טנגו אחרון בפריז

טנגו אחרון בפריז
Ultimo Tango a Parigi
	כרזת הסרט
בימוי	ברנרדו ברטולוצ'י
הופק בידי	אלברטו גרימלדי
תסריט	ברנרדו ברטולוצ'י ; פרנקו ארקאלי
עריכה	פרנקו ארקלי, רוברטו פרגינאני
שחקנים ראשיים	מרלון ברנדו ; מריה שניידר ; ז'אן פייר ליאו
מוזיקה	גאטו ברביירי
צילום	ויטוריו סטוררו
מדינה	צרפת, איטליה
חברת הפקה	Produzioni Europee Associati
חברה מפיצה	יונייטד ארטיסטס
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	15 בדצמבר 1972 ; 7 בפברואר 1973
משך הקרנה	גרסה מקורית: 250 דקות ; גרסה ערוכה ומצונזרת: 127 דקות
שפת הסרט	צרפתית, אנגלית
סוגה	סרט דרמה, סרט רומנטי, סרט ארוטי
תקציב	$1,250,000
הכנסות	$96,301,534
הכנסות באתר מוג'ו	lasttangoinparis
סרט קודם	Under Fire (album)
	דף הסרט ב־IMDb

טנגו אחרון בפריז או הטנגו האחרון בפריז (באיטלקית: Ultimo Tango a Parigi; באנגלית: Last Tango in Paris) הוא סרט קולנוע דרמטי-ארוטי איטלקי משנת 1972, בבימויו של ברנרדו ברטולוצ'י ובכיכובם של מרלון ברנדו ומריה שניידר. סצנות העירום והמין הבוטות שנכללו בסרט עוררו מחלוקת וגרמו לסנסציה בינלאומית. הסרט נחשב על ידי רבים כפורנוגרפי, ועל הקרנתו הוטלו רמות שונות של צנזורה במדינות רבות בעולם^[1].

עובדות מהירות בימוי, הופק בידי ...

סגירה

עלילה

פול (מרלון ברנדו), הבעלים האמריקאי והמזדקן של בית מלון, המתאבל על התאבדותה של אשתו, פוגש אישה פריזאית צעירה ומאורסת בשם ז'אן (מריה שניידר), בדירה ששניהם מתעניינים בשכירתה. פול וז'אן מתחילים לנהל קשר מיני אנונימי בדירה, ופול דורש ששניהם יימנעו מלחשוף פרטים אישיים כלשהם, אפילו לא את שמותיהם. הרומן נמשך עד שיום אחד ז'אן מגיעה לדירה ומגלה שפול ארז את חפציו ועזב ללא התראה מוקדמת.

מאוחר יותר פוגש פול את ז'אן ברחוב במקרה, ואומר לה שהוא מעוניין לחדש את הקשר ביניהם. הוא לוקח את ז'אן לפאב, מזמין אותה לריקוד טנגו יוצא דופן, ובהמשך מתחיל לספר לה על עצמו. אובדן האנונימיות גורם לז'אן להתפכחות בנוגע לקשר ביניהם, והיא אומרת לפול שאינה רוצה לראות אותו שוב. פול, שלא מוכן לוותר עליה, רודף אחריה עד דירתה, ואומר לה שהוא אוהב אותה ורוצה לדעת את שמה.

ללא ידיעתו של פול, שולפת ז'אן ממגירה אקדח שהיה שייך לאביה המנוח. היא מגלה לו את שמה ואז נפלט לה בטעות כדור מהאקדח ופוגע בפול. פול, הפצוע באופן אנוש, מדדה מהחדר ויוצא למרפסת, מדביק את המסטיק שלו מתחת למעקה המרפסת, ואז מתמוטט ומת. הצופים רואים אז את ז'אן כשהיא המומה וממלמלת לעצמה שהוא היה רק אדם זר שניסה לאנוס אותה, משכנעת את עצמה שלא ידעה מי הוא היה, כהקדמה לחקירתה על ידי המשטרה.

הפקה

את הרעיון לסרט קיבל ברטולוצ'י מפנטזיה מינית שהייתה לו, שבה הוא פוגש אישה יפהפייה ואנונימית ברחוב ומקיים עמה יחסי מין מבלי לדעת עליה דבר, אף לא את שמה.

כוונתו הראשונית של ברטולוצ'י הייתה ללהק לסרט את השחקנית הצרפתייה דומיניק סנדה, שפיתחה ביחד עם ברטולוצ'י את הרעיון לסרט, ואת השחקן הצרפתי ז'אן-לואי טרנטיניאן, שני הכוכבים של סרטו הקודם "הקונפורמיסט", אולם טרנטיניאן סירב, וכשברנדו הסכים לקבל את התפקיד סנדה כבר הייתה בהריון והחליטה לא להשתתף בסרט.

פסקול הסרט, בסגנון הג'אז, הולחן על ידי גאטו ברביירי.

השתתפותו של מרלון ברנדו

כמו בסרטיו הקודמים, גם במהלך צילומי סרט זה סירב ברנדו ללמוד בעל פה את הטקסט שלו עבור סצנות רבות. במקום זאת, הוא כתב את הטקסט שלו על כרטסות ופיזר אותן במקומות שונים על סט הצילומים. ברטולוצ'י נאלץ לוודא שהכרטסות נותרות מחוץ לטווח המצלמות ולא נכנסות בטעות לתוך הסרט. כך, למשל, בזמן המונולוג הארוך שלו מעל גופתה של אשתו, הרמת העיניים הדרמטית של ברנדו כלפי מעלה הייתה בעצם ניסיון שלו למצוא את הכרטסת עם הטקסט הבא שלו.

ברנדו חש מושפל כתוצאה מהסרט, ובעקבות כך אמר לברטולוצ'י: "חוללתי על ידך באופן מוחלט. לעולם לא אעשה עוד סרט כזה"^[2].

ברטולוצ'י צילם גם סצנה שבה נראה בבירור איבר מינו של ברנדו, אבל הסצנה לא נכנסה לסרט בסופו של דבר. ברטולוצ'י הסביר, שהזדהה כל כך עם הדמות שגילם ברנדו, עד שוויתר על הסצנה הזאת מתוך בושה, מאחר שאם היה מראה את ברנדו בעירום היה מרגיש כאילו הראה את עצמו בעירום.

השתתפותה של מריה שניידר והפגיעה המינית על סט הצילומים

במהלך יחסי הציבור לקראת יציאת הסרט, ברטולוצ'י סיפר שמריה שניידר פיתחה קבעון אדיפלי כלפי ברנדו. שניידר עצמה סיפרה תחילה שברנדו שלח לה פרחים לאחר פגישתם הראשונה, ומאז הוא היה כמו אבא בשבילה; אולם בראיון אחר שנתנה במקביל היא הכחישה זאת, ואמרה שעל אף שברנדו ניסה להיות מאוד פטרנליסטי אתה, הקשר ביניהם לא דמה לקשר בין אב לבת.

כמה שנים לאחר מכן, שניידר טענה שהושפלה מינית על סט צילומי הסרט במהלך צילומי סצנת המין האנאלי שלא תואמה אתה מראש^[3]:

הייתי צריכה לקרוא לסוכן שלי או לבקש מעורך הדין שלי להגיע לסט הצילומים, מאחר שאתה לא יכול לכפות על מישהי לעשות משהו שלא מופיע בתסריט, אבל בזמנו לא ידעתי את זה. מרלון אמר לי: "מריה, אל תדאגי, זה רק סרט", אבל במהלך צילומי הסצנה, אף על פי שמה שמרלון עשה לא היה אמיתי, אני בכיתי באמת. הרגשתי מושפלת, ולמען האמת הרגשתי קצת נאנסת, גם על ידי מרלון וגם על ידי ברטולוצ'י. לאחר שהסצנה הסתיימה, מרלון לא ניחם אותי או התנצל. למרבה המזל, הסצנה צולמה ב"טייק" אחד.

שניידר ציינה לאחר מכן, שהשתתפותה בסרט היא הדבר היחיד בחייה שהיא מתחרטת עליו, שחייה נהרסו בשל כך, ושברטולוצ'י הוא מבחינתה גנגסטר וסרסור.

בשנת 2016 פורסם ראיון שנתן ברטולוצ'י ב-2013, כשנתיים לאחר מותה של שניידר, שבו הוא הודה שסצנת המין האנאלי בסרט שבה נאנסת הגיבורה הראשית צולמה ללא הסכמתה מראש של שניידר אשר גילמה אותה^[4]. ברטולוצ'י העיד על כך באומרו,

אני הייתי נורא כלפי מריה במובן מסוים כי לא עדכנתי אותה מה קורה. זאת משום שרציתי שהתגובה שלה תהיה כזו של בחורה ולא של שחקנית. רציתי שיראו שהיא מרגישה מושפלת ... אני מרגיש אשם [כלפי מריה], אך אינני מתחרט.

הפרסום גרם לביקורת קשה על ברטולוצ'י ועל הסרט, ולגינויים רבים מצד שחקנים, ידוענים וברשתות החברתיות באינטרנט. מאוחר יותר ברטולוצ'י הבהיר, כי לא היה כל אונס והסצנה הייתה ידועה לכל השחקנים ונכתבה בתסריט. מה ששניידר לא ידעה הוא שהם ישתמשו בחמאה כחומר סיכה^[5].

התגובות לסרט

בארצות הברית

הסרט הוקרן לראשונה בניו יורק ב-14 באוקטובר 1972 ועורר מחלוקת ציבורית גדולה. העיסוק התקשורתי הרב סביב יציאת הסרט גרם לעניין ציבורי רחב, כמו גם לגינוי מוסרי, והסרט זכה לכתבות שער ב"טיים מגזין" וב"ניוזוויק". המגזין "פלייבוי" פרסם צילום של ברנדו ושניידר בעירום. ב"טיים מגזין" נכתב: "צופה שלא מזדעזע, מתגרה, נגעל, מוקסם, מתענג או מתרגז מהסצנה בתחילת סרטו החדש של ברנרדו ברטולוצ'י, צריך להתאזר בסבלנות. יש עוד בהמשך. עוד הרבה"^[6]. ה"ווילג' ווייס" דיווח על צופים שיצאו באמצע הסרט ועל נשים שהקיאו במהלכו. מבקר הקולנוע ויליאם פ. באקלי ורשת ABC כינו את הסרט "פורנוגרפיה במסווה של אמנות".

עיקר הסערה שעורר הסרט הייתה סביב סצנה של מין אנאלי, שבה השתמש ברנדו בחמאה כחומר סיכה. חלק מהמבקרים התמקדו בסצנה שבה מבקש ברנדו משניידר להחדיר את אצבעותיה לפי הטבעת שלו, ולאחר מכן דורש ממנה להתחייב שהיא תוכיח את מסירותה אליו, בין היתר על ידי כך שתקיים יחסי מין עם חזיר. מבקר הקולנוע וינסנט קנבי מ"הניו יורק טיימס" תיאר את תוכנו המיני של הסרט כ"ביטוי האמנותי מהעידן של נורמן מיילר וג'רמיין גריר". מבקרת הקולנוע הנודעת פאולין קאל מה"ניו יורקר" התלהבה מהסרט, וכתבה שהוא שינה את פני הקולנוע: "זהו סרט שאנשים יתווכחו לגביו עד קץ עידן הקולנוע". מפיצת הסרט, "יונייטד ארטיסטס", פרסמה את הביקורת המשבחת והמלאה של קאל כמודעת פרסומת מטעמה על עמוד כפול במהדורת יום ראשון של ה"ניו יורק טיימס". הביקורת שכתבה קאל על הסרט נחשבת לביקורת המשפיעה ביותר בקריירה שלה. רוג'ר איברט, אחד ממבקרי הקולנוע הידועים והמוערכים ביותר בארצות הברית, כינה אותה מספר פעמים "ביקורת הקולנוע המפורסמת ביותר שפורסמה אי פעם", וכלל את הסרט ברשימת "100 הסרטים הגדולים של כל הזמנים" שלו^[7].

במאי הקולנוע האמריקאי רוברט אלטמן שיבח את הסרט: "יצאתי מההקרנה של הסרט ואמרתי לעצמי: איך אוכל להעז ולעשות עוד סרט? חיי האישיים והאמנותיים לעולם לא יהיו כשהיו".

הסרט קיבל בארצות הברית את סיווג הצפייה "X", ונאסר לצפייה על ידי קטינים מתחת לגיל 17. למרות סיווג הצפייה המחמיר, הסרט - שעלות הפקתו עמדה על 1.25 מיליון דולר בלבד - הניב הכנסות מרשימות של מעל 36 מיליון דולר בארצות הברית ומעל 96 מיליון דולר ברחבי העולם.

הסרט היה מועמד לשני פרסי אוסקר: ברנדו היה מועמד בקטגוריית השחקן הטוב ביותר וברטולוצ'י היה מועמד בקטגוריית הבמאי הטוב ביותר. כמו כן, הסרט היה מועמד גם לשני פרסי גלובוס הזהב, בקטגוריות הבמאי הטוב ביותר והסרט הדרמטי הטוב ביותר.

ברחבי העולם

בחודש הראשון להקרנת הסרט בצרפת השתרכו תורים ארוכים מחוץ לשבעת בתי הקולנוע בהם הוקרן.

הצנזורה בבריטניה התירה את הקרנת הסרט רק לאחר שנחתכה ממנו חלק מסצנת המין האנאלי. חבר הפרלמנט הבריטי ממפלגת הלייבור, מוריס אדלמן, תקף את ההחלטה להעניק לסרט סיווג צפייה "X" במקום לאסור לגמרי את הקרנתו, וכינה אותה "רישיון להשפיל".

בצ'ילה הסרט נאסר כליל להקרנה במשך קרוב ל-30 שנים.

באיטליה הסרט יצא לאקרנים ב-15 בדצמבר 1972, אולם שבוע לאחר מכן המשטרה החרימה את כל העותקים, בהוראת תובע שכינה את הסרט "פורנוגרפיה", וברטולוצ'י הועמד למשפט באשמת "הפצת תועבה". לאחר שנדון בערכאה ראשונה ובערכאת ערעור, גורלו של הסרט הוכרע על ידי בית המשפט העליון של איטליה ב-26 בינואר 1976. בית המשפט העליון הורה על השמדת כל העותקים של הסרט (אם כי מספר עותקים נשמרו בספריית הסרטים הלאומית). על ברטולוצ'י נגזר עונש של ארבעה חודשי מאסר על תנאי ושלילת זכויותיו האזרחיות לתקופה של חמש שנים, לרבות זכותו להצביע בבחירות. ב-1987, 15 שנים לאחר האיסור המקורי על הקרנת הסרט, פסיקה חדשה של בית המשפט איפשרה את הקרנתו באיטליה.

לקריאה נוספת

מנחם מאוטנר, "טבע, תרבות, אובדן משמעות: עיון ב'טנגו אחרון בפריס' של ברנרדו ברטולוצ'י", בתוך: עופר גרוסקופף ושי לביא (עורכים), משפט, תרבות וספר: ספר נילי כהן, ההוצאה לאור ע"ש חיים רובין, אוניברסיטת תל אביב, 2017