ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל (בערבית: لجنة المتابعة العليا للجماهير العربية في إسرائيل) היא ארגון פוליטי בלתי-תלוי, אשר הוקם ב-30 באוקטובר 1982 במטרה ליצור מסגרת-על לגופים השונים השייכים לציבור הערבים בישראל ולרכז את פעילותם הפוליטית.[1]
הקמת הוועדה הייתה שיאו של תהליך ההתארגנות הפוליטית של האזרחים הערבים בישראל. התהליך החל בהקמת ועד ראשי הרשויות הערביות (1974), עבור בהקמת הוועד הארצי להגנה על האדמות הערביות (1975) וכלה בוועדת התיאום הערבית (1981). לאחר מלחמת לבנון הראשונה וטבח סברה ושתילה, במהלכן התרחשו הפגנות מחאה אלימות במגזר הערבי, הוחלט על הקמת ועדת המעקב העליונה כ"בית עליון" לגופים אשר היו קיימים עד אז.[2]
את רעיון הקמת הוועדה יזם אבראהים נימר חוסין, יו"ר הוועד הארצי של ראשי המועצות המקומיות הערביות וראש עיריית שפרעם דאז, אשר כיהן גם כיו"ר הוועדה הראשון.[1]
הרקע להקמת הוועדה
בעקבות ביטול הממשל הצבאי, שינויים סוציו-אקונומיים ובעיקר עקב מלחמת ששת הימים, התחזקה המגמה הלאומית הפלסטינית בקרב הערבים בישראל; מחד גיסא עלתה שאלת הזהות הלאומית, ומאידך גיסא התחזקה תחושת הניכור, הקיפוח והאפליה של הערבים כאזרחים במדינת ישראל. התגברות המתח הזהותי חיזקה את נטייתם להגדרה עצמית ברורה יותר. אחת התוצאות הייתה הקמתן של תנועות חברתיות ופוליטיות, כגון תנועת "בני הכפר" ועוד קבוצות קטנות של בני נוער וסטודנטים וכן של אישי ציבור ערבים, אשר אימצו אידאולוגיה לאומנית על גבול הבדלנות. מכאן הלכה והתפתחה מגמה של אקטיביזם פוליטי, שהובילה לחידודה והחרפתה של בעיית זהותם הלאומית של הערבים בישראל.
מלחמת יום הכיפורים (1973) ובעקבותיה התחזקות כוחו של אש"ף כגורם לגיטימי וכמייצג הבלעדי של העם הפלסטיני, ניפצה את מיתוס העוצמה הישראלי בעיני ערביי ישראל. הגאווה הלאומית עלתה, המילה 'ערבי' פסקה לשמש ככינוי גנאי ועם התחזקות הביטחון העצמי החלו הערבים בישראל במאבק לקבלת זכויות קולקטיביות.
המאבק לקבלת זכויות קולקטיביות הגיע לשיאו ביום האדמה (30 במרץ 1976), שבמהלכו נהרגו שישה אזרחים ערבים בעימותים עם כוחות הביטחון. האירוע מציין נקודת מפנה, אשר ממנה והלאה אימצו הערבים בישראל את האקטיביזם הפוליטי כדרך מחאה נגד אפליה. יום האדמה הפך לנדבך חשוב בהגדרת הזהות הפלסטינית והאזרחית של הערבים בישראל. בעקבות פעילויות האקטיביזם ביום האדמה התגבש סדר יום פוליטי של האוכלוסייה הערבית בישראל כלפי מדינת ישראל, אשר כלל דרישה לשוויון בתקצוב ממשלתי, לצמצום הפערים החברתיים-כלכליים והתנגדות להפקעת הקרקעות.[3]
הרכב הוועדה
בתחילת דרכה הורכבה ועדת המעקב העליונה מ-11 ראשי המועצות המקומיות הערביות ומכל חברי הכנסת הערבים. לאחר מכן הצטרפו גם החברים הערבים של הוועדה המרכזת של ההסתדרות, נציגי בני הכפר, נציגי התנועות האסלאמיות, נציגי התאחדות הסטודנטים הערבים ונציגי התאחדות התלמידים התיכוניים הערבים.
בשנת 1990 החלו גם ערבים תושבי הערים המעורבות לפעול על מנת לקבל ייצוג בוועדה.[1]
כיום מורכבת ועדת המעקב העליונה מחברי הרשויות המקומיות הערביות, מחברי הכנסת הערבים ומנציגים של ארגונים חוץ-פרלמנטרים של ערביי ישראל. ואולם בפועל, רק מזכירות הוועדה, המונה כעשרים חברים, היא זו שמתכנסת ומקבלת החלטות. מזכיר הוועדה, עבד ענבתוואי, תולה זאת בכך שהוועדה עובדת במתכונת חירום ולא מנהלת ישיבות מן המניין.[4]
יושב-ראש
מינוי יושב-ראש לוועדת המעקב
עד 2008 לא נערכו בחירות לתפקיד יו"ר לוועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל, ויו"ר ועד ראשי הרשויות המקומיות הערביות כהן גם כיו"ר ועדת המעקב העליונה.
הבחירות ליו"ר ועד ראשי הרשויות המקומיות הערביות הן בחירות דמוקרטיות, שבהן לכל ראשי הרשויות המקומיות הערביות זכות הצבעה. כאשר נבחר יו"ר, על חברי ועדת המעקב העליונה לאשרר את מינויו גם כיו"ר ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל.[5]
מאז החלפתו של שאוקי ח'טיב ב-2009, נותקו רשמית ועדת המעקב וועד ראשי הרשויות, כאשר ראש ועד ראשי הרשויות עודנו נציג שנבחר באופן דמוקרטי, ובראש ועדת המעקב יושב מי שנבחר על ידי ועדת המעקב עצמה, במנותק מהציבור הרחב.
יושבי-ראש ועדת המעקב העליונה מיום הקמתה[5]
| תקופת כהונה | שם | הערות |
|---|---|---|
| 1982–1999 | אבראהים נימר חוסין | כיהן כראש עיריית שפרעם |
| 1999–2001 | מוחמד זידאן | כיהן כראש מועצת כפר מנדא |
| 2001–2008 | שאוקי ח'טיב | כיהן כראש מועצת יפיע |
| 2008–2009 | מתום כהונתו של ח'טיב בסוף שנת 2008 ועד מאי 2009 לא מונה יו"ר חדש, ואת הישיבות המועטות שהתקיימו בתקופה זו ניהל חבר הכנסת אברהים צרצור | |
| 2009–2015 | מוחמד זידאן | |
| 2015 ואילך | מוחמד ברכה |
נשים בוועדה
נשים ערביות כמעט שאינן זוכות לקחת חלק בתהליכי קבלת ההחלטות בציבור הערבי. כיום אין אישה העומדת בראש מועצה מקומית, ונשים ספורות בלבד חברות במועצות מקומיות.
למרות ההחלטה כי כל חברי הכנסת הערבים יהיו חברים בוועדת המעקב העליונה, שלוש הנשים הערביות הראשונות שכיהנו כחברות בכנסת – חוסניה ג'בארה (מרצ, הכנסת ה-15), נאדיה חילו (העבודה, הכנסת ה-17) וחנין זועבי (בל"ד, הכנסת ה-18) – נותרו מחוץ לוועדה. ואולם, בשנת 2007 הייתה עאידה תומא-סולימאן, האישה הבכירה במפלגת חד"ש, לאישה הראשונה שמונתה להיות חברה בוועדה (ועם זאת, הח"כיות הערביות לא נכנסו לוועדה אף הן).
הניסיון להנהיג ייצוג שווה של נשים בוועדת המעקב העליונה מעורר ויכוח סוער. מזה שנים שהנושא מונח מצוי במחלוקת, בין היתר עקב צורת פעילותה של ועדת המעקב העליונה, הדומה לזו של הליגה הערבית: על ההחלטות להתקבל פה אחד ולא בצורת החלטת רוב, מה שמקשה על קבלת החלטה בנושא.[6]
בחודש יולי 1995 הוחלט בוועדה על צירוף נשים מכל הארגונים הפועלים במגזר הערבי: החברות הערביות במועצה הלאומית למעמד האישה ובנעמת, נציגות תנועת הנשים הדמוקרטיות ואל-פנאר (ארגון פמיניסטי ערבי). אך למרות קבלת החלטה זו, לא הוזמנה אף אישה לשבת בוועדת המעקב העליונה. מזכיר הוועדה דאז, נימר מורקוס, נימק זאת בכך שעקב המצב הפוליטי טעון המתחים במדינת ישראל, ועדת המעקב נאלצת לפעול בתנאי חירום ולכן לא הוזמנו הנשים.[7]
ועדות המשנה הפנימיות
ועדת המעקב העליונה הקימה בתוכה ארבע ועדות משנה:
- ועדה לענייני בריאות
- ועדה לענייני ספורט
- ועדה לענייני שירותים סוציאליים
- ועדה לענייני חקלאות
ועדות משנה אלה משמשות כגופים נלווים, אשר על כל אחת לבצע מעקב אחר היעדים שנקבעו בתחומה.
הוועדות השונות מחויבות בדיווח מלא לוועדת המעקב העליונה ולוועד הארצי של ראשי המועצות המקומיות הערביות.[1]
בנוסף קיימת ועדה לענייני חינוך (בראשה עומדת כיום ד"ר האלה אספניולי)
פעולות הוועדה
אף על פי שוועדת המעקב העליונה לא זכתה להכרה רשמית מצד ממשלת ישראל, היא מקיימת פעילויות שונות בעלות אופי פוליטי, כמו מחאות ושביתות, על מנת לחזק את מעמדה כ"פרלמנט" ערביי ישראל.[1]
ישיבתה הראשונה של ועדת המעקב העליונה הייתה בשפרעם, שהפכה למעין בירה להנהגה. בישיבה זו, שהתקיימה ביום הקמת הוועדה ב-1982, נידונו מספר נושאים אשר ניצבו בראש סדר היום של המגזר הערבי: פעולות לשיפור מצבן הכלכלי הרעוע של הרשויות הערביות המקומיות, מאבק להרחבת שטחן של מועצות אזוריות ערביות, שיפור החינוך ושאלות יסוד נוספות אשר גם היום ממשיכות לצוף ולעלות מעת לעת.
עיקר פעילותה של ועדת המעקב העליונה מאופיינת בחתירה לשוויון בכול התחומים. לצד הדיון בתוכניות מעשיות, מוסיפה הוועדה לעסוק גם בשאיפות הלאומיות של ערביי ישראל, לגנות את מדיניות ממשלת ישראל ולקרוא לפעולות למען הזקוקים לסיוע בשטחים.
לרוב, תגובותיה של ועדת המעקב העליונה באות לידי ביטוי בהודעות שונות לתקשורת ולעיתים נדירות יותר היא מורה על יציאה להפגנה ואף על שביתות מחאה. על פי שטנדל, משתדלת הוועדה לנקוט ב"דרך האמצע": היא מנסה לצמצם בצורה מרבית שביתות כלליות ומתארגנת למניעת מהומות, אך באותה העת גם משתמשת באיום השביתה כמעין כוח התרעה. רמת הציות של ערביי ישראל להוראותיה השונות של הוועדה היא גבוהה ביותר, אך לא מוחלטת.[2]
בינואר 2016 קיימה הוועדה מסיבת עיתונאים בתגובה להוצאתו מחוץ לחוק של הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית. המשטרה פיזרה את האירוע תוך שימוש ברימון הלם.[8]
מחקר של ארגון "ערי ישראל" שהתפרסם ב-2022 טען שוועדת המעקב של ערביי ישראל, יזמה את המהומות בישראל בזמן מבצע שומר החומות, ניהלה וליוותה אותן.[9] מהומות נרצחו 2 אזרחים יהודים, הוצתו 10 בתי כנסת ונגרם נזק רב למבנים וכלי רכב רבים.[10] הוא נשען על כתבות (משנת 2007 עד 2022) ודפי פייסבוק. המחקר לא כולל אזכור של מחברים או מתודולוגיה (השיטה המדעית לאיסוף הנתונים).[11] מייסדי הארגון[12] הם כנראה חבר בוועד המנהל של הגרעין התורני בלוד[13] ותושב לוד,[14] שהפעיל בעיר חמ"ל מאולתר. אין מידע על פעילות הארגון ושל עובדיו.[15]
בשנת 2023 תוכנן אירוע של הוועדה בחיפה שנועד לגנות את טבח שבעה באוקטובר ואת מלחמת חרבות ברזל. המשטרה איימה על בעל האולם בהוצאת צו סגירה והאירוע בוטל[16]
פעילויות קבועות שמקיימת הוועדה
הוועדה מקיימת מדי שנה פעילויות קבועות:
- עצרת לזכר יום האדמה, ב-30 במרץ.
- עצרת מרכזית לציון אירועי אוקטובר 2000, ב-1 באוקטובר.
- צעדת השיבה - ביום הנכבה (כפי שמכונה על ידה יום העצמאות), מאז שנת 1998, אל שרידי כפרים ערביים שנחרבו במלחמת העצמאות.
מעמד הוועדה בעיני ממשלת ישראל
ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל מעולם לא זכתה להכרה מצד ממשלת ישראל. היא אינה גוף ביצועי או גוף נבחר, והמדינה אינה רואה בה כמוסד רשמי ומייצג של הערבים בישראל.
בשנת 1988 נוסח מסמך ביוזמתו של השר משה ארנס, אשר בא להתריע מפני ההקצנה המתחוללת ברחוב הערבי. מסקנת המזכר, אשר לא הוצאה לפועל, הייתה כי מומלץ לבדוק את האפשרות להכריז על ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל כעל התארגנות בלתי חוקית על-פי תקנות ההגנה לשעת חירום. תגובת המנהיגות הערבית המאורגנת (ועד ראשי המועצות הערביות וועדת המעקב העליונה) הייתה כי פעילותם של ערביי ישראל היא במסגרת החוק בלבד.
למרות אי-ההכרה בוועדת המעקב של הציבור הערבי בישראל מצד ממשלת ישראל, כן נערכו מספר מפגשים בין ראשי ועדת המעקב העליונה לבין ראשי ממשלת ישראל, למשל: מפגש במרץ 1994, לאחר טבח גולדשטין במערת המכפלה, מפגש במהלך אירועי אוקטובר 2000, ועוד.[5]
מצידם של הערבים בישראל, קיימת ביקורת רבה על חוסר יעילות הוועדה בקידום עניינם, אך עם זאת נראה כי ועדת המעקב העליונה אכן השיגה מעמד כמייצגת את הציבור הערבי. נדמה כי חברי הוועדה מצויים בין הפטיש לסדן: מחד, הוועדה מחויבת לשמור על מעמדה כהנהגה לאומית לוחמת, על-מנת שלא תיתפס בעיני הערבים כ"ממסדית" מידי ומאידך מוטלת עליה האחריות לבלום התפרעויות ולשמור על פיכחון, על אף שהיא זו אשר גם קוראת לשביתות. זאת עקב ההבנה הנטועה בחברי הוועדה, כי אלו הם תנאים הכרחיים וחיוניים על מנת לשמור על עצם קיומו של המיעוט הערבי במציאות הסבוכה, בה הדרך היחידה היא השתלבות בחיי המדינה.[2][17]
מסמך החזון העתידי
בשנת 2006 פרסמה ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל יחד עם ועד ראשי הרשויות המקומיות הערביות את מסמך החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל, המהווה לטענתם ניסיון ראשון מסוגו להגדיר את מקומם ומעמדם של הערבים במדינת ישראל.
במסמך החזון מועלים לדיון שמונה נושאים במטרה להביא ליישום התוכנית האסטרטגית אשר גובשה בכל תחום, בפרק זמן של שני עשורים:
הערבים הפלסטינים בישראל ויחסיהם עם המדינה
על פי מחברי המסמך, ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית, והיא מיישמת מדיניות קולוניאליסטית נגד אזרחיה הערבים; חותרת לניתוק כל הקשרים בין הערבים בישראל לשאר העולם הערבי והמוסלמי, ומנסה לבנות קבוצה חדשה "ערבית ישראלית"; ובנוסף מכריחה את הערבים בישראל להסכים לחלוקת משאבי המדינה לפי מפתח אתני ולא לפי האזרחות.[18]
בשל סיבות אלה, וכן סיבות נוספות, לא ניתן, לדעת מחברי המסמך, לתאר את ישראל כדמוקרטיה, אלא כאתנוקרטיה, המגבילה זכויות של מיעוטים החיים בה. על מנת לשנות מצב זה יש לשנות את שיטת המשטר בישראל, ולכונן בה דמוקרטיה הסדרית. שתבטיח לערבים בישראל שותפות בשלטון במשאבים ובתהליכי קבלת ההחלטות.[19]
המסמך קובע כי יש לפעול לשינוי במספר תחומים, בהם: הכרת המדינה בנכבה הפלסטינית, ונקיטת פעולות לתיקון השלכותיה; הכרת המדינה בערבים בישראל כקבוצה לאומית וכילידים המקוריים, ועיגון בחוקה של היותה של ישראל מולדת משותפת לאזרחיה הערבים והיהודים; הפסקה של אפליית המגזר הערבי, וכן הנהגת אפליה מתקנת; הכרה ישראלית במעמד הוואקף ותיקון יחסה למקומות הקדושים, והכרה ישראלית בזכותם של הערבים בישראל לקיים קשרים (לאומיים, אזרחיים, תרבותיים וחברתיים) עם שאר העולם הערבי והמוסלמי.[19]
המעמד המשפטי
מחברי המסמך מצהירים כי הערבים הפלסטינים בישראל הם בעלי הארץ המקוריים, בעלי קשר רגשי, לאומית, דתית ותרבותי בינם למולדתם, וכן חלק בלתי נפרד מן העם הערבי הפלסטיני.[20]
לדברי המחברים, מערכת המשפט הישראלית כוללת מספר חוקים מרכזיים המייצרים ומנציחים אי-שוויון גלוי בין ערבים ליהודים, וכי הנורמה המשפטית עצמה נוטה בגלוי לטובת היהודים. כל זאת הן במישור הסימבולי (סמלים ודגלים) והן במישור המעשי, בכל התחומים. אי שוויון כזה הוא אפליה הנוגדת את עקרונות היסוד של הדמוקרטיה, פוגעת בערבים הפלסטינים וממנה נגזר עיקר סבלם כקבוצה וכיחידים.[21] כן נטען כי לא ניתן להפריד בין המימד הרשמי-משפטי, לבין המימד הכלכלי-חברתי, בו "ניכר (...) עוול היסטורי מתמשך גם בתנאי המחיה" שמתבטא בתחומי חיים שונים, כגון עוני, אבטלה, הישגים לימודיים ועוד.[20]
המסמך קובע כי בג"ץ כשל בסיפוק הגנה משפטית לזכויות האזרחים הערביים, בכך שדחה עתירות רבות שנגעו להפקעת אדמות וחלוקת תקציבים ומשאבים ממשלתיים. וכי אף שהיו פסקי דין בהם בג"ץ קיבל עתירות דומות, נקבע כי הן היו מעטות וכי "על אף היותם חיוביים במישור המשפטי הרשמי – הנימוקים של בג"ץ היו בצורת נורמות משפטיות בעלות אופי איניבידואלי צר", ולא בצורה שתשפיע למעשה על מציאות חייהם של הערבים הפלסטינים בישראל.[22]
על מנת לתקן עוולות אלה, המסמך מציג דרישות בשני ממדים:[23]
- זכויות אזרח משותפות - ובפרט הקמת נציבות עצמאית לשוויון וזכויות אדם, והתחייבות של בתי המשפט ליישם את כל האמנות הבינלאומיות הנוגעות להגנת זכויות מיעוטים ולמניעת אפליה.
- זכויות לאומיות-קולקטיביות, כלומר (בנוסף לדרישות שפורטו לעיל) גם הכרה בזכותם של הערבים לשוויון מהותי מלא במדינה; החלת דו-לשוניות מלאה בחוק; ייצוג משמעותי לערבים במוקדי קבלת ההחלטות במדינה ובמוסדות הציבור, ובפרט זכויות וטו בנושאים הנוגעים אליהם, וכן ייצוג במערכת הסימבולית של המדינה - סמלים, המנון וכדומה; עצמאות בניהול העניינים הפנים-ערביים בישראל בתחומי החינוך, הדת, התרבות והתקשורת; חלוקת משאבים, לרבות תקציבים, אדמות ודיור, באופן שוויוני, ואף מתקן; "הבטחת זכויות הערבים הפלסטינים בסוגיות ספציפיות בהן נעשה עוול היסטורי", ובפרט סוגיות הפליטים, הוואקף, יישובים לא מוכרים והפקעת קרקעות על ידי המדינה. ולסיום, "הכרה רשמית בעוול ההיסטורי שנעשה לערבים הפלסטינים בארץ ולעם הפלסטיני בכלל, והבטחת קיצו של עוול זה וטיפול בהשלכותיו".
קרקעות, תכנון ובנייה
ענייני הקרקע, התכנון והבנייה, לפי הנכתב במסמך החזון, הם העיקר וגולת הכותרת במאבק של המיעוט הערבי בשני העשורים הבאים. לטענת המחברים, מיעוט זה הוא מהקבוצות הזקוקות ביותר לקרקע, ועד שנת 2020 יוכפל מניינם של האזרחים הערביים בישראל.[24]
על פי המסמך ישראל פועלת כיום למחיקת האתרים ההיסטוריים והגאוגרפיים הפלסטינים; להעברת האדמות הערביות לבעלות יהודית; נמנעת מלהקצות "אדמות מדינה" לערים ולכפרים הערבים בישראל, ומנהיגה חלוקה מנהלית במטרה לאפשר שליטה באדמות ערביות; פועלת לדחיקתם לשוליים, מניעת ייצוגם, והדרתם של האזרחים הערביים ממוסדות ומוקדי קבלת ההחלטות; וכן הורסת בתים ערביים ומצהירה על סכנה דמוגרפית ערבית, במטרה לעודד התיישבות יהודית.[25]
הדו"ח ממליץ[25] לפעול להשגת מספר מטרות:
- ביטול כל חוקי ההפקעה וכל ההסדרים וההליכים שמפלים את המיעוט הערבי לרעה.
- שינוי המדיניות הישראלית בתחום הקרקע והתכנון. חפיפה של הגבולות הקרקעיים עם גבולות האזרחות הישראלית, והחלפת המונחים "אדמות יהודיות" ו"אדמות מדינה" במונח "אדמות ישראליות". בנוסף, דרישה לאי אכיפת חוק התכנון והבניה הנוכחי על האזרחים הערביים ויישוביהם, עד אשר יושג שוויון בינם לבין האזרחים היהודים ויישוביהם, והרחבת שטחי השיפוט בפועל של הכפרים והערים הערביים.
- ארגון מחדש של המוסדות העוסקים בקרקע, בתכנון ובבנייה, וביטול שיתופם של ארגונים ונציגים יהודים לא ישראליים, ובמיוחד הסוכנות היהודית והקרן הקיימת לישראל, במוסדות אלה. וכן מתן ייצוג משמעותי למיעוט הערבי במוסדות הללו.
פיתוח כלכלי וחברתי, חינוך ותרבות
- פיתוח כלכלי – באשר ליחסים בין הכלכלה הערבית לכלכלה הכללית בישראל, מנסחי החזון מציעים פיתוח דו-מסלולי: מחד גיסא ההשתלבות בשוק העבודה ובכלכלה הישראלית על בסיס זכותם כאזרחים להזדמנות שווה בשוק העבודה והיזמות; ומאידך גיסא יצירת דינמיקה פנימית בעלת אופי אתני בתנועה הכלכלית. שתי המגמות יביאו להגברת ההזדמנויות בחברה הערבית, לשחרור יחסי מהתלות ולהרגשת סולידריות חברתית.
- פיתוח חברתי – מחברי המסמך מציעים אסטרטגיית פיתוח, אשר מטרתה לייצר סביבה בריאה וידידותית, שתבטיח סולידריות חברתית בה נהנים האנשים מאיכות חיים טובה יותר, אשר בין היתר תדאג להעלאת מעמד האישה דרך מאמץ להשוותה לגבר בכל התחומים ובמיוחד בתחום ההגשמה העצמית.
- חינוך – במסמך החזון מוצעים שלושה מסלולים לפעולה:
- מסלול ציבורי ומשפטי המתבטא בהמשך הדרישה לניהול המערכת ותפעולה באופן שיהלום את החוק הבינלאומי הרלוונטי; יצירת קשר עם ארגונים בינלאומיים הפועלים בתחום; פנייה לערכאות משפטיות בעניינים הקשורים לאפליה.
- מסלול תודעתי – על ועדת המעקב לענייני החינוך הערבי לחזק את הקשר עם הציבור הערבי בכלל ועם בתי הספר הערביים בפרט; לדאוג לרישות כל העמותות והארגונים הפועלים בתחום החינוך בכל השלבים; ולפעול להכנת תוכניות לימוד אלטרנטיביות לפי המטרות שהגדירה.
- מסלול פרקטי המתבטא בעריכת מחקר מפורט בנושא הקמת אוניברסיטה ערבית; הקמת מועצה להשכלה גבוהה לחברה הערבית (במסגרת ועדת המעקב העליונה ובתיאום עם ועדת המעקב לענייני החינוך הערבי); שינוי דפוסי עבודת ועדת המעקב לענייני חינוך ערבי והפיכתה מוועדת מעקב לוועדה מקצועית שיש ביכולתה לגבש תוכניות ולהפעילן; הקמת יחידות ומחלקות חינוך ברמה המקומית שיש ביכולתן לגבש תוכניות מיוחדות ולהפעילן.
- תרבות – מנסחי מסמך החזון מסבירים כי ערביי ישראל חיים בצל המדינה היהודית, דוברי עברית, צורכים את התרבות העברית, נפגשים עם אינטלקטואלים יהודים, שומעים מהם ומדברים אליהם, מתרגמים אותם לערבית וכותבים בשפתם. במילים אחרות, נהיו לחלק מתרבותו של האחר. מנסחי המסמך גורסים עוד כי שייכות כפולה זו אינה רצונית אלא כפויה ומציעים להקים את הגורמים הבאים על-מנת לפתור את המצב:
- מוסד-על לענייני התרבות הפלסטינית בישראל – מוסד אשר יהיה עצמאי ויפעל לצד ועדת המעקב העליונה אך לא יהיה כפוף למוסדותיה, במטרה להפריד בין הפוליטי לתרבותי ולהבטיח עצמאות מלאה הרחק מן ההשפעות המפלגתיות והפוליטיות המאפיינות את ועדת המעקב העליונה.
- ועידת התרבות הפלסטינית – ברמה התאורטית-עיונית, ועידת התרבות הערבית הראשונה תדון בשלוש הסוגיות המהותיות דלהלן:
- זהותה של תרבות זו ותכניה הלאומיים
- יחסה עם האחר הישראלי
- מיקומה בתרבות העולמית
- ברמה המעשית, בוועידת התרבות הפלסטינית יוגשו ניירות עמדה לדיון בסצנה התרבותית ולגיבוש נוסח כולל להגדרת תרבות זו, שרטוט מסלוליה והגדרת הכלים למעקב, לשימור ולטיפוח.
עשייה פוליטית וציבורית
במסמך מצוינים מספר עקרונות לפיהם יש לפעול על-מנת לפתח ארגונים ומוסדות לאומיים:
- היחס בין המוסדות הלאומיים לזרמים הפוליטיים המפלגתיים – יש להגדיר את צורת בניית המוסדות הלאומיים השייכים לוועדת המעקב העליונה, את אופיים הארגוני ואת יחסיהם עם המפלגות הפוליטיות, היוזמות המקומיות והפרטיות והמגזר השלישי.
- הסדרת היחסים בין המוסדות הלאומיים ואיתור כלים מתאימים להעברת דמי מימון מהמפלגות הפוליטיות והרשויות המקומיות למוסדות הלאומיים.
- מסגרת לתיאום בין המפלגות הפוליטיות – חשוב להקים מסגרת תיאום קבועה שלא תהיה תלויה בגחמות אלא תיזום התמודדות עם האתגרים של הזירה הפוליטית הישראלית.
- תוכנית לאומית לפיתוח בכל התחומים, שתסתמך על חקר המצב הקיים והפקת תועלת מנקודות החוזק כדי להתמודד עם מדיניות ההדרה של ממשלת ישראל כלפי החברה הערבית, מוסדותיה הכלכליים ויחידיה בתחומי הפיתוח השונים.
- העצמת המגזר הפרטי – במקרה של החברה הערבית סובל מגזר זה מאפליה והדרה ממשלתית ואינו זוכה מצד החברה ליחס של מגזר אסטרטגי העשוי להועיל ולהפיק תועלת ממעמדה המיוחד של החברה הערבית.
- העצמת המוסדות העצמאיים – יש לעודד יוזמות פרטיות מקומיות וארציות הפועלות בנושאי שירותים, מחקר, דת, תרבות וזכויות אדם.
תגובות לפרסום המסמך
כחודש לאחר פרסום מסמך החזון קיימה המועצה לשלום ולביטחון דיון בעניין, בהשתתפותם של ד"ר אסעד גאנם, ממחברי המסמך, ועם יו"ר הוועדה דאז, שאוקי ח'טיב, שהיה שותף לכתיבתו. המועצה טענה כי מדובר ב"מסמך פוליטי השולל את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, ואת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית בא"י"... "אין להעלות על הדעת ערעור על זכותה של המדינה להגדיר עצמה כמדינה יהודית דמוקרטית, על הקשר שלנו עם יהודי העולם (חוק השבות), על ההגמוניה הדמוגרפית, הטריטוריאלית ועל הסמלים הלאומיים. אלה הם יסודות הכרחיים ליהדותה של המדינה. מסמך החזון העתידי אשר כופר בכל אלה, גורם להקצנה ולנזק לשני הצדדים".[26] על פי מכון ראות "במסמך 'החזון העתידי' של ערביי ישראל שפרסמה ועדת המעקב נכללת "...דרישה לביטול הגדרתה של המדינה כיהודית ולכינון משטר המבוסס על 'דמוקרטיה הסדרית' המאפשר לערביי ישראל להטיל וטו על החלטות לאומיות. כך, מקווים מחברי המסמך, ניתן יהיה להבטיח את הזכויות הלאומיות ההיסטוריות, האזרחיות, האינדיבידואליות והקולקטיביות של המיעוט הערבי".[27]
ד"ר דוד בוקעי, מרצה למדע המדינה באוניברסיטת חיפה, טוען במאמרו[28] כי 'החזון העתידי' שהוכן במימון UNDP, סוכנות הפיתוח של האו"ם, "בעיקרו קורא לחיסולה של מדינת ישראל כמדינה ציונית-יהודית, ובמקומה להקים מדינה דו לאומית, לצידה של מדינה פלסטינית נקייה מיהודים". מוסיף וטוען בוקעי ש'החזון העתידי' הוא זרוע אסטרטגית אחת "התובעת שילוב במערכות השונות של ישראל מתוך כוונת השתלטות מבפנים והפיכתה של ישראל לדו לאומית", ואילו הזרוע השנייה היא זרוע "הפעלת הטרור ופרעות של אינתיפאדה".
ב-2007 השב"כ הציג עמדה[29] על פיה בארבעת מסמכי החזון שנסחה האליטה האקדמית הצעירה של ערביי ישראל[30] (שמסמך החזון העתידי הוא אחד מהם) מוצאות ביטוי מגמות בדלניות וחתרניות כנגד אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל, שעלולות לסחוף אחריהן את ההמונים. לטענת השב"כ[31] הוא נדרש לסכל פעילות מסוג כזה, גם אם היא מתבצעת באמצעות כלים דמוקרטיים, בשם עיקרון הדמוקרטיה המתגוננת, ומכוח סעיף 7 (א) לחוק שירות הביטחון הכללי התשס"ב 2002, המפקיד בידי השב"כ, בין היתר, את שמירת ביטחון המדינה וסדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו מפני איומי חתרנות.
ועדות נוספות במגזר הערבי
- הוועד הארצי של ראשי המועצות המקומיות הערביות – הוקם בשנת 1974 בראשות חנא מוויס, כתוצאה מפרסומו של דו"ח הקובע כי ישנו פער אדיר בין הקצבות המדינה לה זוכות הרשויות המקומיות היהודיות לבין אלה אשר מקבלות הרשויות המקומיות הערביות.
מטרתו של הוועד: לצמצם את פערי הזכויות הבמישור המוניציפלי. - הוועד הארצי להגנה על האדמות הערביות – הוקם בשנת 1975 במטרה לסכל פעולות אשר נקט השלטון היהודי על מנת להפקיע אדמות ערבים, כפי שראו זאת מקימי הוועד.
- ועדת התיאום הערבית – הוקמה בשנת 1981 במטרה להוות מסגרת גג למספר ארגונים מיליטנטיים, כמו: בני הכפר, התנועה הלאומית המתקדמת ועוד.
ב-1982 נאסר על קיום הוועדה.[1]
ראו גם
לקריאה נוספת
- אבו בכר, ח' (1998), בדרך לא סלולה - נשים ערביות כמנהיגות פוליטיות בישראל, רעננה: המרכז לחקר החברה הערבית בישראל.
- אלחאג', מ' (1997), 'זהות ואוריינטציה בקרב הערבים בישראל: מצב של פריפריה כפולה', בתוך: מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, עמ' 41–42.
- בנזימן, ע' ומנצור, ע' (1992), דיירי משנה – ערביי ישראל מעמדם והמדיניות כלפיהם, ירושלים: כתר.
- הוועד הארצי לראשי הרשויות הערביות בישראל (2006), מסמך החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל, נצרת.
- לנדאו, י' (1993), המיעוט הערבי בישראל – 1967–1991 היבטים פוליטיים, "מכון אשכול" האוניברסיטה העברית: עם עובד.
- שטנדל, א' (1992), בין הפטיש לסדן, ירושלים: האוניברסיטה הערבית.
קישורים חיצוניים
- דף הפייסבוק של הוועדה: https://www.facebook.com/pg/High.Follow.Up.Committee
- מסמך: החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל, הוועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל.
- ייצוג ושיתוף – מסמך מאוחד, אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.
- קפיצת מדרגה כלכלית במגזר הערבי, אתר מכון ראות
- אור קשתי, התוכנית: לבנות עוד 9,236 כיתות במגזר הערבי, באתר הארץ, 1 ביוני 2008
- יואב שטרן, אסור לערער על יהדותה של המדינה(הקישור אינו פעיל), הארץ, 27 בינואר 2007
- יואב שטרן, ועדת המעקב לחינוך תקים גוף עצמאי שיפקח על בתיה"ס הערביים, באתר הארץ, 7 בדצמבר 2007
- יואב שטרן, מבצע "עופרת יצוקה" - ועדת המעקב מתכננת הפגנה נוספת נגד הלחימה בעזה, באתר הארץ, 13 בינואר 2009
- יואב שטרן, משבר זהות אצל ערביות ישראל: גם לבשל וגם להחליט, באתר הארץ, 2 באוקטובר 2008
- יואב שטרן, המפלגות הערביות נערכות לבחירות כלליות לוועדת המעקב של ערביי ישראל, באתר הארץ, 17 באפריל 2009
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
