המהומות בקרב הפלסטינים וערביי ישראל (2014)

המהומות בקרב הפלסטינים וערביי ישראל (2014) הם הסלמה במהומות אלימות, הפרות סדר, ונדליזם ופיגועי טרור מצד ערביי ישראל ופלסטינים ממזרח ירושלים בשנת 2014, במקביל להתגברות הטרור הפלסטיני ביהודה ושומרון. בקיץ 2014 (יוני–אוקטובר) חל זינוק דרסטי בכמות ועצימות האירועים בעקבות חטיפת ורצח שלושה נערים ישראלים, רצח מוחמד אבו ח'דיר ומבצע צוק איתן.

רקע

סכם

פרספקטיבה

המהומות בירושלים החלו עוד בשלהי 2012 כחלק מ"הטרור העממי" שפרץ ביהודה ושומרון ומזרח ירושלים על רקע המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים (2013–2014) וכשלונו. טרור זה כלל בעיקר יידוי אבנים ובקבוקי תבערה אך גם פיגועי דקירה ופיגועי ירי^[1]^[2]^[3]. בירושלים, יהודים הותקפו בתקופה זו על ידי פלסטינים ממזרח העיר ומוקדי החיכוך היו הר הצופים ליד עיסאוויה^[3], העיר העתיקה, הגבעה הצרפתית^[3], שועפאט ופסגת זאב.

ההסלמה הנוכחית של המהומות החלה בחודש יוני 2014 על רקע החיפושים והמעצרים במבצע שובו אחים בעקבות חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים היהודים בידי מחבלי חמאס. המהומות התגברו באופן ניכר ב-2 ביולי בעקבות רצח מוחמד אבו ח'דיר בשועפט בידי 3 יהודים. המהומות התגברו גם עקב מותם של פלסטינים מירי שוטרים בהפרות סדר ביהודה ושומרון ומזרח ירושלים במהלך מבצע צוק איתן, כגון מותו של מוחמד סנוקרוט מירי כדור ספוג משטרתי בוואדי ג'וז (ראו מבצע צוק איתן#תגובות פלסטינים ביהודה ושומרון ובירושלים).

על פי נתוני שב"כ חלה עליה תלולה במספר הפיגועים ביהודה ושומרון וירושלים בזמן מבצע צוק איתן. בחודש יולי 2014 בלבד נרשמו 507 פיגועים לעומת 100 שנרשמו בחודש שקדם לו. מרביתם של הפיגועים היו השלכת בקבוקי תבערה (424), ומיעוטן פיגועי מטען (35) וירי מנק"ל (13). במקביל חלה עלייה חדה במספר הפרות הסדר והעימותים עם כוחות הביטחון הישראליים^[4].

בסמוך למבצע צוק איתן ועל רקע מעשי גזענות ואלימות כלפי תושבים ערבים^[5] התפשטו המהומות ליישובים ערבים נוספים^[^{דרוש מקור]} ברחבי ישראל ובדומה למהומות הר הבית (1990) ואירועי אוקטובר 2000 כללו חסימת כבישים – ציר נחל עירון, תקיפת כלי רכב ועוברי אורח יהודים, הזדהות ^{[דרושה הבהרה]} עם ארגון הטרור חמאס וקריאות למעשי נקמה בישראל וביהודים.

המהומות בירושלים

סכם

פרספקטיבה

תיאור המהומות ומאפייניהן

המהומות התרחשו בעיקרן בשכונות מזרח ירושלים ומחנה הפליטים שועפט עם זליגה לשכונות^[^{דרוש מקור]} במערב ירושלים. המהומות כללו את שרפת תחנת המשטרה בהר הבית, הצתת תחנת דלק בגבעה הצרפתית^[6] השחתה של תוואי הרכבת הקלה, קרונותיה וציודה הטכני, חסימת כבישים, פיגועי יידוי אבנים על הרכבת הקלה, מארבי יידוי אבנים ובקבוקי תבערה^[3] כולל יידוי אבנים ובקת"בים על אוטובוסים, זריקת בקת"בים על עמדות של מג"ב^[7], ירי לעבר השכונות היהודיות^[8], הטרדת נשים יהודיות בדרכן לקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית^[9], השחתת קברים בבית הקברות בהר הזיתים, ירי זיקוקים, ריסוס כתובות נאצה וצלבי קרס^[10] ותקיפת יהודים באלימות. מאז יולי התקריות האלימות התרחשו בתדירות יום-יומית וכללו למעלה מ-10,000 אירועי אלימות וטרור (נכון לאוקטובר 2014^[11]).

בסוף אוקטובר גלשו המהומות גם להר הבית והמתפרעים המוסלמים אחסנו והכינו במסגד אל-אקצא אמצעי לחימה (בעיקר זיקוקים, אבנים ובקת"בים) ומתרסים כדי לפגוע ביהודים^[12]. המתפרעים הצדיקו את האלימות בטענה שישראל רוצה לשנות את הסטטוס-קוו בהר הבית" ושליהודים אין זכות לעלות אל ההר ולהתפלל בו.

האלימות ופיגועי יידוי אבנים נגד כלי רכב ובהם הרכבת הקלה, המשיכו גם לתוך 2015 (ראו גל הטרור בירושלים (2015)), אם כי התקשורת מיעטה לדווח על כך בשל הבחירות לכנסת העשרים.

כתוצאה מההתפרעויות האלימות נגרמו נזקים של עשרות מיליוני שקלים וחלק משמעותי ממערך הרכבת הקלה בירושלים הושבת ויצא משימוש^[13]. כמו כן חלה ירידה משמעותית במסחר ובתיירות, דבר שגרם נזק רב לכלכלת העיר.

המתפרעים הם פלסטינים תושבי מזרח ירושלים, רבים מביניהם קטינים המשתחררים מיד לאחר מעצרם לטיפול מערכת הרווחה. המשטרה החמירה את המדיניות כלפי עצורים פלסטינים^[14], עצרה מאות חשודים בהתפרעויות והגישה עשרות כתבי אישום^[15]^[3]. לדברי נדב שרגאי, המהומות האלימות נושאות אופי חצי-עממי אך כבר אינן ספונטניות אלא נתמכות על ידי הפת"ח והחמאס, והמתפרעים שנעצרו זוכים לסיוע משפטי מהרשות הפלסטינית^[11]. החמאס ליבה את המהומות ונשאו נאומים מתסיסים בגנות ישראל המעודדים את המהומות האלימות. בנאומים אלה תירצו הפלסטינים את האלימות בתואנות שונות, החל מ"אל-אקצא בסכנה" וכלה בהאשמת היהודים ברצח פלסטינים, אפילו במקרים שבהם יהודים לא היו מעורבים (כגון בהתאבדותו של נהג אוטובוס פלסטיני במזרח ירושלים^[16]).

בתגובה למהומות הגבירו משטרת ישראל ומשמר הגבול את האכיפה בעיר, הקימה מחסומים והשתמשה באופן נרחב באמצעים לפיזור הפגנות כנגד המתפרעים. במהלך אחת ההפגנות בוואדי אל-ג'וז נורה הנער מוחמד סנוקרוט ומת לאחר מכן מפצעיו^[17]. עקב שימוש המשטרה באמצעי הבואש על ארבעה בתי ספר במזרח העיר, בוטלו בהם הלימודים.

בנוסף לאורך כל התקופה היו תקיפות אלימות של יהודים כלפי ערבים, חלקן ממניעים נקמניים וגזעניים^[18] שהבולט בהם הוא ניסיון ללינץ' בשני צעירים פלסטינים^[19]

פיגועי טרור בירושלים

המהומות כללו גם ניסיונות רצח ופיגועי טרור מצד הערבים: ב-4 באוגוסט ביצע פלסטיני פיגוע דריסה בירושלים, שבו נהרג אדם אחד ונפצעו חמישה, בהמשך אותו יום בוצע פיגוע ירי בירושלים שבו חייל נפצע קשה^[20] ולמחרת דקר פלסטיני מאבטח באזור מעלה אדומים. ב-22 באוקטובר ביצע מחבל ערבי פיגוע דריסה בתחנת הרכבת הקלה בירושלים ורצח תינוקת ואישה נוספת, וכן פצע מספרים אנשים נוספים^[21]^[22]. ב-29 באוקטובר התנקש מחבל ערבי ביהודה גליק ופצע אותו קשה בעת שיצא ממרכז מורשת בגין^[23]^[24]. ב-5 בנובמבר ביצע מחבל פלסטיני, פעיל חמאס משועפט, פיגוע דריסה ליד המטה הארצי בירושלים, שני בני אדם נרצחו ומספר בני אדם נפצעו קשה, ואילו המחבל נורה למוות על ידי לוחמי מג"ב^[25]. ב-18 בנובמבר ביצעו 2 מחבלים טבח בבית כנסת קהילת בני תורה בשכונת הר נוף בירושלים ורצחו 5 מתפללים ושוטר אחד לפני שנהרגו בידי כוחות הביטחון^[26]. ב-24 בנובמבר נפצעו שני תלמידים מישיבת "שובו בנים" בעיר העתיקה בפיגוע דקירה שבוצע על ידי 4 ערבים^[27]. ב-3 בדצמבר נכנס ערבי אל סניף "רמי לוי שיווק השקמה" במעלה אדומים, דקר 2 לקוחות (ביניהם פרמדיק מד"א) ונוטרל על ידי מאבטח^[28]. ב-12 בדצמבר, ביצע מחבל פלסטיני פיגוע חומצה נגד משפחה בת 5 בנות מביתר עילית במחסום המנהרות קרוב לירושלים וניסה לדקור אותן עם מברג, הוא נורה ונוטרל^[29].

תגובות למהומות

מהומות אלה היו החמורות, האינטנסיביות והממושכות ביותר מאז אירועי אוקטובר 2000. יש הרואים בהתפרעויות אלה את תחילתה של אינתיפאדה שלישית של ערביי ישראל והפלסטינים^[11], שזכתה לכינוי "האינתיפאדה השקטה" על ידי חלק מהגורמים^[30]. השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ'^[31]^[32] וראש עיריית ירושלים ניר ברקת^[33] וסיירו באזורי החיכוך וניסו להרגיע את התושבים.^{[דרושה הבהרה]} בעקבות ההסלמה כינסה הממשלה דיון מיוחד ובו הנחתה את משטרת ישראל להגביר את האכיפה ואת המאבק באלימות בירושלים^[30]. בחודש אוקטובר הכריזה משטרת ישראל על מבצע שומרי החומות שכלל תוספת של כ-1,000 שוטרים בירושלים ורכישת אמצעים טכנולוגיים מתקדמים. כמו כן, הוקמה מפקדה זמנית לטיפול בהפרות הסדר וכן גוף תביעות וחקירות למעצר מהיר של מתפרעים^[34]. עד לתחילת נובמבר נעצרו בפעילות המשטרה כ-200 מתפרעים^[35]. בתחילת ינואר 2015 הוצגה תוכנית פעולה מפורטת לאישור ראש הממשלה^[36].

הפיגועים הפלסטיניים בסוף אוקטובר ותחילת נובמבר הביאו לגינויים נחרצים של פוליטיקאים ישראליים וכן האשמתו של יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן בהסתה וליבוי המהומות האלימות, לצד קריאות להרגעת הרוחות^[37]. מנגד, גורמים בעולם הערבי האשימו את ישראל בהתלקחות בירושלים ובכך שישראל זוממת לפגוע במסגד אל-אקצא. ב-5 בנובמבר 2014 הודיעה ירדן על החזרת השגריר להתייעצות, וזאת על רקע "ההפרות הישראליות בהר הבית"^[38].

בעקבות השימוש הנרחב בירי של זיקוקין די-נור לעבר כוחות הביטחון במהלך המהומות בירושלים^[39] הוטל בנובמבר 2014 איסור על ייבוא זיקוקים לישראל, בתוקף עד 15 בפברואר 2015^[40]. באותו חודש נתפסה כמות גדול של נפצים, זיקוקים וסכינים^[41]. משלוח נוסף נתפס בחודש יוני 2015^[42].

בפברואר 2015 חשפו ועצרו השב"כ ומשטרת ישראל תשתית "טרור עממי" רחבה ובה עשרות מחבלים, רובם ערבים ישראליים תושבי א-טור, שביצעו מאות פעולות טרור שכללו יידוי אבנים ובקבוקי תבערה^[43].

המתיחות סביב הר הבית

כחלק מהאינתיפאדה, לעיתים קרובות פתחו הפלסטינים במהומות בהר הבית ובכותל, הם ירו זיקוקי די נור, ויידו אבנים. בעקבות כך, היו פעמים שהמשטרה חסמה עלייה של יהודים ותיירים להר הבית, היו פעמים שהגבילה את המוסלמים העולים להר הבית, מגיל מסוים. שיא המתיחות היה בהתנקשות שהתרחשה ב-29 באוקטובר 2014, ביהודה גליק - פעיל בולט למען זכות העלייה והתפילה ליהודים בהר הבית. לאחר ההתנקשות בו, אסרה המשטרה את העלייה להר הבית במשך יממה לכולם, ואחר כך הגבילה את העלייה. להתנקשות בגליק היה הד תקשורתי גדול, רבנים רבים התבטאו בעד ונגד העלייה להר הבית, המפכ"ל, יוחנן דנינו, יצא כנגד היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין שאישר עלייה להר הבית לחברי כנסת ופעילי ימין. ויכוחים רבים אלו עוררו רעש רב, אך בפועל לא היו שינויים.

פיגוע הסנפלינג

ב-16 בספטמבר 2014 נרצח נתנאל עראמי על ידי עמיתיו לעבודה, פועלים ערביים, בעת שעסק בסנפלינג בעבודתו כפועל בניין. הפועלים הערביים חתכו את החבלים שהחזיקו את עראמי וגרמו לכך שנפל למותו מהקומה ה-18. על החקירה הוטל צו איסור פרסום ובמשך זמן רב רווחה ההערכה שמדובר בתאונה ולא ברצח, למרות התנגדותה של משפחת עראמי להערכה זו וטענתה שמדובר ברצח על רקע לאומני. ב-26 בנובמבר קבע השב"כ שאכן מדובר ברצח על רקע לאומני^[44].

מהומות כפר כנא

ב-8 בנובמבר 2014 תקף בסכין ח'יר חמדאן, צעיר ערבי בן 22 מכפר כנא, ניידת משטרה שבאה לבצע מעצר בכפר בעקבות סכסוך בין חמולות, נסוג ונורה למוות בגבו על ידי השוטרים^[45]. התקרית תועדה במצלמת אבטחה ועוררה סערה גדולה^[46]. השוטרים טענו שירו בו מאחר שחששו לחייהם ושהסרטון מציג רק תמונה חלקית, בעוד הערבים טענו שחמדאן הוצא להורג ללא משפט על ידי השוטרים רק בשל היותו ערבי, כשלא סיכן את חייהם, אך בסרטון שצולם על ידי מצלמות האבטחה נראה כי הירייה נורתה לעבר ידו של ח'יר חמדאן, אך חדרה לחזה, וכך הוא מת במקום.

בעקבות התקרית החלו ערביי ישראל בשורת הפגנות ומהומות אלימות הכוללות יידוי אבנים ובקבוקי תבערה, הבערת צמיגים וחסימת כבישים באזורי הכפרים הערביים והצפון (כולל כפר כנא וטייבה)^[47]. ב-9 בנובמבר ביצעו מתפרעים ערבים ניסיון לינץ' ביהודי ליד טייבה: הפורעים תקפו את רכבו, הוציאו את הנהג, הרביצו לו והציתו את רכבו. הנהג הצליח להימלט מהפורעים בסיוע ערבי תושב טייבה^[48].

ב-14 בנובמבר, בעקבות חבישת כאפיות ומחאה של צעירים מוסלמים מהכפר אבו סנאן נגד הריגת ח'יר חמדאן ומנגד מחאת תושבי הכפר הדרוזים על פיגוע הדריסה בירושלים, התפתחה קטטה המונית בין מוסלמים לדרוזים בה נפצעו עשרות משתתפים בדרגות חומרה שונות, אחד מהם במצב אנוש.