Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ועידת הוותיקן השנייה המכונה גם מועצת הוותיקן השנייה (לטינית: Concilium Vaticanum Secundum) ובקיצור ותיקן 2 (Vatican II), הייתה ועידה אקומנית של הכנסייה הקתולית שכונסה בהוראת האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה בשנת 1962 ונחתמה תחת האפיפיור פאולוס השישי בשנת 1965.
| ערך מחפש מקורות | |
 | |
| מיקום | בזיליקת פטרוס הקדוש |
|---|---|
| עיר | רומא |
| מדינה |
 הוותיקן |
| תאריכים |
11 באוקטובר 1962 – 8 בדצמבר 1965 (3 שנים)  |
| יושב ראש | האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה והאפיפיור פאולוס השישי |
| משתתפים | |
| כ-2900 בישופים | |
|
→ ועידת הוותיקן הראשונה | |
במהלך שנות החמישים, התאולוגיה הקתולית ולימודי הקודש התחילו להתרחק מהסכולסטיקה החדשה ומהפירוש המילולי של כתבי הקודש, שהיו תגובת הכנסייה למודרניזם החל מוועידת הוותיקן הראשונה (אנ'). שינויים אלה ניכרו בתאולוגיה הליברלית של אנשי כנסייה כמו קארל ראנר וג'ון קורטני מארי, שניסו לשלב את התאולוגיה הכנסייתית עם החוויה האנושית המודרנית, ואצל אחרים כמו איב קונגאר, יוזף רצינגר ואנרי דה לובק ששאפו להבנה מדויקת של כתבי הקודש וראשוני הנוצרים כבסיס להתחדשות.
במקביל לתהליכים אלו נאלצו הכמרים להתמודד עם השינויים הניכרים בכל תחומי החיים. שינויים אלו הביאו את מקצת הבישופים לרצות בשינויים במבנה הכנסייה ובתאולוגיה שלה על מנת להתמודד איתם. הקבוצה המאורגנת ביותר של בישופים אלו הייתה קבוצת בישופי הריין שהורכבה מבישופים דנים וגרמניים. ועידת הוותיקן הראשונה התקיימה כמעט מאה שנה לפני כן, ונקטעה בפתאומיות עם פרוץ מלחמת צרפת–פרוסיה וכיבוש רומא במהלך איחוד איטליה. כתוצאה מכך רק הנושאים של סמכות האפיפיורות נדונו ואילו הנושאים של הטקסים והדוגמה נשארו ללא טיפול מעמיק.
האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה קרא לכינוס הוועידה פחות משלושה חודשים לאחר התמנותו לתפקיד בבחירות של שנת 1959. יוחנן הגדיר את מטרת הכינוס כנועד לאפשר לכנסייה להתייחס לנעשה מחוצה לה ולאפשר לאחרים לראות את הנעשה בתוך הכנסייה. בנוסף להזמנות לאנשי הכנסייה הקתולית, הוזמנו גם כנסיות אחרות לשמש כמשקיפים בוועידה, ואכן הן הכנסייה הפרוטסטנטית והן הכנסייה האורתודוקסית נענו להזמנה. ההזמנה נענתה על ידי הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית רק לאחר שממשלת ברית המועצות וידאה כי הכינוס איננו פוליטי.
ההכנות לכינוס שנמשכו במשך שנתיים נערכו על ידי עשר ועדות משנה וועדה מרכזת. ועדות אלו, שכללו את מרבית חברי הקוריה הרומאית, הכינו 73 חוקים וצווים שאמורים היו לעלות לדיון בוועידה. הציפייה הייתה כי לוועדות אלו יהיה המשך במהלך הוועידה ותפקידן יהיה להכין את הטיוטות שיטופלו לאחר מכן. בפועל, תוצרי הוועדות לא התקבלו במושב הראשון ובמקומן נוצרו טיוטות חדשות.
עבודת הוועידה נמשכה ארבע שנים 1962–1965 שבמהלכן היו 4 מושבים. בזמן שלא היו מושבים, התכנסו ועדות-המשנה על מנת לסכם את עבודת הבישופים עבור המושב הבא. הדיונים התנהלו בלטינית, תוך שמירה על סודיות, ונערכו בבזיליקת פטרוס הקדוש בקריית הוותיקן. הנאומים הוגבלו לעשר דקות. מעשית, מרבית הדיונים התנהלו בוועדות (שלא התנהלו בהכרח בלטינית) או בכינוסים לא פורמליים מחוץ למסגרת הוועידה עצמה.
בסך הכול השתתפו בדיונים 2,908 אנשים. מספר זה כולל את כל הבישופים של הכנסייה כמו גם אחראים על תחומים שונים בכנסייה. 2,540 נכחו במושב הפתיחה, שהיה למושב הכנסייתי הגדול ביותר בהיסטוריה. במושבים האחרים נע מספר המשתתפים בין 2,100 ל-2,300. בנוסף מספר משתנה של מומחים השתתף בוועדת התאולוגיה, שהייתה לה ההשפעה הרבה ביותר בהמשך. 17 כנסיות אורתודוקסיות ופרוטסטנטיות שלחו נציגים.
האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה פתח את הוועידה ב־11 באוקטובר 1962 בדיון פומבי שכלל את הבישופים ו־86 נציגים של מדינות וארגונים בינלאומיים. לאחר המיסה, נאם האפיפיור בפני הבישופים, נאום שכונה Gaudet Mater Ecclesia (בלטינית: כנסיית האם שמחה). בנאום הוא דחה את המחשבות על "נביאי חורבן המנבאים תמיד אסון" ואובדן לעולם ולכנסייה הקתולית. האפיפיור הדגיש כי מטרת הוועידה היא מעמדה של הכנסייה כרועה רוחני, ולא עיסוק בדוקטרינה. הכנסייה צריכה להימנע מחזרה או ניסוח מחדש של הדוקטרינות והדוגמות, במקום זאת עליה ללמד את המסר של ישו, בהתאמה לעולם המודרני. הוא קרא למשתתפים לנטות לצד החמלה ולא לצד החומרה במסמכי הוועידה.
בדיון העבודה הראשון שנמשך זמן קצר, הצביעו הבישופים כי עבודת הוועדות המכינות של הוועידה ולא ההצעה של בישופי הריין יהיו הבסיס לדיונים. הבעיה הייתה כי נושאים מסוימים נדונו אך ורק על ידי בישופי הריין, דבר שהביא לשינוי בדגשים של הוועידה מבלי שמרבית הנציגים היו מודעים לעובדה זו.
הנושאים שנידונו במושב זה כללו את הפולחן, התקשורת ההמונית, הכנסייה המזרחית (היוונית-אורתודוקסית) וטבעה של ההתגלות. ההצעה בנושא ההתגלות נדחתה על ידי רוב הבישופים, האפיפיור התערב והחזירה לשכתוב.
לאחר הנעילה ב־8 בדצמבר החלה עבודת ההכנה למושב הבא שתוכנן ל־1963. הכנות אלו נקטעו בעקבות מותו של האפיפיור יוחנן ב־3 ביוני 1963. יורשו, האפיפיור פאולוס השישי שנבחר ב־21 ביוני, הודיע מיד עם היבחרו כי הוועידה תמשיך בפעילותה.
בחודשים שקדמו למושב זה טיפל האפיפיור פאולוס במספר בעיות ארגוניות ופרוצדורליות שהתגלו במושב הקודם. השינויים כללו הזמנה של עמאים (הדיוטות, קתולים שאינם חלק מהממסד הכנסייתי) ושל כאלה שאינם קתולים כמשקיפים נוספים, הורדת מספר הוועדות ל־17 (פעולה שהפכה אותן לכלליות יותר) ויותר מאוחר גם ביטול החשאיות של הכינוס.
האפיפיור פתח את המושב בנאום ב־29 בספטמבר, הנאום הדגיש את הטקסיות של הוועידה והציב ארבעה יעדים:
במהלך המושב אישרו הבישופים את ההחלטה על הפולחן (Sacrosanctum Concilium) ואת הצו על נושא התקשורת הקהילתית (Inter Mirifica). העבודה נמשכה בוועדות על הכנסייה, הבישופות והיחסים בין הקתוליות לדתות אחרות. ב־8 בנובמבר, הקרדינל יוזף פרינגס מתח ביקורת חריפה על "המשרד הקדוש" (מה שהיה ידוע בעבר בשם "אינקוויזיציה") והקרדינל אלפרדו אוטביאני, מזכיר המשרד, הגן עליו באריכות ובלהט, ואירוע זה נחשב לדרמטי ביותר במהלך הוועידה כולה. המושב הסתיים ב־8 בדצמבר.
בתקופה שבין המושב הקודם למושב זה, שופרו טיוטות ההחלטה של הוועדות על פי ההצעות של המשתתפים בוועידה. חלק מהנושאים שעלו לדיון פושטו לכדי הכרזות, כדי שניתן יהיה לאשרן, ומונו ועדות המשך לטפל ביישומן. שמונה נשים דתיות ושבע נשים חילוניות הוזמנו לצפות בדיונים, לצד מספר עמאים גברים.
המושב החל ב־14 בספטמבר 1964 ונדונו בו מספר רב של נושאים. בין השאר התקבלה החלטות (שאושרו על ידי האפיפיור) לגבי הקשר הבין כנסייתי (Unitatis Redintegratio), לגבי הכנסייה היוונית-אורתודוקסית (Orientalium Ecclesiarum), ולגבי מבנה הכנסייה (Lumen Gentium).
ההחלטה שהתקבלה לגבי הנישואים הקתוליים טיפלה בתחום נרחב של הכללים המשפטיים והטקסיים של הנישואים. הבישופים ששלחו את הצעת ההחלטה בנושא זה ביקשו הכרעה מהירה אולם האפיפיור לא טיפל בכך במהלך הוועידה. במקום זאת הפנה האפיפיור את הבישופים שביקשו לטפל בנושא אמצעי מניעה לוועדה של כמרים ומומחי משפט שהוא מינה.
ההחלטות לגבי חיי והתנהגות הכמרים ופעילות מיסיונרית נדחו והוחזרו לשכתוב בוועדות. העבודה נמשכה בשאר הוועדות, במיוחד באלו שקשורות לעולם המודרני ולחופש הדת. ההצעה לגבי חופש הדת נכשלה בהצבעה אולם האפיפיור החליט כי תשמש כטיוטה ראשונה עבור המושב הבא.
המושב ננעל על ידי האפיפיור שהכריז על השינויים בטקס המרת הלחם והיין לגופו של ישו, ועל הכרזת מריה הקדושה באופן רשמי כאם הכנסייה, כפי שהיה נהוג להורות ממילא גם קודם לכן.
11 החלטות לא התקבלו עד סיום המושב השלישי והוועדות המשיכו בעבודתן עד לסיום הוועידה. ההחלטה בנושא הכנסייה והעולם המודרני שופצה על ידי הוועדה המתאימה שנעזרה בעמאים.
המושב הרביעי נפתח על ידי האפיפיור ב־14 בספטמבר 1965 בהכרזה על הקמת מועצה מצומצמת קבועה של בישופים (סינוד). מועצה קבועה זו נועדה לקדם את שיתוף הפעולה של הבישופים עם האפיפיור לאחר סיום הוועידה.
הדיון הראשון במושב התמקד בנושא חופש הדת שהיה הנושא השנוי ביותר במחלוקת, ההחלטה (Dignitatis Humanæ) התקבלה לאחר מאבק עד לרגע האחרון ברוב של 1,997 תומכים מול 224 מתנגדים (רוב שהועצם עד למועד החתימה הרשמית על ההחלטה). המשך המושב התמקד בשלוש החלטות שהתקבלו, הרחבה ושכתוב של ההחלטה (Gaudium et Spes) בנושא תפקידה המשתנה של הכנסייה בעולם המודרני, ההחלטה (Ad Gentes) בנושא המיסיונריות וההחלטה (Presbyterorum Ordinis) בנושא סמכויות וחיי הכמרים.
המושב גם אימץ סופית החלטות בנושאים שנידונו במושבים קודמים, כמו סמכויות הבישופים (Christus Dominus), החיים במסדרים הדתיים של הכנסייה (Perfectæ Caritatis), הכשרת הכמרים (Optatam Totius) והיחס קהילת המאמינים (Apostolicam Actuositatem).
האירוע המרכזי בסיום הוועידה היה המפגש בין האפיפיור לבין פטריארך קונסטנטינופול, ראש הכנסייה האורתודוקסית שבו הייתה הבעת חרטה הדדית על הפעולות שהביאו לפילוג הכנסייה הנוצרית בין הנצרות המערבית למזרחית, ההצהרה שפורסמה ידועה כהצהרה המשותפת הקתולית-אורתודוקסית של 1965.
ב־8 בדצמבר ננעלה הוועידה באופן רשמי, כאשר הבישופים הכריזו על קבלתם וציותם להחלטותיה. על מנת להמשיך בעבודת הוועידה, האפיפיור:
אחד המסמכים המשפיעים ביותר של הוועידה היה הדוגמה של הכנסייה, ה־Lumen Gentium (אור העולם).
בפרק הראשון של המסמך, תחת הכותרת "המיסטריה של הכנסייה" מופיע המשפט: "היסוד של כנסיית הנוצרי הוא האמונה שהכנסייה היא אחת, קדושה, קתולית ושליחה של המושיע.... הכנסייה הזאת הקיימת ומאורגנת בעולם הנוכחי, מתקיימת ככנסייה הקתולית, מנוהלת על ידי הממשיך של פטרוס [קרי, האפיפיור] ועל ידי הבישופים בשיתוף פעולה איתו" (סעיף 8). מיד לאחר מכן מופיע: "אף על פי כן, הרבה רכיבים של קדושה ואמת נמצאים מחוץ לתחום זה".
בפרק השני, תחת הכותרת "עם הבחירה", הוועידה מלמדת כי רצון אלוהים שומר על האנשים לא כפרטים אלא כקבוצה. זאת הסיבה לכך שאלוהים בחר בעם ישראל להיות לעמו וכרת עמו ברית, ברית ששימשה כהכנה וכתבנית לברית אשר אושרה מחדש על ידי ישו שיצר עם אלוהים חדש, שאמור להיות יחיד, והיא אינה קשורה לבשר אלא קשורה לרוח שנקראת הכנסייה של המושיע (סעיף 9). כל המין האנושי נחשב כשייך לכנסייה. לא כולם משולבים בכנסייה אולם "הכנסייה יודעת כי היא מקושרת בדרכים רבות לאלו שמכבדים את ישו אולם אינם מקבלים את האמונה הקתולית בשלמותה או לא שומרים על אחדות או קשר עם ממשיכי פטרוס" (סעיף 15) ואף עם "אלו שאינם מקבלים את הברית החדשה" (כולל היהודים והמוסלמים שמוזכרים במפורש) (סעיף 16). הרעיון של פתיחות ל"כופרים" הפרוטסטנטים היה המקור לבעיות החמורות ביותר עם הקבוצות האולטרה קתוליות, בגלל התייחסותם לפרוטסטנטים כאויב בגלל פעולותיהם כנגד הכנסייה במאה ה־16.
הפרק השלישי, "ההיררכיה של הכנסייה", עוסק בקווים המנחים של הסמכויות המהותיות של הבישופים והאפיפיור.
הפרקים הבאים עוסקים במשפטים, בקריאה לקדושה, באנשי הכנסייה, בצליינות של הכנסייה ובמריה הקדושה. הפרק בנושא הקריאה לקדושה משמעותי כי הוא קובע כי קדושה איננה רק לכמרים ולאנשי הכנסייה אלא כל המאמינים נקראים לה. כמובן, שזאת הייתה המדיניות הרשמית מאז ומעולם, אולם רבים חשו שרעיון זה התערפל בתודעת הציבור הרחב.
הפרק על מריה היה שנוי במחלוקת. התוכנית המקורית קראה למסמך נפרד לנושא, במטרה לשמור על כלליות המסמך, קרי קבלתו על ידי הפרוטסטנטים שדוחים את פולחן מריה. אף על פי כן, הוועידה החליטה, בתמיכת האפיפיור, כי מקומה של מריה בכנסייה ולכן הפרק עליה הופיע במסמך.
בשנת 1969, בעקבות הוועידה פרסם האפיפיור את הבולה Pontificalis Domus, שתפקידה לארגן מחדש את התפקידים והמשרות של הקוריה הרומאית, להפוך אותה לגוף מתפקד באופן יעיל מול אתגרי החיים המודרניים באמצעות ביטול משרות רבות ששימשו כתארי-כבוד בהם נשאו באופן מסורתי נציגים ממשפחות רומא העשירות ומינוי מועצות אפיפיוריות לטיפול בנושאים שונים כגון הכוונה דתית וקשר עם מאמינים ובני דתות אחרות. התהליך הסתיים ב-1988 עם פרסום הפרק החוקתי Pastor Bonus על ידי יוחנן פאולוס השני.
אחד הנושאים הראשונים שנידונו בוועידה ואחת ההשפעות המידיות שלה בחיי הקתולים הייתה הרפורמה בפולחן. הרעיון המרכזי היה (כפי שהוא מופיע בחוק של "הפולחן הקדוש"):
הוועידה התקדמה כאן הרבה יותר לכיוון של השתתפות פעילה בהשוואה לזו שהתירו אפיפיורים קודמים. המשתתפים יצרו קווים מנחים לרפורמה בפולחן, שכללו שימוש מוגבל מאוד בשפות המקומיות במקום בלטינית. כפי שהמשתתפים החליטו, שינויים מקומיים או לאומיים יכולים להשתלב בזהירות בפולחן. בין שאר השינויים, ביצוע טקס ההמרה של לחם הקודש והיין לגופו ודמו של ישו (טרנסובסטנטיאציה) כשפניו של הכומר כלפי הקהל בניגוד לעבר שהכומר בצע את הטקס שגבו לקהל שידע כי ה"נס" התרחש רק כשנער המזבח צלצל בפעמון. שינוי זה חייב לעיתים הקמת מזבח נוסף בקדמת האפסיס בחלק מהכנסיות.
המימוש בפועל של ההנחיות הופקד בידי הוועדות הכנסייתיות שתחת סמכותו של האפיפיור ובאזורים שהורשו לכך גם על ידי ועדות אזוריות או לאומיות.
הוועידה ראתה לנכון לרענן את המיקום המרכזי של כתבי הקודש בתאולוגיה ובחיי הכנסייה וזאת בהתבסס על עבודות של אפיפיורים קודמים ביצירת גישה מודרנית לכתבי הקודש. הגישה החדשה לפירוש אושרה על ידי הבישופים. הוחלט כי הכנסייה תמשיך לספק גרסאות של כתבי הקודש בשפות האם של המאמינים וכן כי כמרים ומשפטנים ימשיכו לראות בלימודם משימה עיקרית בחייהם. ההצהרה תומכת בחשיבות של כפי שאומצה על ידי לאו השלושה-עשר בהצהרה Providentissimus Deus ובכתבי הקדושים, המומחים והאפיפיורים במהלך ההיסטוריה, אולם גם את הפירוש המותאם היסטורית של פיוס ה־12 בהצהרה Divino Afflante Spiritu ב־1943.
סמכויות הבישופים היו מיועדות לשכתוב, במיוחד סמכויותיהם הקולקטיביות כמי שנחשבים לממשיכי שליחי ישו בנושא לימוד הנצרות וניהול הכנסייה. על פי ראיית הכנסייה, קולקטיב זה איננו יכול להתקיים ללא ראש המשמש כממשיכו של פטרוס. כתוצאה מכך, למרות רעיונות שהועלו, הכנסייה לא העמידה שני גופים בראשה – האפיפיור ואספת הבישופים. עניין זה מוסבר ב־Lumen Gentium (בתרגום חופשי): "אין שום הבדל בין האפיפיור והבישופים, אלא בין האפיפיור כשלעצמו והבישופים כשלעצמם לבין האפיפיור והבישופים ביחד".
בארצות רבות הבישופים קיימו התכנסויות קבועות לדיונים בנושאים משותפים. הוועידה נתנה הכרה רשמית לדיונים אלו, אולם הם נשארו בלתי מחייבים אלא אם כן אושרו על ידי רוב של שני שלישים ואושררו על ידי הוותיקן.
ערך מורחב – נוסטרה אטאטההוועידה אישרה יום לפני סיום המושב השלישי ב-20 בנובמבר 1964 את ה"הצהרה בדבר יחס הכנסייה לדתות הלא־נוצריות", הקרוי נוסטרה אטאטה (Nostra Aetate - "בזמננו אנו" או "בעיתותינו" - המילים בהן הוא פותח). ההצהרה כוללת מבוא שבו נאמר כי הכנסייה הקתולית מתייחסת בכבוד לאמונות אחרות שאינן נוצריות במהותן כי בכל זאת יש בהן קרן אור של אמת. בסעיף 2 מוצהר כי ההינדואיזם, הבודהיזם ו"דתות אחרות" גם הן דתות המחפשות את האמת האלוהית, וכי הכנסייה הקתולית אינה דוחה את האמיתי והקדוש באמונות אלה וקוראת לקתולים לנהל דו־שיח עם מאמיני דתות אלו. סעיף 3 עוסק במוסלמים, מדגיש גישות משותפות לנוצרים ולמוסלמים כמו תפילה לאל אחד והודאה בנבואת ישו, וקורא להבנה בין מאמיני שתי הדתות תוך התעלמות ממעשי האיבה בעבר. סעיף 4 עוסק ביהודים ודוחה את הרעיון כי כל היהודים בזמנו של ישו, וכן כל היהודים כיום, אחראים למותו של ישו יותר מאשר הנוצרים, ולכן הוא קורא להימנע משנאה, רדיפות וגילויי אנטישמיות כלפי יהודים. סעיף 5 מוקדש לאחוות האדם וקורא לנוצרים להימנע מאפליה כלפי בני אדם אחרים בגלל גזע, צבע עור, מעמד או דת.
לאורך השנים, היחס לפעולות לוחמתיות היה מורכב. אבות הכנסייה, בהם טרטוליאנוס ואוריגנס דגלו בפציפיזם והתנגדו לכל סוג של פעולת תגמול. מנגד אוגוסטינוס שפעל בסוף המאה השלישית הצדיק פעולת תגמול וכתב: ”ככלל, מלחמות צודקות הן מלחמות הנוקמות על פגיעות – אם אומה או מדינה שנגדה מתנהלת מלחמה נמנעת מלהעניש עבירה שבוצעה על ידי אזרחיה...”
תומאס אקווינס פיתח את הגותו של אוגוסטינוס, ובחיבורו מכלול התאולוגיה הגדיר שלושה תנאים בסיסיים הנדרשים לשם יציאה למלחמה: סמכות ריבונית, עילה מוצדקת - כגון ענישה על תוקפנות, וכוונה ראויה. אחריו תומאס דה-ויו, קג'טאן (1468–1524) הצדיק פעולת תגמול כמחלק ממשפט הטבע: ”שהרי אם מישהו יעשוק אזרחי ממלכה אחרת על ידי שדידתם או פגיעה בהם, והממלכה התמימה לא תוכל לנקום את נקמתה ואת נקמת אזרחיה על ידי לחימה בעושק – אזי מעשי רשע היו נותרים ללא מענה והתבונה הטבעית… הייתה לוקה בכך שהיא לא העניקה לממלכה את היכולת לנקום.”. קג'טאן סבר שפעולת תגמול מהווה "עשיית צדק" וסבר שהיכולת לבצע זאת היא שמגדירה ריבונות מדינתית: ”.. ממלכה שחסרה לה היכולת להוציא לפעול צדק ענישתי – בין נגד פורעים פנימיים, בין נגד פורעים חיצוניים – לא תיחשב ממלכה ריבונית...”
ועידת הוותיקן השנייה הכריעה בסוגיה בקובעה במפורש: ”יציאה למלחמה כדי להעניש על עבירה או על מנת להשיג מטרה כלשהי אינה מוצדקת; יציאה למלחמה מוצדקת רק כשהיא נעשית על מנת להדוף פגיעה או תוקפנות”. בכך נסוגה הקתוליות מתפיסתם של אוגוסטינוס ואקווינס, והתקרבה מחדש לתפיסתם העתיקה של טרטוליאנוס ואוריגנס[1].
חלק מהמאמינים הקתוליים האדוקים ראו בוועידת הוותיקן השנייה אירוע שבו הכנסייה נטשה את נקודת הראייה ההיסטורית של כתבי הקודש ועברה מגישה של אמונה לגישה שכלתנית ומיסדה את הגישה של "ארבעת הדברים האחרונים" (מוות, משפט, גן עדן וגיהנום). הם אינם רואים בכך תחייה של הכנסייה כי אם להפך, הידרדרות בשליחות והפיכת קתולים רבים ללא-מאמינים. הם רואים בדוֹגמות מסוימות (למשל, דחיית היותו של ישו חלק מהאל והאמונה בעלייתו של ישו השמימה כאירוע היסטורי) שינוי במיקוד של הכנסייה מהשגת גן העדן עבור המאמינים לשיפור חייהם בעולם הזה.
מקצת הקתולים הקיצוניים, בראשם עמד הארכיבישוף מרסל לפבר, רואים את החלטות הוועידה כסטייה מהאמונה וכמינות, וזאת בשל העובדה כי האפיפיור פאולוס השישי שיתף פעולה עם זרמים שנחשבו לכופרים ופלגנים, כמו הכנסייה היוונית אורתודוקסית והפרוטסטנטים, אשר לטענתם של הקיצוניים אינם נוצרים אמיתיים בשל העובדה כי הם נפרדו מהכנסייה הקתולית הממשיכה את הכנסייה שנוסדה על ידי ישו. בשל כך, קבוצות קטנות של קתולים קיצוניים פרשו מחסות הוותיקן והכריזו על פאולוס השישי ועל יורשיו כעל אנטי-אפיפיורים. הקבוצה המרכזית במגמה זו היא אגודת הקדוש פיוס העשירי.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
