ליסימכוס (נגד אפיון)

ליסימכוס^[1] (ביוונית: Λυσίμαχος^[2]; תאריך אינו ידוע: בין המאה ה-2 לפנה"ס למאה ה-1 לספירה), היה סופר וחוקר ממוצא מצרי, שכתב חיבור אבוד על דברי ימי מצרים (Aegyptiaca) וקטעים ממנו, העוינים את היהודים, מצוטטים בספרו של יוסף בן מתתיהו, "נגד אפיון".

לא ניתן לקבוע אם יש לזהותו עם המדקדק והמיתוגרף (חוקר המיתוסים) היווני ליסימכוס מאלכסנדריה^[3][4], שחי במאה השנייה לפנה"ס וכתב את החיבורים "על הפרדוקסים של התבאיים" (Θηβαïκὰ Παράδοξα) ו"מסעות השיבה" (Νόστοι) וכמו כן מיוחס לו^[5] גם החיבור האבוד "על הפלגיאט של אפורוס" (περὶ τῆς Ἐφόρου κλοπῆς)^[6].

זמנו

יוסף בן מתתיהו מתמודד בספרו עם דבריו של ליסימכוס, כמו גם עם כתביהם של סופרים אחרים ובהם מנתון (המאה ה-3 לפנה"ס), כאירמון, אפולוניוס מולון ואפיון (20 לפנה"ס - 45/8 לספירה). לדעת החוקר מנחם שטרן, ליסימכוס חי ככל הנראה לפני אפיון^[3] ולמרות שיוספוס עוסק בכאירמון לפני ליסימכוס, זה לא אומר בהכרח שגם כתביו קדמו לאלה של ליסימכוס - ייתכן וסדר זה נבע מהדמיון הרב בין גרסאותיהם של מנתון וכאירמון, שהובאו בזו אחר זו.^[7]

מדברי יוסף לעומת זאת, משתמע כי ליסימכוס פרסם את חיבורו אחרי מנתון וגם אחרי כאירמון: "לוסימכוס, אשר קבל מאלה השנים את יסוד שקריהם, ועוד הביש בדברי בדיו את כזביהם"^[8] וגם "והנה הסופר הזה לא ידע אף לקרא את המלך בשם אשר נתנו לו הסופרים הנזכרים, רק בדה מלבו שם חדש"^[9]. העובדה שליסימכוס מוזכר לפני מולון^[10] אינה מוכיחה כי הוא פרסם את חיבורו לפני מולון, כי לאחר מכן הסדר הפוך^[11]. יחד עם זאת, במקום אחר שוב מופיע ליסימכוס לפני מולון^[12].

ליסימכוס על היהודים

ליסימכוס סיפר כי "בימי בוֹכּחוֹריס מלך מצרים", בשנת בצורת, "בני עם היהודים, אנשים מצורעים ובעלי נגעים וחולים בכל מיני מחלות", צבאו על המקדשים וביקשו מזון. המחלות התפשטו בקרב כלל האוכלוסייה והמלך פנה לאל אמון, שציווה עליו לטהר את המקדשים "מכל האנשים המזוהמים והחוטאים" ולגרש אותם אל השממה "ולהטביע את המצורעים והמנוגעים", כי רק אז תסתיים הבצורת. המלך ציווה על כהני המקדשים לאסוף "את כל האנשים אשר אינם טהורים" והורה לצבא להוליך אותם למדבר, בסך הכל 110 אלף מגורשים, "ולקשור אל המצורעים לוחות עופרת" כדי להטביע אותם בים. "וכאשר טבעו המצורעים והנגועים בים", אלה שנשארו בחיים התקבצו יחד במדבר חשופים לסכנת חיים. בלילה הראשון הדליקו נרות ובלילה השני צמו והתפללו לאלים. למחרת, "איש אחד ושמו משה" הציע להתחיל ללכת ללא הפסקה עד שיגיעו לארץ מיושבת. הוא ציווה עליהם שלא לדבר שלום "לשום בן אדם" ולא לייעץ לו טובה "רק עצת-רשע ולהרוס את כל מקדשי האלים והמזבחות אשר ימצאו בדרכם". הם הלכו במדבר ולאחר צרות רבות הגיעו לארץ מיושבת "ועשו רעות ליושביה", שדדו את המקדשים והעלו אותם באש, "והגיעו אל הארץ הנקראה בימינו יהודה", שם יסדו עיר שקראו לה "הירוסולה", ביוונית "שוד המקדש", בגלל מנהגם. לאחר זמן רב, אחרי שגדלו והתחזקו, התביישו היהודים בשם הזה וקראו לעיר "הירוסולימה" (ירושלים).^[8]

תגובתו של יוסף בן מתתיהו

בספרו "נגד אפיון", טוען יוסף שליסימכוס כתב את חיבורו "בשנאה עזה" ליהודים ו"הִרבּה שקרים". הוא טוען שהסיפור בדבר המצורעים ובעלי המומים, עליו התבסס ליסימכוס, הוא שקרי כבר מיסודו, אלא שליסימכוס אף הוסיף עליו שקרים נוספים:

• גרסתו של ליסימכוס אינה תואמת לאלו של קודמיו - הוא לא ידע את שמו של המלך (אמנופיס) המופיע בכתביהם ולכן "בדה מלבו שם חדש" (בוכחוריס) מתקופה מאוחרת יותר, ובמקום החלום והנביא שבגרסאותיהם, הלך המלך לדרוש באל אמון.
• "בני עם היהודים, אנשים מצורעים ובעלי נגעים וחולים בכל מיני מחלות" – האם כינה בשם "יהודים" את כל המצורעים במצרים, או רק את המצורעים מבין היהודים? ומי הוא העם? עם זר או אוכלוסייה מצרית? אם היו אלה מצרים, למה קרא להם "יהודים"? ואם היו זרים, מדוע לא סיפר מאין באו?
• אם המלך הטביע את רוב המגורשים ואת שאריתם הגלה למדבר, כיצד נשאר מהם המון כזה גדול וכיצד הצליחו לחצות את המדבר כדי להגיע לארצם הנוכחית, שם בנו עיר ומקדש מפורסמים בעולם?
• משה – מלבד ציון שמו, מדוע לא ראה לנכון לספר על מוצאו? מה הניע אותו לחוקק חוקים המורים להרע לבני אדם? במידה והיהודים היו ממוצא מצרי, הרי חוקים אלה היו בוודאי חלק ממנהגי אבותיהם, שהרי לא יכלו לשנות אותם בפתאומיות ובכזאת קלות. במידה והיו זרים במצרים, הרי בוודאי היו להם כבר חוקים ומנהגים שלפיהם חיו מזה זמן רב. אם תוקפנותם הייתה מופנית כלפי אלה שגירשו אותם בלבד, היה לכך הגיון, אך ליסימכוס טוען כי הם הפנו אותה כלפי כולם ללא סיבה וזה "דבר הבל מאין כמוהו" של "כותב השקרים האלה".
• ירושלים – ליסימכוס טען שמיסדיה התגאו במנהגם לשדוד המקדשים עד שקראו על שמו את בירתם, אבל שכח, "בפערו את פיו לחרף ולגדף", כי לשון היהודים אינה יוונית ואין סיבה שיקראו את שמה בשפה זו.

יוסף כותב כי ליסימכוס (ועוד רבים כמותו) כתב מתוך בורות, אך יותר מכך, מתוך שנאה, "דברים ללא צדק ולא אמת" ואת דומיו, אותם הוא מכנה "הלוסימכוסים למיניהם", הוא רואה כ"אנשים חכמים בעיניהם...המרמים והמחליאים את בני הנעורים".

על גרסתו למוצא היהודים

ליסימכוס כתב את התיאור המפורט ביותר של יציאת מצרים שהגיע לידינו מהתקופה ההלניסטית-רומית (הגרסה המצרית-יוונית ליציאת מצרים), תיאור שיוסף בן מתתיהו הכריז עליו כעל העוין ביותר מבין כל הגרסאות לסיפור.^[13] ליסימכוס לא הוציא ספר מיוחד על היהודים, אלא עסק בהם רק בספרו על דברי ימי מצרים. גרסתו למוצא היהודים, כפי שמשתקפת על ידי יוסף בן מתתיהו, היא אנטישמית יותר מזו של מנתון וכאירמון והוא שני רק לאפיון בהצגת הנטיות האנטישמיות הבולטות ביותר מבין הסופרים המצרים-יוונים. שמו השונה של המלך המצרי שגירש את היהודים, בוכחוריס, והיעדר כל אזכור של החיקסוס או של מוצאו המצרי של משה, מצביעים על כך שבניית ההיסטוריה של ליסימכוס מבוססת על מקור שונה מזה של מנתון או מזה של כאירמון.^[3] מאידך, ייתכן שליסימכוס השתמש במקורות המוכרים לנו (הקטאיוס ומנתון) ושינה אותם בכוונה במטרה להעצים את הנימה האנטי יהודית.^[14]

בייחסו את גירוש היהודים ממצרים לפרעה מהשושלת ה-24 (המלך הידוע בספרות היוונית העתיקה בשם "בוכחוריס"), ליסימכוס מתארך את יציאת מצרים לזמן הרבה יותר מאוחר מאשר מנתון או כאירמון. הקשר בין בוכחוריס ליהודים יכול להיות מוסבר על ידי המסורת המצרית, שתארכה את הנבואה בדבר השתלטותם של זרים על מצרים לתקופת שלטונו.^[7]

על פי הקטעים שנשתמרו ב"נגד אפיון", ליסימכוס אינו מתייחס לשלטונם של אבות היהודים במצרים, אלא מתרכז בעידן האלימות שלכאורה הונהגה על ידיהם בארץ יהודה.^[3] כמו כאירמון, הוא משתמש בשם "יהודים" עוד בהתייחסו לשהותם במצרים, לפני הגיעם ליהודה.^[7]

ליסימכוס מבחין בין הטמאים והכופרים לבין החולים והמצורעים. האל ציווה שהראשונים יגורשו לשממה ואילו האחרונים יוטבעו. מכיוון שהמלך מילא את הציווי, נובע כי היהודים מזוהים עם הטמאים והכופרים, אלא שהדבר סותר אפילו את דברי ליסימכוס עצמו, שטען במפורש שהיהודים היו נגועים בצרעת. כדי ליישב את הסתירה, ניתן רק להניח שליסימכוס מלכתחילה כלל ביחד את שתי הקבוצות וייתכן שכך גם הדגיש את חוסר מוסריותם של היהודים.^[7]

הפרטים הניתנים על ידי ליסימכוס לגבי מוצא היהודים דומים ביותר לאלה שניתנו מאוחר יותר על ידי ההיסטוריון הרומי טקיטוס.^[15]

לקריאה נוספת

• יוסף בן מתתיהו [יוסיפוס פלויוס], קדמות היהודים [נגד אפיון] (מאמר ראשון, פרקים לד-לה; מאמר שני, פרקים ב, יד, לג), תרגם ד"ר י. נ. שמחוני, הוצאת "מסדה", תל אביב, תשי"ט.
• יוספוס פלאוויוס (יוסף בן־מתתיהו), נגד אפיון, תרגם מהמקור עם מבוא ופירושים אריה כשר, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים תשנ"ז:
  

כרך ראשון, פירוש לספר ראשון, לד. עלילת המצורעים בגרסת ליסימאכוס, לה. הזמת העלילה של ליסימאכוס, עמ' 278-270; כרך שני, פירוש לספר שני, יד. התשובות להאשמות אפולוניוס מולון וליסימאכוס, עמ' 438-432.

• פטר שפר, יוּדוֹפובּיה - גישות כלפי היהודים בעולם העתיק (מאנגלית: להד לזר); פרק 1 גירוש ממצרים, ליסימאכוס, עמ' 47-45; ספריית "הילל בן-חיים" הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010.
• מנחם שטרן - Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I, LXII. Lysimachus, pp. 382-388
• בצלאל בר כוכבא - Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, University of California Press 2010, Part II, 9. The Diachronic Libels and Accusations (C): Lysimachus of Alexandria and the Hostile Accounts of the Exodus, pp. 306-337
• בצלאל בר כוכבא, ליסימכוס איש אלכסנדריה והגרסאות העוינות ליציאת מצרים, תרביץ, המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, כרך סט, חוברת ד, תמוז-אלול תש"ס, עמ' 471–506.

קישורים חיצוניים

• ליסימכוס, באתר האנציקלופדיה היהודית.

הערות שוליים

1. או לוסימכוס, למשל בתעתיק העברי בתרגום יעקב נפתלי שמחוני לספר "נגד אפיון".
2. הגיית השם ביוונית: ליסימכוס, במלעיל דמלעיל (ההטעמה בהברה השלישית מהסוף).
3. M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, LXII. Lysimachus, p. 382
4. פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, עמ' 45.
5. .Eusebius, Praeparatio Evangelica, X, 3: 23
6. Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, pp. 308-309
7. M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, LXII. Lysimachus, pp. 385-386
8. נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק לד.
9. נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק לה.
10. נגד אפיון, מאמר שני, פרק ב.
11. נגד אפיון, מאמר שני, פרק יד.
12. נגד אפיון, מאמר שני, פרק לג.
13. Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, p. 306
14. פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, עמ' 47.
15. M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II, XCII. Tacitus, p. 2