Loading AI tools
לוחמת יהודיה במרד גטו ורשה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טוסיה טאובה (טובה יונה) אלטמן (24 באוגוסט 1918, ליפנו, פולין – מאי 1943) הייתה חברה בהנהגה המרכזית של "השומר הצעיר" בפולין, לוחמת יהודייה במרד גטו ורשה בתקופת השואה ומסמליו של נופליו.
 | |
| טוסיה אלטמן | |
| לידה |
24 באוגוסט 1918 ולוצלאווק, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
26 במאי 1943 (בגיל 24) גטו ורשה, גנרלגוברנמן |
| מדינה |
פולין |
| פרסים והוקרה |
צלב הכסף של וירטוטי מיליטארי |
  | |
נולדה ב-24 באוגוסט 1918 בעיירה ליפנו שבפולין, בת לאנקה (מניה) ילידת וילנה ולגוסטב, שען במקצועו, בן למשפחת חסידים, אחות ליז'יק. למדה בגימנסיה יהודית בעיר הסמוכה ולוצלאווק, בה חוזקו דעותיה הציוניות בהתאם לחינוך שקיבלה בביתה[1]. בהיותה בת 11 הצטרפה לתנועת "השומר הצעיר" ובשנת 1934 קיבלה את הקבוצה הראשונה של בנות בהדרכתה[2]. בקיץ 1938 הצטרפה לקיבוץ ההכשרה בצ'נסטוחובה, אך עוד באותו הקיץ נקראה על ידי ההנהגה הראשית להדריך במושבת קיץ במזרח פולין. בסתיו 1938 הוזמנה להצטרף להנהגה הראשית בוורשה. תפקידה היה תכנון וריכוז הפעילות החינוכית[3].
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמלטה יחד עם חברים נוספים מהנהגת "השומר הצעיר" לאזור הכיבוש הסובייטי בווילנה. בווילנה, לצד חברים בכירים אחרים ב"שומר הצעיר", ביניהם מרדכי אנילביץ'[4], לקחה חלק בכל פעילויות ההנהגה הראשית, בארגון ובעזרה לחברי התנועה שהגיעו תשושים מפולין ועסקה גם בגיבוש המסגרות החברתיות והכלכליות שנוצרו בחיי התרבות. בסוף שנת 1939, בשל הידיעות על חניכי התנועה שנשארו ללא הנהגה בפולין, הוחלט כי תחזור לשטחי הכיבוש. מלבד ניסיונה בהדרכה, ההחלטה לבחור בה נבעה מכך שהייתה ידועה במסירותה ובכישרונה לקשור קשרים עם אנשים ולעורר את חברי וחברות התנועה ברחבי הגנרלגוברנמן לפעולה[5].
בדצמבר 1939, לאחר שגברה על הקשיים במעברי הגבולות ולאחר מפגש בוולוצלאבק עם משפחתה, חזרה לוורשה כדי להמשיך בפעילות התנועה. בשנת 1941 יצאה לביאליסטוק, לברנוביץ', לקרקוב, לווילנה וללבוב. הייתה הראשונה מקרב חבריה שחזרה מווילנה לוורשה. ב-18 בדצמבר קיבלו חבריה בווילנה גלוית דואר ששלחה, בה דיווחה למרדכי אנילביץ' כי "משפחתנו נמצאת במצב קשה במצב יותר גרוע משתיארת לעצמך"[4]. דאגתה למשפחתה שהייתה כלואה בגטו ורשה הטרידה אותה ובמהלך שליחותה לטארנוב שלחה חבילות מזון גם לחבריה בתנועה וגם למשפחתה[6].
בסוף ינואר 1941 חזרה לוורשה עם מידע על גורל היהודים בשטחי הכיבוש. באחד ממכתביה כתבה: "ישראל גווע לעיניי, ואני פוכרת ידיים ואיני יכולה לעזור לו. הניסית פעם להטיח ראש בכותל? יש לי רק תשוקה אחת, להודיע לעולם כי ישראל כה חולה..."[4]. ב-7 באפריל 1942 כתבה את מכתבה האחרון, שהיה מיועד לאדם רנד, חבר התנועה. במכתב ביטאה את תחושת חוסר האונים מול ההרס והמוות להם הייתה עדה[7]. ההיסטוריון פרופסור ישראל גוטמן, ניצול השואה, כתב עליה:
לעתים קרובות מאוד הייתה מופיעה טוסיה. עלה בידה לשמור על חיוכה ועיניה הגדולות הישירו מבטן באמונה רבה. ימים מעטים הייתה מבלה בגטו, אך על הרוב הייתה רואה דברים שאנו לא שמנו לב להם. היו בה עדינות ועומק רוחני שנשכח לעתים קרובות כל כך אצל רבות מחברותינו. שבועות וחודשים של מסעות, העבודה המייגעת המורטת עצבים, המגע המתמיד עם זרים, הסכנה שליוותה אותה כצל - כל אלה לא שינו את טבעה. הייתה מתיישבת מוקפת אנשים ומספרת על תנועת המלחמה בפולש המתעוררת במדינה, על אנשים, על מאורעות, ורק לעתים רחוקות על עצמה.
— ישראל גוטמן, בתוך: דרור לי וישראל רוזנצווייג (עורכים), ספר השומר הצעיר א, מרחביה: ספרית פועלים, 1959, עמ' 552
ב-28 ביולי 1942, עם הקמת הארגון היהודי הלוחם, נשלחה יחד עם פרומקה פלוטניצקה, אריה וילנר ולאה פרלשטיין לצד הארי של ורשה להמשיך בתפקידה כקשרית במחתרת[8]. בחירתה לשליחות בצד הארי ליצירת קשרים עם המחתרות הפולניות הייתה טבעית: היא הייתה דמות מרכזית ב"השומר הצעיר", דוברת פולנית רהוטה, חברותית ומנוסה בחיים שמחוץ לחומות, בדרכי הקיום וההישרדות בצד הארי. במסגרת פעילות זו הבריחה נשק, הוציאה קבוצות חברים לשורות הפרטיזנים מהגטו, עזרה לפליטים להתחבא, העבירה כספים והעבירה חברים לוורשה[9].
ב-1943 חזרה לגטו עם טמה שניידרמן. נלכדה והובלה לגירוש, אך הצליחה לברוח בעזרת שוטר יהודי שהכיר אותה[10]. לחמה במרד גטו ורשה שפרץ באפריל עם ההנהגה הראשית שנמצאה בבונקר ברחוב מילא 18. העבירה ידיעות, הערכות מצב ותביעות נשק[11]. מדי פעם יצאה מבונקר המפקדה, חמושה באקדח וברימונים, למשימות חילוץ שונות[12].
ב-8 במאי 1943 התגלה הבונקר. אף על פגיעה ברגלה ובראשה הצליחה להימלט דרך תעלות הביוב והסתתרה בבית החרושת לצלולואיד יחד עם לוחמים יהודים נוספים. ב-24 במאי 1943 פרצה שרפה בבית החרושת. אלטמן, שנכוותה בשרפה, ברחה יחד חברה בשם שפרה, אך שתיהן נלכדו על ידי המשטרה הפולנית ונמסרו לידי הגסטאפו[13]. היא מתה מפצעיה, ככל הנראה ב-26 במאי 1943, והיא בת 25[14].
כשנודע בארץ ישראל על מותה כתב נתן אלתרמן את השיר "נערה עבריה", שפורסם ב"טור השביעי" בעיתון "דבר" ב-4 ביוני 1943[15]. השיר הוא הספד על טוסיה אלטמן וצביה לובטקין, שלפי הידיעות נהרגו במהלך מרד גטו ורשה. זמן קצר אחר כך התברר שהידיעות שהתקבלו לא היו מדויקות או לא נכונות. טוסיה אלטמן לא נהרגה במהלך המרד אלא אחרי שנתפסה על ידי הגרמנים[16] וצביה לובטקין נשארה בחיים. בשיר תיאר אלתרמן נערה עבריה בשמלה צחורה שאחזה בנשק אבל לא נטשה את תפקידיה בבית[17].
בדצמבר 1945 הקימו פליטים יהודים במחנה העקורים לנדסברג שבגרמניה את "קיבוץ לוחמי הגטאות על שם טוסיה אלטמן"[18].
ב-1949 הקימו ניצולים מתנועת "השומר הצעיר" בפולין את הגרעין על שם טוסיה אלטמן. חברי וחברות הגרעין נמנו עם מייסדי קיבוץ גזית[19].
על שמה "קן השומרים", ברחובות, הקן העירוני הוותיק ביותר של תנועת השומר הצעיר.
האנדרטה יד לילדי הגולה שבקיבוץ משמר העמק הוקמה בהשראת מכתבה האחרון של טוסיה אלטמן לקרוביה בארץ. משפט מן המכתב מונצח באנדרטה: "ישראל אובד לעיני. אני פורשת כפי וקצרה ידי מהושיע. הושיעו!".
דמותה הוצגה בסרט האמריקאי "התקוממות", סרט טלוויזיה המספר על מרד גטו ורשה משנת 2001. דמותה גולמה על ידי השחקנית לילי סובייסקי.
טוסיה אלטמן (1918-1943), דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
