על האירו אחראים הבנק המרכזי האירופי והבנקים המרכזיים הלאומיים של המדינות החברות. הבנק המרכזי האירופי (שמקום מושבו בפרנקפורט) אחראי בלעדית על המדיניות המוניטרית של האיחוד המוניטרי האירופי, בעוד שהבנקים המרכזיים הלאומיים, הכפופים לבנק המרכזי האירופי, אחראיים על הנפקת השטרות והמטבעות והפצתם ברחבי גוש האירו, ועל תפעול מערכת התשלומים של גוש האירו.
שם המטבע
סכם
פרספקטיבה
בכל המסמכים של האיחוד האירופי שם המטבע הוא Euro, באלפבית לטיני, Ευρώ באלפבית יווני, או Евро באלפבית קירילי. צורת הרבים של שם המטבע לא מוגדרת באופן אחיד, והיא משתנה משפה לשפה. במסמכים אחרים מותר שימוש בשם שונה למטבע, לפי שפת המסמך.
השם "אירו" נגזר מהמילה אירופה, ובכל שפה הוא מבוטא כפי שמבוטאת תחילתה של המילה "אירופה". מכיוון שצורת ההגייה של המילה "אירופה" משתנה ממדינה למדינה, משתנה בהתאם גם צורת ההגייה של שם המטבע.
בגרמנית מבוטא שם המטבע כאוֹירו, באנגלית מבוטא שם המטבע כ"יורו", בספרדית ואיטלקית כ"אֶאוּרו", וביוונית כ"אֶברוֹ", וכו'. יחידת המשנה קרויה אירו־סנט (Euro cent) או בקיצור סנט (cent), אבל ביוונית היא קרויה לפטה (λέπτα). בצרפתית מקובל להשתמש במילה "סַנְטִים" (centime), הן משום שכך נקרא החלק המאה של הפרנק הצרפתי, והן כדי למנוע בלבול, שכן משמעות המילה cent בצרפתית היא "מאה". באיטלקית נקרא הסנט בלשון הדיבור צֶ'נְטֶזִימוֹ (centesimo).
בעברית, שמו הרשמי של המטבע ביחיד וברבים, כפי שקבעה האקדמיה ללשון העברית, הוא "אירו", הנגזר (ונהגה) מתחילת המילה "אירופה".[1]בנק ישראל ורוב העיתונים בעברית נוהגים על־פי הקביעה הזאת.[1] גם הצורה "יורו" ביחיד וברבים, על־פי הגיית שם המטבע באנגלית, מקובלת בלשון הדיבור בישראל.[1]
הקיצור לאירו בכל מדינות אירופה בהן משתמשים באותיות לטיניות הוא EUR, לפי קוד ISO 4217 של המטבע. הקוד הזה חורג מהכללים הקבועים של תקן ISO, על פיו קוד של יחידת מטבע שאינו מטבע לאומי מתחיל ב־X. ביוון ובקפריסין, שאינן משתמשות באלפבית הלטיני, נהוג קיצור שונה בתקשורת המקומית. אין סימון רשמי לסנט.
על השקת ה"אירו" הוחלט במסגרת אמנת מאסטריכט משנת 1992, בה סוכם על איחוד כלכלי ופיננסי שבמסגרתו ייקבע מטבע משותף כחלק מהאיחוד האירופי. כדי להצטרף למטבע המשותף, המדינות החברות אמורות היו לעמוד בקריטריונים מחמירים, דוגמת גירעון תקציבי של פחות מ-3% מהתמ"ג שלהן, יחס חוב של פחות מ-60% מהתמ"ג, אינפלציה נמוכה ושיעורי ריבית קרובים לממוצע האיחוד האירופי. באמנת מאסטריכט, הממלכה המאוחדת ודנמרק קיבלו פטור, לפי בקשתן, ממעבר לשלב האיחוד המוניטרי שהביא להכנסת האירו[4].
השם "אירו" אומץ רשמית במדריד ב-16 בדצמבר1995. מתן שם המטבע החדש מיוחס לבלגי ז'רמן פירלו, מורה לשעבר לצרפתית והיסטוריה, ששלח מכתב עם ההצעה לשם לנשיא הנציבות האירופית דאז, ז'אק סנטר ב-4 באוגוסט 1995. אותה פסגה במדריד גם החליטה על תקופת מעבר בת 3 שנים, מרגע הצמדת שערי החליפין של המטבעות שיומרו ליורו ב-1999 עד להפצת שטרות המטבע החדש ב-2002[4].
ב-29 במרץ1998 הודיעה הנציבות האירופית כי 11 מדינות יהיו הראשונות (מתוך 15 מדינות שהיו חברות באיחוד האירופי באותה עת) בהן יונהג האירו. לגבי מדינות אלה נקבע שהן עומדות בקריטריונים הכלכליים שהוגדרו באמנת מאסטריכט כתנאי סף להחלת המטבע האירופי האחיד[5].
המטבעות הלאומיים הוצמדו לאירו בשער חליפין קבוע ובלתי־משתנה, ולמעשה הם הפסיקו להתקיים כמטבעות עצמאיים. השימוש במטבעות ובשטרות הלאומיים נמשך עד ה־1 בינואר 2002 (המכונה גם "יום ה-€"). ביום זה החל תהליך הוצאת המטבעות והשטרות הלאומיים מהמחזור הכספי והחלפתם במטבעות ובשטרות האירו החדשים, ולאחר תהליך חפיפה של כחודשיים, הפך האירו להיות ההילך החוקי היחיד של גוש האירו.
שערי ההמרה של המטבעות הישנים לאירו מוצגים בטבלה שמשמאל. תאריך קביעת שער החליפין של 11 המטבעות הראשונים היה ב־31 בדצמבר1998. יוון צורפה לגוש האירו מאוחר יותר, והדרכמה היוונית הוצמדה לאירו ב־1 בינואר2001. מטבעות נוספים צורפו במועד מאוחר יותר, ובהם הטולר הסלובני ב־11 ביולי2006, הלירה המלטזית והלירה הקפריסאית ב־10 ביולי2007 והקורונה הסלובקית ב־28 במאי2008.
עם השקתו היה שוויו של אירו אחד 1.17 דולר. בתחילת דרכו הפגין האירו חולשה והגיע עד לשווי של 0.825 דולר (באוקטובר 2000), אך לאחר מכן החל במגמה של התחזקות כלפי הדולר והחל מסוף 2003 הגיע לרמות סביב 1.25 דולר לאירו והתייצב בשנים שלאחר מכן. בשנת 2007 החל המטבע להתחזק שוב, וביולי 2008, ערב פרוץ משבר האשראי העולמי במלוא עוזו, הגיע לשיא של כמעט 1.6 דולר לאירו. ממועד זה החל האירו במסע של החלשות כלפי הדולר, ומדצמבר 2009, עת היה שוויו כ־1.51 דולר לאירו, ועל רקע המשבר בגוש האירו ב-2010, החל שערו להתדרדר עד לרמות של פחות מ־1.2.
המדינות המשתמשות באירו
המשתמשים הנוכחיים
20 המדינות החברות באיחוד האירופי המהוות את גוש האירו (מכונה גם "מרחב האירו" – "eurozone"), ובהן האירו משמש כמטבע היחיד:
4 מדינות אירופיות קטנות, שאינן חברות באיחוד האירופי, חתמו על הסכמים עם האיחוד לפיהם הן רשאיות להשתמש באירו ואף להטביע מטבעות עם צד ייחודי לאותה מדינה: מונקומונקו, סן מרינוסן מרינו, ותיקןקריית הוותיקן ו-אנדורהאנדורה.
2 מדינות באירופה שהנהיגו את האירו באופן חד־צדדי: מונטנגרומונטנגרו ו-קוסובוקוסובו. שהיו חלק מיוגוסלביה והשתמשו בעבר בדינר היוגוסלבי. לשתי המדינות האלה אין רשות להנפיק מטבעות אירו, ואין שיתוף פעולה בינן לבין האיחוד האירופי בנוגע לשימוש באירו.
משתמשים עתידיים
מטבע של מדינה אחת באיחוד האירופי מוצמד לאירו במטרה להחליפו כאשר יעמוד בתנאים המתאימים – הכתר הדני אשר שייך ל-דנמרקדנמרק – אך לא צפוי שיוחלף בעתיד הקרוב.
החברות הוותיקות באיחוד האירופי שלא הצטרפו לגוש האירו הן דנמרקדנמרק ו-שוודיהשוודיה, ולא צפוי כי מדינות אלו תצטרפנה בעתיד הקרוב[8]. הממלכה המאוחדת, שהייתה חברה באיחוד האירופי מהקמתו ועד לפרישתה מהאיחוד האירופי ב-1 בפברואר 2020, נמנעה מלהצטרף לגוש האירו מאז הקמתו ופרישתה עצרה סופית את תהליך השתלבותה בגוש.
מדינות אלו התחייבו לאמץ את האירו כשיעמדו בתנאים הכלכליים הנדרשים על פי אמנת מאסטריכט. בולגריהבולגריה שהצהירה על כוונתה לבצע את המעבר בתחילת שנת 2025 ו-רומניהרומניה שהודיעה על כוונתה לעשות זאת עד תחילת 2026.
חברות נוספות באיחוד האירופי שאינן חלק מגוש האירו ואין להן לפי שעה תאריך יעד קונקרטי להחלפת המטבע הלאומי שלהן הן שלוש מתוך עשר המדינות שהצטרפו לאיחוד האירופי ב־1 במאי2004: הונגריההונגריה, פוליןפולין ו-צ'כיהצ'כיה.
מטבעות
אירו הוא יחידת המטבע העיקרית. יחידת המשנה היא סנט. מאה סנטים מהווים אירו אחד.
מטבעות האירו מוטבעים בערכים של 1 סנט, 2 סנטים[2], 5 סנטים, 10 סנטים, 20 סנטים, 50 סנטים, 1 אירו ו־2 אירו. למטבעות האירו צד אחד המשותף לכל מדינות גוש האירו, ואילו הצד השני שונה ממדינה למדינה ומותאם למורשת המקומית. עם זאת, המטבעות נחשבים הילך חוקי בכל גוש האירו, ללא תלות בהטבעה על הצד הלאומי של המטבע. לארבע מדינות בגוש האירו שאינן חברות באיחוד (מונקו, סן מרינו, אנדורה וקריית הוותיקן) יש זכות להטביע מטבעות עם הצד הייחודי להן.
הצד האחורי של מטבעות 2 אירו משמש את המדינות השונות, בנוסף לעיצוב הרגיל, גם לציון אירועים לאומיים מיוחדים. כל מדינה זכאית להטביע פעם בשנה מטבעות 2 אירו עם צד אחורי מיוחד לציון אירועים אלו.
כמו כן מוטבעים מטבעות לאספנים, שאינם מיועדים לשימוש יום־יומי ואינם מהווים הילך חוקי מחוץ למדינה בה הוטבעו.
שטרות האירו אחידים בכל המדינות החברות בגוש האירו, והם מודפסים בערכים של 5, 10, 20, 50, 100, 200, ו־500 אירו. אף שכל השטרות חוקיים בכל מדינות האיחוד, מועט מאוד השימוש היום יומי בשטר של 200 אירו, כי שוויו רב מכדי שיבוא לשימוש רגיל בחיי המסחר, ובשטר ה-500 אירו שהוא נדיר ביותר, ובעלי חנויות רבים מסרבים לקבלו כתשלום הן משום שקשה לתת עודף ללקוח מסכום גדול זה והן משום החשש שהוא שטר מזויף ועסקים רבים אינם מוכנים לקחת סיכון בסכום גדול שכזה. השטר הפופולרי ביותר הוא שטר ה-50 אירו, והוא משמש גם כעדיפות ראשונה בכספומטים למשיכת מזומנים.
על השטרות מודפסים איורים של גשרים ושערים בדויים, לפי סגנונות אדריכליים שונים, כדי לא לקשר אותם למדינות מסוימות.
בפינלנד ובהולנד לא נעשה שימוש במטבעות 1 ו־2 סנט כיוון שהטיפול בערכים קטנים אלו נחשב ללא כדאי מבחינה כלכלית. עם זאת, גם במדינות אלו המטבעות נחשבים להילך חוקי
בנוסף לכל אלה, יש קבוצה של מדינות באפריקה שהיו בעבר מושבות צרפתיות ואשר נהגו להצמיד את המטבעות שלהן (פרנק CFA) לפרנק הצרפתי הצמדה מלאה. כיום הן מצמידות את מטבעותיהן לאירו.
הממלכה המאוחדת ודנמרק הצטרפו לאמנת מאסטריכט אחרי שהוסכם כי הן אינן מחויבות להצטרף לאירו. שוודיהשוודיה מחויבת רשמית להצטרף, אך בשל משאל עם שנערך ב־14 בספטמבר2003 בו התנגדו רוב אזרחיה להצטרפות לאירו היא נמנעת מהצטרפות. ההימנעות מתבטאת בכך שהיא איננה מצטרפת למנגנון החליפין ERM-II, שהוא אחד מהקריטריונים הכלכליים לקבלה לאירו. הקרונה הדנית הייתה צמודה למארק הגרמני, וכעת היא צמודה לאירו, כך שלהימנעותה של דנמרק מהצטרפות לגוש האירו משמעות סמלית בעיקר.