Loading AI tools
היסטוריון ישראלי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יצחק ארד (11 בנובמבר 1926 – 6 במאי 2021)[1] היה לוחם במחתרת כנגד הנאצים, איש הפלמ"ח, קצין בדרגת תת-אלוף בצה"ל, היסטוריון ויושב ראש הנהלת יד ושם במשך שנים רבות. נודע במיוחד בשל פעילותו בהנצחת זכר השואה.
 | |
| ארד, 2016 | |
| לידה |
11 בנובמבר 1926 שווינציאן, פולין (כיום ליטא)  |
|---|---|
| פטירה |
6 במאי 2021 (בגיל 94) |
| ענף מדעי | היסטוריה |
| מקום קבורה |
עינת |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת תל אביב |
| מנחה לדוקטורט |
דניאל קארפי |
| מוסדות | |
| תרומות עיקריות | |
| חקר והנצחת השואה | |
  | |
יצחק ארד נולד בשם יצחק רודניצקי בעיירה שווינציאן בפולין (כיום נמצאת העיירה בליטא) ושם גדל. אביו היה חזן ושר בילדותו בבית הכנסת.
למד בבתי ספר תרבות ויבנה בפולין ובצעירותו היה שייך לתנועת "הנוער הציוני". וורשה בה למד בבית ספר תיכון תחכמוני. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש ורשה בידי הנאצים החליטו הוריו שעדיף לשלוח את ילדיהם חזרה לליטא. בדצמבר 1939 גנבו רחל ויצחק את הגבול ושבו למשפחה בשוויינציאן שבליטא. ביוני 1941, בעקבות מבצע ברברוסה, מצא את עצמו שוב תחת הכיבוש הגרמני. הוא נמלט מאקציה ראשונה ואחר כך עבר, כמו שאר היהודים, לתחומי הגטו בעיר. בהמשך הוא הועסק על ידי הגרמנים במיון נשק שלל סובייטי וארגן קבוצה מחתרתית שגנבה נשק ממחסני הצבא הגרמני. בפברואר 1943 ברחו חברי הקבוצה אל יער נארוץ' והצטרפו ליחידת פרטיזנים סובייטית על שם צ'פאייב באזור וילנה[2], ובהמשך עבר ליחידה של פרטיזנים ליטאים בגדוד של בריגדת מרקוב. היחידה אליה הצטרף הייתה לא יהודית, וארד התמודד עם האנטישמיות של חבריו לנשק. פרט לחדירה לגטו וילנה באפריל 1943 על מנת להיפגש עם מנהיג המחתרת, אבא קובנר, שהה ארד עם הפרטיזנים עד שחרור האזור על ידי הצבא האדום, כשהוא לוחם כנגד הנאצים ומשתפי הפעולה עמם בבלארוס, תוך שהוא נושא את הכינוי המחתרתי "טולקה", שליווה אותו גם בשנים שלאחר מכן. בעקבות פעילותו ארד עוטר באות הפרטיזן דרגה א'. בהמשך התגייס ארד לצבא האדום ונלחם בשורותיו עד תום המלחמה, עת עזב את ליטא ועבר עם הבריחה לאיטליה[3].
בדצמבר 1945 עלה ארד לארץ ישראל במסגרת תנועת ההעפלה, באוניית המעפילים "חנה סנש", והתגורר כדייר משנה אצל המלחין יהודה שרת בקיבוץ יגור. בתחילת שנת 1946 התגייס לקורס טיס של הפלמ"ח וקיבל רישיון טיס בריטי. במקביל הוא הדריך מניסיונו כפרטיזן בקורס קציני חבלה של הפלמ"ח באשדות ובאפיקים. הוא שירת כטייס בתחילת מלחמת העצמאות ובין השאר טס לגוש עציון לאחר ששיירת נבי דניאל הותקפה. הוא היה אמור לצאת לקורס טיס על מטוסי מסרשמיט בצ'כוסלובקיה, אולם לאחר שהתברר כי הוא עיוור צבעים הוא עבר להיות קצין החבלה של חיים לסקוב במבצע נחשון. עם הגדוד החמישי של הפלמ"ח לחם בקרבות בירושלים ולקראת סוף המלחמה השתתף במבצע חורב. בהפוגה בין הקרבות, ביוני 1948, נשא לאישה את חברתו מיכל לבית פינקלשטיין, בת מושב ירקונה, שהכיר במהלך המלחמה.
לאחר המלחמה הוצב תחילה כמפקד פלוגה בחטיבה 7 ולאחר מכן כמפקד גדוד 9. התקדם בסולם הדרגות והתפקידים בחיל השריון והשתלם בבית ספר לפיקוד ומטה. לאחר מבצע סיני נקרא לקבל את הפיקוד על גדוד טנקים 227 M4 שרמן שמפקדו, סא"ל זיוי צפרירי, נפל בקרב רפיח.[4] שימש מ"מ קצין שריון ראשי, קצין אג"ם של גייסות השריון, סגן מפקד חטיבה, מדריך במכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה, ראש מה"ד אימונים. בזמן מלחמת ששת הימים שהה בלימודים והיה ללא תפקיד צבאי מוגדר, אך סייע ליצחק חופי בעבודתו כמפקד מחלקת המבצעים במטכ"ל. אחרי המלחמה שימש ראש מטה אוגדת מילואים. הוא עשה תואר ראשון בהיסטוריה ומדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ותואר שני בנושא השואה[3] אותו קיבל ביוני 1968[5].
ביולי 1968[6] נתמנה לקצין חינוך ראשי, ובכך היה הראשון שהגיע לתפקיד זה מפיקוד ביחידות שדה. בתפקידו התמודד עם המציאות החדשה של המצאות חיילים הרחק ממקומות מגוריהם בעקבות מלחמת ששת הימים והוא נתן עדיפות לדאגה לחינוך ובידור לחיילים קרביים[7] ולהסברת עמדת ישראל לחיילים העומדים בחזית, תוך הדגשה שהסכסוך הישראלי-ערבי אינו תוצאה של מלחמת ששת הימים אלא מקורו 50 שנה קודם לכן[8]. בעקבות פנייתו של יגאל אלון אליו לקחת את ניהול יד ושם לידיו, פרש ארד מצה"ל ב-1972 בדרגת תת-אלוף, אך שב לשירות בן שלושה חודשים במהלך מלחמת יום הכיפורים והיה אחראי לאימון לוחמי שריון לפני צאתם לחזית.
ארד שימש כיושב ראש הנהלת יד ושם בין השנים 1972 ל-1993. גם לאחר פרישתו המשיך לעסוק בענייני המוסד, תוך שהוא נותן ייעוץ ותמיכה אקדמית. מקביל לתפקידו ביד ושם עשה בבית הספר למדעי היהדות על שם חיים רוזנברג שבאוניברסיטת תל אביב את הדוקטורט שלו בנושא "שואת יהודי וילנה ומאבקם נוכח הכליון". את הדוקטורט, אותו קיבל בשנת תשל"ד 1974 עשה תחת הנחייתו של פרופסור דניאל קארפי. שימש גם כמרצה על היסטוריה יהודית שם.
הוא חקר את מלחמת העולם השנייה ואת השואה, ופרסם ספרים רבים בנושאי השואה, הן כסופר והן כעורך. בין המפעלים החשובים שבהם השתתף, הוצאת האנציקלופדיה של השואה, מחקר מקיף בחמישה כרכים, שיצא לאור בשנת 1990.
בשנת 2004 העניק מוסד יד ושם לארד את "פרס הזיכרון על שם יעקב בוכמן" המוענק מדי שנה לסופרים, אמנים וחוקרים העוסקים בהנצחת השואה. ארד זכה בפרס על ספרו "תולדות השואה - ברית המועצות והשטחים המסופחים".
ב-6 במאי 2021 ארד נפטר בגיל 94, ונקבר בבית הקברות בקיבוץ עינת, לצד אשתו מיכל.
היה נשוי למיכל (1927 - 2015) ולשניים נולדו שני בנים ובת. לבני הזוג 11 נכדים והתגוררו ברמת השרון. נכדתו, עדי, התנדבה לשירות בצה"ל ומשמשת כאישה הראשונה בתפקיד ראש מדור ניווטים ביחידת מגלן.
בשנת 2008 ביוזמת ארווידאס אנושאוסקאס החלו משטרת ליטא והתובע הכללי של ליטא בחקירה נגד ארד[9]"בחשד למעורבותו ברצח אזרחים ליטאים במסגרת פעילותו כפרטיזן בתקופת השואה... על פי דרישתם של גורמים מהימין הקיצוני". יד ושם הציג זאת כחלק מ"סימפטום מדאיג של שכתוב ההיסטוריה"[10]. לאחר כחצי שנה נסגר התיק.
כמה מן המאמרים שפרסם בכתבי עת שונים:
יצחק ארד, אין ספק — הצהרת נתניהו ור"מ פולין היא עיוות וסילוף, באתר הארץ, 10 ביולי 2018 עופר אדרת, יצחק ארד, לשעבר יו"ר יד ושם וקצין החינוך הראשי, מת בגיל 95, באתר הארץ, 7 במאי 2021מכּתביו:
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
