Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מלחמת חפירות היא צורת לוחמה בה ניצבים הכוחות היריבים זה מול זה משני צדדיו של קו חזית, כאשר כל צד מחזיק קו מגננה ארוך מול יריבו. קווי המגננה מורכבים משוחות, ביצורים קלים (למשל מסוג בלוקהאוס) ומכשולים כגון גדרות תיל ובזנ"טים בשטח שבין שני קווי המגננה, הקרוי "שטח הפקר". הכוחות מכוונים כלי ירייה אלה מול אלה באיום מתמיד. הלוחמים מוגנים באופן יחסי בהיותם בשוחות, הן מירי נשק קל והן מרוב סוגי הארטילריה של שדה הקרב, ומתווה הלוחמה הוא סטטי, ללא התקדמות, בשל סכנת החיים של עזיבת השוחה. לכן נעשה במונח גם שימוש בהשאלה לתיאור מצב שבו שני צדדים מחופרים בעמדותיהם זה מול זה ללא התקדמות גם בתחומים אחרים.[1] מלחמת החפירות אפיינה את החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה, אך נעשה בה שימוש גם בחזיתות אחרות של המלחמה, כגון מערכת גליפולי והחזית האיטלקית, וכן במלחמות אחרות, כגון מלחמת האזרחים בארצות הברית, מלחמת הבורים השנייה, מלחמת רוסיה–יפן ומלחמת רוסיה-אוקראינה.
מלחמת החפירות הייתה תוצאה של התקדמות כושר הירי של כלי הנשק ההתקפיים (קצב אש, דיוק, טווח, כושר הרג וחדירה) מבלי שתהיה התקדמות מקבילה בטכנולוגיית המיגון והתנועה. במהלך מלחמת העולם הראשונה גבתה שיטת לוחמה זו קורבנות בקנה מידה עצום בקרב על הסום, בקרב ורדן (למעלה ממיליון נפגעים בכל אחד מן הקרבות) ועוד. קרבות אלו התאפיינו בהסתערויות של החיילים הסתערו מתוך השוחות אל עבר מכשולי גדרות תיל וירי מכונות ירייה של האויב וזאת לעיתים מבלי להשיג הישג כלשהו מבחינת התקדמות. למספר הקורבנות הרב תרמו גם הפעלת נשק להשמדה המונית כגון החדרת גז רעיל לשוחות ורמת ההיגיינה הירודה. לעיתים נאלצו החיילים לשהות בשוחות זמן רב, לישון בהן, לבשל ולאכול בהן, לטפל בתוכן בפצועים וכדומה. על מנת לשבור את הקיפאון במלחמת העולם הראשונה הומצא הטנק, שהיה אמור לתת מענה לתנועה ממוגנת מעבר למכשולי שטח ההפקר ולאפשר הסתערות, כיבוש שטח והכרעה. אף על פי שברוב שלבי המלחמה לא הוכיח הטנק את עצמו, המשך פיתוח הטנקים שינה את אופי הלחימה והפך את מלחמת החפירות ללא רלוונטית.
להתפתחות מלחמת החפירות תרמו מספר שינויים שחלו באופי הלחימה החל מאמצע המאה ה-19. טכנולוגיית הנשק הקל התפתחה הן מבחינת הטווח והן מבחינת קצב הירי של החייל הבודד עד כי הסתערויות צבא מול צבא בשדה הפתוח, כפי שהיה נהוג, גבו קורבנות עצומים והכריחו את החילות להסתתר במחסות. הדבר קיבל את ביטויו הראשון המובהק במהלך מלחמת האזרחים בארצות הברית ובמלחמת הבורים השנייה. התפתחות הרכבת איפשרה אחזקת קווי לוגיסטיקה ארוכים הרבה יותר מאשר לפני כן. המצאת גדר התיל ב-1875 יצרה מצב שבו נבלם הכוח המסתער ומואטת התקדמותו, בשעה שהוא נמצא תחת אש. מכונת הירייה איפשרה לכוח מגן להציב "קיר אש" אל מול הכוח המסתער בקלות יחסית, תוך שימוש בצוות הפעלה קטן, עם זמינות ברמת המחלקה, באמינות יחסית ובטיחות ליורה וללא צורך להמתין להתקררות הכלי.
גם טכנולוגיית הארטילריה שופרה. הוכנסו לשימוש פגזי רסס (שרפנל) שהופנו נגד אדם וזרעו הרג רב, וטווח הירי גדל בלי לוותר על דיוק הפגיעה. השימוש בטלפון איפשר ירי מדויק בכינון עקיף, תוך הסתייעות בתצפיתנים שכיוונו את צוות התותח המרוחק אל המטרה. תופעות אלה הודגמו לראשונה במלחמת צרפת–פרוסיה (1870–1871), כאשר המסקנה, מחוסר אפשרות למגן את החייל, הייתה להתחפר על קו הטווח של הארטילריה הנגדית. כלי נשק נוספים ששופרו היו המרגמה ורימון היד. השטח שבין הקווים, שהוגדר על ידי הטווח המקסימלי של כלי הנשק, הפך לשטח הפקר או "שטח הריגה" (Killing zone), ששהייה בו פירושה מוות בטוח.
מאז הקרב הראשון על המארן וסופו של המירוץ אל הים בספטמבר 1914 ועד מתקפת מאה הימים (אוגוסט-נובמבר 1918), שררה בחזית המערבית, שהשתרעה מחוף תעלת למאנש בבלגיה ועד גבול צרפת–שווייץ, מלחמת חפירות סטטית. המרחק בין קווי השוחות הקדמיים ביותר נע בין כמה עשרות מטרים עד קילומטר, בהתאם לתנאי השטח וליכולות הלוגיסטיות להציב ארטילריה ולטווח אותה ביעילות.
הגרמנים התבצרו בעמדות מבוצרות להגנה על השטח שכבשו, וכוחות מדינות ההסכמה התחפרו מולן בשוחות שהתכוונו להיות זמניות, עד שיוכלו לפרוץ את ההגנה הגרמנית. הגרמנים הקימו מאחורי קו החזית הראשון מערך מבוצר בעומק, שאליו יכלו לסגת, אשר נודע בשם קו הינדנבורג. ככלל, דוקטרינת המגננה הגרמנית מאז הקרב על הסום (קיץ 1916) התבססה על "הגנת עומק" שבה נחפרו מחפורות-נסיגה מבעוד מועד אליהן יכלו החיילים לסגת, להתבסס ולפתוח מייד באש כנגד ההתקפה.
הטקטיקה הבריטית התבססה בראשית המלחמה על מערך של שלוש שורות שוחות מקבילות לקו החזית, במרחקים של כ-170 מטר זו מזו, כאשר ביניהן מקשרות שוחות-קשר קצרות ניצבות. השוחה הראשונה מול החזית אוישה רק במצבי "כוננות עם שחר" ולקראת מתקפה. מאחורי שוחה זו הייתה שוחת התובלה המרכזית ששימשה גם כשוחת הפיקוד הקדמי, מאחוריה הייתה שוחת-נסיגה. אולם, חיבורי שוחות הקשר היוו נקודת תורפה וטווח הארטילריה המשתנה שיבש את התכנון. זאת ועוד, מבלטים שנוצרו חשפו את הכוח לשלוש חזיתות ולא איפשרו את קיום הדוקטרינה. לצורכי התקפה נחפרו בחיפזון שוחות זמניות.
בעורף השוחות נבנתה רשת דרכים לחמורים ופרדות ובמידת האפשר מסילות ברזל שקישרו למסילת ברזל עיקרית.
גם ללא כוונה התקפית קונקרטית, הטרידו הכוחות כל העת אלה את אלה בירי ארטילרי, איום מתמיד של צלפים וירי פגזי גז, שהיו יעילים במיוחד כיוון שלא היו צריכים להתפוצץ בתוך השוחות אלא די שיתפוצצו בקרבתן וכיוון הרוח יוליך את הגז, הכבד מן האוויר, אל השוחות. ההתגוננות מפני התקפות הגז התבססה על מסכות גז שהיו לציוד חובה לחייל.
השוחות לא נחפרו בקו ישר אלא בזיגזג, וזאת כדי למנוע ירי והתקדמות בקו ישר לאורך השוחה במקרה של כניסת חיילי אויב לשוחה.
שוחות מדינות ההסכמה היו בעלות עומק ממוצע של 2.4–4.9 מטרים. בדופן השוחה מוקמו עמדות ירי ממוגנות ומוגבהות, היו עמדות רובאים רגילות, עמדות לצלפים שכללו גג ועמדות מקלע ויקרס שיכלו לאכלס שני חיילים – יורה ומטעין תחמושת. כדי לצפות מעל השוחה בלי להתגלות נעשה שימוש בפריסקופ.
שוחות הגרמנים והאוסטרים היו עמוקות יותר עם עומק מינימלי של 3.7 מטרים. השוחות הגרמניות העמוקות ביותר חוזקו בצלעות בטון ובכל מספר מטרים נבנו בהן עמדות בטון. עמדות המקלע הכבד, שוורצלוזה, היו מבוצרות ומרווחות יותר מעמדות המקלע של האויב.
לצורך חפירת השוחות הועסקו חפרים מחיל החפרים. לפי המתודולוגיה הבריטית חפר כוח של 450 איש שש שעות בלילה מרחק 250 מטר שוחה. לאחר שנחפרה השוחה חוזקו דופנותיה במוטות ברזל והותקנו בהן עמדות ירי. מלבד ירי אויב הסתכנו החפרים בהתמוטטות קירות השוחה עליהם וכן בהצפת השוחה במי תהום, שהיו גבוהים במיוחד בפלנדריה (רק מטרים ספורים מתחת לפני הקרקע).[2]
באופן כללי במלחמת העולם הראשונה שהו החיילים בשוחות באופן רציף מספר ימים ולא יותר. השהות בשוחה הקדמית ביותר הוגבלה למספר שעות בעת כוננות או בהכנה למתקפה. אומנם הגדוד האוסטרלי ה-31 רשם שיא שהייה של 53 יום, אך היה זה מקרה חריג והממוצע לשהייה של חייל מדינות ההסכמה בחפירות היה כעשרה ימים רצופים.[3] חלקים ניכרים של הקו לאורך החזית המערבית היו רגועים במשך רוב המלחמה והם היוו מרגוע לרוחות לאחר קרבות קשים, בעוד אחרים, למשל חזית איפר, היו גיהנום מתמשך.
תנאי המחיה וההיגיינה היו לרוב קשים. גופות מתים לא פונו במהלך היום והיו מקור לזיהומים. עכברים וחולדות היו נפוצים מאוד וגדלו לממדי ענק. התנועה במהלך היום הייתה מסוכנת עקב תצפיתני אויב וירי צלפים, כך שאספקה, חימוש ותזוזת כוחות אירעו במהלך הלילה ובמהלך היום היה לחיילים שלא בתפקיד שפע של זמן פנוי.
בצבאות שונים, אך בעיקר בצבא הבריטי, שירתו כלבים יחד עם החיילים בשוחות. הכלבים אירחו לחיילים לחברה והטיפול והמשחק עמם שבר את השגרה המדכאת, כמו כן הם עסקו בפעילות מבצעית, העבירו מסרים, אספקה, תחמושת ואמצעים רפואיים בין הכוחות במהירות וביעילות, שמרו בלילה מפני הסתננויות אויב חשאיות אל השוחות, איתרו נעדרים וטרפו עכברושים.[4]
היום החל עם שחר ב"כוננות עם שחר" ("The morning hate") שפירושה ירי מכל הכלים לכיוון האויב, שנמשכה כשעה. הראות הלקויה בשל ערפל והנטייה לנמנום שיכלה לעלות בתקיפת-פתע הביאו להוראה שעל כל החיילים להיות על משמרתם. לאחר מכן נערך ניקוי נשק וניקוי הסביבה לקראת מסדר. לאחר ארוחת הבוקר הטילו הקצינים על החיילים מטלות תחזוקה שונות למילוי הזמן הפנוי, כגון מילוי שקי-חול, ניקוי שירותים ותיקונים שונים. זאת בצד משמרות (בנות שעתיים) בעמדות הירי והתצפית. עם זאת נותר עדיין שפע של זמן.
במהלך היום היה על החיילים להעביר את זמנם בפעילויות שונות, שקטות וסטטיות ובהן השלמת שעות שינה, בישול מזון, קריאה וכתיבה של מכתבים ואף ספרים (אישים כלודוויג ויטגנשטיין, אביגדור המאירי, יו לופטינג, ג'ון רונלד רעואל טולקין, רוברט גרייבס, גיום אפולינר, אייזק רוזנברג, וילפרד אוון, סיגפריד ששון, סטראטיס מיריביליס ורבים אחרים עסקו בכתיבה יוצרת במהלך השהייה בחפירות). לדברי אביגדור המאירי שיחקו החיילים בקלפים, סיפרו זה לזה מעשיות וערכו התערבויות, הדתיים שבהם השתדלו ככל יכולתם לקיים את מצוות דתם ופולחניה. כך התוודעו החיילים באופן הדוק לאנשים רחוקים מהם מבחינה חברתית ומעמדית בדרך כלל. אחת מפעילויות השגרה הייתה הכנת מוצרים ופסלים מחלקי פגזים. על אף הצפיפות, חיילים רבים טיפחו אזור אישי שאותו ניסו להשאיר נקי, יבש ומעוטר במזכרות.[5][6][7]
עם דמדומים הוקפצו שוב כל החיילים לכוננות ועם רדת החשכה החלה פעילות משיכת אספקה, ציוד, תחמושת, פינוי חללים ופסולת וכדומה. בשעות החשכה נשלחו גם פטרולים לשטח ההפקר, למטרת האזנה לאויב, תפיסת ניירות שהתעופפו ברוח ובדיקה ותיקון גדרות תיל. החלפת משמרות נערכה גם היא במהלך הלילה.[8]
הסטטיסטיקה של מלחמת העולם הראשונה קובעת שכ-10% מן החיילים הלוחמים נהרגו[דרוש מקור]. חלק ניכר נבע בשל מלחמת החפירות. עיקר הנפגעים נפגעו מירי ארטילרי שנגדו לא היה כל מיגון. הפגזים והרסס גרמו לפגיעות קשות שגם אם לא גרמו מוות מיידי גרמו למוות בשלב מאוחר יותר עקב זיהום, חוסר בציוד ובכוח אדם רפואי ותרופות לא יעילות. הרוגים נוספים היו מירי צלפים, ירי מכונות ירייה, פגיעות קרב פנים אל פנים ולוחמת גז.
מפגע חמור נוסף שאיתו התמודדו צוותי הרפואה מבלי להבינו היה הלם קרב, אז כינו את התופעה "הלם פגזים" (Shell shock), וסברו שהיא קשורה לקולות הארטילריה. הסובלים מהלם הפסיקו ללחום ורק בהו נכחם, לעיתים יצאו מן החפירה וישבו ובהו באמצע שטח ההפקר.
רבים מהנפגעים היו קורבן לתנאי המחיה בשוחות ולהגיינה הלקויה. החיילים נחשפו לטפילים ולרמת לחות גבוהה שגרמו למחלות כגון גרדת (סקביאס), זיהום פטרייתי של החניכיים ("פה-חפירות", "Trench mouth") וזיהום בכפות הרגליים ("רגל חפירות", "Trench foot"). על אף שמצבים אלה לא היו קטלניים בפני עצמם הם גרמו לתפקוד לקוי של החייל וחוסר זריזות שסופו היה יכול להסתיים במוות מירי, נפילה או חשיפה למצבים בריאותיים קשים יותר. תנאי עיבוד המזון ואכילתו בקרבת עכברושים וגופות חללים גרמו למחלות מעיים קשות כמו טיפוס הבטן, כולרה ודיזנטריה. נגע נוסף היה כינים וכיני ערווה שגרמו, פרט לחוסר הנוחות, למחלה שנודעה בשם קדחת השוחות.[9] החשיפה לתנאי קור קיצוניים בחורף (כולל טמפרטורות מתחת ל-0 מעלות צלזיוס) גבתה אף היא קורבנות הן של דלקת ריאות והן של כוויות קור.
במהלך המלחמה הכיר הפיקוד יותר ויותר בצורך לנקות את השוחות, לדאוג לפינוי וקבורה נאותה של חללים, בידוד חולים, הקפדה על היגיינה אישית וכדומה, ואכן רמת התחלואה והתמותה ירדה. על מנת לשפר את תנאי החיילים סופקו מעילי עור ארוכים שזכו לשם trench coat, לאמור "מעיל חפירות" (שהומצאו על ידי ברברי ונותרו אופנתיים זמן רב לאחר מכן[10]), ויוצרו וסופקו נעלי צבא מודרניות. הוסכם בין הצדדים שכוחות גלויים ומסומנים של הצלב האדום יוכלו לעבור בשטח ההפקר לאחר קרב ולאסוף חללים ופצועים ושאמבולנסים של הצלב האדום יהיו חסינים מפגיעה.
במהלך שנות מלחמת העולם הראשונה ניסה פיקוד מדינות ההסכמה, ובפרט הפילדמרשל דאגלס הייג ליצור מפנה על ידי שבירה משמעותית של קו החזית והשגת הישג קרקעי של כיבוש שטח שולט. על מנת ליצור התקדמות תוכננו התקפות חזיתיות בהשתתפות עשרות אלפי חיילים לאורך קטע חזית של מספר קילומטרים. טקטיקת ההתקפה הייתה הרעשה כבדה של ארטילריה מספר ימים לפני הפריצה על מנת "לרכך" ולהתיש את האויב. לאחר מספר ימי הרעשה, עם שחר, טיפסו ועלו חיילי הכוח התוקף מן השוחות, מאחורי מסך עשן והפגזה וחצו את שטח ההפקר לכיוון שוחות האויב. ההתקדמות הייתה איטית בשל גדרות התיל, על אף שחלקן נהרסו כתוצאה מההפגזות, אך גם אז הייתה הקרקע זרועה בורות ומכשולים שונים. הכוח התוקף נע במספר גלים, כאשר מכונות הירייה של האויב "קוצרות" בשורות המסתערים הראשונות. הכוח המתקדם נע בשטח פתוח, לעיתים תוך יידוי רימוני יד אל עמדות האויב, אך ללא ירי תוך כדי הסתערות. כוחות חיפוי ייעודיים התמקמו בתווך והשתמשו בירי ממקלע לואיס וצלפים על מנת לחפות על הכוח המסתער.[11]
עם הגעה אל שוחות האויב התחולל קרב פנים אל פנים תוך שימוש בכידוני הרובים, סכינים ואקדחים.
החל מדצמבר 1915 פיתחו הגרמנים שיטה לפשיטות על שוחות מדינות ההסכמה על ידי חיילי סער (בגרמנית Stoßtruppen). כוחות קטנים פשטו עם לילה על עמדות נגדיות והתקיפו אותן תוך שימוש בירי מקלעים, רימוני יד ולהביורים. העיקרון היה התקפת פתע לא לשם השגת הישג קרקעי אלא לצורך ערעור הביטחון ושבירת המורל. האפקט הועצם על ידי מדיהם השחורים של החיילים, ציורי גולגולת וצעקות מחרישות אוזניים. במהלך השהות בשוחת היריב נעשה שימוש בקרב פנים אל פנים מול הכוחות המגינים.
עד 1918 התקדמו חיילי הסער אל שוחות היריב בחסות החשכה, אולם בשנה זו פיתח אוסקר פון איטייה טקטיקה לפיה זחלו חיילי הסער, עטויי מסכות גז אל שוחות היריב בחיפוי ארטילריה קלה ופגזי גז.
בקרב כוחות מדינות ההסכמה פעלו חיילי הגיס הקנדי כחיילי סער בטקטיקת "נשוך והחזק" (Bite and hold). לפי טקטיקה זו פשטו החיילים על עמדה גרמנית שולטת תוך שימוש בטקטיקה דומה לחיילי הסער הגרמנים, לשם כיבוש ואחזקה מול מתקפות חוזרות. על הכוח הכובש היה להחזיק בנקודה הכבושה עד שחבר אליו כוח גדול יותר. האחזקה בנקודה השולטת איפשרה לחפות על ההתקדמות החזיתית של יתר הכוח.[12] גולת הכותרת של טקטיקת "נשוך והחזק" היה קרב רכס וימי באפריל 1917.
בעת אחזקת הקווים התפתחה גם לוחמה זעירה של כוחות קומנדו שחדרו לשוחות ולעמדות יריבות במטרה להשיג מודיעין, לקחת בשבי קצינים או לנתק קווי טלפון. כאשר נתקלו בהתנגדות העדיפו חיילי הקומנדו לקחת את המגינים בשבי או להשתמש בנשק קר (כגון סכין), מתוך מגמה שלא להתגלות ולא להרעיש את הזירה.
אמצעי הקשר בתוך השוחות וביניהן לבין העורף התבססו בעיקר על טלפון וטלגרף. לאורך השוחות נסללו קווי טלפון ארוכים, ובאמצעותם הועברו דיווחים ופקודות, אולם פעמים רבות אמצעי הקשר לא פעלו כשורה כתוצאה מתקלות או חבלות מכוונות מצד האויב. כמו כן נעשה שימוש ברצים, בסמפור וביוני דואר.
לצורך השגת מודיעין הופעלו מטוסי ביון וספינות אוויר, אלה גם הטילו כרוזים כחלק ממאמץ לוחמה פסיכולוגית, שקראו לחיילים הפשוטים בשפתם להיכנע ולחזור לחיק משפחותיהם בשלום.
מאז מלחמת העולם לא נעשה שימוש נרחב בצורת הלוחמה הזו, אם כי ניתן למצוא מאפיינים של מלחמת חפירות במספר עימותים צבאיים, בהם מלחמת ההמשך בין ברית המועצות לפינלנד (1941–1944), מלחמת האזרחים הסינית (1946–1949), מלחמת קוריאה (1950–1953), מלחמת איראן–עיראק (1980–1988), שכללה גם שימוש רב בלוחמה כימית, ובמצור על סרייבו (1992–1995) שהתאפיין בירי צלפים. גם במהלך מלחמת ההתשה בין ישראל למצרים (1970) ניכרים מאפייני מלחמת חפירות.[13]
בשלהי 2022, במהלך הפלישה הרוסית לאוקראינה, התפתחה מלחמת חפירות בחזית דונבאס.
יובל מלחי, פרק 50: המלחמה הגדולה - חלק ו: מלחמת השוחות (חפירות), באתר "קטעים בהיסטוריה", 20 בפברואר 2012 (על מלחמת החפירות במלחמת העולם הראשונה) ערן סבאג, "חיים של אחרים" על החיים בשוחות, 11 בפברואר 2014Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
