הפארק הלאומי מערת מאמות'
שמורת טבע בארצות הברית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפארק הלאומי מערת מאמות' (באנגלית: Mammoth Cave National Park) הוא פארק לאומי ושמורת טבע הממוקם במרכז מדינת קנטקי שבארצות הברית, המקיף את מערת מאמות', מערכת המערות הגדולה בעולם. מ-1972 השם הרשמי של המערכת הוא "מערכת המערות מאמות'–פלינט רידג'" (Mammoth–Flint Ridge Cave System) בעקבות האיחוד של מערת מאמות' יחד עם מערכת גדולה עוד יותר שמתחת לרכס פלינט (Flint Ridge) שמצפון. המקום התגלה בשנת 1791, הוכרז ב-1941 כפארק לאומי, הוכרז בשנת 1981 כאתר מורשת עולמית וכשמורת ביוספירה ב-26 בספטמבר 1990.
 | |||||||
| אולם הרוטונדה במערת מאמות' | |||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||
| מידע כללי | |||||||
| על שם |
מערת מאמות'  | ||||||
| תאריך הקמה | 1 ביולי 1941 | ||||||
| מבקרים בשנה | 587,853[1] (נכון ל־2017) | ||||||
| גוף מנהל | שירות הפארקים של ארצות הברית | ||||||
| נתונים ומידות | |||||||
| שטח | 213.8[2] קמ"ר | ||||||
| מיקום | |||||||
| מדינה | קנטקי, ארצות הברית | ||||||
| מיקום |
מחוז אדמונסון, מחוז הארט, מחוז בארן | ||||||
| קואורדינטות | 37°11′13″N 86°06′04″W | ||||||
| Mammoth Cave National Park | |||||||
  | |||||||
הפארק משתרע על כ-214 קילומטרים רבועים, בעיקר במחוז אדמונסון, עם שטחים קטנים המשתרעים מזרחה למחוזות הארט ובארן. הנהר גרין זורם דרכו, כשיובל בשם נהר נולין (Nolin River) נשפך לנהר גרין בתחומי הפארק. האטרקציה המרכזית בפארק, אשר הביאה לו את שמו, היא מערכת המערות, שהגדולה שבהן קרויה "מערת מאמות'". זוהי המערכת הגדולה ביותר בעולם של מערות שנוצרו באופן טבעי, רובן מערות נטיפים. הן משתרעות לעומק של עד חמש קומות, ולאורך של יותר מ-651.8 קילומטרים שנחשפו עד כה,[3] כמעט כפול ממערכת המערות השנייה בגודלה, סאק אטון (Sistema Sac Actun) במקסיקו.[3]
אף מאובן של ממותה צמרית לא נתגלתה במערת מאמות' (ממותה באנגלית), ולשם המערה אין קשר ליונק נכחד זה. שם המערה מתייחס לרוחב ולאורך הגדולים של המעברים המחברים אל הרוטונדה בסמוך לכניסה.[4] השם היה בשימוש זמן רב לפני שמערכת המערות הנרחבת נחקרה ומופתה לעומק, על מנת לחשוף מעברים ארוכים באופן מיוחד.
הפארק משתרע על כ-214 קילומטרים רבועים, בגובה ממוצע של 205 מטרים מעל פני הים באזור הרחב המכונה רמת פנירויאל (Pennyroyal Plateau) במרכז מדינת קנטקי, בעיקר במחוז אדמונסון, עם שטחים קטנים המשתרעים מזרחה למחוזות הארט ובארן. הפארק שוכן בקרבה לכביש בין-מדינתי 65 המחבר את נאשוויל בירת קנטקי עם לואיוויל. הנהר גרין, יובל של הנהר אוהיו (שבעצמו הוא יובל חשוב של המיסיסיפי ),זורם דרכו, כשיובל בשם נהר נולין (Nolin River) נשפך לנהר גרין בתחומי הפארק.
הפארק שוכן באזור הממוזג וקשור לפעילות מים, בין אם באמצעות הנהרות שעיצבו את רמות הקרסט של האזור והמתפתלים דרך היערות, או המשקעים שאפשרו התפתחות של מערכת אקולוגית עשירה ומגוונת באזור.
אקלים
הפארק שוכן באזור אקלים סובטרופי גשום (Cfa על פי שיטת קפן). הקיצים בדרך כלל חמים ולחים. כמות הגשמים השנתית הממוצעת היא 1,329 מילימטרים. כמו בשאר בקנטקי יכולים להתחולל באזור סופות טורנדו.
כיוון שהטמפרטורות בדרך כלל מעל לנקודת הקיפאון מרבית המשקעים יורדים בצורת גשם. מחקר של אגודת השימור של הפארקים הלאומיים (National Parks Conservation Association) גילה שהגשם בפארק הוא פי עשרה יותר חומצי מהממוצע הלאומי. בחלק זה של קנטקי האקלים בקיץ חם ולח (בשל השפעת גושי האוויר ממפרץ מקסיקו) והחורפים קרירים. הפארק שוכן בנתיב של מערכות סופות, והוא חווה כמה אירועי סופה בכל שנה, בעיקר בין מרץ לספטמבר. הטמפרטורה השנתית הממוצעת היא 13.6°C, כשהטמפרטורה הממוצעת בקיץ היא 26.6°C ובחורף 1.7°C. בתוך המערות הטמפרטורה קבועה כל השנה 12°C.
| אקלים בפארק הלאומי מערת מאמות' | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| חודש | ינואר | פברואר | מרץ | אפריל | מאי | יוני | יולי | אוגוסט | ספטמבר | אוקטובר | נובמבר | דצמבר | שנה |
| טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) | 6.2 | 9.3 | 15.6 | 21.4 | 25.4 | 29.2 | 30.9 | 30.3 | 27.1 | 21.5 | 14.7 | 2.7 | 20 |
| טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) | -4.7 | -2.8 | 2.3 | 7.2 | 11.3 | 15.8 | 17.9 | 17.3 | 13.9 | 7.4 | 3.1 | -1.9 | 7.2 |
| משקעים ממוצעים (מ"מ) | 98 | 105 | 133 | 112 | 131 | 110 | 121 | 92 | 106 | 80 | 113 | 128 | 1,329 |
| מקור: Mammoth Cave National Park Weather Page | |||||||||||||
הידרולוגיה
מקורם של מי התהום מהנגר העילי הודות למספר רב של סדקים בגושי אבן החול (ראו הפסקה הבאה). המים מחלחלים עמוק בשכבות אבן הגיר שמתחת לאבן החול ונובעים כמעיינות קרסטיים. הנהר גרין המתפתל ממזרח למערב דרך הפארק, מוזן על ידי מספר מעיינות משכבת אבן הגיר. הוא משתרע לאורך 43 קילומטרים בתוך הפארק, וממשיך מערבה עד שהוא נשפך לנהר אוהיו.
מי הגשמים שהפכו חומציים בשל התמוססות של פחמן דו-חמצני מהאטמוספירה מחלחלים לתוך הקרקע וממיסים את סלעי אבן הגיר. במשך הזמן הסלעים נסחפים ונוצרים זרמים תת-קרקעיים.
ההידרולוגיה של מערכת המערות מאמות' תלויה במקבץ של מערות אבן הגיר, אלפי בולענים, מאות נחלים תת-קרקעיים וכמאתיים מעיינות. בדרך כלל זורמים כל מי הנגר העילי ומי התהום באגן אחד באותו כיוון. במערכת קרסט זו אם מזרימים צבען בנקודה אחת הוא יתפזר בקרוב ל-53 מעיינות שונים לאורך הנהר גרין באגן בר ואלו (Bear Wallow Basin). ספיקת המים באקווה של מערת מאמות' היא מהירה בין 300 ל-3,000 מטרים מעוקבים ביממה, מה שמעיד שמי הגשמים זורמים במהירות דרך מערכת המערות.
מערכת מערת מאמות' התפתחה בשכבות אבן גיר עבות מתת-התור קרבון מיסיסיפי המכוסה בשכבה של אבן חול, ששמרה על המערכת יציבה להפליא. המערכת כוללת יותר מ-650 קילומטרים של מעברים. תגליות חדשות מוסיפות כמה קילומטרים למספר זה כל שנה.
הפרט העליון של אבן החול מכונה "אבן חול ביג קליפטי" (Big Clifty Sandstone). שכבות דקות של אבן גיר המפוזרות בדלילות בתוך שכבות אבן החול, הן מקור לאזור האפיקרסטי, שבו תעלות קטנות (מעברים צרים מדי מכדי לעבור דרכם) נוצרו מהתמוססות אבן הגיר בחומציות הטבעית של מי התהום. האזור האפיקרסטי מרכז זרמי מים מקומיים של נגר עילי והם נובעים ממעיינות הבוקעים בגובה בשולי הרכסים. המים ממעיינות אלה זורמים בדרך כלל לזמן קצר על פני השטח לפני שהם שוקעים שוב מתחת לפני הקרקע, בנקודת המגע בין אבן החול לבין שכבות אבן הגיר הגדולות. המערות שבהן יכולים בני האדם לסייר התפתחו באופן טבעי בשכבות אבן גיר מסיביות אלו.
שכבות אבן הגיר של הטור הסטרטיגרפי מתחת לביג קליפטי הן, מלמעלה כלפי מטה, תצורת גירקין (Girkin Formation), אבן גיר סנט ג'נבייב (Ste. Genevieve Limestone) ואבן גיר סנט לואיס (St. Louis Limestone). לדוגמה, מעבר המערה הגדולה אותו רואים בסיור ההיסטורי שוכן בתחתית תצורת גירקין ומעל לתצורת סנט ג'נבייב.
כל אחת מהשכבות העיקריות של אבן הגיר מחולקת ליחידות ותת-יחידות גאולוגיות שקיבלו כינויים. אחד התחומים של מחקר המערה הוא איתור מתאם בין הסטרטיגרפיה לסקר המערות כפי שדווח על ידי סוקרים. פעילות זו מאפשרת לייצר מפות מקורבות בתלת-ממד של קווי המתאר של הגבולות של השכבות השונות בלא צורך בקידוחי ניסיון ושליפת דוגמאות ליבה.
סלע החיפוי העליון של אבן החול אטום כמעט לגמרי לחדירת מים. החריגים הם במקומות שבהם נוצרו סדקים אנכיים. הגנה זו שמעניקה שכבת סלע החיפוי גורמת לכך שרבים מהמעברים העליונים העתיקים יותר של מערכת המערות יבשים מאוד, ואין בהם נטיפים, זקיפים, או תצורות אחרות הזקוקות למים זורמים או מטפטפים על מנת להתפתח.
עם זאת, שכבת החיפוי של אבן החול התמוססה ונסחפה במקומות רבים בפארק, כבדוגמת אולם "ניאגרה הקפואה" (Frozen Niagara). את קו המגע בין אבן הגיר ואבן החול אפשר לאתר כאשר מטפסים בשביל מתחתית העמק לקצה הרכס. באופן טיפוסי כשמתקרבים לקצה הרכס, אפשר לראות במחשופים של הסלעים את המעבר מאבן גיר לאבן חול בגובה מוגדר היטב.[5]
בקרקעית אחד העמקים בקצה הדרומי של הפארק התפתח בולען ענק. הבולען מכונה "סידר סינק" (Cedar Sink, "בולען הארז"), לבולען נכנס נחל קטן מצד אחד ונעלם מתחת לקרקע בצד השני.
צמחייה
בשטח של 214 קילומטרים רבועים הפארק הוא משכן לצמחייה משגשגת ומגוונת. בפועל הפארק ממוקם באזור המעבר בין מישורי העשב הגדולים ויערות האלון-קאריה היבשים במערב ליערות המזופיטים[hebrew 1] הלחים במזרח, אזור האקלים הסובטרופי מדרום והאקלים הקר מצפון. השטח של הפארק הלאומי מערת מאמות' הוא לפיכך מפגש גבולות בין כמה תחומים של צמחים.
אזור זה של המפגש בין אזורים שונים של צמחייה הוא מקלט ליותר מ-1,300 מינים של צמחים,[6] בהם 84 מינים של עצים, 38 מיני שיחים וצמחים מטפסים, 29 מינים של שרכים, 209 מיני בעלי פרחים, 67 מינים של אצות, 27 מינים של פטריות ו-7 מינים של טחבי עלים.
היערות הממוזגים של עצים נשירים נשלטים על ידי אלונים (במיוחד אלון לבן (Quercus alba), אלון שחור (Quercus velutin) ואלון הערמונים (Quercus montana)), כמו גם קאריה ((Carya), באנגלית hickory), וכמה עצי אשור אמריקאי (Fagus grandifolia) מילה, אדר, שושנן הצבעונים (Liriodendron tulipifera) וערער וירג'יניה (Juniperus virginiana). בחלק הצפוני של פארק גדלים עצי צוגה, ליבנה צהוב (Betula alleghaniensis), מין המגנוליה Magnolia tripetala (באנגלית Umbrella magnolia) וצינית בנקיקים חוליים.
תנאים מקומיים של לחות, חומציות או טמפרטורה יכולים לאפשר התפתחות של גומחות אקולוגיות לצמחים ובעלי חיים. הלחות השולטת סביב נתיבי המים מאפשרת לעיתים גידול של צמחים נדירים כדוגמת נאדידים, שורש-החץ (Maranta arundinacea), כריך (Carex), סמר (Juncus) או מין הסיגל Viola lanceolata (באנגלית Lance-leaved violet). יש בפארק שטח נרחב לעשב האופייני לקנטקי, סיסנית האחו (Poa pratensis), המכונה בשל פרחיו הכחולים Kentucky bluegrass, המצוי לאורך הדרכים או בערבות העשב. צמח זה, המכונה באמריקה הצפונית, "עשב כחול" (Blue Grass) הוא המקור לאזור המכונה בלוגראס.
Erigeron annuus
כלנית בפארק
עצים בפארק
אביב בפארק
Silene virginica
בעלי חיים
המערכת האקולוגית של מערת מאמות' עשירה במינים אנדמיים. למעשה, המערות הן משכן למינים שעברו הסתגלות אבולוציונית לסביבה חשוכה (בדומה למינים בעומק הים). מערכת אקולוגית זה נחקרה לעומק בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20. בין החוקרים טום פולסון (Tom Poulson) מאוניברסיטת אילינוי בשיקגו וקתלין לאווי (Kathleen Lavoie) משלוחת פלינט של אוניברסיטת מישיגן. המערות הן משכן ליותר מ-200 מינים שונים של בעלי חיים, בעיקר חסרי חוליות, 42 מתוכם שהסתגלו לחיים בחשכה מוחלטת. בפני השטח יש בפארק 82 מינים של דגים, 27 מינים של דו-חיים, 37 מינים של זוחלים, 207 מינים של עופות ו-43 מינים של יונקים.
בין דרי הקבע במערות של מערת מאמות' מינים רבים של עטלפים: Myotis sodalis (באנגלית Indiana Bat), Myotis grisescens (באנגלית Gray bat), אפלול אמריקני ו-Perimyotis subflavus (באנגלית Tri-colored Bat). האוכלוסייה הכללית של מינים אלו ואפילו של מינים נדירים יותר (כדוגמת Myotis leibii (באנגלית Eastern Small-footed Bat)) הגיעה בשיא ל-9 עד 12 מיליון פרטים בחלק ההיסטורי. אף שמינים אלו עדיין קיימים במערת מאמות', מספרם הוא כיום רק כמה אלפים לכל היותר. הסיבה העיקרית להיעלמות הדרגתית זו מקורה בהרס בית הגידול של מינים אלו על ידי האדם, בשל הניצול המסחרי של המערות. עם זאת, תהליך השיקום האקולוגי של חלק זה של מערת מאמות' הוא נושא למאמץ מתמשך לסייע לשובם של העטלפים. עם זאת, לא כל מיני העטלפים בפארק חיים במערות. דבר נכון במיוחד לגבי Lasiurus borealis (באנגלית Red Bat) החי ביערות וכמעט שלא מצוי כלל מתחת לקרקע.
מיני בעלי חיים נוספים השוכנים במערות הם צרצרי מערות (Rhaphidophoridae), Eurycea longicauda (באנגלית Long-tailed salamander), נקטורוס מצוי, דגים עיוורים, סרטני נהרות מהסוג Orconectes ומין בסכנת הכחדה של חסילון אלבינו עיוור (Palaemonias ganteri). בנוסף, בעלי חיים שהתפתחו בפני השטח עשויים למצוא מקלט בכניסה למערות, אבל לעיתים רחוקות מסתכנים בכניסה לעומק המערות.
Myotis grisescens
צרצר מערות
נדל
כ-82 מינים של דגים חיים בנהר גרין, אחד הנהרות המגוונים ביותר מבחינה ביולוגית באמריקה הצפונית. על גדות הנחלים והנהרות בפארק אפשר לפגוש בברווז עצים, צבים, שלדגים ואנפה כחולה גדולה. בנוסף, היערות הם בית גידול מתאים למינים רבים של בעלי חיים, פראיים או מבויתים. בין המינים התדירים ביותר אייל פרדי לבן-זנב, סנאים, טמיאס ודביבון מצוי. כמו כן ניתן לראות נחשים דוגמת כרכן תירס, נחש בירית מצוי או זעמן אלמוגי), שניים מתוכם הם ארסיים: עכסן מעוצה ומוקסין הנחושת. כמה מינים בסכנת הכחדה נצפו גם הם בפארק, כולל עיטם לבן-ראש החורף ומקנן בפארק או מין הנקר Picoides borealis (באנגלית Red-cockaded woodpecker). מינים שהושבו בהצלחה לפארק כוללים תרנגול הודו מצוי ובונה קנדי
אייל פרדי לבן-זנב בפארק
.jpg)
פרהיסטוריה
סיפורם של בני האדם ביחס למערת מאמות' מתפרש על פני ששת אלפים שנה. מספר מקבצים של שרידים של ילידי אמריקה נחשפו במערת מאמות', או במערות סמוכות אחרות באזור, במאות ה-19 וה-20. רוב המומיות שנמצאו מייצגות דוגמאות לקבורה מתוכננת, עם עדויות רבות למנהגי הקבורה של התקופה הפרה-קולומביאנית.
חריגה מקבורה מתוכננת התגלתה כאשר בשנת 1935 התגלו שרידי גופתו של זכר מבוגר מתחת לגוש סלע גדול. הסלע התמוטט ומחץ את הקורבן, כורה פרה-קולומביאני, שמוטט את הסלע בטעות כאשר חפר בשברי הסלע שתמכו בגוש הסלע. שרידיו של הקורבן הקדמוני שכונה "ג'ון האבוד" הוצגו לציבור בשנות ה-70, עד שנקברו במקום סודי במערת מאמות' לשם שימורם, כמו גם ההתחשבות ברגישויות פוליטיות ביחס לתצוגה הפומבית של שרידי ילידים אמריקאים.
המחקר החל בסוף שנות החמישים של המאה ה-20 בהובלתה של פטי ג'ו ווטסון (Patty Jo Watson, 1932) מאוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס, ותרם רבות כדי להטיל אור על חייהם של בני התקופה הארכאית באמריקה הצפונית ועל תחילת תקופת וודלנד (Woodland period). בני תקופת וודלנד חקרו והשתמשו במערות באזור. הטמפרטורה והלחות הקבועים במערות שימרו שרידי מזון שאכלו בני התקופה ואפשרו לווטסון ולחוקרים אחרים לתארך את גיל הדגימות באמצעות שיטת תיארוך פחמן-14. ניתוח תוכנם, שווטסון הייתה החלוצה גם במחקר זה, אפשר קביעת התוכן היחסי של הצמחים ובעלי חיים בתזונה של כל אחת מהתרבויות על פני תקופה שנפרשה במשך כמה אלפי שנים. ניתוח זה הצביע על זמן המעבר מתרבות של ציידים-לקטים לביות צמחים וחקלאות.
טכניקה נוספת שבה השתמשו במחקר ארכאולוגי במערת מאמות' הייתה "ארכאולוגיה ניסויית" שבה נשלחו חוקרים מודרניים למערה תוך שימוש באותה טכנולוגיה שבה השתמשו בני התרבויות הקדומות, ששאריות הכלים בהם השתמשו מושלכות בחלקים רבים של המערה. המטרה הייתה לרכוש תובנה על הבעיות שניצבו בפני האנשים הקדמונים שחקרו את המערה, באמצעות הצבת החוקרים בתנאים פיזיים דומים.
שרידים אנושיים וחפצים עתיקים שנתגלו בתוך המערות מוגנים על ידי חוקים פדרליים ומדינתיים שונים. אחת העובדות הבסיסיות ביותר הקובעות לגבי חפץ שהתגלה זה עתה הוא המיקום והמצב המדויקים שלו. אפילו הזזה מינימלית של חפץ פרהיסטורי מזהם אותו מנקודת מבט מחקרית. החוקרים המנוסים יודעים שאסור לגעת בראיות ארכאולוגיות, וכמה אזורים של המערה הם מחוץ לתחום אפילו עבור חוקרים מנוסים, אלא אם הנושא של הסיור הוא מחקר ארכאולוגי על אזור זה.
מלבד שרידים אנושיים וחפצים עתיקים שהתגלו בחלק המערה הנגיש דרך הכניסה ההיסטורית של מערת מאמות', התגלו שרידים של לפידים ששימשו את הילידים, וכן חפצים אחרים כגון ציורים, שברי דלעת, ומוקסינים ארוגים מעשב בקטע של מערת סולטס (Salts Cave ) של מערכת רכס פלינט.
אף על פי שיש הוכחה חותכת לקיומם של בני התרבויות הקדומות ולשימוש שעשו במערה, אין ראיות לשימוש במערות מעבר לתקופה הארכאית. למומחים ולמדענים אין תשובה מדוע זה כך, וזו אחת התעלמות הגדולות ביותר של מערת מאמות'.
היסטוריה מוקדמת מתועדת
החלקה בת 130 קילומטרים רבועים המכונה "סקר פולארד" (Pollard Survey) נמכרה כתוצאה משעבוד ב-10 בספטמבר 1791 בפילדלפיה על ידי ויליאם פולארד (William Pollard). 80.5 קילומטרים רבועים מ"סקר פולארד" בין הגדה הצפונית של בייקון קריק (Bacon Creek) והנהר גרין נרכשו על ידי תומאס לאנג הבן (.Thomas Lang, Jr), סוחר אמריקאי בריטי מיורקשייר, אנגליה ב-3 ביוני 1796 תמורת 4,116 ליש"ט. החלקה הוחרמה בשל אי תשלום מיסים למחוז במהלך מלחמת 1812.
האגדה מספרת שהאירופאי הראשון שגילה את מערת מאמות' היה ג'ון האושין (John Houchin) או אחיו פרנסיס האושין (Francis Houchin), בשנת 1797. בזמן הציד, רדף האושין אחרי דוב פצוע אל פתח הכניסה הגדול של המערה ליד הנהר גרין. כמה מעשיות של משפחת האושין טוענות שמגלה מערה היה ג'ון דקטור "ג'וני דיק" האושין (John Decatur "Johnny Dick" Houchin), אבל זה מאוד לא סביר כי ג'וני דיק היה רק בן 10 שנים בשנת 1797 ולא סביר שהשתתף בציד דובים בגיל כה רך. אביו, ג'ון, הוא המועמד הסביר ביותר מענף זה של אילן היוחסין, אך המועמד הסביר ביותר לגילוי מערת מאמות' הוא פרנסיס "פרנק" האושין, שאדמתו הייתה קרובה יותר לכניסה למערה מאשר חלקת הקרקע של ג'ון אחיו. קיימת גם הטענה שאחיהם, צ'ארלס האושין (Charles Houchin), שהיה ידוע כצייד ומניח מלכודות גדול, היה האיש שירה בדוב ורדף אחריו לתוך המערה. הבעיה בטענה זו של צ'ארלס היא העובדה שהוא התגורר באילינוי עד 1801. בניגוד לסיפור הזה, טוענים ברוקר ווטסון (Brucker and Watson) בספרם "המערה הארוכה ביותר" שהמערה הייתה "בוודאי ידועה לפני אותה תקופה". מערות באזור היו ידועות לפני גילוי הכניסה למערת מאמות'. אפילו לפרנסיס האושין הייתה כניסה למערה על אדמתו, סמוך מאוד לעיקול בנהר גרין, המכונה טרנהול (Turnhole), שנמצאת במרחק של כקילומטר מהכניסה הראשית למערת מאמות'.
הקרקע המכילה כניסה היסטורית זו נסקרה לראשונה ונרשמה ב-1798 בשמו של ולנטיין סימונס (Valentine Simons). סימונס החל לנצל את מערת מאמות' בשל עתודות המלחת שבה.
המאה ה-19
_Map_of_the_Mammoth_Cave.jpg)
_The_Mammoth_Cave_of_Kentucky.jpg)
אנשים אחרים היו הבעלים של הקרקע בשותפות עם ולנטיין סיימון, במהלך מלחמת 1812, כאשר עתודות המלחת של מערת מאמות' הפכו משמעותיות בשל המצור הבריטי על הנמלים של ארצות הברית. המצור מנע אספקת מלחת שממנה מייצרים אבק שרפה מהצבא האמריקאי. כתוצאה מכך, המחיר המקומי של המלחת עלה והייצור מבוסס על חנקות שחולצו ממערות כגון מערת מאמות' הפך רווחי יותר.
ביולי 1812, נקנתה המערה מסימון והבעלים האחרים על ידי צ'ארלס וילקינס (Charles Wilkins) ומשקיע מפילדלפיה בשם היימן גרץ (Hyman Gratz). תוך זמן קצר כרו במערה חנקת סידן (Ca(NO3)2) בקנה מדה תעשייתי, תוך שימוש בכוח אדם של 70 עבדים שבנו והפעילו את המכשירים שסיננו את הקרקע, וגם נשאו את האדמה הגולמית ממעמקי המערה לאתר העיבוד המרכזי.[7]
האתר החליף ידיים תמורת עשרת אלפים דולרים (סכום עתק באותה תקופה). לאחר המלחמה כשהמחירים נפלו ננטש המפעל והוא הפך לאטרקציה תיירותית מינורית שהתמקדה במומיות של הילידים שהתגלו בסמוך.
כשווילקינס מת האפוטרופוסים של האחוזה שלו מכרו את חלקו במערה לגרץ. באביב 1938 מכרו האחים גרץ את המערה לפרנקלין גורין (Franklin Gorin), שהתכוון להפעיל את מערת מאמות' כאטרקציה תיירות גרידא, שוק המלחת כבר לא היה רלוונטי יותר. גורין היה בעלים של עבדים, והשתמש בעבדים שלו כמדריכי טיולים. אחד מעבדים אלו עתיד לתרום כמה תרומות חשובות לידע האנושי על המערה, והפך לאחד מהדמויות ההיסטוריות המפורסמות ביותר של מערת מאמות'.
סטיבן בישופ (Stephen Bishop) עבד אפרו-אמריקאי נכנס למערה לראשונה ב-1838 והפך מדריך למערה במהלך שנות ה-40 וה-50 של המאה ה-19, היה בין האנשים הראשונים שהכין מפות נרחבות של המערה והעניק כינויים לתוואים רבים במערה.
פרנק גורין שהיה בעליו של סטיבן בישופ כתב לאחר מותו של בישופ: "הצבתי מדריך במערה – סטיבן הגדול והמפורסם, והוא סייע בביצוע התגליות. הוא היה האדם הראשון שחצה אי-פעם את הבור ללא תחתית, והוא, אני ואדם נוסף שאת שמו שכחתי, היו האנשים היחידים למיטב ידיעתי שהיו בתחתית כיפת גורין (Gorin's Dome ).
"אחרי שסטיבן חצה את הבור ללא תחתית, גילינו את כל החלק של המערה הידוע כיום מעבר לנקודה זו. קודם לתגליות אלו, כל העניין התמקד במה שידוע כ"המערה הישנה"... אבל עכשיו רבות מנקודות אלו כמעט שאינן מוכרות, אף שסטיבן לא אמר, הן היו 'גדולות, קודרות וייחודיות'".
ב-1839 קנה ג'ון קרוגהן (John Croghan) את אחוזת מערת מאמות', כולל בישופ והעבדים האחרים מבעליהם הקודם, פרנקלין גורין. קרוגהן ניהל לזמן קצר בית חולים חסר מזל לשחפת במערה, שהאמין שהאדים בתוכה ירפאו את חוליו. שחפת הייתה מגפה נפוצה באותה תקופה ובסופו של דבר היא קטלה את קרוגהן עצמו וגם את בישופ.
במהלך המאה ה -19, הלכה וגדלה תהילה של מערת מאמות' והיא הפכה לסנסציה בינלאומית. במקביל משכה המערה תשומת לב של סופרים בני המאה ה-19 כמו רוברט מונטגומרי בירד (Robert Montgomery Bird), הכומר רוברט דווידסון (Robert Davidson), הכומר הוראס מרטין (Horace Martin), אלכסנדר קלארק בוליט (Alexander Clark Bullitt), נתניאל פרקר ויליס (Nathaniel Parker Willis, שביקר במערה ביוני 1852), באיארד טיילור (Bayard Taylor, במאי 1855), ויליאם סטמפ פורווד (William Stump Forwood, באביב 1867), חוקר הטבע ג'ון מיור (בתחילת ספטמבר 1867), הכומר הוראס קרטר הווי (Horace Carter Hovey) ואחרים.[8] כתוצאה מן המוניטין ההולך וגדל של מערת מאמות', הגיעו למערה אורחים מפורסמים כמו השחקן אדווין בות' (אחיו, ג'ון וילקס בות' רצח את אברהם לינקולן ב-1865), הזמרת ג'ני לינד (שביקרה במערה ב-5 באפריל 1851), והכנר אולה בול (Ole Bull) שביחד ביצעו קונצרט באחת המערות. שני אולמות במערות קרויות מאז "אמפיתיאטרון של בות'" ו"היכל הקונצרטים של אולה בול".
בהגיע 1859, כאשר נסללה מסילת הברזל בין לואיוויל ונאשוויל רכש קולונל לרקין ג'. פרוקטר (Colonel Larkin J. Procter) את אחוזת מערת מאמות'. הוא היה גם הבעלים של קו הכרכרות בין תחנת הרכבת ב-Glasgow Junction לאחוזת מערת מאמות'. קו זה הסיע תיירים למערות מאמות' עד 1886, כאשר הוא סלל את מסילת הברזל מערת מאמות' (Mammoth Cave Railroad).
תחילת המאה ה-20: מלחמות מערות קנטקי
קשיי חייהם של החקלאים שמצאו את מחייתם בדוחק מהקרקע הקשה והדלה של ארץ המערות השפיעו על בעלי מערות סמוכות, קטנות יותר, לנסות לנצל את המערות לתיירות, במיוחד לאור הצלחתה של מערת מאמות' כאטרקציה תיירותית. "מלחמות מערות קנטקי" הייתה תקופה של תחרות מרה בין בעלי מערות מקומיים על כיסם של התיירים. טקטיקות הונאה נרחבות שימשו כדי למשוך מבקרים הרחק מהיעד שאליו תכננו להגיע במקור אל מערות פרטיות אחרות. שלטים מטעים הוצבו לאורך הכבישים המובילים למערת מאמות'. אסטרטגיה טיפוסית בימים הראשונים של הנסיעה ברכבים ממונעים התבססה על נציגים של מערות תצוגה פרטיות אחרות (המכונים "cappers") שקפצו על המדרגה התחתונה של מכונית התיירים, והטעו את הנוסעים להאמין כי מערת מאמות' נסגרה, נמצאת בהסגר, התמוטטה או שאינה נגישה.
ב-1906 התאפשרה גישה למערת מאמות' באמצעות ספינות קיטור לאחר שנבנה סכר בבראונסוויל (Brownsville) בקנטקי.
ב-1909 הגיע למערה מניו יורק מהנדס מכרות גרמני צעיר בשם מקס קמפר (Max Kämper). קמפר סיים את לימודיו במכללה טכנולוגית ומשפחתו מימנה לו טיול בחו"ל כמתנת סיום לימודים. במקור התכוון קמפר לשהות במערת מאמות' במשך שבועיים, אבל בסופו של דבר שהה בה כמה חודשים. בסיוע של אד בישופ, צאצא של העבד האפרו-אמריקאי הכין קמפר סקר מדויק להפליא של קילומטרים רבים במערת מאמות', כולל תגליות חדשות רבות. על פי הדיווחים, קאמפר גם הכין סקר מקביל של פני הקרקע מעל המערה: מידע זה היה שימושי בפתיחת הכניסות האחרות למערה, כפי שקרה זמן קצר אחר-כך עם פתיחת כניסת ויולט סיטי (Violet City entrance).
משפחת קרוגהן השמידה את האלמנטים הטופוגרפיים במפה של קמפר, ואלו לא שרדו עד ימינו, אף שהחלק של המערה במפות שהכין קמפר הוא דוגמה מעולה לקרטוגרפיה מדויקת של המערה. רק בתחילת שנות ה-60 ובוא תקופת המחקר המודרני סוקרו ומופו מעברים אלו בדיוק רב יותר. קמפר חזר לברלין, ומבחינתם של תושבי מחוז מערת מאמות', נעלם לחלוטין. רק בתחילת המאה ה-21, לאחר שקבוצה של תיירים גרמנים שביקרו במערה חזרו לארצם וחקרו את תולדות משפחת קמפר, התגלה מה עלה בגורלו: קמפר הצעיר נהרג במלחמת החפירות במלחמת העולם הראשונה בקרב על הסום ב-1916.
חוקר המערות הצרפתי הידוע, אדוארד-אלפרד מרטל, ביקר במערה במשך שלושה ימים באוקטובר 1912. מרטל קיבל אישור לערוך מדידות ברומטריות במערה לקביעת הגובה היחסי של מקומות שונים במערה, בלא שניתנה לו גישה למידע על הסקרים שנערכו ושנשמרו בסוד. הוא זיהה רמות שונות של המערה, וציין נכונה כי גובה פני נהר אקו (Echo River) בתוך המערה נקבע על ידי זה של הנהר גרין בפני השטח. מרטל קונן על הבנייה של הסכר בבראונסוויל ב-1906, והצביע על כך שהסכר הפך עריכת מחקר הידרולוגי מלא של המערה לבלתי אפשרית. בין התיאורים המדויקים שלו של התבנית ההידרוגאולוגית של מערת מאמות', הציע מרטל את המסקנה הספקולטיבית כי מערת הממותה קשורה למערות סולטס (Salts) וקולוסל (Colossal Cavern). השערה זו תוכח כנכונה רק 60 שנים לאחר ביקורו של מרטל.
בתחילת שנות ה-20 יצר ג'ורג' מוריסון, באמצעות פיצוצים, מספר כניסות למערת מאמות' מקרקע שלא הייתה שייכת לאחוזת קרוגהן. מידע שהיה חסר מהסקרים הסודיים של קרוגהן, שבוצעו על ידי קמפר, בישופ ואחרים, לא פורסם בצורה שאפשרה לקבוע את תחומי המערה. כעת היה ניתן לקבוע באופן מוחלט שבני משפחת קרוגהן גבו כספים מתיירים על מנת להציג בפניהם חלקים ממערת מאמות' שלא היו תחת קרקע שהייתה שייכת להם. הוגשו תביעות משפטיות, ובמשך זמן מה הופעלו כניסות שונות למערה בתחרות ישירה זו עם זו.
בתחילת המאה ה -20, בילה חוקר המערות האמריקני פלויד קולינס (Floyd Collins) עשר שנים בחקר מערכת המערות של רכס פלינט (המורשת החשובה ביותר של חקירות אלה הייתה גילוי מערת הבדולח של פלויד קולינס והמחקר במערת סולטס) לפני שמת במערת סנד (Sand Cave), קנטקי, בשנת 1925. בזמן שסייר במערת סנד, הוא שחרר ממקומו סלע שנפל על רגלו, בעודו נמצא במעבר צר מאוד, ולא ניתן היה להצילו לפני שמת ברעב. הניסיונות להציל את קולינס גרמו לסנסציה תקשורתית. הפרסום שקיבל האירוע משך תושבי קנטקי בולטים ליזום תנועה אשר הובילה תוך זמן קצר להיווצרות של הפארק הלאומי מערת מאמות'.
תנועת הפארק הלאומי (1926–1941)
כאשר מת אחרון היורשים של קרוגהן התגבר בקרב האזרחים העשירים של קנטקי המומנטום להקמת הפארק הלאומי מערת מאמות'. אזרחים פרטיים הקימו את אגודת הפארק הלאומי מערת מאמות' ב-1924. הקונגרס אישר את הפארק ב-25 במאי 1926.[9]
קרנות תרומות שימשו לרכישת כמה חוות חקלאיות באזור, בעוד שטחים אחרים בתוך גבולות הפארק הלאומי המוצע נרכשו באמצעות הפקעה. בניגוד להיווצרותם של פארקים לאומיים אחרים במערב ארצות הברית המאוכלס בדלילות, תוך כדי תהליך יצירת הפארק הלאומי מערת מאמות' פונו אלפי אנשים בכוח. לעיתים קרובות היו תהליכי ההפקעה מרים, כאשר בעלי הקרקעות קיבלו פיצוי כספי נמוך משווי הקרקע. עדיין חשים באזור את המרירות שהייתה תוצאת תהליכים אלו.[10]
מטעמים משפטיים נאסר על הממשלה הפדרלית לשקם או לפתח את החוות המופקעות, כאשר האגודה הפרטית הייתה הבעלים של הקרקע: עקפו תקנה זו באמצעות הפעלת "מקסימום של ארבעה" מחנות של חיל השימור האזרחי מ-22 במאי 1933 עד יולי 1942.[11]
על פי שירות הפארקים הלאומיים, "בהגיע 22 במאי 1936 נרכשו 27,402 אקרים (כ-111 קילומטרים רבועים) של אדמה ואושרו על ידי מזכיר הפנים. האזור הוכרז פארק לאומי ב-1 ביולי 1941, כאשר הצליחו לאסוף את המינימום הנדרש של 45,310 אקרים (כ-183 קילומטרים רבועים) המורכבים ממעל ל-600 חלקות.[12]
המפקח הראשי הוסקינס כתב אחר-כך על ציפור מהמין Piranga rubra (באנגלית Summer tanager) המכונה פיט שהייתה מגיעה לבית שומרי הפארק ב-20 באפריל או סמוך לו, החל מ-1938. הציפור אכלה מזון מידיהם של שומרי הפארק, להנאתם של המבקרים והעבירה מזון לבן זוגה שהיה פחות מאולף.
הולדת הפארק הלאומי (1941)
הפארק הלאומי מערת מאמות' נחנך רשמית ב-1 ביולי 1941. במקרה הוקמה באותה שנה החברה הספלאולוגית הלאומית (National Speleological Society). ר. טיילור הוסקינס (R. Taylor Hoskins), המפקח בפועל השני תחת האגודה, הפך למפקח הרשמי, משרה שבה החזיק עד 1951.
הכניסה החדשה למערה שנסגרה למבקרים מ-1941 נפתחה מחדש ב-26 בדצמבר 1951, והפכה לכניסה להתחלת סיור ניאגרה הקפואה.
המערה הארוכה ביותר (1954–1972)
בהגיע 1954 כללו אחזקות הקרקע של הפארק הלאומי מערת מאמות' את כל האדמות בתחומי הגבולות החיצוניים של הפארק למעט שתי חלקות שהיו בבעלות פרטית. אחת מהן, חוות לי קולינס (Lee Collins), נמכרה להארי תומאס (Harry Thomas) ממערת הסוס (Horse Cave) בקנטקי, שנכדו, ויליאם "ביל" אוסטין (William "Bill" Austin) הפעיל את מערת קריסטל קולינס (Collins Crystal Cave) בתחרות ישירה עם שירות הפארקים הלאומיים, שנאלץ לתחזק דרכים המובילים לנכס זה. גינוי ורכישה של הנכס של מערת קריסטל נראו רק עניין של זמן.
בפברואר 1954, אורגנה משלחת בת שבועיים בחסות החברה הספלאולוגית הלאומית ובהזמנתו של אוסטין: משלחת זו קיבלה את הכינוי משלחת C-3 (קיצור של Collins Crystal Cave).
משלחת C-3 משכה תשומת לב ציבורית, תחילה ממאמר מלווה בתמונות שפורסם על ידי רוברט הלמי (Robert Halmi) בגיליון יולי 1954 של המגזין טרו (True), ומאוחר יותר מפרסום התיאור האישי בגוף ראשון של המשלחת: "מעבר למערות: הסיפור של משלחת מערת קולינס קריסטל" מאת ג'ו לורנס (Joe Lawrence, אז נשיא החברה הספלאולוגית הלאומית) ורוג'ר ברוקר (Roger Brucker). המשלחת הוכיחה באופן חד משמעי שהמעברים במערת הקריסטל משתרעים אל מערת מאמות', לפחות מעבר לגבולות הנכס של מערת קריסטל. עם זאת, מידע זה היה הוסתר על ידי החוקרים מחשש ששירות הפארקים הלאומיים אולי יאסור מחקר אם ידע עובדה זו.
ב-1955 התברר בסקר שמערת קריסטל מחוברת ל"מערה הבלתי ידועה" (Unknown Cave), הקשר הראשון למערכת רכס פלינט.
חלק מהמשתתפים במשלחת C-3 רצו להמשיך את המחקרים שלהם אחרי שמשלחת C-3 סיימה את תפקידה, והתארגנו בשם "סיור רכס פלינט" (Flint Ridge Reconnaissance) בהדרכתם של אוסטין, ג'ים דייר (Jim Dyer), ג'ון ג'. לרברגר (John J. Lehrberger) ואי. רוברט פוהל (E. Robert Pohl). ארגון זה התאגד בשנת 1957 בתור "קרן מחקר המערות" (Cave Research Foundation). הארגון ביקש להעניק לגיטימציה לפעילותם של חוקרי המערות באמצעות תמיכה במחקר אקדמי ומדעי מקורי. מדענים בולטים שחקרו את מערת מאמות' בתקופה זו כללו את פטי ג'ו ווטסון (ראו את פרק הפרהיסטוריה).
במרץ 1961 נמכרה מערת קריסטל לשירות הפארקים הלאומיים תמורת 285,000 דולרים. באותה תקופה נרכש גם הנכס של מערת האוניקס הגדולה (Great Onyx Cave), הרכוש הפרטי היחיד הנוסף בתחומי הפארק, תמורת 365,000 דולר. קרן מחקר המערות הורשתה להמשיך במחקריה באמצעות מזכר הבנות עם שירות הפארקים הלאומיים.
סקר קישר בין מערת קולוסל למערת סולטס ב-1960, וב-1961 התגלה החיבור בין מערת קולוסל-סולטס למערת קריסטל-המערה הבלתי ידועה, תוך יצירת מערכת מערות אחת תחת רכס פלינט. ב-1972 נסקרה מערכת רכס פלינט עד לאורך של 140 קילומטרים, מה שהעניק לה אז את התואר המערה הגדולה בעולם.
החיבור בין מאמות' לפלינט
במהלך שנות ה-60 מצאו צוותי המיפוי והמחקר של קרן מחקר המערות מעברים במערכת המערות של רכס פלינט שחדרו תחת עמק הואשינס והגיעו למרחק של 250 מטרים של מעברים ידועים במערת מאמות'. ב-1972 הוביל ג'ון וילקוקס (John Wilcox), הכרטוגרף הראשי של הקרן תוכנית שאפתנית לחבר סוף סוף בין מערכות המערות, כשהוא שולח כמה משלחות מצד מערכת רכס פלינט כמו גם בדיקה מצד מערת מאמות'.
בסיור ביולי 1972, עמוק במערכת רכס פלינט, זחלה פטרישה קרותר (Patricia Crowther) הדקיקה ששקלה 52 קילוגרם דרך קניון צר שכונה אחר-כך "נקודה לחוצה" (Tight Spot), שמנע בעבר מעבר של חוקרי מערות גדולים יותר. סיור שנעשה אחר כך מעבר לנקודה הלחוצה ב-30 באוגוסט 1972 שנערך על ידי וילקוקס, קרותר, ריצ'רד זוף וטום ברוקר גילה על הקיר של מעבר הנהר חרות השם "פיט ה." (Pete H) עם חץ המצביע בכיוון מערת מאמות'. ההשערה היא שאת השם חרת ורנר פ. "פיט" הנסון, שהיה פעיל בחקירת המערה בשנות ה-30. הנסון נהרג בקרב על האיים האלאוטיים במלחמת העולם השנייה. החוקרים כינו את המעבר "הנהר האבוד של הנסון".
לבסוף ב-9 בספטמבר 1972 המשיך צוות בן שישה שכלל את וילקוקס, קרותר, זוף, גארי אלר, סטיבן ולס וקליבלנד פיניקס (איש שירות הפארקים) במורד הזרם של הנהר האבוד של הנסון על מנת לגלות חיבור של עם הנהר אקו באולם קסקייד של מערת מאמות'. גילוי חיבור זה של מערכות המערות של רכס פלינט ומאמות' כונה הטיפוס על "האוורסט של הספלאולוגיה". המערכת המשולבת הכילה 232.4 קילומטרים של מעברים שנחקרו וכללה 14 כניסות.[13]
תגליות אחרונות
חיבורים נוספים בין מערת מאמות' למערות קטנות יותר או למערכות מערות, התגלו אחר כך במערת פרוקטור/מוריסון (Proctor/Morrison) מתחת לרכס ג'ופה (Joppa Ridge) הסמוך ב-1979. מערת פרוקטור התגלתה על ידי ג'ונתן דויל (Jonathan Doyle), עריק מצבא האיחוד במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, ומאוחר יותר הייתה בבעלותה של חברת הרכבות של מערת מאמות', לפני שנחקרה על ידי קרן מחקר המערות. מערת מוריסון התגלתה על ידי ג'ורג' מוריסון (George Morrison) בשנות העשרים. חיבור זה דחף את הגבול של מחקר מערת מאמות' לדרום-מזרח.
במקביל חקרה קבוצה עצמאית המכונה קואליציית הקרסט של מרכז קנטקי (Central Kentucky Karst Coalition) מחוץ לפארק את מערת רופל (Roppel Cave) שממזרח לפארק וסקרה בה כמה עשרות קילומטרים. מערת רופל שהתגלתה ב-1976 הייתה לזמן קצר ברשימת המערות הארוכות ביותר בארצות הברית לפני שהתגלה חיבור בינה לקטע פרוקטור/מוריסון במערכת מערת מאמות' ב-10 בספטמבר 1983. החיבור התגלה על ידי שני צוותים מעורבים של קואליציית הקרסט וקרן המחקר. כל צוות נכנס בכניסה נפרדת ונפגש באמצע לפני שהמשיך באותו כיוון על מנת לצאת בכניסה של הצוות השני. סך כל האורך שנסקר היה קרוב ל-480 קילומטרים.
ב-19 במרץ 2005 נתגלה חיבור לקטע מערת רופל של המערכת ממערה קטנה שתחת רכס יודורה (Eudora Ridge) והוסיפה כ-5 קילומטרים לאורך הכללי של מערכת מערת מאמות'. הכניסה החדשה שנתגלתה למערה, שקרויה כיום "כניסת הובר" (Hoover Entrance), נתגלתה בספטמבר 2003 על ידי אלן קנון (Alan Canon) וג'יימס ולס (James Wells).[14] תגליות מצטברות מאז דחפו את סך כל אורך המערכת ליותר מ-640 קילומטרים.
בטוח שעוד קילומטרים רבים של מעברים של מערות מחכים לגילויים באזור. גילוי של כניסות טבעיות חדשות הוא אירוע נדיר: הדרך העיקרית של גילוי מעברים כרוכה במחקר של מעברים צדדיים שזוהו במהלך חקירה שיטתי שגרתית של מעברי מערות שאליהם נכנסו מהכניסות הידועות.
מערות קשורות וסמוכות
לפחות שתי מערכות מערות גדולות שוכנות במרחקים קצרים ממערת מאמות': מערכת המערות של רכס פישר (Fisher Ridge Cave System) ומערכת המערות של רכס מרטין (Martin Ridge Cave System). מערכת המערות של רכס פישר נתגלתה בינואר 1981 על ידי קבוצה של חוקרי מערות ממישיגן הקשורים לסניף של דטרויט של החברה הספלאולוגית הלאומית. נכון לתחילת העשור שני של המאה ה-21 מופו 201 קילומטרים של מערכת המערות של רכס פישר.[3] ב-1976 גילה ריק שוורץ (Rick Schwartz) מערה גדולה דרומית לגבול הפארק הלאומי מערת מאמות'. מערה זו כונתה מערכת המערות של רכס מרטין ב-1996, לאחר שמחקרים חדשים חיברו שלוש מערות סמוכות, מערת ויגפיסל (Whigpistle Cave, הכניסה המקורית של שוורץ), מערת רכס מרטין ומערת ג'קפוט (Jackpot Cave). נכון ל-2018 מופתה מערכת המערות של רכס מרטין לאורך של 55 קילומטרים והחקירה נמשכת.[15]
ניהול ומנהלה
הפארק הלאומי מערת מאמות' מתופעל על ידי כ-100 מועסקים של שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית, כולל כ-20 מועסקים המטפלים בניהול ובמנהלה של הפארק. בנוסף, כיוון שהפארק שוכן במפגש בין שלושה מחוזות שונים, הוענק ניהול אזור המעבר בין המחוזות למחוז הפיתוח בארן ריוור (Barren River Development District). זהו גם המחוז האחראי על הגדרת המדיניות כלפי השמורה הביוספרית. בהתחשב בתפקידים שהוטלו על הפארק ב-1983, כלומר שימור המערכת האקולוגית ופיתוח מטרות חינוכיות ומדעיות, האתר מחולק לאזורי טבע ואזורים היסטוריים שבהם המערות מסווגות על פי שש קטגוריות.
אזור המעבר הוקם על מנת להבטיח את ההגנה על השמורה הביוספרית. היא ממוקמת דרומית ומזרחית לאתר המרכזי שבהם מחלחלים מי הגשמים למערכת המערות. מטרת אזור מעבר זה היא לצמצם את זיהום מי התהום. הגאולוגיה האופיינית למערת מאמות' פועלת כנגד מטרה זו. בשל החלחול המהיר של מי הגשמים דרך הסדקים בסלעי המשקע, קיים איום של חדירת מזהמים לבתי הגידול המימיים של המערות: פסולת אנושית, כימיקלים ופחמימינים מבורות קידוח. השלטונות המקומיים והפדרליים הקימו מערכת ביוב בכל האזור סביב פארק סיטי במטרה למנוע זיהום של נתיבי המים. המים משמשים גם לחקלאות ותיירות, מה שמהווה סיכון פוטנציאלי של זיהום מי התהום במערכת הקרסט. בנוסף, הפארק התקין מערכות בקרת מיקרו אקלים על מנת למנוע סיכון למינים שחיים במערות.
שומרי הפארק גם מתמקדים בהגנה על הצמחייה ממחלות וממזיקים. העץ אגוז חמאה (Juglans cinerea) מאוים על ידי מחלה מפטרייה הדומה למחלת הבוקיצה ההולנדית (Dutch elm disease) שחיסלה את עצי הערמון האמריקאי (Castanea dentata) והאולמוס האמריקאי (Ulmus americana). בנוסף, מינים פולשים, כדוגמת מיני היערה (Lonicera), אליאריה שומית (Alliaria petiolata), קודזו (Pueraria montana), צפצפה מכסיפה (Populus alba) או מיני האילנתה (Ailanthus) מאיימים על המגוון הביולוגי של המערכת האקולוגית של הפארק לאומי.
חשש נוסף הוא מפגיעה באיכות האוויר, מכיוון שזוהו שיעורי אוזון גבוהים מדי לגבי הצמחייה. הותקנו חיישנים כדי לנטר את ריכוזי האוזון, גופרית דו-חמצנית, פחמן חד-חמצני וחנקן חמצני ו (נגזרותיהם) באוויר.
גישה ולינה
בפארק מבקרים בממוצע מעל לחצי מיליון תיירים מדי שנה.[1] אל הפארק אפשר להגיע באמצעות כביש בין-מדינתי 65. על מנת להגיע מצפון יש לצאת ביציאה 53 בכביש ולנסוע בכביש KY-70 שהופך לדרך הנופית של מערת מאמות' (Mammoth Cave Parkway) המובילה למרכז המבקרים ומטה הפארק. על מנת להגיע מדרום יש לצאת ביציאה 48 דרך הכבישים KY-255 ובסופו של דבר אל הדרך הנופית של מערת מאמות'. בתוך הפארק יש רשת של כבישים ודרכים נופיות, כאשר את הנהר גרין יש לחצות באמצעות מעבורת.[16]
יש אפשרויות לינה רבות בפארק וסביבו החל באכסניה הצמודה למרכז המבקרים (The Lodge at Mammoth Cave),[17] דרך אתרי מחנאות המפוזרים בשטח הפארק,[18] וכלה במלונות ומוטלים בסביבה. מסעדות יש באכסניה ובעיירות מסביב וכן יש אתרי פיקניק בפארק עצמו.[19]
אתרים וסיורים
שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית מציע למבקרים כמה סוגי סיורים במערה. הסיורים הפופולריים ביותר אורכים בין שעה לשש שעות ובהם מבקרים באטרקציות הידועות של מערת מאמות' כדוגמת "השדרה הגדולה" (Broadway), "ניאגרה הקפואה" (Frozen Niagara) ו"אומללות האיש השמן" (Fat Man's Misery). שני סיורים מוצעים כחלופה לסיורים במערות שבהן יש תאורה. כל תייר נושא איתו מנורת פרפין. סיורים "הרפתקניים" מוצעים לאלו החפצים בהרפתקאות ובהם עוברים באזורים שאין בהם שירותים דרך אזורים בוציים או מאובקים.
הסיורים המודרכים בפארק יוצאי דופן באיכותם, תוך שימוש באיורים המלווים חפצים הנחשפים במקומות מסוימים. המצגות נערכות על ידי שומרי הפארק, שכל אחד מתמקד בתחומים מיוחדים, כך שבכל סיור מקבל המבקר מידע נוסף על הצדדים השונים של התצורות והחיים במערה עוד מהתקופה הפרהיסטורית. כמה מדריכים מעשירים את המצגות שלהם באמצעות "הצגה תיאטרלית" על מנת לשעשע את המבקרים באמצעות הומור. המסורת של הסיורים במערות החלה זמן קצר אחרי מלחמת 1812, עם המדריכים כדוגמת סטיבן בישופ. סוג הומור זה הוא חלק בלתי נפרד מהמסורת של המדריכים והוא משולב בתוכנית הסיור.
- סיור הנהר אקו (Echo River tour) – היה אחד הסיורים המפורסמים ביותר כיוון שכלל שיט בסירה לאורך נחל תת-קרקעי. סיור זה בוטל מתחילת שנות ה-90 מטעמים אקולוגיים ולוגיסטיים.[20]
- הניאגרה הקפואה (Frozen Niagara) – ספלאותם של טרוורטין המאופיין בסלעים הדומים לגלים של מפל מים.[21] תצורות הטרוורטין הופיעו במערה הודות לנוכחות של סדקים והעתקים בתקרה, שאפשרו למים לחלחל ולהגיע לאולם. האולם כולל נטיפים וזקיפים שנוצרו מחדירת מים עשירים במינרלים. נטיפים הם תוצאה של הצטברות של פחמת הסידן כאשר המים מטפטפים מתקרת המערה, בעוד שזקיפים מתרוממים במקום שבו נושרות הטיפות מהנטיפים, והמינרלים שוקעים מהמים. במהלך הזמן שני הספלאותמים מתאחדים ונוצרים וילונות על הקירות. מרבית הספלאותמים במערת מאמות' מרוכזים באולם זה שמכיוון שזה האזור היחיד בפארק שאינו מוגן על ידי אבן חול ופצלים היוצרים אקוויקלוד.
- חדר האוכל כדור השלג (Snowball Dining Room) הוא קפיטריה תת-קרקעית ששמה מגיע מהגושים הגבישיים של גבס לבן-אפור בצורת כדורי שלג המכסים חלק מהתקרה של אולם נרחב זה. תצורות אלו נוצרו כנראה ממינרלים של גבס שנלכדו במבנה הנקבובי של אבן הגיר. חלחול של מים עשירים בסידן ובסולפטים הובילו להצטברות של מינרלים סביב הגבישים הבסיסיים על מנת ליצור את הגושים הלבנים.
- שדרת אודובון (Audubon Avenue)- מערה ארוכה שקירותיה הייחודיים נראים כערימה של לוחות. מערה זו אופיינית למערות שנחפרו על ידי נחלים מים תת-קרקעיים. שכבות אבן גיר אלו, שנוצרו בקרבון מיסיסיפי, יוצרים קונטרסט לקרקע המכוסה בשברי סלע ומהווים מקבץ מרשים. אפשר במיוחד לזהות את התצורות הגאולוגיות האופייניות לרמת פנירויאל: תצורת גירקין, אבן גיר סנט ג'נבייב ואבן גיר סנט לואיס.
מקורות כלליים
- Bridwell, Margaret M. (Bridwell 1952) The Story of Mammoth Cave National Park Kentucky: A Brief History 11th Edition 1971. (First edition copyright 1952.) No ISBN.
- Hoskins, R. Taylor Faithful Visitor First Park Superintendent R. Taylor Hoskins describes the yearly visits of "Pete" a tame summer tanager (Piranga rubra). In The Regional Review, Vol VII, 1 and 2 (July–August 1941)
- Hovey, Horace Carter (Hovey 1880) One Hundred Miles in Mammoth Cave in 1880: an early exploration of America's most famous cavern. with introductory note by William R. Jones. Golden, Colorado: Outbooks. (Copyright 1982) ISBN 0-89646-054-1
- Hovey, Horace Carter Hovey's Handbook of The Mammoth Cave of Kentucky: A Practical Guide to the Regulation Routes. (John P. Morton & Company, Louisville, Kentucky, 1909). Full text transcription.
- Montfort, Nick (2005). Twisty Little Passages: An Approach To Interactive Fiction. Cambridge: The MIT Press. ISBN 0-262-13436-5.
- Watson, Richard A., ed. (Watson 1981) The Cave Research Foundation: Origins and the First Twelve Years 1957–1968 Mammoth Cave, Kentucky: Cave Research Foundation.
סדרת ברוקר
רוג'ר ברוקר (Roger W. Brucker) כתב במשותף ארבעה ספרי עיון וכתב רומן היסטורי על ההסיטוריה והמחקר של מערכת מערת מאמות'. הספרים מופיעים להלן לא על פי תאריך הדפסתם, אלא על פי הסדר שבו מתרחשים האירועים המרכזיים בספרים.
- Brucker, Roger W. (2009) Grand, Gloomy, and Peculiar: Stephen Bishop at Mammoth Cave. Cave Books. ISBN 978-0-939748-72-3 (hbk) ISBN 978-0-939748-71-6 (pbk). Based on the true story of Stephen Bishop, the slave who gained fame as a guide and explorer at Mammoth Cave from 1838 until his death in 1857, this historical novel is written from the perspective of Bishop's wife, Charlotte. Although it is a novel, Brucker has claimed the book does not alter any known historical facts.
- Brucker, Roger W. and Murray, Robert K. (Brucker and Murray 1983) Trapped: The Story of Floyd Collins. University of Kentucky Press. Told by a scholar of early 20th century journalism and a veteran of the modern period of Mammoth Cave exploration, this book details the events of the entrapment and attempted rescue of Floyd Collins, who was trapped in a cave near Mammoth Cave in January 1925.
- Lawrence, Jr, Joe and Brucker, Roger W. (Lawrence and Brucker 1955) The Caves Beyond: The story of the Floyd Collins' Crystal Cave Expedition New York: Funk and Wagnalls. Reprinted, with new introduction, by Zephyrus Press ISBN 0-914264-18-4 (pbk.) Details the story of the 1954 week-long C3 expedition from the separate points of view of the leader and an ordinary participant in the expedition, who went on to become one of the leaders of the then-nascent modern period of exploration.
- Brucker, Roger W. and Watson, Richard A. "Red" (Brucker and Watson 1976) The Longest Cave. New York : Knopf (reprinted 1987, with afterword: Carbondale, Illinois: Southern Illinois University Press) ISBN 0-8093-1322-7 (pbk.) A comprehensive story of the exploration of Mammoth Cave told by two of the founders of the Cave Research Foundation. An invaluable appendix, "Historical Beginnings", outlines the story of the cave from prehistory to the mid-1950s, where the main narrative begins. The formation of the Cave Research Foundation is described from an insider perspective. A highly personal telling, this work is sometimes jokingly or with irony referred to by cavers as Roger and Red Go Caving, though its revered status in the literature and the reputations of the authors are hardly in doubt. The 1989 reprint includes an Afterword by the authors referring to the 1983 Roppel–Mammoth connection and other subsequent events.
- Borden, James D. and Brucker, Roger W. (Borden and Brucker 2000) Beyond Mammoth Cave: A Tale of Obsession in the World's Longest Cave. Carbondale and Edwardsville, Illinois: Southern Illinois University Press. ISBN 0-8093-2346-X. Taking up where The Longest Cave leaves off, carries the story of Mammoth Cave Exploration from September 10, 1972 to September 10, 1983, when a connection was surveyed between Roppel Cave and the southern reaches of Mammoth Cave. Details the origins of the Central Kentucky Karst Coalition (CKKC).
ארכאולוגיה
- Meloy, Harold (Meloy 1968) Mummies of Mammoth Cave: An account of the Indian mummies discovered in Short Cave, Salts Cave, and Mammoth Cave, Kentucky Shelbyville, Indiana: Micron Publishing Co., 1990 (Original copyright 1968, 1977).
- Watson, Patty Jo (ed.) (Watson 1974) Archaeology of the Mammoth Cave Area. Reprinted 1997 by St. Louis: Cave Books ISBN 0-939748-41-X. 31 chapters by the foremost worker in the field of Mammoth Cave archaeology and several of her colleagues. The reprinted edition includes a brief new introduction and a brief updated bibliography.
Carstens, Kenneth C (1980) Archaeological Investigations in the Central Kentucky Karst, 2 vols., Doctoral dissertation, Dep't of Anthropology, Washington University, St.Louis. Carstens, Kenneth C (1973) Archaeological Reconnaissance in Mammoth Cave National Park. Master's thesis, Department of Anthropology, Washington University, St. Louis.
גאולוגיה
- Brown, Richmond F. (Brown 1966). Hydrology of the Cavernous Limestones of the Mammoth Cave Area, Kentucky [Geological Survey Water-Supply Paper 1837]. Washington, D.C.: United States Government Printing Office.
- Livesay, Ann, and McGrain, Preston (revised) (Livesay and McGrain 1962). Geology of the Mammoth Cave National Park Area. Kentucky Geological Survey, Series X, 1962. Special Publication 7, College of Arts and Sciences, University of Kentucky. Lexington, Kentucky: University of Kentucky.
- Palmer, Arthur N. (Palmer 1981) A Geological Guide to Mammoth Cave National Park. Teaneck, New Jersey: Zephyrus Press. ISBN 0-914264-28-1. 196 pp. From the "blurb" on the back cover: "How did Mammoth Cave form? How old is it? Why does it look the way it does? What do the rocks tell us? These and many other questions are answered in this book about America's most popular cave." Written for the lay reader, but with much technical information of interest to those with greater scientific literacy, by a retired professor of geology at SUNY Oneonta.
- White, William B. and Elizabeth L., eds. (White and White 1989) Karst Hydrology: Concepts from the Mammoth Cave Area. New York: Van Nostrand Rheinhold. ISBN 0-442-22675-6.
אתר האינטרנט הרשמי של הפארק הלאומי מערת מאמות' (באנגלית)- place/Flint-Ridge-Cave-System הפארק הלאומי מערת מאמות', באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הפארק הלאומי מערת מאמות', ברשת החברתית פייסבוק
הפארק הלאומי מערת מאמות', ברשת החברתית אקס (טוויטר)- מערת מאמות' באתר המורשת הלאומית של אונסק"ו
- An uncharted underground world מאתר ה-BBC
- צמחים הגדלים בסביבה בעלת לחות בינונית
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
