Loading AI tools
סיפור יציאת מצרים, שהוא מאבני היסוד באמונה היהודית, כולל תיאור של אירועים על-טבעיים בקנה מידה עצום: מכות מצרים, קריעת ים סוף, בריחה של מיליוני עבדים ממצרים ומסע ארוך ורצוף-ניסים במדבר. המסורת מתייחסת לתיאור המקראי כאל דיווח מדויק על מעשים שהיו, ומאידך ארכאולוגים וחוקרי מקרא מנסים לענות באופן מדעי, ללא קבלת ההסבר הניסי, על שאלות כגון האם ומתי התרחשה יציאת מצרים, מתי נכתבו הסיפורים אודותיה ועל-ידי מי, ומהי מידת מהימנותו של הטקסט המקראי כמקור היסטורי.
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: ערך לא מדויק, פרטים בדף השיחה. | |
בראשית המאה ה-21 ישנה במחקר קשת רחבה של דעות לגבי מידת ההיסטוריות של יציאת מצרים בפרט, ושל התורה והמקרא בכלל[1]. הארכאולוג המקראי הישראלי עמיחי מזר הציע לאפיין את קשת הדעות ככזו שתחומה מצד אחד על ידי הקצה ה"מקסימליסטי" ביותר, הכולל מיעוט של חוקרים דתיים, נוצרים ויהודים, שאינם מוכנים לוותר על מעמד הסיפור המקראי ככתבי קודש, או לכל לפחות כתיאור היסטורי אמין[2]. בקצה ה"מינימליסטי" של קשת הדעות נמצא מיעוט חוקרים השוללים כמעט לחלוטין את ערכו ההיסטורי של הסיפור המקראי, וסבורים שהוא בדייה המייצגת בעיקר את עמדותיהם האידאולוגיות של מחברים יהודים לאחר תקופת גלות בבל ואף בתקופה ההלניסטית, כמעט אלף שנה לאחר המאורעות כביכול[3]. בין שני קצוות אלו נמצא "הזרם המרכזי", הכולל את מרביתם של החוקרים בתחום כיום, עם שלל עמדות שונות.
יציאת מצרים והנדודים במדבר מופיעים במקרא במקומות לא מעטים: הם תופסים את רוב התורה, למן ספר שמות ועד דברים, ומוזכרים גם במקומות רבים בנביאים ובכתובים. אחת השאלות המעסיקות את החוקרים היא התיארוך של כתיבת הטקסטים שמתארים את יציאת מצרים.
בעקבות הגילוי של מגילות מדבר יהודה ידוע כי רוב הטקסטים המקראיים התקיימו בנוסחים דומים מאוד לנוסח של ימינו כבר במאה השנייה לפנה"ס. בעבר היה מקובל כי החומש וספרי הנביאים נכתבו ברובם בתקופה הקלאסית - בגלות בבל ומאוחר יותר, אך כיום נחשבים חלקים מהם לעתיקים יותר, לכל המאוחר מתקופת הברזל וחלקם מתקופת הברונזה המאוחרת ואף הברונזה התיכונה. לדוגמה, את שירת הים נהוג היה להחשיב כטקסט מקראי מאוחר, מתקופת בית שני, בעיקר בגלל השימוש במילה 'רָמָה' במקום 'השליך' שנפוצה יותר במקרא. שימוש חריג זה פורש עוד בספרות התלמודית כהשפעת השפה הארמית[4], בה השורש ר.מ.ה משמש בעיקר במשמעות של השלכה, ואשר השפיעה באופן ניכר על השפה העברית המדוברת והנכתבת בתקופת בית שני[5]. כיום מקובל להניח כי השימוש בשורש החריג אינו בהשפעת הארמית, אלא שמקורו במוצאן השמי המשותף של הארמית והעברית, ועל כן מעיד על שלב קדום שבו טרם נדחק השורש מן השפה העברית[6][7]. במחקר הבלשני מקובל לסווג את שירת הים לרובד הארכאי של העברית המקראית, המוקדם מרובד העברית הקלאסית שמאפיין את שאר התורה, וכך היא נחשבת לטקסט הקדום ביותר שמתייחס ליציאת מצרים[8][9].
ממצאים המחזקים את עמדת קיום יציאת מצרים
עצם שהותם של עמים שמיים במצרים אינה בלתי סבירה - קיימות ראיות למכביר לנוכחות אנשים ממוצא שמי במצרים, אם בציורי קיר ואם בסחורות ומכתבים המעידים על קשר עם מסופוטמיה וכנען (למשל במכתבי אל-עמארנה) וישנן עדויות מצריות על כך שניתנה רשות לנודדים מאדום להיכנס למצרים בעת רעב (בדומה לסיפור המקראי על אחי יוסף)[דרוש מקור] וכי התקיימה עיר בשם "פי רעמסס". גם השם שמופיע במקרא בהקשר ליוסף "צפנת פענח" נמצא בתיעוד המצרי מתקופה אחרת.[דרוש מקור]
קיימות "טביעות אצבעות" מצריות רבות בתרבותו של עם ישראל, החל ממנהג ברית המילה שמקורו מצרי[10], דרך תפילות דומות (אמירת היחוד "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" דומה בצורה ניכרת לשורה המופיעה באחד מהמנוניו של פרעה אחנתון "אתה אל יחיד ומלבדך אין אל אחר")[11], שמות מצריים המופיעים בעיקר בשבט לוי: משה, פנחס, מררי ועוד, ועד לטקסטים תנ"כיים אשר דומים מאוד לכתובות מצריות המתוארכות לתקופות מוקדמות בהרבה מהמקרא (למשל משלי אמנ-אמ-אפה שחלקם כמעט זהים לספר משלי).
יש המשערים כי יציאת מצרים קשורה לגירוש החיקסוס על ידי פרעה יעחמס הראשון במאה ה-16 לפנה"ס. מעט לפני תקופתו של יעחמס התחוללה התפרצות געשית באי סנטוריני שגרמה לתופעות טבע קיצוניות באגן הים התיכון, כולל חשכה, התקררות קיצונית, גלי צונאמי וכדומה, ויש שרואים את התיאור המקראי של מכות מצרים כהד של תופעות אלה.
יש המשערים כי קיים קשר בין בני ישראל ובין בני מעמד העפירו, המוזכרים בכתבים המצריים[12][13]. בין היתר הם מוזכרים בפפירוס ליידן 348 כמובילי אבנים בעיר פי-רעמסס בתקופת רעמסס השני (המאה ה-13 לפנה"ס)[14], בדומה לבני ישראל שלפי המקרא בנו את העיר רעמסס.
הסברים מסויגים ליציאת מצרים
יציאת מצרים ב'גלים'
יש שהעלו אפשרות שהיציאה ממצרים התקיימה ביותר מ"גל" אחד. היו שחילקו זאת לשבטים "בני רחל" ול"בני לאה", ונחלקו מי יצא לפני מי. הטוענים שבני רחל יצאו מוקדם יותר (כגון אולברייט), מתבססים על הכתוב העמום בדברי הימים (ז', כ'–כ"ב):
- "וּבְנֵי אֶפְרַיִם... וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת-מִקְנֵיהֶם. וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים, וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ".
פסוק זה פורש על ידי חז"ל, שבני שבט אפרים חישבו את הקץ ויצאו מוקדם מדי, ועל כן הרגו אותם הפלשתים. על בסיס זאת מניחים אותם חוקרים כי נשתמר כאן גרעינה של מסורת על יציאת מצרים כפולה.
התיזה על המסע הכפול נתמכת גם, לדברי אותם חוקרים, על הכפילות והשוני שבין רשימות המסעות השונים. כך, לדברי בנימין מזר הרשימה שבבמדבר לג מייצגת מסע שונה וקדום יותר. עם זאת, רוב הגישות בדבר "המסע הכפול" בוקרו על שאינן מאפשרות זמן מספיק להתנחלות בארץ עד ימי שלמה.
הנחה נוספת היא כי רק שבט אחד, ככל הנראה הכהנים, באו ממצרים, והם אלה שהנחילו לזיכרון ההיסטורי של העם את זכר יציאת מצרים.
התאוריה של ישראל קנוהל
פרופ' ישראל קנוהל בספרו "מאין באנו", איננו מקבל את הפרשנות המינימלית לתנ"ך, הרואה בו נראטיב מיתולוגי, ללא שום ביסוס היסטורי, ומציג על פי כותרת המשנה של ספרו, ניסיון לפענח את "הצופן הגנטי של התנ"ך", כלומר לענות על שאלות הנוגעות למקורו של העם היהודי, לשורשי אמונתו, ולדרך בה הוא גיבש את חוקיו ומנהגיו.
בהתבססו על התנ"ך עצמו ועל ממצאים ארכאולוגיים, הוא מנסה לקרוא רובד נוסף דרך הכתוב בתנ"ך. והוא טוען כי עם ישראל התגבש במאה ה-12 לפנה"ס, מתוך שלוש קבוצות אתניות קרובות, וספר הספרים מציג שילוב של אמונות שלוש הקבוצות הללו.
- הקבוצה הראשונה הייתה קבוצת החיקסוס, עם כנעני שהתיישב בצפון מצרים ושלט בה במשך כמאה שנים, החל מ-1638 לפנה"ס. שושלת החיקסוס גורשה ממצרים במאה ה-16 לפנה"ס, ולפי קנוהל היא המקור לסיפורים על גדולתו של יוסף וחוויית הגירוש ממצרים. גם יוסף בן מתתיהו מקשר בין יציאת מצרים לקבוצת החיקסוס.
- מיתוס אברהם אבינו ומסעו לארץ כנען הגיע לטענת קנוהל מקבוצה שהיגרה במאה ה-13 לפנה"ס לארץ ישראל ממיתני אחרי תבוסתם לשלמנאסר הראשון.
- קבוצה שלישית היו החבירו, בני מעמד חברתי של עבדים ושכירי חרב שהיה נפוץ במזרח הקדום. לפי קנוהל, הם האחראים על מיתוס עבדות מצרים ובניית הערים פיתום ורעמסס, והם שהביאו איתם את האמונה באל אחד, בהשפעת האתוניזם של אחנתון. לטענתו, בדרכם לכנען עברו החבירו במדין ומשם קיבלו את ה' כשם האל ואת המנהג לא לייצג את האלוהים בפסל או תמונה.
בספר מאוחר יותר שלו, "השם[15]", משנה ומוסיף קנוהל פרטים לתאוריה שלו על יציאת מצרים, תוך התבססות על זהות בין מזמורי שירה בתנ"ך - שירת הים, שירת דבורה ומזמור ס"ח בתהילים. לשיטתו של קנוהל, מדובר במלחמה בין שבטים עבריים שמקורם במזרח טורקיה של ימינו, וכוחות מצריים ששלטו בכנען, שנערכה באזור אגם החולה. במהלך הקרב טבעו כוחות מצריים במים, ונלקחו שבויים ("מתנות באדם") למקדש ששכן על הר חרמון, אותו מזהה קנוהל עם הר סיני המוזכר בכתובים. המיתוס התנ"כי של יציאת מצרים התפתח לטענתו בתקופת שלטונם של שלמה ורחבעם, כבסיס לתפיסת השלטון בידי ירבעם בן נבט.
התייחסות של פינקלשטיין וסילברמן
לדעת ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן (בספרם ראשית ישראל), ישנם בטקסטים המקראיים המספרים על יציאת מצרים רמזים לכך שרובם נכתבו רק בעת כתיבת רוב הכתבים הדויטרונומיסטיים, הכוללים את ספר דברים וחלקים ניכרים מכתבי נביאים ראשונים (שופטים, יהושע, שמואל ומלכים), לפי החוקרים רק לקראת סוף ימי בית ראשון, במאות ה-8 וה-7 לפסה"נ. כך, המונח "שרי מיסים" לדוגמה, מוכר גם מן התיאור שבו השתמש הסופר המקראי בבואו לספר על מעשי שלמה כשהטיל "שרי מיסים" על כל השבטים פרט ליהודה; וגם התיאור של החיים בבתי שושלות פרעה תואם לדברי פינקלשטיין וסילברמן את הפרעונים כפי שהם מוצגים בתקופת סוף בית ראשון ולא את הפרעונים של התקופה המיוחסת להם בתורה.[דרושה הבהרה] לדעתם, העדויות הארכאולוגיות מראות כי עם ישראל התפתח בהדרגה מתוך שבטי כנענים מקומיים ולפיכך סביר שמסורת יציאת מצרים מקורה בזיכרון היסטורי עמום כלשהו מתקופת גירוש החיקסוס ממצרים, במאה ה-16 לפנה"ס, שהשתמר ופותח בידי אוכלוסיית ההר המרכזי במהלך כל תקופת הברונזה המאוחרת. לדעתם, מסורת זו חודשה וזכתה לכתיבה ועריכה מחדש בשלב מאוחר יותר - ובמיוחד על ידי "מציאת" - למעשה זיוף, של ספר תורת משה במהלך תיקוני יאשיהו במאה השביעית לפנה"ס - וזאת על-מנת לשמש כמיתוס מאחד של שבט יהודה עם שבטי הצפון לאחר חורבן ממלכת ישראל. לפי שיטתם, מאחר שרוב הסיפור נכתב ונערך מחדש בתקופה זו, צורפו לו מסורות רבות ואלמנטים מגמתיים רבים, וכן נוספו לו אנכרוניזמים כה רבים, עד שלא ניתן לבודד ולזהות את גרעין הסיפור (או הסיפורים) והאירועים האמיתיים שאולי עמדו בבסיסו ושימשו לו השראה במקור.
ממצאים המחלישים את עמדת קיומה של יציאת מצרים
על פי שוללי קיומה של יציאת מצרים, צפוי היה למצוא בתיעוד המצרי כתובים או רמזים כלשהם למשבר כה קשה - אובדן פתאומי ודרמטי של כוח עבודה של שש מאות אלף איש במצרים, מוות של כל הבנים הבכורים, שרשרת של אסונות טבע וטביעת הצבא בים. גם אילו ניסה הפרעה של אותה תקופה להשמיד את הראיות לאירועים אלו, שואלים החוקרים, מדוע המלכים אחריו לא תיעדו וסיפרו את אשר התרחש כמה דורות קודם? במצרים התחלפו 30 שושלות, שנהגו לתאר את קודמותיהן באור שלילי, וייתכן שהיו שמחות להאיר את הפרק הזה בתולדות מצרים.
תעודות מצריות ואחרות בנות התקופות הרלוונטיות אינן מעידות על מאורע חריג ויוצא דופן כמו יציאת עם שלם ממצרים. אין זה מפתיע שלא הוקמה "אסטלת הפסד" של פרעה על ניצחון העברים, אך עדיין ציפו החוקרים לתעודה כלשהי שתעיד על האירוע. מתוך מחסור זה בתעודות חיצוניות, ומתוך פקפוק בהיותו של המקרא מקור היסטורי מהימן, יש הסוברים כי יציאת מצרים במתכונתה המתוארת במקרא אינה אלא מיתוס חסר בסיס היסטורי. לדעת רוב חוקרי המקרא, התורה חוברה והועלתה על הכתב בין המאה העשירית לבין המאה הרביעית לפנה"ס - מאות שנים אחרי התארוך המקראי של יציאת מצרים.
בנוסף, יציאת מצרים בהיקפה המקראי מעלה נתונים דמוגרפיים שאינם נראים מציאותיים. בלתי אפשרי לשבעים איש להתרבות לשש מאות אלף בתוך זמן קצר, ובלתי מתקבל על הדעת שעם כה גדול ישרוד וינדוד במדבר במשך ארבעים שנה בלי להשאיר עקבות, ללא נס, שאותו אין המחקר מקבל כהסבר.
התייחסות פינקלשטיין בהקשר לכיבוש כנען
סיפור יציאת מצרים קשור באופן הדוק עם סיפור הכיבוש של ארץ כנען בידי יהושע בן נון, אשר החוקרים חלוקים לגבי המהימנות שלו. כך למשל הארכאולוג ישראל פינקלשטיין, אשר לאור הממצאים הארכאולוגיים בארץ ישראל עבר מתמיכה מסויגת במהימנות הסיפור המקראי אודות הכיבוש לשלילה גורפת שלו.
התייחסות של הופמן
על פי פרופ' יאיר הופמן, מסורת יציאת מצרים טופחה בממלכת ישראל כמסורת מכוננת, כאשר בממלכת יהודה טיפחו את זכר שושלת בית דוד. הממלכה הצפונית הייתה מורכבת מעשרה שבטים, ובשל שרשרת של מרידות לא הצליחה מעולם לכונן שושלת רבת דורות והייתה זקוקה למיתוס מלכד, שיהווה דבק לאומי לכל השבטים. את הצורך החברתי הזה מילאה מסורת יציאת מצרים, מסורת המדברת על בחירה ישירה של האל בעמו, לא דרך מלך מתווך כלשהו.
לדברי הופמן, לאחר חורבן ממלכת ישראל ניסו מלכי ירושלים חזקיהו ויאשיהו לקרב אליהם את בני הצפון שלא הוגלו, על ידי אימוץ מסורת יציאת מצרים, שלאחר חורבן שומרון לא סיכנה יותר את מיתוס בית דוד. כך עולה, לדעת הופמן, מספר דברים, מספר ירמיהו ומספר יחזקאל.
בין החוקרים הדוגלים בכך שהייתה יציאת מצרים בגרסה מסוימת, ישנם חילוקי דעות בדבר תארוכה המדויק. לפי חוקרים רבים, חסם תחתון (כלומר התאריך האחרון האפשרי) לתיארוך יציאת מצרים הוא בערך שנת 1230 לפני הספירה, שכן נתגלתה אסטלת מרנפתח. זו מצבת ניצחון מצרית מאת פרעה מרנפתח המזכירה את ישראל כעם היושב כבר בארץ כנען (באופן אירוני, אומרת המצבת: "ישראל אבד, זרע אין לו"). עם זאת, היו שטענו שאין ללמוד מאסטלה זו, והעלו השערה שמא היא מתייחסת לעם אחר בשם דומה (כגון יזרעאל), או שאולי פרעה ראה בבריחתם של ישראל למדבר את "אובדנם". לשיטתם של האחרונים, התרחשה יציאת מצרים בערך בזמן האמור.[דרוש מקור]
השושלת ה-18
יעחמס הראשון
לעיתים מזהים את יעחמס הראשון עם הפרעה של יציאת מצרים - זאת בעיקר מבין אלה שמזהים את החיקסוס עם אבותיהם של מי משבטי ישראל. הרמזים העיקריים המצביעים על היותו הפרעה של יציאת מצרים, לפי שיטה זו, הם:
- יעחמס היה הפרעה הראשון שהצליח להביס את החיקסוס, לכבוש את בירתם אווריס, ולהבריח אותם ממצרים - וידוע שבזמנו חלקם אף נמלטו ממצרים לכנען ומצאו מקלט בשרוחן, ואולי גם במקומות אחרים.
- בתקופתו של יעחמס אירע אסון טבע קיצוני במצרים העתיקה שמתואר באסטלת הסערה[16]. האסטלה נחקרה ב-1992 ו-2009 בידי דונלד רדפורד וריצ'רד פרוינד בהתאמה, ויש הקושרים את האסון המתואר בה עם התפרצות הר הגעש סנטוריני שאירעה כנראה בסמוך או במקביל לתקופה זו;
- בנו הבכור של יעחמס הראשון נפטר בגיל צעיר מסיבה לא ברורה;
- הפרעה יעחמס הראשון הקים לראשונה את הצבא הסדיר של מצרים והשתמש בצורה נרחבת בכרכרות, כך שתיאורי המקרא אודות צבא מצרים יכולים להיות מתאימים לתקופתו או ממשיכיו;
- הפרעה יעחמס היה ממקימי השכבה הראשונה של ערי מסכנות[17] בצמוד לעיר הבירה של החיקסוס אווריס. השמות "פיתום ורעמסס" המוזכרים במקרא מצביעים לכאורה על תקופת רעמסס השני - שקבע את בירתו פר-רעמסס במקום בו שכנה לפנים בירת החיקסוס, אווריס - אך ייתכן שהשמות "פיתום ורעמסס" הוכנסו לסיפור רטרואקטיבית, באופן אנכרוניסטי, בתקופות המאוחרות יותר של חיבור הטקסט המקראי.
- בשלהי תקופתו התחוללה בכנען תקופת המעבר שבין תקופת הברונזה התיכונה לתקופת הברונזה המאוחרת. תקופה זו מתאפיינת בהרס ניכר ביותר של רוב הערים והיישובים בכנען. יישובים רבים נהרסו ולא נושבו מחדש, וגם אלה שנושבו לא חזרו לגודלם המקורי. בחפירות ארכאולוגיות נמצא שתופעת ההרס היא תופעה כללית ואין כמעט יישוב שנחפר שאין בו סימני הרס בתקופה זו. סימני הרס גדולים נמצאו באתרים הבאים: יריחו, תל בית מירסים, שכם, עכו, מגידו, חצור, דן, תל אל-פארעה (דרום), ותל אל עג'ול; ובסה"כ מתוך 54 יישובים חפורים מסוף תקופת הברונזה התיכונה רק 22 ניבנו בתקופת הברונזה המאוחרת[18]. לרוב נהוג לייחס את ההרס הזה למסע הכיבוש המצרי של יעחמס, ברם ייתכן גם שחלק מהחורבנות הם תוצאה של התערערות המצב בארץ עקב גלי פליטים שהיגרו אז לכנען ממצרים, ושחלק מהחורבנות הללו הם שעומדים בבסיס המסורות על מלחמות שונות כנגד ערי הכנענים המבוצרות בארץ ישראל (חלק מהערים המבוצרות שנזכרות בסיפורי הכיבוש, כגון יריחו וחברון, נחרבו לאחרונה רק בתקופה זו, ומאז לא יושבו או בוצרו מחדש בתקופות הכנעניות המאוחרות יותר, שקדמו להתיישבות הישראלית שם).
אמנחותפ הראשון
יש המצביעים על בנו של יעחמס הראשון, שנקרא אמנחותפ הראשון, כפרעה אפשרי של יציאת מצרים - זאת לאור כך כי גם אמנחותפ היה שותף למאבק נגד החיקסוס. כך ייתכן כי אביו יעחמס הראשון היה "הפרעה שלא ידע את יוסף" ודיכא את בני ישראל (המזוהים עם החיקסוס לפי גישה זו) ואילו אמנחותפ הראשון עצמו היה זה שהתמודד עם מרד העבדים המדוכאים.
אמנחותפ השני
פרופ' יהודה אליצור משער כי יציאת מצרים אירעה בערך בימי אמנחותפ השני, והנדודים במדבר בימי תחותמס הרביעי. המלכים שלאחר תחותמס, אמנחותפ השלישי והרביעי, לא התעסקו בנעשה בארץ כנען, והותירו את הנעשה שם לידי השליטים המקומיים, מה שמתאים עם התיאור בספר יהושע, שבו לא מוזכרת לחימה במצרים. אליצור תמך את יתדותיו גם במכתבי אל עמארנה, מימי אמנחותפ השלישי והרביעי, שבהם מתלוננים השליטים הכנענים בפני המצריים על פלישת ה"ח'בירו", שלדבריו הם הם העברים, אשר פתחו במסע כיבושים בארץ כנען.
אליצור העלה אף השערה, כי לאור תיארוך זה מובנת מהפכתו של פרעה אח'נאתון (הוא אמנחותפ הרביעי), שנלחם באלילי מצרים והעלה דת חדשה, שבה אל אחד (אל השמש). אח'נאתון היה כמה עשרות שנים לאחר יציאת מצרים (לתיארוכו של אליצור), ואם כן ייתכן שאמונה חדשה זו באה לו מן העברים ומן השפטים שחווה על בשרו מאת אלוהיהם[19].
השושלת ה-19
רעמסס השני
הסברה ה"קונבנציונלית", שכיום כבר פחות מקובלת במחקר, היא שאירועים בבסיס יציאת מצרים התרחשו במאה ה-13 לפני הספירה, בתקופת רעמסס השני, אביו של מרנפתח. סברה זו מבוססת על כמה נקודות, ובהן:
- רעמסס השני נלחם רבות בנוודים מתמרדים בארץ כנען וערך מסעות נגד השוסים (שסו) שכמעט והגיעו לגבול מצרים, מלחמות שיכלו ליצור אי-שקט ואפשרויות התמרדות של העברים.
- רעמסס השני גם ידוע בתנופת הבנייה הגדולה שבזמנו, כאשר ללא ספק בנייה רבת-היקף הייתה כרוכה בשיעבוד עבדים רבים.
- נתגלו תעודות מאותו זמן, המעידות על כך שבבנייני פרעה עבד שבט עבדים בשם "עפירו" - שם המזכיר את ה"עברים".
- נתגלה פפירוס שבו נותנת תחנת מעבר מצרית אשרה לאדומים לעבור, מה שמעיד על נדידת אוכלוסין חופשית באותו זמן.
- עוד ידוע, שרעמסס השני בנה מחדש את העיר פר-רעמסס שאותה קבע כבירתו, והרי זו אחת מהערים הבודדות שמוזכרות במקרא שנבנו על ידי העברים. כן מוזכרת גם העיר "פר אתֹם" בכתביו - אולי "פיתום" המקראית; והרי פיתום ורעמסס. הארכאולוג אולברייט ציין את העובדה כי עיר זו לא הוכרה בשם זה כבר מאתיים שנה לאחר זמן זה, מה שאישש לדבריו את קדמות הסיפור.
- התיארוך גם מפרש את המקומות הבודדים שבהם מעניק לנו הטקסט המקראי נקודות ציון בזמן, בצורה שתתאים לתאוריה האמורה. כך, בניית בית המקדש הראשון על ידי שלמה מתוארכת לשנת 480 שנה לצאת בני ישראל ממצרים (מלכים א', ו', א'). אם נקבל זאת כפשוטו, הרי שיש להקדים את תאריך היציאה בכמאתיים שנים, למאה ה-15 לפנה"ס, אך חוקרים רבים (בעקבות ולהאוזן) רואים בכך מספר טיפולוגי המבטא הכפלה של שנים עשר הכוהנים הגדולים מאהרן ועד זמנו של שלמה (המוזכרים בדברי הימים א', ו', ל"ה–ל"ח) במספר עגול לשנות דור - 40 ("ארבעים שנה אקוט בדור" - תהילים צ"ה, י'), כאשר התקופה הייתה קצרה יותר, אם מניחים שדור אמיתי הוא כ-25–27 שנה. זמנו של שלמה ידוע (בקירוב) מתעודות חיצוניות על הדורות שלאחריו, וכך מגיעים בערך לתאריך המדובר. את הנאמר בנאום יפתח על חלוף 300 שנה מאז כיבוש עבר הירדן המזרחי (שופטים, י"א, כ"ו), המסייע אף הוא למספר של 480 שנה, הם מפרשים כהגזמה.
- התיארוך המוקדם למאה ה-15 לפנה"ס נתקל, לדברי אותם חוקרים, גם בבעיה, שעל פי סקר שנערך בעבר הירדן המזרחי נראה שאותו אזור לא היה מיושב, והדבר עומד בסתירה למתואר בתורה על הקפת אותן ארצות מפחד מיושביהן.
פרופסור יהודה אליצור תקף את התאוריה המתארכת את יציאת מצרים לימי רעמסס השני[20]. זאת, מכמה סיבות:
- פשוטו של מקרא מורה שבניית פיתום ורעמסס הייתה בתחילת השעבוד, ולא בסופו.
- רעמסס השני היה מלך תקיף, ששלט גם על הדרכים המובילות למצרים ונלחם אף בסוריה. קשה לתאר את יציאת מצרים והתנחלות בארץ כנען בתקופת כובש תקיף זה.
- הכרונולוגיה המקראית של 480 שנה, אם מניחים את דיוקה, תומכת בהקדמת תאריך היציאה למאה ה-15 לפני הספירה. כסתירה לטענה כי מדובר במספר טיפולוגי, טען אליצור כי דברי יפתח על 300 שנה מאז כיבוש עבר הירדן המזרחי, משתלבים יפה עם המספר 480: 40 שנות נדודים + 300 שנה עד יפתח + 100 שנה עד דוד + 40 שנה עד מלכות שלמה = 480 שנה; ויש כאן אם כן שני עדים, שעל פיהם יקום דבר. בפרט אמורים הדברים לגבי יפתח, שהיה איש גס ופשוט, וודאי נתן תיארוך מקורב ולא מספר טיפולוגי מתוחכם.
- "רייט" (Wright) בספרו "Biblical Archaeology Today" טוען שעל מנת לקבוע את תיארוך יציאת מצרים, צריך לקבוע קודם כל מאין יצאו בני ישראל, כלומר מהו מיקומה של ארץ גושן. בהנחה שארץ גושן הייתה בדלתה של הנילוס ("תל רוטאבה - ארטבי" זוהה כעיר רעמסס המקראית) אפשר לקבוע שהבניה שם לא התרחשה לפני השושלת ה-18. עיקר פעילות הבנייה הפרעונית התרחשה במצרים העליונה ורק מיעוטה בתחתונה.
- יוסף בן מתתיהו ותרגום השבעים מזהים את גושן-רעמסס עם הליופוליס-און באזור קהיר של היום.
- יש המצביעים על כך כי אין תיאור חד משמעי של מסלול הנדודים עד לכניסה לארץ-ישראל. הללו מבחינים בין שני תיאורי נדודים: לפי תיאור אחד, כשהגיעו בני ישראל לקדש ברנע (מערבית לגבול בין מדינת ישראל ומצרים היום, מעט צפונית לקו הרוחב של מצפה רמון) הם חצו את ארץ כנען, נלחמו בכנעני בערד, ניצחוהו, חצו את מדבר הנגב והגיעו עד להר ההר (סמוך לפטרה) על גבול ארץ אדום[21]. לפי תיאור אחר, ניסו הישראלים לחדור לנגב מקדש, אך לאחר שנוצחו בידי הכנענים ירדו דרומה לכיוון ים סוף, ומשם פנו צפונית מזרחית לכיוון אדום[22]. אמנם, זיהוי המקומות והמסלולים אינו ודאי, אך לדעת החוקרים המזהים את המסלולים כלמעלה, הרי שייתכן שהיו שני מסלולי כניסה לארץ, ולא אחד.
- לא ברור היכן שרידי מחנותיהם הגדולים, של אותם שש מאות אלף איש, אם הללו שהו במדבר 40 שנה (עם זאת, יהושע עציון מתאר בספרו ממצאים ארכאולוגיים שהוא מייחס לבני ישראל[23] על סמך כרונולוגיה אלטרנטיבית שהוא הציע לכרונולוגיה המצרית המקובלת במחקר הארכאולוגי וההיסטורי).
- השליו מגיע באביב לחופים הצפוניים של סיני.
- הצירוף של ים וסוף (ים סוף) אינו קיים בחופי ישראל ובוודאי לא באזור יהודה אלא רק בלגונות שלחופי מצרים.[דרוש מקור]
- אפשרות נוספת, ביקורתית יותר, שהועלתה על ידי חוקרי מקרא שונים לאורך השנים, היא שסיפור יציאת מצרים, וסיפור הנדודים במדבר ומעמד הר סיני, היו במקורם שתי מסורות שונות ונפרדות. לפי שיטה זו, אפשר שמסורת יציאת מצרים, ומסורת הנדודים במדבר, מקורן בשתי קבוצות שונות אשר נפגשו רק בכנען, ושמהן הורכב בסופו של דבר עם ישראל. קבוצה אחת שברחה ממצרים בתקופת גירוש החיקסוס במאה ה-16 לפסה"נ והתיישבה באזור שכם, וקבוצה שנייה של שוסים נוודיים שעלתה מהמדבר במאה ה-13 לפסה"נ, בהתאמה.
משך השהייה במצרים
בכמה מקומות בתנ"ך נמנים הדורות ששהו בגלות מצרים, ומתברר שמדובר בשושלות קצרות. כך בדברי הימים א' ב': יהודה שיורד למצרים מוליד את פרץ שמוליד את "חצרון" שמוליד את "רם" שמוליד את "עמינדב" שמוליד את "נחשון", שהיה נשיא שבט יהודה במדבר. קשה מאוד להניח שחמשת הדורות, מיהודה ועד נחשון, נמשכו 430 שנה כפי שכתוב בתורה. ואכן כבר תרגום השבעים ומדרש סדר עולם רבה פירשו שהמספר 430 אינו מתייחס רק למשך ישיבת בני ישראל במצרים, והרש"ר הירש ביסס פרשנות זו על לשונם החריגה של הכתובים. עם זאת, ריבוי של 70 צאצאי יעקב בתוספת נשותיהם, לעם הכולל 600 אלף גברים בתוספת נשים וטף, תוך 210 שנים (משך הישיבה במצרים לפי פרשנות חז"ל) אינו אפשרי בצורה טבעית[24], ואכן המקרא מציג אותו כריבוי עצום ויוצא דופן. כמו כן היו שהציעו (כגון שד"ל) שהשושלת של נחשון נכתבה בצורה מקוצרת. פירושים אלו מקשים על ראיית הסיפור כמקור היסטורי מדויק וברור.
כימות היוצאים בשש מאות אלף איש
רבים החוקרים אשר אינם מקבלים כפשוטה את העדות המקראית בדבר יציאתם של שש מאות אלף גברים (דהיינו, כ-2–3 מיליון אנשים כולל הנשים והטף) ממצרים, בין השאר בשל היעדר ממצאים ושרידים למסע רב-שנים של אוכלוסייה כה גדולה במדבר סיני. על כן שיערו חלק מהחוקרים שמדובר, שוב, במספר טיפולוגי. הוצע[דרוש מקור][דרושה הבהרה] למשל שהמילה "אלף" מייצגת יחידה צבאית, וכי "אלף איש" מייצגים גדוד, לכן נמסר שיצאו 600 גדודים (כאשר גם מספר זה נחשב "עגול" במזרח הקדום, ולא בהכרח מדויק). אחרים שיערו שפירושה של המילה "אלף" בהקשר זה היה בתחילה "משפחה" - דהיינו, יצאו 600 משפחות בסך הכול. לפי פירוש זה למשל ״תִּשְׁעָ֧ה וַחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁלֹ֥שׁ מֵאֽוֹת״ פירושו 95 משפחות ושליש המשפחה.
אחד העם בחר בדרך ייחודית להתמודד עם הביקורת על סיפור יציאת מצרים. במסתו "משה" הוא מבדיל בין אמת ארכאולוגית - אירועים שהתרחשו בהיסטוריה; לבין אמת היסטורית - אירועים הנתפסים כאמת אף אם הם מיתוס. הוא טען כי אף אם משה לא היה קיים וסיפורו לא התקיים מבחינה מדעית ארכאולוגית, הרי שעובדת קיומו של משה כ"אמת היסטורית" אינה מוטלת בספק. מכיוון שאמיתות היסטוריות, גם אם הן מיתוסים, הן אלו שמעצבות את המציאות, שאלת האמת הארכאולוגית היא בעלת משקל קטן.
- יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974.
- יאיר הופמן (עורך), הערך: "יציאת מצרים", האנציקלופדיה הישראלית לתנ"ך, גבעתיים: הוצאת מסדה, 1988, עמ' 324–327.
- שמואל א לוינשטם, מסורת יציאת מצרים בהשתלשלותה, הוצאת מאגנס תשמ"ז
- פנינה גלפז-פלר, "יציאת מצרים - מציאות או דמיון" הוצאת שוקן, 2002
- James K. Hoffmeier, Israel in Egypt: The Evidence for the Authenticity of the Exodus Tradition ,New York: Oxford University Press, 1997
מאתר "מקראנט"
- שמואל ייבין, יציאת מצרים, באתר "מקראנט"
- אברהם מלמט, יציאת מצרים: מקבילות מצריות, באתר "מקראנט"
- מנחם הרן, השגות גאוגרפיות משתנות ומצע אחד - ניתוח יציאת מצרים על פי תורת התעודות, באתר "מקראנט"
- מיכאל הלצר, מבוא לספר שמות: ההיבט ההיסטורי - כניסת שמיים מערביים למצרים, באתר "מקראנט"
- בוסתנאי עודד, מבוא לספר שמות: ישראל במצרים - הרקע ההיסטורי, באתר "מקראנט"
- עמוס פריש, התייחסות ליציאת מצרים בראשיתו של ספר מלכים, באתר "מקראנט"
- ידין רומן, אחד עשר יום מחורב, באתר "מקראנט"
- ידין רומן, למלך יש כתר - ריאיון עם פרופ' עמיחי מזר, הסבור שבכל סיפור מקראי "יש יותר משמץ של אמת", באתר "מקראנט"
- יהודה קפלן ואריאלה רונס-צפריר, רעמסס השני - המלך אשר לא ידע את ה', באתר "מקראנט"
מאתר "דעת"
- יהודה אליצור, יציאת מצרים לאור ההיסטוריה, באתר "דעת"
- דניאל משה לוי ויוסף רוטשטיין, התנ"ך והארכאולוגיה - מסורת מול מדע, באתר "דעת"
- שמואל אברמסקי, עבדות ישראל במצרים, באתר "דעת"
- פנחס ארצי, הרקע לעבדות בני ישראל במצרים, מתוך כתב העת "מחניים", באתר "דעת"
- אב' נ' פולק, ארץ גושן, באתר "דעת"
- מאיר גרובר, הריבוי המופלג של בני ישראל במצרים, מתוך "בית מקרא", באתר "דעת"
- יהושפט נבו, כתובות מספרות, על פפירוס ליידן 348 ועל אסטלת מרנפתח, מתוך כתב העת "שמעתין", באתר "דעת"
אחרים
- בלדד השוחי, האם ההגדה היא אגדה?, באתר ערוץ עשר
- אחד העם, משה - באתר פרויקט בן-יהודה
- יציאת מצרים, הייתה או לא הייתה?, באתר של חופש - עמותה לחופש מדת
- גליליאו - יאיר הופמן, יציאת מצרים – היתה או לא היתה, באתר "הידען", 1 באפריל 2015
- הסרט "פיענוח יציאת מצרים" מאת שמחה יעקובוביץ', קנדה 2006
- המאמר: "יציאת מצרים באריכאולוגיה", באתר אמת מארץ, מאת אברהם גולדשטיין
- עמיחי בנעט, זמנם של יציאת מצרים והכניסה לארץ ישראל, מוגשת לד"ר יואל אליצור, מכללת הרצוג
- יוסי ברכיה, משך שהיית בני ישראל במצרים – עיון בגישת שד"ל (אורכב 15.04.2009 בארכיון Wayback Machine), היחידה ללימודי יסוד ביהדות, מספר 794, פרשת בא, תשס"ט, אוניברסיטת בר-אילן
- רבקה שפק ליסק, האם סיפור יציאת מצרים התרחש במציאות או שהוא המצאה מאוחרת באתר e-mago
- זאב גלילי, "יציאת מצרים זה לא מה שחשבתם", באתר "היגיון בשיגעון"
פרק 30 – דברי הימים: דבר אל בני ישראל ויסעו – על יציאת מצרים בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס
יגאל בן-נון, לא יצאנו ממצרים, באתר הארץ, 27 במרץ 2018- איתמר גרינולד, על יציאת מצרים שקדמה ב-30 שנה ליציאת מצרים הרשמית, באתר הארץ, 24 במרץ 2021
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
