טיעון לאמיתות דתות מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הטיעון מן הנס, הידוע גם בשם טיעון העד, הוא טיעון בקרב מאמיני הדתות השונות לפיו קיימת עדות אמינה על התגלות אלוהית. ביהדות הטיעון מבסס את אמונת התורה מן השמים, בנצרות הטיעון מבסס את אמינות הברית החדשה, ובאסלאם גרסה של הטיעון מבססת את אמיתות הקוראן. הטיעון משמש גם בקרב יהודים ונוצרים כטיעון לקיום האלוהים.
_by_James_Tissot.jpg)
בברית החדשה מסופר על תחייתו של ישו ועל כ-40 מופתים שחולל, חלקם בפני קהל רב. המופתים כוללים ריפוי חולים רבים, הליכה על המים, האכלה של אלפי בני אדם, השקיית באי החתונה בקנה בשישה כדי מים שהפכו ליין ועוד. הטיעון מן הנס המתבסס עליהם, מוכר גם בשם הטיעון הכריסטולוגי.
פאולוס,[1] באיגרת הראשונה אל הקורינתים,[2] מבסס את מהימנות הבשורה הנוצרית על שנים עשר השליחים וחמש מאות עדים נוספים שפגשו, לטענתו, בישו, לאחר תחייתו מן המתים. הטיעון מן הנס של פאולוס אומץ והורחב על ידי הוגים נוצריים רבים, כמו אירנוס, אוריגנוס, אוגוסטינוס, תומאס אקווינס, הוגו גרוטיוס, בלז פסקל, ויליאם פיילי, ג'וזף בטלר ורבים אחרים.
בקוראן לא נזכרו במפורש ניסים של ממש, ובאסלאם יש נטייה להדגיש את היותו של מוחמד אנושי, חסר כוחות מיוחדים ואפילו אנאלפבית. זאת על מנת להגביר את פלא ייחודיותו של הקוראן שנחשב בעצמו נס מתמשך, בכך שלא ייתכן שאדם כמו מוחמד ייצור ספר שכזה. כל איה בקוראן נחשב בפני עצמו ל'אות' ומופת לכך שהקוראן הוא מאללה.
במאה ה-12, היהודי שהתאסלם סמואל אל-מוגרבי הזכיר בספרו אפחאם אל-יהוד את הפלא הקוראני כנס מתמשך, שההתוודעות אליו היא בלתי אמצעית. זאת לעומת ניסי התורה שהיו ניסים זמניים בלבד, ועליהם ניתן לדעת רק מפי השמועה.[3]
עיקרון פלאיות הקוראן פותח בעידן המודרני בידי הוגים מוסלמים לסוג של טיעון מן הנס, בניסיון לפרש פסוקים מסוימים כמנבאים את העתיד וכצופנים ידע מדעי שטרם נחשף בימי מוחמד. בדומה, היו שכתבו על צופן הקוראן המעיד על מקורו האלוהי של הקוראן.
עם זאת, בחדית' נזכרו כמה נסים במובן המקובל במערב (المعجزات, אל-מֻעְגִ'יזַאת), ובראשם נס פיצול הירח לשני חלקים בג'בל א-נור לבני שבט קורייש שביקשו זאת ממוחמד. הנס מוזכר בקוראן במילים ”ויבקע הירח”,[4] ונחשב מֻתַוַואתִר (مُتَواتِر), שהוא מסורת שהתקבלה בידי עדים רבים, ולכן מי שאינו מאמין בה מוגדר ככופר. אם כי היו כמה פרשנים הודים-מוסלמים בימי הביניים שניסו לפרש את חציית הירח בלשון עתיד, כאירוע שיתרחש ביום הדין ולא שהתרחש בעבר, אך דעתם לא התקבלה להלכה בקרב מאמיני האסלאם הסוני.[5][6]
בהקשר זה, תמונות שפורסמו בידי נאס"א במאה ה-20 ובהם בקיעים בירח התקבלו בהתרגשות בקרב חלק מהמוסלמים. הבקיעים נתפסו כמוכיחים את נס חציית הירח.[7][8]
קטגוריה נפרדת של ניסים או מופתים היא ה'כראמאת' (كرامات), אצל הסופים. ניתן לתרגמה כ'חסדים' או 'מתנות' שאללה נתן לוליים בתקופות עבר, ומתבטאים ביכולות כגון ידיעת העתיד, קריאת מחשבות, הליכה על המים, הפיכת עפר ללחם וריפוי מחלות. הסופים רואים ביכולת לעשות זאת עדות לקדושתו של מי שביצע זאת, אך אין הדבר מעיד על היותו נביא, שכן מוחמד הוא אחרון הנביאים. עם זאת, קבוצות באסלאם כגון הסלפים, מתנגדים לרעיון הכאראמאת, ורואים אותו כזר לאסלאם.
הטיעון מן הנס באסלאם אם כן מתמקד בעיקר בפלא ייחודיותו של הקוראן, בעוד חשיבותם של שאר הניסים פחותה או אפילו שנויה במחלוקת מלבד יוצאי דופן.
ערך מורחב – טיעון העד (יהדות)בחומש שמות מסופר על מופתי יציאת מצרים וההתגלות במעמד הר סיני, אשר התרחשו במעמד כל עם ישראל. טיעון מן הנס המתבסס עליהם, מוכר גם בשם טיעון הכוזרי או טיעון מעמד הר סיני. הטיעון מצביע על כך שעל פי המקרא והמסורת היהודית מיליוני עדים נכחו בהתגלות האלוהית בהר סיני ובניסים שאירעו לדור המדבר, כגון עשר המכות, קריעת ים סוף ואכילת המן.
שורשי הטיעון נעוצים כבר בתורה עצמה, בפי משה. אך עיקר פיתוחו של הטיעון נעשה בימי הביניים כתגובה לנצרות והאסלאם, ומאוחר יותר גם כתגובה לרעיונות דאיסטיים ואתאיסטיים. ביהדות הטיעון מנסה לבדל את ניסי התורה מניסי שאר הדתות בכך שלפי הסיפור הם היו פומביים, מתמשכים ומכוננים יותר, ובכך שמסירת הסיפור מתבצעת מאבות רבים לבניהם.
רס"ג ביסס את אמינות סיפורי הניסים המתוארים בספר שמות על המסורת, בהנחה כי קהל גדול אינו עשוי להנחיל סיפור מעשה שקרי, או לטעות בפרטיו.[9] רס"ג הוסיף כי כל שליח שבחרו אלהים לשליחותו, ניתן לו אות של שינוי סדרי הטבע, "וכאשר מוסר לו סימן מסוג זה, נתחייב כל מי שראה אותם מבני אדם לכבדו ולהאמין לו בכל מה שיאמר להם". רס"ג ראה חשיבות מיוחדת בהתמשכות הנס של ירידת המן, שלפי המסופר בתורה[10], הזין את עם ישראל כולו במשך ארבעים שנה.[11]
רבי יהודה הלוי חיבר את ספר הכוזרי המבסס את כלל האמונה היהודית על הטיעון מן הנס. הוא פיתח עוד את הטיעון עד כדי הטענה שאפילו את עצם קיום האלוהים יש להוכיח מן ההתגלות והמסורת. לטענתו, גם האל עצמו בעשרת הדיברות הזדהה קודם כול כמי שהוציא את העם ממצרים, ולא כמי שברא את העולם כולו, מאחר שהאירועים הפומביים הללו הם ההוכחה המחייבת. ריה"ל מאריך לפרט כיצד הונחלה התורה בפומביות, ובכך היא ייחודית על פני שאר הדתות. במאמר השלישי שבספר הוא מפרט גם איך המסורת היהודית מעבירה בקפדנות את העדות הזו עד לימיו, כתגובת נגד לקראים.
בשונה מסעדיה גאון ויהודה הלוי שהדגישו את כל ניסי דור המדבר, הרמב"ם,[12] ואחריו מחבר ספר החינוך[13] ורבי יוסף אלבו בספר העיקרים,[14] צמצמו את הטיעון רק למעמד הר סיני לבדו, שבו בני ישראל חוו התגלות אלוהית ישירה. זאת בניגוד לשאר הניסים והמופתים בתורה, במסורת היהודית ובדתות האחרות, שבהם רק נצפו תופעות על טבעיות, ללא חוויה ישירה של האל. ספר החינוך והעיקרים חידדו עוד את ההבדל בכך שמיליונים השתתפו בהתגלות, וכי הם העבירו את סיפורם לדורות הבאים מאב לבן.
בעוד שהוגים נוצרים ראו גם בסיפורים אלו וגם בסיפורי הבשורה הנוצרית ראיות לטענותיהם, מקביליהם היהודים קיבלו את סיפורי התורה בלבד, והציגו את הטיעון המבוסס עליהם, באופן שמבדל אותו מהטיעון הכריסטולוגי, בטענה שסיפורי הבשורה אינם מבוססים על עדות של מיליוני אנשים.
טיעון מעמד הר סיני נותר טיעון מרכזי בביסוס אמיתות היהדות בקרב יהודים אורתודוקסים, ונפוץ גם בספרות שנועדה לבסס את עיקרי האמונה לציבור הרחב.[15]
הפילוסוף דייוויד יום, טען[16][1] ב"מחקר לגבי ההבנה האנושית"[17] שאין די בטיעון העד להוכחת מעשי ניסים, שתועדו, לדבריו, זמן רב לאחר המועד בו התרחשו כביכול. על פי יום, ייתכן כי אירוע ניסי שהיה מתרחש היום לא היה מתקבל על ידי הצופים בו. לדבריו, אמונתנו באירוע ניסי מכונן אינה מתקיימת לאור התרחשותו, אלא דווקא לאור זאת שהאירוע הניסי אירע, כביכול, בזמן ובמקום הרחוקים מאיתנו.[18]
דברי יום, שייחס את טיעון העד לכשל פנייה אל הסמכות, הובילו פילוסופים רבים לבחון את סבירות הניסים כשלעצמה,[19] כפי שניתן ללמוד מאנטוני פלו, הווארד סובל, אליסטיר מקינון, דייוויד אואן, ג'ורג' שלזינגר ואחרים.[20] לדברי הפילוסוף דניאל בונבאץ', ועמו פרנסיס בקווית', עמדתו של יום כאן וב"דיאלוגים לגבי הדת הטבעית", יחד עם עמדתו של עמנואל קאנט ב"ביקורת התבונה הטהורה", השפיעה לשלילה על הניסיון לבסס את האמונה הדתית על בסיס רציונלי או אובייקטיבי.[21] הפילוסוף ג'.ה. רנדל, אף טען כי יום הנחית על טיעון העד מהלומת מוות "בהוכיחו באופן כה ברור את הדברים, עד שמאז יום רק לעיתים נדירות העז אדם אינטליגנטי להעלות את הטיעון."[22] רנדל הוסיף ואמר כי "במאה השמונה־עשרה היו הניסים ההסבר התומך העיקרי באמונה; [בעקבות דבריו של יום הם הפכו] במאה התשע־עשרה לבעיה העיקרית שיש להסבירה."
מאידך, ריצ'רד סווינבורן,[23] סי. אס. לואיס,[24] ופורטיל[25] - סתרו את דברי יום לפיהם לא תיתכן עדות היסטורית המספקת להוכחת נס, וגם טרחו להסביר מדוע, לדבריהם, אין לראות בנס אירוע בלתי מתקבל על הדעת כשלעצמו. פרנסיס בקווית', בעקבותיהם, גרס שמסקנותיו של יום מבוססות על כשל לוגי.[26] הוא ודניאל בונבאץ' סברו שהעדויות על תחייתו של ישו אמינות, ובצירופם, יחד עם עדויות על מעשי ניסים אחרים המצויות בתנ"ך, די בשביל לקבל את התיאור, הבלתי מסתבר כשלעצמו, של נס התחייה.[21]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.