הסרט הראשון של פלשתינה

הסרט הראשון של פלשׂתינה (באנגלית: The First Film of Palestine) הוא שמה של גרסה מאוחרת לסרט ראינוע בן כעשרים דקות בשם "פלשׂתינה, שיבת היהודים מן הגלות", אשר צולם בארץ ישראל בשנת 1911, בשלהי השלטון העות'מאני. סרט זה לא היה הסרט הראשון שצולם בארץ ישראל, כבר ב-1895 הקרינו האחים לומייר סרט קצר שצולם בה.

הסרט הראשון של פלשׂתינה
The First Film of Palestine

בימוי	משה מורי רוזנברג
הופק בידי	משה מורי רוזנברג
תסריט	משה מורי רוזנברג
מדינה	התקופה העות'מאנית בארץ ישראל
הקרנת בכורה	1911
משך הקרנה	כ-20 דקות
שפת הסרט	סרט אילם
סוגה	סרט אילם
דף הסרט ב־IMDb

היוצר וההפקה

האיש החתום על הפקת "הסרט הראשון של פלשׂתינה" הוא משה מורי רוזנברג (Murray Rosenberg;‏ 1872–1966), יהודי בריטי, איש עסקים ופעיל ציוני נלהב. רוזנברג נמנה עם מייסדיה של הפדרציה הציונית האנגלית בשלהי המאה התשע עשרה, והשתתף בקונגרסים הציוניים הראשונים כציר מטעמה. סרטו זה נעשה בהשראת ראיון שערך עם תיאודור הרצל, וגם מוקדש לזכרו. הרעיון הכללי היה להשתמש בתמונות נעות כאמצעי להפצתו של הרעיון הציוני ויישומו על ידי החלוצים בארץ – לקבלת תמיכה מוסרית וכספית כאחת, ולעשיית נפשות בקרב יהודי העולם. לאחר שסרט קודם שצילם בשנת 1904 זכה להצלחה, החליט רוזנברג לצלם סרט נוסף.

בחודש אפריל 1911 הגיע ארצה, מצויד במכתב המלצה מטעמו של דוד וולפסון, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, ובציוד צילום רב שסופק לו על ידי חברת הסרטים ווריק, שעמה היו לו קשרים עסקיים. לצורך הצילומים שהו רוזנברג ואשתו הילדה במשך כמה שבועות בארץ, בלווית מספר עוזרים, ותיעדו מקומות שונים ואירועים מגוונים: תהלוכת רבי מאיר בעל הנס בטבריה, תחנת הניסיונות החקלאיים של אהרון אהרונסון ליד עתלית, תהלוכות דתיות של נוצרים בירושלים, בית הספר לאמנות "בצלאל" וכמובן הכותל המערבי. התוצאה הייתה סרט באורך של שישה גלגלים. הסרט הוקרן בקיץ 1911 בקונגרס הציוני העשירי בבזל, וזכה להצלחה רבה בקרב 1200 הצופים שנכחו באולם. בשנים שלאחר מכן חזר רוזנברג והציג את סרטו באירועים שונים, ובדרך כלל היו הביקורות טובות.

תוכן

לאחר כותרות הפתיחה וההקדשה של הסרט להרצל, נראים נופיה של חיפה כפי שהיא נראית מספינה המתקרבת לחוף. ניתן לראות בבירור כי שטחה של העיר היה מצומצם למדי, וכמעט כל השטח הבנוי בתחתית ההר. המצלמה מראה גם את האתר המיועד לבניית בית הספר הטכני בחיפה – הטכניון, ואת הפועלים התימניים העוסקים בסיתות האבנים לבניין.

תעשייה וחקלאות מוצגות אף הן בסרט – מפעל ההנדסה ללבנים של וילבושביץ, וכן תחנת הניסיונות החקלאיים של אהרון אהרונסון, הנראה מרחוק עומד על מדרגות הכניסה. כמו כן רואים את "מטע הדקלים המפורסם", כלשון כותרות הביניים, הנמצא ליד עתלית.

כדי להדגיש את פועלם של היהודים בארץ, מוצגת עבודתם של החלוצים בכמה תחומים:ייבוש ביצות, סלילת דרכים וחרישת אדמה.

הסרט מראה גם את תושבי הארץ הערבים – רועי צאן, שייח'ים על סוסיהם ונשים שואבות מים.

חלק ניכר מוקדש לצילומים מן העיר טבריה – ביום הזיכרון של רבי מאיר בעל הנס, יוצאת שיירה מבית הכנסת, בלווית המושל הטורקי המקומי מוסטפא פאשה. התהלוכה נראית על רקע חומותיה של העיר, ואנו יכולים לראות כי ההילולה כללה גם מופע ראווה של מלחמת חרבות להנאת הצופים. לסיכום הפרק הזה מופיעה סצנה של זריחת שמש מעל הרי הגולן, וסירות דייגים שבות לחוף.

חלק הארי של הסרט מוקדש לירושלים. כדי להכניס את הצופים לאווירת המקום, מוצג רצף של תמונות – נופים מהר הצופים, כרכרות נכנסות לשער יפו (במקום שבו נפרצה החומה כמה שנים לפני הפקת הסרט לרגל ביקורו של הקיסר הגרמני), מראה החומה הגדולה ומגדל דוד, ומראות מתוך השוק. חיי התרבות היהודיים של ירושלים מקבלים גם הם את ביטויים: המצלמה מראה תהלוכות ועצרות של סטודנטים בהנהגתו של דוד ילין, של הסמינר בראשותו ושל בית הספר לבנות אוולינה דה רוטשילד, ולפי הכותרות יש כאן הד למלחמת השפות שהתפתחה באותה תקופה בישוב היהודי, באשר לשפת הלימוד וההוראה במוסדות החינוך בארץ – האם עברית או גרמנית. ילין נראה נואם, ומישהו מאחוריו מנסה להזיז את הילדים הסקרנים, המתעקשים להציץ במצלמה.

רוזנברג היה בין מקימיה של שכונת כרם אברהם בירושלים, וכנראה משום כך בא לבקר בה וצילם את המתרחש שם. הכרכרה שלו נראית נכנסת בשער השכונה, והמצלמה מראה את עבודתם הקשה של הפועלים היהודיים – בפיצוץ סלעים ובחציבת אבנים מתוך ההר החשוף. כתוביות הביניים מציינות בהתפעלות את העובדה שמדובר ב"עמלים עבריים, זקנים וצעירים". מהשכונה יוצאת קבוצת תלמידות עם מורתן, וכן הכרכרה של רוזנברג וצוותו. חיי הדת של בני דתות אחרות מוצגים כאן בקיצור – תהלוכה של נוצרים ביום ראשון של הדקלים, ערבים מוסלמים בדרכם לנבי מוסא, והפטריארך היווני-אורתודוקסי, הנכנס לכנסיית הקבר ברובע הנוצרי. קבוצת חיילים טורקים צועדת בסך בכניסה לאחת הכנסיות, בזמן שצליינים רוסים נכנסו אליה.

על פי יומנו, רוזנברג הקדיש יום שלם לצורך צילומי בית הספר לאמנויות "בצלאל". התוצאה הייתה מספר דקות רב יחסית של הסיור שערך לו מנהל בית הספר, פרופ' בוריס שץ. הפמליה מגיעה ומתקבלת בכבוד בידי ראשי בית הספר, ששכן אז ברחוב שמואל הנגיד. נערך להם סיור בחדרי הלימוד השונים – אריגת שטיחים, ריקוע נחושת, צורפות, רקמה ותחרה, עבודות בעץ וציורי פורטרט. אשתו של רוזנברג, הִילדה, מצולמת לצד מרכבתו של משה מונטיפיורי, ואחר כך יוצאים כולם אל חצר בית הספר, למעין הפנינג גדול ושמח, המתפתח לריקודים ולנשיאתו של בוריס שץ על כתפי התלמידים. הפמליה עוזבת את בית הספר, בלווייתו של טווס מקומי, כפי שמציינות הכתוביות.

הסרט בגרסה זו שלפנינו מסתיים בביקור בכותל המערבי. מראה יהודים בסמטה בדרך לכותל, וסמטת התפילה הקטנה, שבה עמדו גברים ונשים ללא מחיצה (שכן שכונת המוגרבים טרם נהרסה). בין המתפללים המקומיים בולטים מורי והילדה רוזנברג בלבושם הוויקטוריאני, וגם בסצנה זו משעשע לראות את פניה של ילדה קטנה, המתעקשת להביט ממושכות במצלמה, ומנסה גם להסב את תשומת לבה של אמה לפלא שניצב שם.

מאחורי הקלעים

על פי יומן המסע שניהל רוזנברג, הוא שהה בירושלים במשך חג הפסח תרע"א (1911), ואז גם צילם חלק גדול מן הסצנות הכלולות בסרט, כולל אלו של הנוצרים. מהחומר הכתוב הנלווה לסרט ניתן ללמוד כי רוזנברג נעזר באנשי הפקה שאינם יהודים, וככל הנראה אלה ערכו עבורו צילומים בשבת ובחג. הסצנה שבה הוא מופיע בכותל צולמה ביום הראשון של חג הפסח, כנראה בידי צלם בשם בראון. הדברים לעיתים היו בעייתיים – כך למשל כשצילם את כניסתו של הפטריארך לכנסייה, החל קהל עוין לרוץ לקראתו, והוא נמלט משם כשהוא מחליף את כובעו בזה של עוזרו הערבי, וכך הצליח להיבלע בהמון. הסרט המקורי נערך על פי מסלול הנסיעה של רוזנברג בארץ: יפו, ירושלים, עתלית, חיפה, טבריה ומראות מהגליל. העריכה שבגרסה זו שונה ומאוחרת יותר. ישנו חוסר התאמה מסוים בין המידע הנמסר בכתוביות הביניים לבין מה שנכתב ברשימותיו של רוזנברג. כך למשל שואבות המים אינן נמצאות בכפר ערבי כלשהו, אלא בעיר טבריה. במסעו בארץ פגש רוזנברג כמה אישים מפורסמים: הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבהּ של יפו, דוד ילין, ראש הסמינר למורים, ארתור רופין, ראש המשרד הארצישראלי, וכמובן בוריס שץ מ"בצלאל". רוזנברג ניצל את שהותו בארץ לעשיית עסקים כמו רכישת קרקעות, וגם חיווה ביומנו את דעתו השלילית על העיר העברית הראשונה, תל אביב, ביובש אנגלי טיפוסי: "Don't think much of Tel Aviv".

שימוש פוליטי בסרט

בקיץ 1929 שטף את ארץ ישראל גל פעולות טרור מצד ערביי ארץ ישראל כלפי היישוב היהודי - פרעות תרפ"ט. ממשלת בריטניה, בעלת המנדט מטעם חבר הלאומים לניהול הארץ, מינתה את ועדת שאו, כדי לבדוק את הגורמים לפרעות, ולגבש מסקנות למניעתם בעתיד. אחד הנושאים שנידונו היה הטענה הערבית שלפיה היהודים משנים את הסטטוס קוו מימי הטורקים באזור הכותל המערבי, שהיה בבעלות מוסלמית לטענתם, וזאת על ידי הקמתה של מחיצת הפרדה בין גברים לנשים והנחתם של ספסלים בסמטת התפילה. סרטו של רוזנברג, אשר הוקרן בפני חברי ועדת שאו, הראה בבירור שהיו ספסלים כבר בתקופת השלטון העותמאני.

גלגוליו של הסרט

בשנות העשרים החל רוזנברג לחלק את זמנו בין ארץ ישראל לבריטניה. בשנת 1932 הפקיד את סרטו בידי בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, אשר שכן אז בקמפוס האוניברסיטה העברית שבהר הצופים. לאחר מלחמת העצמאות הפך המקום למובלעת, אשר נשמרה בידי כוח משטרה מצומצם. מארי רוזנברג הפעיל את השפעתו כבעל היכרות אישית עם הרצל על מנת שהסרט יוצא ממתחם הר הצופים. דוד בן-גוריון עצמו הורה על הוצאתו של הסרט, והוא הוברח לסירוגין, גליל אחר גליל, באמצעות השיירות הקבועות ששימשו להחלפת המשמרות במתחם המובלעת. כעבור מספר שנים נשלח עותק הסרט להוליווד, לצורך העתקתו לחומר לא-דליק. כשהגיע הסרט התברר כי העותק החדש נערך בצורה מבולבלת, וכי כתוביות הביניים בסרט חסרות. רוזנברג ניסה לשחזר את העותק המקורי כמיטב יכולתו, אך כאמור לעיל, נראה כי סדר הצילומים שונה לעומת המקור.

בשנת 1962 התראיין רוזנברג לסרט התעודה בירושלים בבימויו של דוד פרלוב. עם פרסומו של הסרט נדהם לגלות כי חלק מן החומר המקורי שצולם ב-1911 הוכנס לתוך סרט התעודה מבלי לקבל את רשותו. כפיצוי לשימוש הבלתי מורשה וכדי להימנע מתביעה, סוכם כי סרטי גבע יכניסו כתוביות ביניים חדשות במקום אלו שאבדו בהוליווד. רוזנברג, אשר נפטר שנים ספורות לאחר מכן, קרא לגרסה זו "הסרט הראשון של פלשׂתינה", וזו הגרסה המצויה לפנינו כיום.

לקריאה נוספת

• נתן ויעקב גרוס, הסרט העברי: פרקים בתולדות הראינוע והקולנוע בישראל, ירושלים: נ' וי' גרוס, תשנ"ב 1991, עמ' 13.
• הלל טרייסטר, עין לציון צופיה: הסרט האילם בארץ הקודש (תרגמה מאנגלית: עדה פלדור), ירושלים: מוסד ביאליק וארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג, תשע"א 2010, עמ' 36–41.

קישורים חיצוניים

• "הסרט הראשון של פלשתינה", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• "הסרט הראשון של פלשתינה", באתר ספר הקולנוע הישראלי
• The First Film of Palestine – הסרט המלא מתוך ארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג, באתר יוטיוב
• הסרט הראשון של פלשׂתינה באתר ארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג
• חומר תיעודי הקשור בסרט, במאגר המידע המקוון ארטליד