ליטון של עברית

ליטוּן של עברית (נקרא גם: לטיניזציה או רומאניזציה של עברית) היא שיטת תעתיק מילים עבריות לאותיות לטיניות. גם כתיבת טקסטים עבריים מלכתחילה באותיות לטיניות נקראת ליטון. ליטון משמש בעיקר בשמות רחובות, בשמות חברות, בפרסומות, בדרכונים ובתעודות רשמיות.

יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: הפרקים בנויים כאילו מנסים לשכנע ולא באופן נייטרלי.

כותרת השבועון "השבוע הפלשתיני" שמציגה חלק משיטת הליטון של איתמר בן-אב"י

היסטוריה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בתרגום התנ"ך ללטינית, הוולגטה, מופיעים תעתיקים לטיניים של השמות, וכן של המונח "ממזר" (mamzer). במגילות קדומות של התנ"ך ביוונית השם יהוה נכתב באותיות עבריות קדומות, בתוך הטקסט היווני.

מניעים לליטון

פרק זה טעון עדכון. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לעדכן אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הצורך העיקרי בתעתיק לטיני הוא עבור כתיבת שמות ומונחים עבריים, אותם בוחרים שלא לתרגם לשפות המשתמשות בכתב לטיני.

צורך טכנולוגי

בעבר, היה צורך בליטון העברית בשל חוסר יכולתן של מערכות אלקטרוניות (מחשבים, טלפונים סלולריים ועוד) להציג עברית תקינה. בנוסף, מאחר שכיוון הכתיבה של העברית הפוך מכיוון הכתיבה של הכתב לטיני והמתמטיקה, נוצרו קשיים בשילוב מילים לועזיות ונוסחאות בטקסט עברי, או בשילוב עברית בטקסט לועזי. הבעיה נפתרה כאשר נכתבו אלגוריתמים להתמודדות עם כיווניות של שפות, וחברות הטכנולוגיה החלו לייצר מכשירים התומכים בכתיבה מימין לשמאל, כדי לפנות לקהל רחב יותר (כולל לדוברי הערבית והפרסית, הנכתבות גם הן מימין לשמאל). גם הגופן המיוחד מעמיד קשיים, מה גם שטרם נוצר תקן לצורך זה (נכון ל-2006). בעבר השתמשו בליטון במסרונים (SMS) ובדואר אלקטרוני. בעיה זו הולכת ונעלמת, וכיום ניתן להשתמש בעברית במכשירים טכנולוגיים באופן כמעט מוחלט ללא בעיות.

בשל מגבלות הכתיב חסר-הניקוד, וחוסר בקיאות בניקוד בציבור הרחב, יש המשתמשים בליטון כדי לבאר הגיית שם, ולהבדיל בין הומוגרפים.

ליטון כתחליף לכתב העברי

מערכת הכתב העברי מוגדרת כאלפבית מסוג אבג'ד, זהו אלפבית עיצורי, בו קיימות אותיות הנהגות כעיצורים בלבד ואין אותיות לתנועות (למעט אותיות אהו"י, המשמשות בשני התפקידים; התנועות מסומנות בעברית, אם יש צורך בבירור, בעזרת ניקוד). הוא אינו "אלפבית גמור". האלפבית היווני, הלטיני ונגזרותיהם לעומת זאת, מוגדרים כאלפביתים גמורים, משום שישנן אותיות הן לעיצורים והן לתנועות.

מטרת הליטון היא לכתוב את השפה העברית באלפבית גמור ושלם, בניגוד לאבג'ד, בשיטת כתב פונמית, עד כמה שאפשר, של השפה העברית - עם אותיות ייעודיות לתנועות במעמד שווה לאותיות העיצוריות.

הקצרנות העברית, לשיטותיה השונות, תמיד נכתבת משמאל לימין, כמו בכתב הלטיני. כל סימן בקצרנות הוא מילה בפני עצמה. הסיבה לכיוון הכתיבה הזה היא כי רוב האנשים ימניים ולכן משיכה של היד הכותבת היא מהירה יותר מדחיפה. בקצרנות הבסיסית, המלאה, נכתבות כל התנועות והעיצורים שמרכיבים את המילה, כלומר לא לפי הכתב העברי המקובל.

יתרונות הליטון

• הכתב הלטיני משמש בפועל בכתיבת מגוון רב של שפות, לא רק אירופאיות (כגון טורקית, וייטנאמית, אינדונזית ומלטית, זאת האחרונה היא השפה השמית היחידה (נכון ל-2021) שנכתבת אך ורק באותיות לטיניות, כמו גם השפה השמית היחידה מבין השפות הרשמיות של האיחוד האירופי).
• מקלה על כתיבת מדע וטכנולוגיה בעברית.
• מאפשרת תעתיק פשוט והפיך לשפות המשתמשות בכתב לטיני.
• כתוצאה משימוש בכתב אלפביתי גמור, אחוז גבוה יותר מהאוכלוסייה מגיע לרמת קריאה גבוהה.^{[דרוש מקור: יש להביא מחקר התומך בהשערה זו]}
• מבטלת הומוגרפים.
• הכתב העברי, ככזה הנכתב מימין לשמאל, יותר קל לאנשים שמאליים, שהם המיעוט, וקשה יותר לאנשים ימניים, שהם הרוב, בניגוד לכתב הלטיני הנכתב משמאל לימין.

בספרות המדעית מקובל כיום להשתמש בשפות המשתמשות בכתב הלטיני. ד"ר מיכאל אבינור, מפתח הכתב הכרמלי, טען שאילו היה כתיב לטיני בשפה העברית היה ניתן להשתמש בה במדע, אם לא כדי לכתוב מאמרים, לפחות כדי לקבוע מושגים. בצורה זו יימנעו מצבים שבהם תגלית בישראל תקבל שם לועזי.^{[דרוש מקור]} מאידך, רבים חולקים על אבינור, ומביאים כדוגמאות סותרות, גם מושגים מדעיים, שמקורם דווקא כן בעברית, לדוגמה מכתש. כמו כן ישנו אפילו שימוש בכתיב העברי (גם אם שימוש מועט), כך לדוגמה האותיות א', ב' ו-ג' משמשות כסימונים במתמטיקה.

יתרונות וחסרונות הכתב העברי הקיים

יתרונות השימוש בכתיב העברי:

האלפבית העברי מלווה את העם היהודי כבר יותר מאלפיים שנה ומזוהה ביותר ובאופן ייחודי עם היהדות, השפה העברית ומדינת ישראל; זאת בעוד הכתב הלטיני, לפחות האותיות הגדולות, מקורו ההיסטורי מהאימפריה הרומית שחלקה בהיסטוריית העם היהודי היה מר ביותר. על כן, סביר שתקום התנגדות פוליטית, לאומית וזהותית לשימוש באותיות לטיניות לכתיבת עברית.

בנוסף, הכתב העברי הוא בעל מעמד דתי, ונהוג לכתוב בו את ספרי התורה.

כיום השפה העברית נכתבת בעיקר בכתיב לא מנוקד, שהוא בעל חסרונות:

• בכתיב חסר, כשהוא נכתב ללא ניקוד, חסרים התנועות והדגש החזק. אלה דרושים לשם זיהוי משקל המילה, המכיל מידע לגבי משמעותה. דוגמה לכך היא צמד המילים "חַזֶּרֶת" (במשמעות מחלה ממשקל קַטֶּלֶת, בתקן של עוזי אורנן: xazzert) ו"חֲזֶרֶת" (במשמעות צמח ממשקל קְטֶלֶת, בתקן של עוזי אורנן: xzert). לדוברי העברית הישראלית המילים הללו נראות כשייכות לאותו משקל משום שהם כותבים בכתב לא מנוקד ומשום שאינם מבטאים דגש חזק, וחטף פתח ופתח נהגים שניהם בצליל A. שיעור המידע הפונטי והדקדוקי הנעדר מהכתיב החסר מוערך בכ-40%^{[דרוש מקור]}, ונוצרים הומוגרפים.
• כתיב מלא מוסיף למילים קצת מידע פונטי, אבל גם הוא אינו חד משמעי.
• אותיות אהו"י עשויות לסמן עיצורים או אמות קריאה.
• קשה ללמוד את הגייתן התקנית של מילים חדשות מקריאה בלבד. כמו כל השפות השמיות הנכתבות מסורתית בכתב אלפבית חסר תנועות, את העברית צריך לדעת מראש כדי לקרוא, מה שמקשה גם על לימוד השפה.
• הצורך להבין את דרך הגייתן של מילים בעזרת הקשרן במשפט מצריך מאמץ קוגניטיבי רב יותר בזמן הקריאה, מאט את קצב קריאתם של הקוראים המיומנים וגורם לקריאה להיות מעייפת יותר.

הדרך המסורתית להתגבר על בעיות אלה היא בעזרת ניקוד, אך גם לשיטה זו חסרונות:

• רוב כותבי השפה אינם יודעים ניקוד, ואינם מבינים ניקוד היטב כאשר הם כותבים או קוראים.
• סרבול.
• התאמה לא טובה להגיית העברית המודרנית.

על כן, אדם שרוצה ללמוד עברית צריך ללמוד שלושה כתיבים: כתיב מנוקד, כתיב מלא חלקית, וכתיב מלא. השיטה הנוכחית גם מקשה על התעתיק משפות אחרות.

הצעות

עם תחיית הלשון העברית עלו הצעות לרפורמה במערכת הכתב, ולגיבוש מערכת כתב לטינית לכתיבת השפה העברית, בדומה לרפורמה שנערכה בטורקיה בשנת 1928 על ידי מוסטפא כמאל אטאטורק בה הוחלף האלפבית הערבי באלפבית הלטיני, עם התאמות נדרשות, לכתיבת השפה הטורקית. איתמר בן-אב"י, הילד העברי הראשון, ניסה זאת על ידי הוצאת שני שבועונים בעברית בכתב לטיני, ha Savuja ha Palestini ("השבוע הפלשתיני"), בירושלים ב-1928, ו-Deror ("דְרור"), בתל אביב ב-1934. לטענת בן אב"י, אביו אליעזר בן יהודה לא התבטא בנושא באופן פומבי, אולם הביע תמיכה בכך בשיחותיו עימו.^[1] זאב ז'בוטינסקי תמך אף הוא בליטון הכתב העברי. גם חברי התנועה הכנענית כמו עדיה חורון, יונתן רטוש ואחיו עוזי אורנן (יוצר התקן ISO 259) תמכו ברעיון. רטוש הציע את שיטתו במאמר "סורי - כן ולטיני - לא?" בשנת 1962^[2], וחזר והעלה את הנושא בראיונות רבים עד מותו^[3], וחורון נהג להתכתב עם זאב ז'בוטינסקי ובנו ערי בעברית באותיות לטיניות.^[4][5]

בשנות ה-50 פיתח ד"ר מיכאל אבינור שיטת כתב לשפה העברית, הקרויה הכתב הכרמלי, המנסה לתת מענה לסוגיות לעיל.

הצעות אלה לא נחלו הצלחה ולא נקלטו בקרב הציבור.

תקנים לליטון

ערך מורחב – ISO 259

לא קיים תקן אחד המשמש לליטון של עברית, ולכן השימוש הנפוץ ביותר הוא בתעתיק לאות לטינית לפי המקובל באורתוגרפיה האנגלית. מאחר שמבנה המילה האנגלית שונה מאוד ממבנה המילה העברית, תעתיק כזה יוצר אי בהירות וערבוב מילים עבריות שונות באותו תעתיק.

תקנים רבים ושונים קיימים היום, אך אף אחד מהם אינו נפוץ ביותר, והציבור בדרך כלל אינו מכיר את חוקיהם:

• האקדמיה ללשון העברית העמידה ב-1957 שני תקנים לליטון. בהמשך החליטה על תקן נפרד לשמות רחובות בשילוט חוצות.
• ארגון התקינה הבינלאומי העמיד מספר תקנים לליטון, המבוססים על עבודתו של עוזי אורנן:
  • תקן לטרנסליטרציה של עברית מנוקדת, שיצא ב-1984: ISO-259
  • פישוט של ISO-259 שיצא ב-1994: ISO-259-2
  • תקן לליטון פונמי (לא טרנסליטרציה ולא טרנסקריפטציה) עבור ניתוח בלשני, שיצא ב-1999: ISO-259-3. מכיל גם אפשרויות לפישוט בדומה ל-ISO-259-2.
• תקנים לא-רשמיים, המוצעים על ידי יחידים. לדוגמה: הכתב הכרמלי.

השוואות לליטון של העברית בתקנים שונים

סימן	תעתיק
	ההגה ב-IPA	Unicode	Font friendly	ISO friendly	ISO 259-3
א	ʔ	ʾ	’	'	ˀ
ב	v	ḇ	bh	bh	b
בּ	b	b	b	b	b
ג	g	g, ḡ	g, gh	g, gh	g
ד	d	d, ḏ	d, dh	d, dh	d
ה	h	h, Ḏ	?	?	h
ו	v	?	w	w	w
ז	z	?	z	z	z
ח	χ	ḥ, ḫ	ħ, x	h`, x	ḥ
ט	t	ṭ	ţ	t`	ṭ
י	j	?	y	y	y
ך כ	x	ḵ	kh	kh	k
ךּ כּ	k	k	k	k	k
ל	l	?	l	l	l
ם מ	m	?	m	m	m
ן נ	n	?	n	n	n
ס	s	?	s	s	s
ע	ʕ	ʿ,ġ	‘, ġ	`, 3	ˁ
ף פ	f	p̄	ph	ph	p
ףּ פּ	p	p	p	p	p
ץ צ	ts	ṣ	ş	s`	c
ק	k	?	k	k	q
ר	ʁ	?	r	r	r
שׁ	ʃ	š, ś	š, ś	sh, lh	š
שׂ	s	?	?	?	ś
ת	t	t, ṯ	t, th	t, th	t

ראו גם

• תעתיק שמות לועזיים
• הכתב הכרמלי

לקריאה נוספת

• ורנר ויינברג, תיקון הכתיב העברי: הבעיה והניסיונות לפתרה; תרגום: רוני פינס, ירושלים: מאגנס, תשל"ב.
• מיכאל לנדמן, תיקון הכתב העברי; תרגמה מגרמנית: רות עטרון, ירושלים: י. מרכוס, תשל"ט 1979.
• עוזי אורנן, 'סוגי התעתיק הלטיני: דקדוקי, מלא וחסר', לשוננו סד, 64 (תשס"ב 2002), עמ' 137–151.
• עוזי אורנן, מבנה המילה והשתקפותו בניקוד ובתעתיק, לשוננו סט, 67, תשס"ז 2007, עמ' 139–160

קישורים חיצוניים

• תקן ISO-259-3
• הכתב הכרמלי - הצעה לליטון מאת ד"ר מיכאל אבינור.
• אסקית - תקן אחר, המתוכנן להיות חברותי עם כללי כתיבת השפה האנגלית.
• נתן רון, שונאי האותיות המרובעות, באתר "האייל הקורא"
• ליטון אוטומטי של עיצורים בלבד, לפי אנגלית פשוטה או לפי ISO-259.
• סרטון יוטיוב של עוזי אורנן מסביר על הליטון

הערות שוליים

1. תעודה, אקדם 49 (בעריכת יעקב עציון), מרחשוון תשע"ד (אוקטובר 2013), עמ' 8
2. יונתן רטוש, סורי – כן ולטיני – לא?, למרחב, 11 במאי 1962
3. יהושע פורת, שלח ועט בידו - חייו של יונתן רטוש, ראם, 1989, עמ' 181.
4. יהושע פורת, שלח ועט בידו - חייו של יונתן רטוש, ראם, 1989, עמ' 127.
5. מסמכים של ערי ז'בוטיסקי, ביניהם מכתב מעדיה חורון, באתר מכון ז'בוטינסקי