנית הגרעין, יחיא אל־משד, כמו גם חבלה שביצע המוסד במטען ציוד לקירור ליבת הכור, לפני שנשלח מצרפת לעיראק, לא הביאו לעצירת הפרויקט.[14]
ב-30 בספטמבר 1980, בתחילת מלחמת איראן–עיראק, תקפו (אנ') שני מטוסי F-4 פנטום איראניים את הכור. הוא ניזוק קלות ושופץ בעזרת צוותים צרפתיים. בעקבות תקיפה זו ותקיפה נוספת[10] הוחמרו אמצעי ההגנה על הכור: נוספו טילי כתף ו-SA-6, הכור הוקף בסוללות עפר וחומת מגן בגובה 30 מטר ועמדו להקיף אותו בבלוני הליום הרתומים לקרקע בכבלי מתכת.[10]
| דרג מדיני | |
|---|---|
| ראש הממשלה ושר הביטחון | מנחם בגין |
| דרג צבאי-מקצועי | |
| ראש המוסד | יצחק חופי |
| הרמטכ"ל | רא"ל רפאל איתן |
| מפקד חיל האוויר | אלוף דוד עברי |
| ראש אמ"ן | אלוף יהושע שגיא |
| ראש חטיבת המחקר | תא"ל אביעזר יערי |
הוקמה קבוצת עבודה בין‑שירותית (תחילה בכינוי "קלע דוד" ואחר כך "עידן חדש") בראשות סגן ראש המוסד נחום אדמוני ובהשתתפות תא"ל אביעזר יערי, ראש חטיבת המחקר באמ"ן, שנועדה לבחון את כל המידע ממגוון המקורות, ולהעריכו בלוויית משמעויות מבצעיות. הוחל בהכנת מודיעין למבצע אפשרי בעיראק בסודיות מרבית. מספר שותפי הסוד צומצם עד למינימום והוקפד על מידור בין הגורמים השונים.
בדיון של ועדת השרים לביטחון בסוגיית הכור בעיראק, ב‑14 באוקטובר 1980, הסתייגו ראשי המודיעין – יצחק חופי, ראש המוסד ויהושע שגיא, ראש אמ"ן החדש, ממבצע צבאי. לעומתם הרמטכ"ל, רפאל איתן, תמך בפעולה צבאית. בתוך שני הארגונים, אמ"ן והמוסד, נחלקו הדעות בין שוללים ומחייבים, בייחוד כשהגיעו הדברים להכרעה קונקרטית. מחלקת המחקר באמ"ן בראשות תא"ל אביעזר יערי חִייבה את התקיפה ואילו ראש אמ"ן, אלוף יהושע שגיא, התנגד. מצב דומה התרחש במוסד – ראש המוסד, יצחק חופי, המליץ נגד תקיפה, מחשש שהתקיפה תפגע בהסכם השלום עם מצרים, ואילו סגנו, נחום אדמוני, היה בעדה וטען כי תקיפה בעיראק תשמש לקח לאחרים.[17]
בשנת 1979 הורה לצה"ל הרמטכ"ל, רפאל איתן, לבחון הצעות שונות להשמדת הכור; ההצעה שנבחרה הייתה לתקוף באמצעות חיל האוויר.[18] על תכנון הפעולה הופקד אביאם סלע, ראש מחלקת מבצעים, ושותף לה היה יצחק בן ישראל, האחראי מטעם חקר ביצועים.[19]
התכנון הראשוני של המבצע התבסס על מטוסי מקדונל דאגלס F-4 פנטום או דאגלס A-4 סקייהוק, אך למטוסים אלה לא היה הטווח המספיק למטרה ללא תדלוק אווירי, עובדה שהפכה את התכנון למורכב יותר. בשל דחיות חוזרות של הביצוע, משיקולים מדיניים, הוצע להשתמש במטוסי ג'נרל דיינמיקס F-16 פייטינג פלקון. אספקתם של המטוסים לישראל הוקדמה בשל המהפכה האיראנית שהחלה במחצית 1978. בינואר 1979 נמלט השאה מוחמד רזה פהלווי מאיראן, ואת השלטון תפס האייתוללה רוחאללה ח'ומייני בפברואר. כתוצאה מכך בוטלה עסקת רכש של מטוסי F-16 שאיראן התכוונה לקנות מארצות הברית, והאמריקאים הציעו לישראל להקדים את קבלת המטוסים שנמכרו לה, שנועדה ל-1981, לאותה שנה. ב-2 ביולי 1979 הגיעה רביעיית המטוסים הראשונה לארץ.[20] הרמטכ"ל, רפאל איתן, הציע להשתמש במטוסים אלו בבצע למרות שהמטוסים טרם הוכרזו מבצעיים והמתכננים בחיל האוויר לא שקלו לשלבם במבצע. עם זאת, מטוסי ה-F-16 אלה נמצאו מתאימים יותר למשימה מבחינת הטווח, כושר נשיאת החימוש, ומספר אנשי הצוות הנדרשים לתפעולם.
באוגוסט 1980, בנאום תוקפני במיוחד, שב סדאם חוסיין ואיים בהשמדתה של ישראל ("יש לכתוש את תל אביב בפצצות").[21] האמריקנים הגיבו בגינוי חריף של הנאום ואילו בישראל המשיכו בתכנון המבצע, שכונה תחילה "גבעת התחמושת".[22]
טייסי חיל האוויר אומנו לתקיפת הכור העיראקי, תחילה בטיסות דימוי שהוכיחו כי מטוסי F-16 מתאימים למשימה, ולאחר מכן באימוני מתאר (מודל). ב-20 בינואר 1981 נהרג בתאונת אימונים הטייס אהוד בן אמיתי שהיה בצוות התקיפה.
התקיפה נדחתה מספר פעמים משיקולי ביטחון שדה ואחרים: מדען הגרעין פרופ' עוזי אבן הדליף ידיעה על התוכנית לשמעון פרס, ראש האופוזיציה. פרס התנגד לתוכנית, ובמכתב ששלח לראש הממשלה ב-9 במאי כתב: "...אני מרגיש שזוהי חובתי האזרחית העליונה לייעץ לך, בכל כובד-הראש והשיקול הלאומי, להימנע מהדבר... אני מצרף את קולי - ואין זה קולי בלבד - לאלה האומרים לך לא לעשות, ובוודאי שלא בעיתוי ובתנאים הנוכחיים." לדעתו של פרס הדרך למנוע פיתוח גרעיני בעיראק הייתה באמצעות לחץ דיפלומטי. הוא קיווה שממשלו של פרנסואה מיטראן, שבאותו יום נבחר לנשיאות צרפת (ולזאת הכוונה "בתנאים הנוכחיים"), ישנה את גישתו. עם המתנגדים לתקיפה נמנו גם סגן ראש הממשלה יגאל ידין, שר הביטחון עד מאי 1980 עזר ויצמן, ראשי אמ"ן והמוסד ומנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית.[23] לעומתם תמכו בתקיפה מפקד חיל האוויר, דוד עברי, סגן ראש המוסד נחום אדמוני והרמטכ"ל איתן שהאיץ בראש הממשלה להורות על תקיפה בהקדם.[24] ב-10 במאי, כשהטייסים עסקו בהכנות אחרונות, הוחלט לבטל את היציאה, בין השאר מפני שבגין חשש שאם הידיעה דלפה לפרס, היא עלולה להגיע לבסוף גם לעיראקים.[25][26] יציאה נוספת תוכננה ל-17 במאי, אך נדחתה. תאריך נוסף שנקבע היה 31 במאי, אלא שב-4 ביוני הייתה אמורה להתקיים פסגת בגין-סאדאת בשארם א-שייח', וכדי להימנע מפגיעה בפגישת הפסגה נדחתה הפעולה ל-7 ביוני. מטעמי ביטחון שדה נקבע שם חדש למבצע לאחר דחייתו באופן ממוחשב ואקראי. שמו האחרון של המבצע היה "אופרה".[27] במקורות אחרים צוין כי שמו של המבצע שונה בעקבות מכתבו של פרס.[22]
בשל הטווח הגדול אל המטרה, ניצבו המטוסים התוקפים בפני מגבלת דלק חריפה. חיל האוויר לא קיבל מערכת תדלוק אווירי אמריקאית, והמערכת שפותחה בתעשייה האווירית עדיין לא הושלמה. מהירות הטיסה שנקבעה הייתה החסכונית ביותר בדלק. בנוסף, אישר דוד עברי, מפקד חיל האוויר, לבצע "תדלוק חם" – תדלוק המטוסים בשעה שמנועיהם פועלים, באופן חריג ומסוכן, ממש לפני ההמראה, על מנת לנצל את מלוא נפח מערכת הדלק במטוסים. פעולה נוספת שבוצעה במהלך הטיסה לצורך הגדלת טווח הטיסה היא השלכת מכלי הדלק הנתיקים (לצורך הקטנת הגרר), זאת בניגוד להוראות היצרן בשל חשש מפגיעה בחימוש.
המטוסים המריאו משדה התעופה עציון ביום ראשון, 7 ביוני 1981 (ערב חג השבועות), בשעה 16:00. הטיסה אל היעד נעשתה בדממת אלחוט, עם מכ"מים כבויים ובגובה נמוך של כ-300 רגל, כדי לחמוק מגילוי מכ"ם. הנתיב, שאורכו 1,100 קילומטרים, עבר בצפון ערב הסעודית מדרום לגבול ירדן.
חוסיין, מלך ירדן, ששהה בעקבה, הבחין במטוסים לאחר ההמראה ודיווח על כך לאנשיו אך לא ידוע אם התרעה זו הועברה גם לסעודים או לעיראקים. לנוכח הסיכון שבהזנקת מטוסי יירוט עיראקיים שתשבש את התקיפה צורפו לשמיניית מטוסי ה-F-16 שלושה זוגות של מטוסי F-15 שחיפו עליהם: זוג F-15 פיטרל מדרום לנתיב הטיסה, זוג נוסף איבטח מצפון לנתיב, וזוג שלישי שימש מטריית הגנה אווירית מפני מיגים שעלולים להמריא מהבסיסים סביב בגדאד. זוג F-15 נוסף טס מעט מאחורי הכוח על מנת לשמש תחנת ממסר בין מבני התקיפה ובונקר הפיקוד מפני תקיפת מטוסי יירוט, וצויד במשדרי לוחמה אלקטרונית כדי לשבש את המכ"ם של סוללות טילי הנ"מ העיראקיות.
מעל המדבריות בדרכם אל היעד בצפונה של ערב הסעודית הטילו המטוסים מכלי דלק נתיקים שנתרוקנו מדלק במטרה להפחית גרר. בשל דממת האלחוט לא יכלו הטייסים לתאם את הטלת המכלים והם הוטלו באופן מפוזר לאורך נתיב ההתקדמות. כתוצאה מהטלת הנתיקים עלתה מהירות המטוסים לכ-450 קשר. משהתקרבו המטוסים הישראלים ליעד, פרץ מוביל המבנים לקשר והזהיר מפני אנטנות ועמודים. לאחר מכן פקד על הטייסים להגביר עוצמת מנוע למרבית (ללא מבער) ולנסוק לקראת צלילת הפצצה. בסמוך לשעה 17:30 (לקראת שקיעת השמש), נסקו שתי רביעיות מטוסי F-16 לגובה של 10,000 רגל ביצעו תמרון גלגול לפי תרגולת ההפצצה שהותאמה לחדירת כיפת הכור והפציצו את הכור בזווית של 35 מעלות. כל מטוס הטיל בתורו בהפרש של חמש שניות זה מזה מטען של שתי פצצות סימן 84 במשקל טון כל אחת, סך הכל 16 טון פצצות[28]. מחצית הפצצות תוכננו להתפוצץ עם המגע בכיפת הכור ומחציתן צוידו במרעום שיביא לפיצוצן לאחר שיחדרו לעומק מבנה הכור. הדיוק שבהטלת הפצצות היה טוב ו-12 מהן חדרו פנימה אל תוך מבנה הכור והרסו אותו כליל.[א] שבעה מתוך שמונת הטייסים פגעו במטרותיהם,[ב] תוך שימוש בפצצות "שימוש כללי" קונבנציונליות (בלתי מונחות), בניגוד להערכות רבות שפורסמו בעולם אחרי כן, לפיהן רק חימוש מונחה מדויק יכול היה להגיע לתוצאות אלו. לאחר כל יעף הפצצה ביצעו המטוסים תמרון חמיקה מטיל שעלול היה להיות משוגר לעברם וכן שחררו נורים להטעיית טילים. בשלב זה החשש מפני מטוסי יירוט עיראקיים שישבשו את התקיפה לא התממש, וגם טילי קרקע אוויר לא נורו לעבר המטוסים התוקפים לאורך כל התקיפה. ירי הנ"מ היה דליל ולא איים באופן ממשי על המטוסים.
הטיסה חזרה לישראל נערכה בגובה רב וחסכוני בדלק ובמהירות גבוהה. כל המטוסים שבו בשלום לבסיס עציון לאחר כשלוש שעות. המטוסים נבדקו על ידי צוותי הקרקע לאיתור פגיעות נ"מ. משלא נמצאו פגיעות, תודלקו המטוסים והטייסים שתקפו המריאו ממנו שוב לבסיסי האם של הטייסות. עשרה חיילים עיראקים ששהו בכור נהרגו, וכן נהרג יועץ צרפתי ששהה באותה עת במתקן הסמוך לכור.
מלבד 14 המטוסים שטסו אל היעד (שמונה F-16 ושישה F-15)[31], השתתפו במבצע כ-60 כלי טיס נוספים ובהם מטוסי גיבוי, מסוקים בכוננות לחילוץ טייסים נוטשים, מטוסי בקרה מסוג E-2 הוקאיי ועוד.
צוות של יחידת קשר 533 היה במטוס הפיקוד ששהה באוויר בזמן התקיפה.[32]
מטוסי הקרב החוזרים ערכו טיסת ראווה חגיגית בגובה נמוך מעל יישובים בארץ, תוך סימון הצלחתם, עם כניסת החג.
לאחר שסדאם חוסיין שמע על התקיפה ונודע לו שאף מטוס לא יורט, הוא פקד להוציא להורג את מפקד סוללת הנ"מ שאיבטחה את הכור.[33] ב-23 ביוני הופיע סדאם בפומבי לראשונה מאז התקיפה, ונשא נאום שבו הוקיע את "הסוכנות העיראקית לאנרגיה אטומית" על אבטחה לקויה.[34]
התקיפה הפכה במהרה לסוגיה מרכזית בקרב מפלגות הליכוד והמערך במערכת הבחירות לכנסת העשירית, שהתקיימה שלושה שבועות לאחר מכן. בבחירות ניצח הליכוד בראשות מנחם בגין את המערך בראשות שמעון פרס, ברוב דחוק, לאחר שסקרים גרסו כי המערך מוביל בהפרש ניכר. בין דברי הביקורת על המבצע בלטה התבטאותו של ראש מטה ההסברה של המערך אותה עת ולימים נשיא מדינת ישראל, חיים הרצוג. בריאיון לכתב ה-BBC בישראל בוב סיימון, זמן קצר לאחר פרסום ההתקפה, אמר הרצוג: ”יש משהו מוזר מאוד במועד שנבחר (להפצצה)... אפשר היה לבצע את הפעולה לפני חמישה חודשים, ואפשר היה לחכות לממשלה חדשה, ולפגוע בכור לאחר הבחירות. כי לפי כל הדעות, הכור לא היה עתיד להיות 'חם' לפני ספטמבר הקרוב.” מודעות הבחירות של המערך טענו שהפעולה מעוררת שאלות קשות והגדירו את בגין כאדם קל לשון וחסר שיקול דעת שלא ניתן לסמוך עליו.[35] בעקבות הביקורת הפנימית בישראל הגיב בגין בחריפות וטען כי הוא לא היה מסכן אנשים במוות ובשבי למען שיקולי בחירות.[36] בתגובתו לביקורת מצד הממשל האמריקאי של רייגן, אמר בגין כי ההחלטה על עיתוי התקיפה נפלה לאור התקדמות הכור לעבר הפעלה מעשית, כך שאילולא הושמד באותו עיתוי, תוך זמן קצר הייתה פגיעה בו כרוכה ביצירת ענן של נשורת גרעינית שהייתה פוגעת בילדי בגדד.[ג]
עם היוודע דבר התקיפה נמתחה על המבצע ביקורת חריפה. הפעולה גונתה על ידי כמעט כל ממשלות העולם,[37] ובהן ממשלת ארצות הברית, שטענה כי ההתקפה פוגעת בסיכויי השלום במזרח התיכון. זעמה של ארצות הברית היה רב כיוון שהתקיפה לא תואמה מראש עם הממשל האמריקאי,[38] תוך שנעשה בה שימוש בציוד צבאי של ארצות הברית.[39] שבועיים לאחר התקיפה אישרה מליאת האומות המאוחדות ומועצת הביטחון החלטת גינוי חריפה ביותר נגד ישראל. בניגוד לעמדתה הידידותית בדרך כלל, תמכה ארצות הברית (באישורו של הנשיא רונלד רייגן) בהחלטה. המבצע הביא להקפאה זמנית של משלוחי ציוד צבאי אמריקאי לישראל, בהם מטוסי F-16 נוספים, אך ההקפאה הוסרה מייד לאחר הבחירות בישראל.[40] מנגד, ביקש חיל האוויר האמריקני ללמוד את פרטי התקיפה ובמשך שבועות ארוכים התקשו מומחיו להאמין כי טיסת התקיפה בוצעה ללא תדלוק אווירי. גם התקשורת האמריקאית בחלקה הייתה נגד ישראל. במאמר מערכת של הניו-יורק טיימס לאחר התקיפה, נטען כי ”ההתקפה היא מעשה אלים, חסר הצדקה ובעל הישגים לטווח קצר בלבד”.[41]
ב-1991, לאחר פלישת כוחות הקואליציה לעיראק, שלח שר ההגנה האמריקאי דיק צ'ייני לשגריר ישראל בארצות הברית דוד עברי,[דרושה הבהרה] שהיה מפקד חיל האוויר בזמן התקיפה, תמונת לוויין אמריקאי של הכור המופצץ ועליה כתב "בתודה ובהערכה, הקלתם על משימותינו בסופה במדבר".[42]
הטייסים שהשתתפו בתקיפה נבחרו בקפידה מתוך שתי טייסות הנץ (F-16A/B) שהיו אז, ומרביתם סיימו את שירותם בעמדות בכירות בחיל.
מבנה "איזמל" (טייסת 117 – "טייסת הסילון הראשונה" שהייתה גם הטייסת הראשונה שקלטה מטוסי F-16):
מבנה "אשכול" (טייסת 110 – "טייסת אבירי הצפון"):
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
| פורטל המזרח התיכון | ||
| ההיסטוריה | ||
| פורטל ישראל | ||
שלמה נקדימון, תמוז בלהבות: הפצצת הכור העיראקי - סיפור המבצע, ידיעות אחרונות - ספרי חמד, 2007, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האוויר
תמוז, סרטון בערוץ "ניר טויב", באתר יוטיוב, סרט תיעודי מלא על המבצע, בהפקת "ג.ן תקשורת", תשס"ז - 2007
שיחות טייסי חיל האוויר ברשת הקשר, במהלך הטיסה לעבר תקיפת הכור העיראקי, כולל תיאור רגע השמדת הכור, סרט בערוץ YouTube של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
מבצע אופרה, 1981, דף שער בספרייה הלאומית
רונן ברגמן, אפוקליפסה עכשיו, באתר "ידיעות אחרונות", 4 ביוני 2021 יוסי מלמן, היד המדעית של המוסד בדרך לתקיפת הכור בעיראק, באתר הארץ, 10 ביוני 2021 אילן רמון על תקיפת הכור בעיראק: "נזכרתי באמא שלי באושוויץ", באתר כאן 11, 22 ביוני 2021
תוכנית רדיו "המטרה אוסיראק", במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 8 ביוני 2021Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
