Loading AI tools
במאית וצלמת גרמנייה, מקורבת לאדולף היטלר מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הלנה ברטה אמליה "לני" ריפנשטאהל (בגרמנית: Helene Bertha Amalia Riefenstahl) (22 באוגוסט 1902 – 8 בספטמבר 2003) הייתה במאית קולנוע וצלמת גרמנייה, הידועה בעיקר בסרטי התעמולה הדוקומנטריים שיצרה למען המפלגה הנאצית. חשיבותה ברייך השלישי וחברותה האישית עם אדולף היטלר האפילו לחלוטין על הקריירה הקולנועית שלה, אף שהיה גם בה ייחוד בזכות האסתטיקה וטכניקות הצילום שבהן השתמשה בסרטיה. עם תבוסתה של גרמניה בתום מלחמת העולם השנייה היא נעצרה, אך לאחר מכן שוחררה ללא האשמות.
 | |
| לידה |
22 באוגוסט 1902 ברלין, הקיסרות הגרמנית  |
|---|---|
| פטירה |
8 בספטמבר 2003 (בגיל 101) פקינג, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה |
| מקום קבורה |
ולדפרידהוף מינכן |
| שם לידה |
Helene Bertha Amalia Riefenstahl |
| מדינה |
גרמניה |
| תקופת הפעילות |
1926–2002 (כ־76 שנים) |
| עיסוק | במאית קולנוע, צלמת |
| בן או בת זוג |
|
| פרסים והוקרה |
|
| http://leni-riefenstahl.de | |
| פרופיל ב-IMDb | |
| חתימה |
 |
  | |
הסרט "ניצחון הרצון" העניק לריפנשטאהל תהילת עולם יחד עם אות קלון. על אף שביימה רק שמונה סרטים ומתוכם שניים בלבד אשר סוקרו מחוץ לגרמניה, ריפנשטאהל הייתה דמות מוכרת בעולם כל חייה.
הערך התעמולתי של סרטיה שנוצרו במהלך שנות השלושים מסייג את רוב הפרשנים המודרניים[דרושה הבהרה], אך היו היסטוריונים קולנועיים ששיבחו חלק מסרטיה. ב-1970 היא הוציאה לאור צילומים של שבטי הנובה (אנ') בדרום סודאן בכמה ספרים, כגון "Die Nuba". היא הייתה פעילה עד לרגעי חייה האחרונים ואף הוציאה ספרי צילומים תת-מימיים מרהיבים ובעקבותיהם סרט "Impressionen unter Wasser" ב-2002. לאחר מותה, סוכנות החדשות האמריקאית Associated Press תיארה את ריפנשטאהל כ"חלוצה בטכניקות צילום והסרטה". בעיתון הגרמני "Der Tagesspiegel" נכתב:
לני ריפנשטהאל כבשה עולם חדש בקולנוע.
ריפנשטאהל נולדה באוגוסט 1902 בברלין למשפחה משגשגת. אביה היה בעליה של חברת חימום ווינטילציה מצליחה וקיווה שבתו תמשיך בעקבותיו, אך אמה האמינה כי עתידה של לני שייך לאור הזרקורים בעסקי השעשועים. ב-1918, בגיל 16, היא החלה לימודי ריקוד בלט בבית הספר לריקוד "Grimm-Reiter" בברלין, והפכה במהרה לתלמידה מצטיינת. ריפנשטאהל צברה שם בחוג הריקוד בברלין ובמהרה עברה גם לשחק בסרטים. היא שיחקה במספר סרטים בבימויו של ארנולד פנק, שאחד מהם היה "The White Hell of Pitz Palu" שנוצר ב-1929. סרט זה פרסם את שמה של ריפנשטאהל כשחקנית אל מחוץ גבולות גרמניה. ב-1932 ריפנשטאהל הפיקה וביימה סרט בשם "Das Blaue Licht" (האור הכחול) יחד עם קרל מאייר והרברט באואר, שזכה במדליית כסף בפסטיבל הסרטים של ונציה. בסרט גילמה ריפנשטאהל נערה כפרית המגנה על מערה הממוקמת על הר. הסרט משך את תשומת לבו של היטלר, שהאמין כי ריפנשטאהל אפיינה בו את האישה הגרמנית המושלמת.
ריפנשטאהל למדה ריקוד מגיל צעיר והחלה את הקריירה שלה כרקדנית בעלת סגנון אישי הידועה בריקוד פרשני. היא הופיעה ברחבי אירופה ועבדה עם הבמאי מקס ריינהרדט במופע שמומן על ידי מפיק יהודי בשם הארי סוקל. בעקבות פציעה בברך במהלך הופעה בפראג, החלה להתעניין באפשרויות קולנועיות של סרטי טבע, לאחר שצפתה בסרט על הרים שקסם לה מאוד. היא נסעה להרי האלפים לפגוש את הבמאי ארנולד פנק בתקווה להבטיח לעצמה את התפקיד הראשי בסרטו הבא, אך במקום זאת פגשה את השחקן לואי טרנקר שמככב בסרטיו של פנק, וזה כתב לבמאי אודותיה.
ריפנשטאהל שיחקה בהרבה מסרטי ההרים של הבמאי ארנולד פנק כאישה צעירה, הרפתקנית ומושכת. במהלך הצילומים רכשה מיומנויות טיפוס, ואף למדה טכניקות עבודה בצילום. היא המשיכה בקריירה פורה בסרטים אילמים, והייתה פופולרית בקרב הקהל הגרמני ומוערכת מאוד בקרב במאים. ב-1930 הפסידה תפקיד ראשי בסרט "המלאך הכחול" בבימויו של יוזף פון שטרנברג למרלן דיטריך. תפקידה האחרון כשחקנית לפני שהפכה לבמאית היה בהפקה משותפת של ארצות הברית וגרמניה בבימויים של ארנולד פנק (בשפה הגרמנית) וטאי גרנט (בשפה האנגלית), בסרט "S.O.S Eisberg". הסרט צולם סימולטנית והופק על ידי "Universal Studios". היה זה סרטה הראשון והאחרון של ריפנשטאהל שבו שיחקה באנגלית. אחד המעריצים האדוקים שלה באותה התקופה היה אדולף היטלר. ריפנשטאהל התלוותה לארנולד פנק למשחקי החורף האולימפיים לשנת 1928 בסנט מוריץ, ושם החלה להתעניין בצילום אתלטי והסרטה.
משניתנה לה ההזדמנות לביים את הסרט "האור הכחול", היא לקחה אותה מיד. היא השתחררה מהסגנון של ארנולד פנק שאופיין בסיפורים ריאליסטיים בסט קסום והררי, ואת הסרט הפיקה וביימה (יחד עם קרל מאייר והרברט באואר) כסיפור רומנטי ומיסטי שהתאים יותר לשטח לדעתה. היא כתבה לתסריט, ביימה, כיכבה והפיקה את הסרט תחת שמה "Leni Riefenstahl Productions". "האור הכחול" זכה במדליית כסף בפסטיבל ונציה והוקרן ברחבי אירופה, אך בשאר העולם לא התקבל בזרועות פתוחות לרווחה, וריפנשטאהל האשימה בכך את המבקרים היהודים. ביציאה המחודשת לאקרנים של הסרט ב-1938, הושמטו מהכתוביות שמם של התסריטאי השותף הרברט באואר, והמפיק הארי סוקל, שניהם יהודים. ישנן טענות המאששות כי זו הייתה פקודתה של ריפנשטאהל. מאוחר יותר העבירה הבמאית את שמו של התסריטאי השותף לתועמלן הנאצי יוליוס שטרייכר. ריפנשטאהל קיבלה הזמנה מהוליווד להגיע וליצור סרטים, אך היא דחתה את ההצעה בטענה שהיא רוצה להישאר בגרמניה עם בן זוגה.
ריפנשטאהל שמעה את המועמד לראשות ממשלת גרמניה אדולף היטלר נואם בכינוס ב-1932, והייתה מהופנטת מכישרונו כדובר ציבורי. היא תיארה את החוויה בספר הזכרונות שלה:
היה לי חיזיון כמעט אפוקליפטי, שאותו לא אשכח לעולם. נראה היה כאילו האדמה נפערה לפניי, כמו חצי כדור שנבקע במרכזו ונפלט ממנו זרם מים כל כך עוצמתי, שנגע בכיפת השמיים והרעיד את האדמה.
על פי העיתון "Daily Express" בתאריך ה-24 באפריל 1934, לני ריפנשטאהל קראה את "מיין קמפף" בזמן הפקת הסרט "האור הכחול", מאמר העיתון מצטט את תגובתה:
הספר הותיר עליי רושם עצום. הפכתי לנציונל-סוציאליסטית לאחר קריאת העמוד הראשון. חשתי כי אדם שכתב ספר כזה יוכל ללא כל צל של ספק להוביל את גרמניה. שמחתי מאוד שאיש כזה הגיע.
היא כתבה להיטלר בבקשה להיפגש עמו, ולאחר פגישתם הוצעה לה ההזדמנות לביים את הסרט "Sieg des Glaubens" ("ניצחון האמונה"), סרט שאורכו כשעה, על הכינוס החמישי של המפלגה הנאצית בנירנברג בשנת 1933. ריפנשטאהל הסכימה לביים את הסרט לאחר שתשוב מהפקת סרט בגרינלנד. הקטעים המעטים ששרדו, כנראה בשל השמדתו המכוונת לאור הופעתן בסרט של דמויות מפתח שחוסלו ב"ליל הסכינים הארוכות", מציגים אנדרלמוסיה קולנועית מבולבלת נעדרת סנכרון בין המצלמה למצולמים.
משהתרשם מכשרונה של ריפנשטאהל, ביקש ממנה היטלר שתצלם את הכינוס הבא בנירנברג ב-1934. תחילה, על פי ספר הזכרונות של ריפנשטאהל, היא סירבה ולא הייתה מוכנה ליצור עוד סרטים בעלי תוכן נאצי, ובמקום זאת הציעה לביים סרט המבוסס על האופרה האהובה על היטלר "Tiefland" ("ארץ שפלה") של המלחין הגרמני-צרפתי יליד סקוטלנד אז'ן ד'אלבר. ריפנשטאהל קיבלה מימון פרטי להפקה, אך הצילומים בספרד הורדו מהפרק. היטלר הצליח לשכנע אותה לצלם את הסרט "Triumph" במקום, בתנאי שהיא לא תתבקש ליצור עוד סרטים למען המפלגה. היא אף ביקשה מהיטלר את החופש לשוב ולשחק בסרטים:
אני לא אוכל להמשיך לחיות אם אצטרך לוותר על משחק.
הסרט "ניצחון הרצון" מתעד את ועידת המפלגה הנאצית בנירנברג. הסרט צולם בידי 36 צלמים וכלל למעלה ממאה אלף ניצבים. סרטה של ריפנשטאהל, בשונה מהסרטים התיעודיים הנאציים הקודמים, לא היווה פרץ אידאולוגי בוטה. היא הצליחה להציג כינוס מפלגתי משמים בצורה סדורה. הכינוס לא היה רגיל, אלא נערך תוך כדי חשיבה מתמדת לגבי האספקט התיעודי. במידה רבה, נוצרה האחדה מסוימת בין בימוי הסרט ובימוי הכינוס שנעשה במידה רבה לטובת הסרט. השילוב יצר מפגן מפואר ומאורגן והעביר היטב את הכיוון הטוטאלי החדש של האמנות המגויסת ואת חשיבות השימוש במדיום הקולנוע ובצילום הפוטוגני כדי להגיע אל הציבור. הצלחה נוספת של ריפנשטאהל בסרט זה הייתה יישום עקרונות האידאולוגיה הנאצית באופן אמנותי: הפיהרר מועלה למדרגת אל כאשר הוא מצולם בתחילת הסרט בהגיעו לנירנברג במטוס לשמחתו של הקהל הבלונדיני. זוויות הצילום הנמוכות, הלונג שוטים המציבים את הפיהרר במרכז ההמון המסודר בשורות, כל אלו מאדירים את הפיהרר ומעבירים את המסר כי דמותו היא אייקון שסוגדים לו, שכן הפיהרר הוא המדינה. תצלום הפתיחה של הסרט, עננים אשר מתוכם מגיח מטוס הנושא את היטלר, מדגיש בבירור את עליונתו. מטוסו חג מעל העיר ומעל הצועדים שלמטה, אשר נראים קטנים. את הפתיחה מלווה יצירתו של המלחין ריכארד ואגנר, הנערץ על היטלר.
"ניצחון הרצון" הוכר כיצירה אפית וחדשנית בתחום הסרט התיעודי, הסרט הפך ליצירה הפועמת והמצליחה בגרמניה, אך נאסר לצפייה בארצות הברית מכיוון שהיה סרט תעמולה של המפלגה הנאצית. עותק של הסרט נשמר במוזיאון לאמנות מודרנית ונחשף בפני אנשים בודדים בלבד. הסרט זכה במספר פרסים בינלאומיים כדוגמה לשובר מוסכמות בתעשיית הקולנוע ואף נחשב לאחד מסרטי התעמולה המשפיעים ביותר אי פעם. הסרט הפך את לני ריפנשטאהל לבמאית הראשונה שקיבלה הכרה בינלאומית. בראיונות לסרט "The Wonderful, Horrible Life of Leni Riefenstahl" שנעשה ב-1993, ריפנשטאהל מכחישה בכל תוקף שהתכוונה לעשות סרט פרו נאצי, ושהיא הזדעזעה מהשימוש שנעשה בסרט.
למרות הנדר לא ליצור סרטים נוספים למפלגה הנאצית, ב-1935 צילמה ריפנשטאהל את הסרט "Day of Freedom - Our Wehrmacht" על הצבא הגרמני. כמו סרטי המפלגה הקודמים, גם סרט זה צולם בכינוס המפלגה הנאצית בנירנברג. לכינוס בנירנברג בשנת 1934 הגיעו כמיליון אזרחים, ובכל שנה נוספו עוד ועוד משתתפים. כינוס נירנברג ב-1935 נודע בעיקר בשל ההצהרה על מצב היהודים בגרמניה, חוקי נירנברג, שבשביל היהודים באירופה יהפכו לעניין של חיים ומוות בעתיד לבוא. ריפנשטאהל הכחישה את עשיית הסרט, עד אשר נמצא עותק ב-1971.
ב-1936 הזמין היטלר את ריפנשטאהל לצלם את המשחקים האולימפיים בברלין. היא אף נסעה ליוון לצלם את האתר המקורי של המשחקים האולימפיים - אולימפיה, ושם סייע לה צלם יווני. חומרי הצילום הפכו במהרה לסרט מפורסם אחר, "אולימפיה", שתיאר את המשחקים האולימפיים שנערכו בשנה זו בברלין. הסרט, שהופק בשיתוף שר התעמולה יוזף גבלס, מאדיר את הנאצים כיורשי יוון הקלאסית ומציג את גרמניה כמדינה נאורה, המקדמת את הספורט באופן שוויוני. זו הייתה מטרתה של ריפנשטאהל, אשר כיוונה אל דעת הקהל במדינות אירופה המערבית. הסרט הוא שיר הלל לפולחן הגוף הנאצי ומוקיר את האתלטיות אותה ייחסו הנאצים לגזע הארי. סרט זה השפיע מאוד על הצילום המודרני של ספורט. ריפנשטאהל צילמה מתחרים רבים, לרבות האפריקאי-האמריקאי ג'סי אוונס, שאחר-כך יהפוך לצילום מפורסם מאוד .
הפרמיירה של הסרט "אולימפיה" נערכה ביום הולדתו ה-49 של היטלר, ב-1938. ריפנשטאהל חברה לסיור פרסום אמריקאי על מנת שהסרט יתקבל גם שם. היא הגיעה לניו יורק בנובמבר 1938, 5 ימים לפני ליל הבדולח, וכאשר החדשות על המאורע הגיעו לארצות הברית ריפנשטאהל טענה כי ידו של היטלר אינה במעשה. ב-18 בנובמבר קיבל אותה הנרי פורד בדיטרויט, והסרט "אולימפיה" הוקרן במועדון המהנדסים של שיקגו יומיים אחר כך. בהוליווד קיבל אותה הקונסול הגרמני ג'ורג' גיסלינג ב-24 בנובמבר. היא נפגשה עם וולט דיסני ב-8 בדצמבר, והוא לקח אותה לסיור בן 3 שעות של הפקת הסרט "פנטזיה".
לאחר שהתגלו יומני גבלס, גילו החוקרים שריפנשטאהל הייתה מיודדת עם יוזף גבלס ועם אשתו מגדה, יחד הם בילו באירועים והלכו לעיתים לצפות באופרה, אך גבלס היה מתוסכל מכך שריפנשטאהל עצרה את התקדמותו במפלגה וקינא בהשפעתה על היטלר, הוא ראה בה איום. גבלס אמנם העריך את ריפנשטאהל כיוצרת, אך לא הסכים עם התקציב המוגזם שהמפלגה הנאצית הוציאה על ההפקות של סרטיה.
במהלך הפלישה לפולין, צולמה ריפנשטאהל לבושה במדי צבא גרמני ובחגורתה אקדח, בחברת חיילים גרמניים. היא שהתה באתר המלחמה על תקן כתבת שהגיעה לסקר את ביקור היטלר, אך פיספסה אותו ביומיים. ב-12 בספטמבר 1939, היא הייתה בעיירה קינסק בזמן שעשרים ושניים יהודים הוצאו להורג ביריות, חלק מכארבעים גברים יהודים אשר הצטוו לחפור קבר עבור חיילים גרמניים שנהרגו באזור ונקברו בחצר מול הכנסייה. לפי ספר זכרונותיה, ריפנשטאהל ניסתה לעצור את המתרחש אך חייל גרמני זועם איים עליה באקדח שיירה בה במקום. היא טענה כי לא ידעה שהקורבנות היו יהודים. ב-5 באוקטובר 1939 חזרה ריפנשטאהל לפולין לצלם את תהלוכת הניצחון של היטלר. כשעזבה את פולין החליטה לא להפיק יותר סרטים הקשורים בנאצים אחרי הסרט הזה. ב-14 ביוני 1940, הוכרזה פריז כעיר פתוחה על ידי הצרפתים, והוחזקה בידי גדודים גרמניים. ריפנשטאהל כתבה להיטלר מברק:
באושר שלא ניתן לבטא במילים, מאוד נרגשים ומלאי הכרת תודה אנחנו חולקים זאת איתך, הפיהרר שלי, הניצחון הגדול שלך ושל גרמניה, כניסת הגדודים הגרמניים לפריז. אתה מתעלה על כל מה שהמוח אנושי מסוגל לתפוס, משיג מעשים ללא הקבלה בהיסטוריה של האנושות. איך נוכל אי פעם להודות לך?
שנים רבות לאחר מכן, ניסתה ריפנשטאהל לעדן את הדברים הללו וטענה כי:
כולם חשבו שהמלחמה הסתיימה, וברוח זאת שלחתי להיטלר את המברק
חברותם של ריפנשטאהל והיטלר נמשכה 12 שנים, והתשובה לשאלה האם הייתה ביניהם גם מערכת יחסים, משתנה. לפי ארנסט האנפשטנגל שהיה חבר קרוב של היטלר בין שנות העשרים המאוחרות לשנות השלושים המוקדמות, ריפנשטאהל ניסתה להתחיל מערכת יחסים עם היטלר בשלב מוקדם, אך הוא דחה אותה. מערכת היחסים שלהם הידרדרה משנת 1944, כאשר אחיה נהרג במלחמה בחזית הרוסית.
ריפנשטאהל ניסתה לעבוד שוב על סרט שנזנח בעבר, "Tiefland", סרט המבוסס על אופרה האהובה על היטלר. בהוראה ישירה מהיטלר, ניתנו לה שבעה מיליון רייכסמארק (מארק גרמני דאז) כפיצוי. מתאריך ה-23 בספטמבר עד ה-13 בנובמבר 1940, היא צילמה בבוואריה. הניצבים ששיחקו כנשים ספרדיות ואיכרי ספרד, היו צוענים שנכלאו במחנה בזלצבורג, ונכפה עליהם להצטלם לסרט. הצילומים בסטודיו ליד ברלין החלו אחרי 18 חודשים באפריל 1942 ונמשכו עד הקיץ. מסמך ששרד ממרצאן מראה כי על 65 מהכלואים נכפה להשתתף בסרט. 50 תמונות שצולמו בבוואריה עזרו לזהות 29 מהכלואים שנכפה עליהם לעבוד עם ריפנשטאהל, ולאחר מכן נשלחו לאושוויץ בשבוע הראשון של מרץ 1943, על פי הצו של הימלר מדצמבר 1942. עד סוף חייה, למרות הראיות הסותרות, ריפנשטאהל טענה כי אחרי המלחמה פגשה את כל הניצבים שעבדו איתה בסרט. ריפנשטאהל תבעה את המפיקה נינה גלדיטס, שאמרה כי ריפנשטאהל בחרה בעצמה את הניצבים מהמחנה. גלדיטס מצאה את אחד הניצבים ששרד, והתאימה בין זכרונותיו ובין הצילומים שנמצאו בבואריה, ואלו תועדו בסרט שצילמה גלדיטס. בית המשפט הכריע לטובת גלדיטס באומרו כי ריפנשטאהל ידעה כי הניצבים מגיעים ממחנה ריכוז, אך הסכימו עם ריפנשטאהל על סעיף אחד (ממצא שהראה כי ריפנשטאהל לא יידעה את הניצבים כי הם יישלחו למחנות השמדה בתום הצילומים).
הנושא הועלה שוב ב-2002, כשהגיעה לגיל מאה, נתבעה ריפנשטאהל על ידי קבוצת צוענים בטענה שהיא מכחישה כי הנאצים טבחו בצוענים בזמן מלחמת העולם השנייה. היא התנצלה ואמרה: "אני מתחרטת על כך שהצוענים סבלו בתקופת הנציונל-סוציאליזם, זה ידוע כיום שרבים מהם נרצחו במחנות ריכוז"[1].
ב-21 במרץ 1944 נישאה לפטר יקוב. בחתונה זו התראו ריפנשטאהל והיטלר בפעם האחרונה. ריפנשטאהל ויקוב התגרשו ב-1946.
באוקטובר 1944 ההפקה של הסרט "Tiefland" עברה לפראג לצילומים פנימיים. הסטים הפזרניים הפכו את הצילומים האלו ליקרים ביותר בסרט, אך הסתיימו תוך כמה ימים. הסרט לא עבר עריכה, ויצא לאחר עשר שנים.
עם התמוטטות הצבא הגרמני באביב 1945, ריפנשטאהל עזבה את ברלין, ונסעה בטרמפים עם קבוצת גברים. בניסיון להגיע לאמה, נתפסה ונלקחה לאחזקת גדודים אמריקאיים. היא החלה בסדרת הימלטויות ומעצרים, ולבסוף נמלטה ועשתה את דרכה לאמה באופניים רק כדי לגלות שהגדודים האמריקאיים צרו על הבית, אך הופתעה מהחביבות בה התייחסו אליה.
ריפנשטאהל נעצרה באוסטריה על מנת לזהות פושעי מלחמה בתצלומים וסרטים שצולמו בידי חיילי בעלות הברית. היא טענה כי לא ידעה על המתרחש במחנות הריכוז. לאחר מכן טענה כי הייתה חייבת לציית להוראותיו של גבלס, מכיוון שאם לא כך הייתה עושה, הייתה נשלחת למחנה ריכוז. בהתאם לכך נשאלה, מדוע היא פחדה ממחנות הריכוז אם לא ידעה מה הם. לאחר מכן הוצגו בפניה תמונות של מחנות כאלו ושהתחולל בהם, והיא הגיבה בזעזוע וחרדה. ריפנשטאהל המשיכה לטעון כי היא הוקסמה מהמפלגה הנאצית, אך הייתה נאיבית מבחינה פוליטית ובורה בנושא פשעי מלחמה. היא נמצאה "חברה למסע" וסימפתית כלפי המפלגה הנאצית. היא הוסיפה אחר כך שטעות חייה הייתה שפגשה את היטלר:
זו הייתה הקטסטרופה הגדולה של חיי. עד יום מותי אנשים יאמרו 'לני היא נאצית', אך מה היא עשתה?
היא שהתה במחנות מעצר בשנים 1945–1948. היא קיבלה צו Berufsverbot. לאורך חייה זכתה ביותר מחמישים משפטים בגין הוצאת דיבה כנגד אנשים הטוענים כי היא ידעה שהיא פועלת למען פשעים נאציים.
רוב הסרטים הקושרים את ריפנשטאהל למפלגה הנאצית והחומרים הלא גמורים נעלמו לקראת סוף המלחמה. ממשלת צרפת החרימה את כל ציוד העריכה שלה יחד עם סלילי הצילום של ההפקה "Tiefland". אחרי שנים של התנצחות חוקית אלה הוחזרו אליה, אך הסרט ניזוק וסצנות מפתח הוסרו. לאחר עריכה מחודשת יצא הסרט ב-11 בפברואר 1954, אך נאסר להכניסו לפסטיבל הקולנוע בקאן. אף על פי שריפנשטאהל חיה עוד מחצית מאה אחרי כן, היה זה הפיצ'ר (סרט באורך מלא) האחרון שהפיקה. היא ניסתה פעמים רבות ליצור סרטים במהלך שנות החמישים והשישים, אך נתקלה בהתנגדות, מחאה ציבורית וביקורת קשה. רבים מעמיתיה למקצוע נמלטו מגרמניה הנאצית להוליווד והביעו חוסר סימפתיה אליה.
ב-1956 בהשראת ספר של ארנסט המינגוויי "Green Hills of Africa" היא החלה בפרויקט שאפתני בצילום באפריקה. בעודה תרה אחר אתרי צילומים באפריקה כמעט איבדה את חייה בתאונת משאית. אחרי שהתעוררה מתרדמת בבית חולים בניירובי היא סיימה לכתוב את התסריט בבית החולים, אך עבודתה סוכלה על ידי מקומיים שלא רצו לשתף עמה פעולה ומזג אוויר גרוע (רק טסטים קצרים צולמו).
ב-1954 ז'אן קוקטו התעקש שהסרט "Tiefland" ישתתף בפסטיבל הסרטים של ונציה, מאחר שהוא העריץ את הסרט. ב-1960 ריפנשטאהל סיכלה בהצלחה ניסיון של המפיק ארווין ליסר להשוות בין סצנות מהסרט "ניצחון הרצון" ובין צילומים של מחנות הריכוז מסרטו "מיין קאמפף". ב-1963 נפטר ז'אן קוקטו מהתקף לב, וכך בעצם נעצרו הניסיונות שלו ושל ריפנשטאהל להכניס את הסרט "Tiefland" לפסטיבל ונציה.
ב-1960 ריפנשטאהל אימצה את צילום הסטילס. היא נסעה פעמים רבות לאפריקה לצלם את שבטי הנובה בסודאן, שעמם חיה לסירוגין. בדרך זו למדה על תרבותם והיה לה קל יותר לצלם אותם. היא התקבלה אצלם בקלות מאחר שלא ידעו דבר וחצי דבר על עברה. התלווה אליה צלם הצעיר ממנה בארבעים שנה. הם היו יחד מאז שהיא הייתה בת 60 והוא היה בן 20. היא קיבלה אזרחות סודאנית בשל פועלה למען המדינה ולמעשה הייתה הזרה הראשונה לקבל דרכון סודאני. ספרי צילומי השבטים שלה, "The Last of the Nuba" ו "The People of Kau" פורסמו ב-1974 ו-1976 והיו לרבי מכר עולמיים. בשעה שהוכרזו כצילומי צבע מרהיבים, נמתחה ביקורת נוקבת מאת סוזן סונטג שטענה כי צילומים אלו הן עוד הוכחות לאסתטיקה הפשיסטית של ריפנשטאהל. ב-1975 הוענקה לריפנשטאהל מדליית זהב בגרמניה על הישגים בתחום הצילום, והיא אף מכרה את התמונות למגזין גרמני. היא צילמה את המשחקים האולימפיים במינכן ב-1972, ואת מיק ג'אגר ואשתו ביאנקה לסאנדיי טיימס. שנים לאחר מכן היא צילמה את הצמד זיגפריד ורוי מלאס וגאס. היא התחברה לאנדי וורהול והייתה לאורחת של כבוד במשחקים האולימפיים בשנת 1976 במונטריאול.
בגיל 72, ריפנשטאהל החלה לחזר אחר צילומים תת-מימיים, ושיקרה לגבי גילה כדי לקבל רישיון צלילה (היא טענה שהיא בת 52). ב-1978 הוציאה ספר של צילומים תת-מימיים "Korallengärten" (גני אלמוגים) ואחריו ספר נוסף ב 1990 "Wunder unter Wasser" (פלא מתחת למים). ב-22 באוגוסט 2002, ביום הולדתה המאה, הוציאה סרט שנקרא Impressionen unter Wasser (רושם תת-מימי), סרט תיעודי על החיים באוקיינוס. היא הייתה הצוללת המבוגרת בעולם באותו הזמן. ריפנשטאהל הייתה חברה בגרינפיס במשך שמונה שנים. בשנותיה המאוחרות ניסתה כל העת לטהר את שמה[2].
ב-2003, בגיל 101, נישאה ריפנשטאהל לצלם שליווה אותה בסודאן. היא סבלה ממחלת הסרטן ומתה בליל 8 בספטמבר 2003 בשנתה בביתה שבגרמניה. היא נקברה במינכן.
אתר האינטרנט הרשמי של לני ריפנשטאהל (בגרמנית ובאנגלית)
לני ריפנשטאהל, ברשת החברתית Goodreads
לני ריפנשטאהל, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
לני ריפנשטאהל, באתר AllMovie (באנגלית)
לני ריפנשטאהל, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
לני ריפנשטאהל, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית).svg){kind=logo}
לני ריפנשטאהל, באתר MusicBrainz (באנגלית)
לני ריפנשטאהל, באתר Discogs (באנגלית)
יונתן קפלן, בעיתונות העברית התפעלו: "לני ריפנשטאל היא אהובתו היהודיה של היטלר", באתר הארץ, 8 במרץ 2023Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
