Loading AI tools
שיטות טיפול שיחתי המשלב סמים פסיכדליים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טיפול נתמך חומרים פסיכדליים (לעיתים: טיפול בסיוע חומרים פסיכדליים, טיפול משולב חומרים פסיכדליים), מתייחס לשיטות טיפול בשיח המשלבות סמים פסיכדליים, בעיקר בפסיכותרפיה, המשמשים כמזרזי חוויות נפשיות, שבכוחן לסייע להגמיש מחסומים פסיכולוגיים.[1]
| ערך ללא מקורות | |
סמים פסיכדליים הם סמים פסיכואקטיביים, שפעולתם העיקרית היא שינוי ההכרה, התודעה ותהליכי החשיבה. בניגוד לתרופות פסיכיאטריות אחרות, אין זה החומר הכימי שגורם לאפקט התרפויטי אלא החוויה הרגשית שהמטופל חווה תחת השפעת הסם.
סמים פסיכדליים הם קבוצה גדולה של סמים טבעיים וסינתטיים עם מגוון רחב של מבנים כימיים. הידועים שבהם, מסקלין (שנגזר מקקטוס פיוטה) פסילוסיבין (חומר הנמצא באופן טבעי בפטריות פסילוסיבין), קטמין, LSD, MDMA, וDMT (טריפטמין שנוצר באופן טבעי בצמחים רבים)[2] ונמצא גם במרתח האיוואסקה.[3] המאפיין הכימי הנפוץ של סמים אלו הוא בעל המבנה אינדול שנמצא בסרטונין. הסרטונין מציע מנגנון ספציפי לסמים אלו ובכך הם משפיעים על כל מערכת הסרטונין.[4]
המילה "פסיכדלי" הומצאה על ידי הפסיכיאטר המפרי אוסמונד במהלך התכתבותו עם הסופר אלדוס האקסלי בשנת 1956. אוסמונד הציג את המילה לתיאור סמים מסוג זה, מכיוון שמעולם לא הייתה בשימוש לפני כן, ולכן לא נקשרה לאסוציאציות אחרות, מלבד חוויית הסם; משתמשים נלהבים בשנות ה-60 אימצו את המילה "פסיכדלי" כאשר תיארו את החוויות שלהם כ"חוויה שאפשרה להם להתבונן לתוך הנפש, התודעה של עצמם".[5]
המילה נגזרת מהשורשים היוונים שפירושם "mind manifesting" - "תודעה/ נפש נחשפת" והכוונה שסמים פסיכדליים הם בעלי יכולת פיתוח פוטנציאל שאינו נמצא בשימוש במוח האנושי. לאחר שהמושג קיבל משמעות שלילית במהלך שנות השישים והסמים הפסיכדליים הוצאו אל מחוץ לחוק, משתמשים אנשי הרפואה במונח הלוצינוגנים, שמשמעותו "גורמי הזיות", לתיאור סמים אלו.[6]
ישנם שני אלמנטים חשובים בטיפול עם סם פסיכדלי, ה-SET שהכוונה היא לציפיות של המטופל, ו-SETTING - הסביבה שבה הסם נלקח. פיתוח קשר אמין וחזק בין המטפל ולמטופל הוא דבר הכרחי. הסביבה הפיזית צריכה להיות בטוחה ונוחה.[7]
המטופל נשאר לפחות ללילה אחד לאחר קבלת הטיפול. אם הוא נמצא במצב כשיר הוא רשאי להשתחרר לביתו ביום שלמחרת. בזמן נטילת הסם בטיפול, המטפלים הם בלתי-סמכותיים והם תומכים בחקר החוויה הפנימית של המטופל. המטופלים משתתפים במפגשי פסיכותרפיה לפני הטיפול עם נטילת הסם על מנת להכין אותם לכך ולאחר מכן כדי לעזור להם לשלב את חוויותיהם עם הסם.[8]
לסמים פסיכדליים יכולות להיות תופעות לוואי שגורמות לחרדה, פרנויה, בהלה, מצוקה נפשית והתקפי פסיכוזה שעלולים להתמשך מספר ימים עד סוף החיים. לכן, השימוש בהם לא מומלץ באופן עצמאי, אלא רק כאשר האדם נמצא בסביבה טיפולית משגיחה.[9]
במשך אלפי שנים, נתפסו צמחים פסיכדליים כקדושים בעיניי תרבויות לא מערביות ומזוהים עם היכולת לגרום לשינויים בתודעה, במחשבה, במצבי רוח ובתפיסה - שינויים אשר בני אדם חווים רק לעיתים נדירות. גם בימינו אנו, ניתן לראות את שימושם ברחבי העולם, בתרבויות שונות וכחלק מטקסים דתיים ורוחנים שמתנהלים בדרך כלל על ידי שמאנים.[10]
המחקר המדעי הראשון של ההשפעה של הלוצינוגניים נערך על ידי הנוירופיזיולוג היינריך קלוור (אנ') בשנות העשרים של המאה הקודמת. בספרו "הצמח האלוהי וההשפעותיו הפסיכולוגיות" משנת 1928, הוא קבע כי לא ניתן להטיל ספק בחשיבותו של "הצמח האלוהי" (הפיוטה) למחקר הפסיכולוגי והוא יכול לסייע בהבנת החשיבה של סכיזופרנים. אף על פי שעוד כמה פסיכולוגים הלכו בעקבות עבודתו של קלוור, זו לא נחשבה התפתחות חשובה מבחינת הפסיכיאטריה הרגילה. כך עד 1948 כאשר הפסיכיאטר המפרי אוסמונד, טען כי אם סכיזופרניה הייתה בעיקר הפרעה בתפיסה, אז תרופות ששינו את התפיסה, כמו הלוצינוגנים, יכולות להוביל את הדרך למציאת פתרון. אוסמונד, שבמהלך העשור שבא לאחר מכן, ביצע את ניסויי ה-LSD הגדולים בעולם, הצליח לקדם את הטיפול בהלוצינוגנים ועבודתו עדיין נחשבת חדשנית בתחום המחקר הפסיכדלי.[11]
במהלך שנות ה-50, התחילו לחקור את הסמים הפסיכדלים בעולם המערבי ובמשך כמעט שני עשורים, מדענים חקרו את השימושים הטיפוליים של סמי הזיה, כגון: LSD, פסילוסיבין ומסקלין, שסופקו על ידי יצרנים גדולים כמו SANDOZ. מספר גדול של מאמרים קליניים וכמה עשרות ספרים על טיפול פסיכדלי פורסמו. הפרסומים עסקו לרוב במגוון רחב של בעיות הכוללות אלכוהוליזם, אוטיזם, נוירוזה כפייתית, סוציופתיה ושימשו כמקלים במחלות סופניות.
בסוף שנות ה-60, הממשלה האמריקאית נקטה בצעדים על מנת לאסור כל צריכה של סמים פסיכדליים על ידי האדם, מה שגרם להקפאה בתחום המחקר והטיפול. עד 1970, כל הניסויים בבני האדם נעצרו, כאשר ה-FDA סיווג את הסמים ההלוצוגנים כ-SCHEDULE I SUBSTANCES, קטגוריית השימוש המגבילה ביותר, כאשר הסמים הרשומים בה נחשבים בעלי פוטנציאל גבוה לשימוש לרעה ואין להם שימוש רפואי.
במשך עשרות השנים האחרונות סגל של אקדמאים וחוקרים התעקשו ודחפו את הממשל הפדרלי לחדש מחקרים על סמי ההזיה בבני אדם. ההתעקשות השתלמה, וה-FDA החל לאשר מחקרים בתחום זה, באופן מוגבל, בשנות ה-90 וביתר שאת בשנות האלפיים. החלטה זו גרמה לפריצת דרך בחידוש המחקר והטיפול בעזרת חומרים פסיכדליים תוך מטרה להשגת בריאות גופנית ונפשית טובה יותר בעזרתם [12] .
העיתונאי והסופר, מייקל פולן, הביא את הפוטנציאל של תרופות אלו לקדמת הבמה בספרו רב המכר "איך לשנות את דעתך" (2018).[13] למרות שהפופולריות של הטיפולים הפסיכדליים הולכת וגוברת הם עדיין אינם חוקיים ברוב מדינות העולם והם ניתנים לעיתים באישור רק כטיפולי חמלה (בישראל ניתנו טיפולים כאלה ב-MDMA) או לצורכי מחקר.[14] הפוטנציאל הטיפולי העצום שלהם מפתה רבים (בעיקר בארצות הברית) להשתמש בתרופות פסיכדליות במחתרת, מבלי להמתין ללגליזציה.[15]
טיפול פסיכדלי כרוך בשימוש במינון גדול של הסם בפגישה. מקורו בקנדה ב-1953, הוא הומצא על ידי אלפרד מתיו האברד (אנ'), ובזכות המפרי אוסמנד זכה לפופולריות. הוא נחשב למועיל ברפורמת אלכוהוליסטים ופושעים, וגם בשיפור חייהם של אנשים נורמטיביים. הבסיס התאורטי של טיפול פסיכדלי מפותח למדי. הרעיון המרכזי הוא שחוויה אחת עוצמתית מייצרת שינוי דרסטי וקבוע באופן שאדם רואה את עצמו ואת העולם כאחד. ההנחה היא שאם אירוע טראומטי אחד יכול לעצב את חיים, אירוע טיפולי אחד יכול לעצב אותו מחדש.
טיפול פסיכדלי פופולרי בעיקר בצפון אמריקה.
טיפול פסיכוליטיק (התרופפות המוח) כרוך בנתינת מינונים קטנים יחסית של הסם במספר פגישות, ניתן בעיקר בהפרעות פסיכוסומטיות או נוירוטיות. בטיפול זה, ניתנים מינונים מתונים של סמים פסיכדליים, על מנת לסייע בפסיכותרפיה פסיכואנליטית אוריינטציית על ידי חשיפת השורשים הלא מודעים של הפרעות נוירוטיות. ייתכן שיתקיימו עשרות מפגשים עם נטילת הסם שיתפרסו על פני שנים אך ברוב המקרים תקופת הטיפולים היא קצרה יותר.[9]
הטיפול בדרך כלל לא מומלץ למטופלים עם אגו חלש, פסיביים, תלויים ולא בוגרים.
ערך מורחב – LSDLSD סם חצי מלאכותי אשר סונתז לראשונה ב-16 בנובמבר 1938 על ידי הכימאי השווייצרי ד"ר אלברט הופמן במעבדות סנדוז בבזל.[דרוש מקור] הסם LSD הפך במהרה לכלי טיפול פסיכואקטיבי ונראה היה כי צפויה לו הצלחה רבה. בשנת 1967 חוקר בשם מאסצ'ר סיכם 42 מאמרים על טיפול בעזרת סמים פסיכדליים (בעיקר LSD) שנעשו בין 1953 ל-1965. 68% מהמקרים תוארו כחמורים וכרונים, ורוב השאר תוארו כחמורים. האבחנות כללו נוירוזת חרדה, דיכאון, הפרעה טֵירדונית כפייתית, אישיות גבולית, תסמונת היסטרית ואלכוהוליזם; הממוצע של טיפול היה 4 וחצי חודשים עם ממוצע של 14.5 מפגשים עם סמים פסיכדליים. שיעור הצלחה (השתפר או מאוד השתפר) היה גבוה כ-70% לנוירוזת חרדה; 62% לתגובות דיכאוניות ו-42% להפרעה טורדנית-כפייתית.[דרוש מקור] 15 מחקרים כללו מעקבים, שהתקיימו בממוצע שנתיים לאחר טיפול. באותו הזמן 62% מהמקרים המוצלחים היו זהים או טובים יותר ו-35% היו מעט גרועים יותר לאחר הטיפול;רק כמה מהמטופלים חזרו לסורם. מאסצ'ר דן בבעיה של הערכת הנתונים של מחקרים אלו; הוא הגיע למסקנה שקיים יתרון בטיפול עם סמים פסיכידלים על פני פסיכותרפיה פסיכואנליטית בכך שיחסי זמן בטיפול קצרים וקיימת אפשרות לטיפול במקרים קשים.
בשנת 2014 בדקה ההתאחדות הרב-תחומית ללימודים פסיכדליים 12 נבדקים שסובלים מחרדה עקב מחלות מסכנות חיים. המטופלים עברו טיפול פסיכותרפיה במשך 3 חודשים שכלל 2 טיפולים עם לקיחת LSD. התוצאות של המחקר הראו שאף אחד מהמטופלים לא סבל מתופעות לוואי מתמשכות. התוצאות המשמעותיות, שנמדדו אחרי תקופה של 12 חודשים, היו שהמשתתפים דיווחו באופן עקבי על חוויות תובנה, מזככות ובין-אישיות, שמלווה בירידה בחרדה (77.8%) ועלייה באיכות החיים (66.7%). החוויות שנוצרו אצל המטופלים הובילו לארגון מחדש של האמון הרגשי, הבנת מצבים, הרגלים והשקפת העולם.[16]
מחקרים קודמים דיווחו על הצלחה מסחררת: כחמישים אחוזים אלכוהוליסטים כרוניים שטופלו במינון יחיד גבוה של LSD התאוששו והיו פיכחים במשך שנה או שנתיים לפחות. עם הזמן הבינו ש-LSD, כתוסף לטיפול רגיל, יכול להיות שימושי לחלק מהאלכוהוליסטים, אך הוא איננו אמין לטיפול באלכוהוליסטים כרוניים, גם אם הוא ניתן בשילוב עם שיטות טיפוליות אחרות.[17]
לפני 1960, כאשר אושרו מחקרים עם LSD על ילדים סכיזופרנים עם אוטיזם, חוקרת בשם בנדר ועמיתיה עשו את העבודה המקיפה ביותר בתחום זה. הם נתנו LSD ל-89 ילדים בטווח גילים 6–15. התוצאות היו: שיפור בעיכול ובשינה, ציונים גבוהים יותר במבחנים, בבגרות חברתית ואינטליגנציה, רמת חרדה נמוכה יותר, הבנה משופרת של דיבור, הגברת תגובה רגשית למבוגרים והפחתה בהתנהגויות כמו התנדנדיות וחבטות הראש; לעיתים קרובות בוטל הצורך בתרופות נגד דיכאון ותרופות הרגעה. עם זאת, לא חל שינוי בדיבור אצל ילדים אוטיסטים אילמים. מחקר זה היה חסר בקרה וניתוח סטטיסטי. התוצאות שהתקבלו ממחקרים שנעשו אחריו היו שנויות במחלוקת.[דרוש מקור]
ערך מורחב – MDMAMDMA הוא סם פסיכואקטיבי סינתטי סונתז לראשונה ב-1912 על ידי חברת התרופות הגרמנית מרק. MDMA הובא לידיעת הציבור לראשונה על ידי ד"ר אלכסנדר שולגין בשנות ה-70, שהמליץ על התרופה עבור טיפולים פסיכותרפיים. הוא האמין ש-MDMA אפשר למשתמשים לקלוט את העולם בבירור ולכן קרא לסם "Window" (חלון).[18] השימוש ב-MDMA היה נפוץ במיוחד בארצות הברית בקרב פסיכיאטרים עד אמצע שנות ה-80 כאמצעי טיפול בסוגים שונים של הפרעות פסיכיאטריות, ביניהן הפרעות דחק פוסט-טראומטיות, בהן נצפו קשרי אמון חיוביים בין המטפל והמטופל (יצירת קשרים כזו היא לרב קשה עבור הסובלים מההפרעה). בשנת 1984, מספר פסיכותרפיסטים, פסיכיאטרים, וחוקרים התנגדו לשינוי סיווג הסם.[19] טיפולים בעזרת MDMA הופסקו לאחר שהסם הוצא מחוץ לחוק.
בשנת 2008 בארצות הברית הושלם המחקר הראשון, שמומן על ידי ההתאחדות הרב-תחומית ללימודים פסיכדליים, בטיפול בהפרעת דחק פוסט טראומטית (Post-traumatic Stress Disorder - PTSD) שנגרמה עקב התעללות מינית, פשעים או מלחמה. התוצאות היו ש-83% מהמטופלים כבר לא עמדו בקריטריונים של PTSD. אחרי מעקב טווח ארוך של מטופלים אלו, גילו שהיתרונות הכללים נשמרו בממוצע 3.8 שנים.[20]
בשנת 2011 בשווייץ, מחקר שמומן על ידי ארגון ההתאחדות הרב-תחומית ללימודים פסיכדליים בטיפול בהפרעת דחק פוסט טראומטית הפיק את אותה מסקנה כמו המחקר הקודם: "פסיכותרפיה בסיוע MDMA נמצאה להיות בעלת השפעה גדולה על הפרעת דחק פוסט-טראומטית".[21]
ערך מורחב – פסילוציביןפסילוסיבין הוא חומר הזייתי פעיל הנמצא מלמעלה ממאה מינים של פטריות הגדלות בעולם. לפטריות פסילוסיבין קיימות היסטוריה ארוכה בשימוש פולחני ורוחני. בשנת 1955 גורדון וואסון ואשתו גילו מחדש את הפטריות כאשר הם השתתפו בטקס פולחני. וואסון כתב על חוויותיו במאמר במגזין "Life" ב-1957, וכך הפיץ את הידע על הפטריות. בשנת 1958, אלברט הופמן הצליח לבודד ולסנטז את הפסילוסיבין מהפטריות הפסיכואקטיביות.
משתמשים חווים לעיתים קרובות אפקטים חזותיים כמו התעצמות צבעים, עיוות של צורות ותזוזה באובייקטים נייחים. עיוות של צלילים ושינויים בתחושה של זמן ומקום גם נפוץ. תפיסות חושיות לעיתים מתמזגות. תגובות רגשיות תחת ההשפעה יכולות לפעול מסולם חיובי לשלילי. יש המתארים את חוויית הפטריות כמסע חזון, חוויה דתית או רוחנית שמקנה להם תובנות. ההשפעות נמשכות בין 4–6 שעות.[22]
פסילוסיבין היה נושא למחקר רפואי מאז 1960, כאשר לירי ואלפרט הריצו את פרויקט הפסילוסיבין בהרווארד שכלל מספר מחקרים על טיפול בהפרעות אישיות וכיצד ניתן להרחיב בכלליות את הטיפול הפסיכולוגי.[23][24]
מאז שנות ה-2000, התחדשו מחקרים בטיפול בסיוע פסילוסיבין. ניתן למצוא מחקרים על פסילוסיבין בנוגע לחוויות מיסטיות ובנוסף, מספר הולך וגדל של מחקרים על טיפול באמצעות פסילוסיבין בהפרעות חרדה, הפרעת דחק פוסט טראומטית, הפרעת אובססיבית כפייתית, דיכאון, התמכרויות שונות (אלכוהול ועישון).[25][26]
ארגונים כמו ההתאחדות הרב-תחומית ללימודים פסיכדליים (MAPS), קרן אלברט הופמן (The Albert Hoffman Foundation), מכון מחקר הפטר (The Heffter Research Institute) תומכים במחקרים בתחום הטיפול בבני אדם בעזרת סמים פסיכדליים[דרוש מקור].
יש הטוענים כי תעשיית התרופות אינה מגלה עניין בטיפולים פסיכדליים, מכיוון שהם דורשים פחות מנות של התרופה בהשוואה לתרופות אחרות; לעיתים מנה אחת או מנות בודדות בלבד עד להחלמה. על כן, חברות התרופות חוששות, שההוצאות שיהיו להן על פיתוח התרופות יהיו גבוהות יותר מאשר ההכנסות ממכירתן או שהרווחים לא יהיה כדאיים דיין.[27]
בשנים האחרונות,[28][29] ישראל לוקחת חלק במחקרים הקליניים של פסיכותרפיה המסתייעת ב- MDMA ופסילוסיבין. בשנת 2019 משרד הבריאות אישר טיפול חמלה בעשרות ישראלים הסובלים מפוסט־טראומה באמצעות הסם הפסיכדלי MDMA[30] ובשנת 2020 אושר השימוש באסקטמין (אנ') (הלוצינוגן), כטיפול חמלה, למטופלים הסובלים מדיכאון עמיד, המאופיינים בשיעורי תחלואה נלווית גבוהים יותר, מאושפזים לעיתים קרובות יותר, משך האשפוז ארוך יותר ושיעורי האובדנות אצלם גבוהים יותר.[31][32]
ההתלהבות הגוברת מהפוטנציאל התרפויטי של תרופות פסיכדליות מביאה בעקבותיה נורמליזציה בשימוש בתרופות אלה. מדיניות הסמים הבינלאומית מתפתחת בהתאם לראיות של מחקר נרחב שמתבצע במגמה להכשיר את הקרקע לאישור ה-FDA וללגליזציה של הטיפולים הפסיכדליים[14]. ואכן הטיפול בקטמין אושר במספר מדינות.
בארצות הברית, מלבד גידול במספר המחקרים של ה-FDA, מאמצי התמיכה בחקיקה של המדינה והראשויות המקומית נמצאים במגמת עלייה. המעמד המשפטי של פסיכדליים משתנה. בשנת 2020 העבירה אורגון את חוק שירותי הפסילוציבין, וב-2022 העבירה קולורדו את חוק הבריאות הטבעי, שניהם מאפשרים שימוש מסוים בחומרים. למעלה מתריסר יישובים בפריסה ארצית העבירו צעדים מקומיים להפחתת סדרי עדיפויות, מה שהופך את אכיפת חוקי המדינה המפלילים שימוש בפסיכדליה לעדיפות אכיפת החוק ברמה הנמוכה ביותר.[33]
בינתיים, פסיכותרפיה בסיוע פסיכדלי מתבצעת במחתרת, ללא רגולציה ראויה ולעיתים על ידי מטפלים לא מוסמכים המכנים עצמם מדריכים או מתרגלים (לא תרפיסטים מוסמכים). בנוסף לכך, הולכות ומתרבות עדויות על פגיעות מיניות במהלך הטיפולים וניצול לרעה של המצב בו המטופלים נתונים לשכנוע בקלות תחת השפעת התרופות. קולות אלה מושתקים מחשש שהתנועה הפסיכדלית תפגע, המלחמה בסמים אלה תועצם ועשרות שנים של מחקר ירדו לטמיון.[13] על רקע עדויות מטרידות אלה מתפתחת גם עמדה השוללת מהיסוד את השיטה הטיפולית בכללותה. על כן, מטפלים רבים מעוניינים למזער את ההשלכות השליליות של הניצול לרעה של טיפולים אלה ולהציע טיפול להפחתת נזקים ושילוב טיפול פסיכדלי (Harm Reduction and Integration Therapy -HRIT)[15]
עידו אפרתי, רנסנס פסיכדלי: סמי ההזיה חוזרים לטיפול הפסיכיאטרי, באתר הארץ, 13 במאי 2016 עידו אפרתי, הזיה במרשם רופא: הרפואה מגלה את החומרים הפסיכדליים, באתר הארץ, 9 בנובמבר 2018 אנדרו ג'ייקובס, ניו יורק טיימס, מ-MDMA לפסילוסיבין: המהפכה הפסיכדלית מתקרבת לפסיכיאטריה, באתר הארץ, 25 במאי 2021 קריסטן בראון, דרייק בנט, בלומברג ביזנסוויק, טריפ טוב: אחרי שנים של סטיגמה והפחדות, הסמים הפסיכדליים זוכים להכרה, באתר TheMarker, 28 בספטמבר 2022Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
