Loading AI tools
ספר מאת ריצ'רד דוקינס מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ההצגה הגדולה בתבל: הראיות בזכות האבולוציה הוא ספר מדע פופולרי פרי עטו של הביולוג הבריטי ריצ'רד דוקינס משנת 2009. בספרו שוטח דוקינס את הראיות לאבולוציה ביולוגית באופן המתאים לקהל שאינו בקיא בתחום. הספר פורסם לראשונה בבריטניה ותורגם לעברית בשנת 2010 על ידי עמנואל לוטם בהוצאת הוצאת כנרת, זמורה, דביר. הוא פורסם אחרי רב המכר של דוקינס יש אלוהים? (2006) ואחרי סיפור האבות (2004) המתאר את היסטוריית המוצא האנושי עד לאביוגנזה.
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | ריצ'רד דוקינס |
| שפת המקור | אנגלית |
| סוגה | מדע פופולרי |
| נושא |
אבולוציה  |
| הוצאה | |
| הוצאה |
Free Press, Transworld Publishers |
| תאריך הוצאה | 2009 |
| מספר עמודים | 479 |
| הוצאה בעברית | |
| הוצאה | הוצאת כנרת זמורת ביתן |
| תאריך | 2010 |
| תרגום | עמנואל לוטם |
| קישורים חיצוניים | |
| הספרייה הלאומית | 002803305 |
  | |
בשבוע הראשון לאחר הוצאתו לאור, טיפס הספר לצמרת רשימת רבי המכר של הסאנדיי טיימס. גרסת ספר מוקלט באנגלית הופקה גם כן, כשהמקריאים הם דוקינס עצמו ובת זוגו השחקנית ללה וורד. ספרים רבים נוספים של דוקינס יצאו בפורמט זה.
דוקינס פורס בספר מגוון שלם של ראיות שתומכות בתהליך האבולוציה. מטרת הספר היא לחמש את כל מי שתומך באבולוציה במידע כנגד אותם אנשים שמכחישים אותה.[1] בספר הוא מעלה מאפיינים של האבולוציה, וכנגדם את הטענות השגורות בפי המתנגדים לה. הוא מציג את ההשפעות של ברירה מלאכותית על כלבים וממנה עובר לברירה טבעית המתרחשת על פרחים מצד חרקים. הוא מציג את המחקר במאובנים כהזדמנות פוטנציאלית שהיתה יכולה בעקרון להפריך את תאוריית האבולוציה (כמו תורה מדעית אחרת, עליה להיות ברת-הפרכה), על ידי מציאת מאובן בשכבה גאולוגית לא תואמת. אך עד כה לא נמצאו שום מאובנים כאלה.[2] הוא מבהיר כי מחקרי מאובנים אינה הכרחיים לתמיכה באבולוציה אבל הם מספקים חיזוק נוסף אליה שמתגלה באמצעות תחומים מדע רבים ושיטות שונות - גנטיקה, שרידים אבולוציונים, אמבריולוגיה, תאוריית נדידת היבשות והשלכותיה על מגוון המינים הקיים, ביולוגיה השוואתית, ניסויים ביצורים חיים שונים הממחישים את האבולוציה ועוד. הוא מציג את מחקרו של לנסקי בחיידקים שמציג תהליך של ברירה טבעית.[3]
דוקינס כתב ספרים רבים על אבולוציה. הראשונים והמפורסמים שבהם הם הגן האנוכי (1976) והפנוטיפ המורחב (1982) – ספרים אלו הציגו תאוריות חדשניות על נושא הברירה הטבעית אך לא דנו בראיות לאבולוציה. לאחר מכן פרסם דוקינס שלושה ספרים נוספים המבהירים חוסר הבנות נפוצות לגבי האבולוציה: השען העיוור, נהר יוצא מעדן, והטיפוס על ההר הבלתי סביר אלו השיבו על שאלות נפוצות כמו "מה התועלת בחצי עין?" או "כיצד יכולה הברירה הטבעית לפעול, בהתחחשב בכך שלרוב המוטציות יש תוצאות שליליות?" דוקינס הפיק סדרה תיעודית בשם "הגאונות של צ'ארלס דרווין" בה בחן את חייו של דרווין ודן בהוכחות נוספות לאבולוציה (2008). למרות עבודות אלו ואחרות, חש דוקינס ב"חולייה חסרה" בעבודתו בהסברת ממשות האבולוציה לקהל הרחב משום שמעולם לא הסביר באופן מקיף ופרטני את הראיות לתאורית האבולוציה ונושאים רבים בה כמו מאובנים, הקשר בין אבריולוגיה ואבולוציה או מוצא משותף.[4]
דוקינס טוען שבזמן כתיבת הספר הקולות המתנגדים לאבולוציה היו חזקים מאי פעם על אף קיומן של הוכחות מכריעות למוצאנו המשותף. אם בעבר קולות אלו הגיעו בעיקר מנוצרים אוונגליסטים בארצות הברית, הרי באחרונה הצטרפו אליהם גם קולות מאירופה – הן מצד מוסלמים שהיגרו לשם והן מצד אינטלקטואלים אופנתיים שטוענים כי "הכל יחסי" ואין אמת מוחלטת, ומצד הגישה הרב-תרבותית שבגללה רשויות חוששות לנקוט עמדה ברורה שמע יואשמו בגזענות.[5] הספר יצא, שלא במקרה, בשנת חגיגות 150 שנה להולדתו של צ'ארלס דרווין.[4]
הספר מוקדש למעצב האתרים ג'וש טימונן, אשר שיתף פעולה עם קבוצה קטנה של אחרים בהקמת אתר האינטרנט RichardDawkins.net. דוקינס גם מודה לאשתו ללה "על העידוד הבלתי פוסק, הביקורת הסגנונית המועילה וההצעות האופייניות לסגנון ", וחברו צ'ארלס סימוני עם פרישתו, לאחר ארבע עשרה שנים ושבעה ספרים.[6]
הספר מחולק ל-13 פרקים:
הפרק מתאר בקצרה את הכחשת האבולוציה ועוסק בשאלה מהי תאוריה מדעית ומהי עובדה. הפרק עוסק בהגדרות שונות לתאוריה מדעית ובבלבול שאנשים מבצעים בין תאוריה מבוססת לבין השערה.
דוקינס פותח במשל על מורה להיסטוריה של רומא, של השפה הלטינית ושל יצירות קלאסיות שנכתבו בשפה זו. לימוד כזה דורש זמן, ריכוז והתמדה. אלה שמאמציו נתקלים שוב ושוב בהתנגדויות של חבורת מתנגדים בורים, שנהנים מתמיכה כספית ופוליטית משמעותית, המנסים שוב לשכנע את תלמידיו כי הרומאים לא היו ולא נבראו, וכי מעולם לא התקיימה האימפריה הרומית. הם טוענים גם כי העולם כולו נוצר רק זמן קצר לפני הזיכרון החי. שפות שונות כמו ספרדית, איטלקית, פורטוגלית, צרפתית, רומאנש ועוד צצו בנפרד זו מזו, ואינן קשורות לשפה קדומה, כמו לטינית. במקום ללמד על התקופה הקלאסית המורה נאלץ שוב ושוב לנהל קרבות מאסף מול מפיצים של דעה קדומה נבערת.[7]
דוקינס ממשיך לדוגמה מציאותית יותר – מורה להיסטוריה של אירופה בראשית המאה ה-20 שמתמודד מול מכחישי שואה שמקדמים מולו חרמות, קריאות ביניים וכדומה. מכחישים אלה נהנים מתמיכה פוליטית וכלכלית משמעותית, הם קולניים ומתחזים למלומדים, נהנים מתמיכת נשיא של מדינה חזקה אחת לפחות וכן מהגמון של הכנסייה הקתולית. הם דורשים מהמורה להיסטוריה כי יציג את "שני צידי המחלוקת" וכי יתן "זמן שווה" ל"תאוריה חלופית" לפיה השואה לא התרחשה כלל, אלה היא המצאה של קומץ בדאים ציונים. לקבוצה זו מצטרפים חבורת אינטלקטואלים אופנתיים מהאסכולה הגורסת כי "הכל יחסי", בטענה כי אין אמת מוחלטת. השאלה אם התרחשה שואה או לא, היא עניין של אמונה אישית. כל נקודות ההשקפה תקפות באותה מידה ויש "לכבד" אותן במידה שווה.[8]
דוקינס עובר לנמשל ומצביע על כך שמורים רבים למדעים נמצאים כיום במצוקה דומה כאשר הם מנסים ללמד על אבולוציה שהיא העיקרון המרכזי של הביולוגיה, ומסבירים את העולם החי בהקשר ההיסטורי שלו, ואת עצם טבעם של החיים- הם נתקלים בהתנגדויות ואיומים שונים – הם סופגים איומים, איסורים ולפעמים מאיימים עליהם בפיטורין. הורים ותלמידים עשויים לגחך או לקלל אותם. מספקים להם ספרי לימוד מטעם המדינה שעברו צנזורה מכל המופעים של המילה "אבולוציה" – במקרה הטוב ביטוי זה הומר לביטוי של לשון נקייה "שינוי במשך הזמן". אם בעבר תופעה זו הייתה בעיקר בארצות הברית, כיום דבר זה מתפשט גם בבריטניה ובאירופה בגלל נוכחות איסלמית גוברת בבתי ספר ובגלל תמיכת רשויות התומכות ב"רב תרבויות" וחוששות מפני תיוג והוקאה כגזעניות.[9]
לעיתים אנו שומעים כי אנשי דת שונים אינם מתנגדים לאבולוציה, לדוגמה ההגמון של אוקספורד, לורד ריצ'רד האריס, שהיה שותף לכתיבת מכתב לראש ממשלת בריטניה טוני בלייר, מטעם מדענים והגמונים שביקשו לקדם את הוראת האבולוציה. דוקינס מציין את הארכיהגמון של קנטרברי ואת האפפיור כדוגמאות לכך שתאולוגים וכהני דת שונים שעיינו היטב בראיות בזכות האבולוציה הפסיקו להתנגד לה. אנשי דת מיושבים ורציונלים מקבלים, מי בלת ברירה ומי בהתלהבות את הראיות בזכות האבולוציה.[10] עם זאת דוקינס מציין כי דבר זה אין פירושו כי הקהל הדתי עוקב אחר מנהיגים אלה. לדוגמה, לפי סקרי דעת קהל לפחות 40 אחוזים מתושבי ארצות הברית סבורים כי האדם לא התפתח מבעלי אחרים, וכן כי העולם הוא בן פחות מ-10,000 שנה. מצב דומה, אם כי באחוזים נמוכים יותר קיים גם בבריטניה. דוקינס טוען כי מכחישי אבולוציה הם בעצם סוג של "מכחישי היסטוריה" – בגלל אמונתם כי גיל העולם הוא רק אלפי שנים במקום מיליונים ובגלל אמונתם כי בני האדם חיו לצד דינזוארים.[10]
דוקינס טוען כי כוהני דת, גם כאלה שתומכים באבולוציה, אינם עושים די כדי לְהָזֵם דעות קדומות. הם טוענים כי אדם וחווה לא התקיימו מעולם, אולם בדרשות שלהם הם משתמשים בסיפור של אדם וחווה כדי להסביר טיעונים מוסריים או תאולוגיים, וזאת מבלי לציין כי אדם וחווה לא התקיימו בפועל. כאשר טוענים מולם טענה זו הם משיבים כי מובן מאליו לכל אדם סביר כי מדובר רק במשל, וכי רק אוויל יקבל את הדברים כפשוטם. דוקינס שואל כיצד אמור המאמין הפשוט לדעת איזה חלק הוא סמלי ואיזה חלק הוא ממשי. לפי סקרים ומחקרים המופיעים בנספח הספר, ברור כי ציבור דתי גדול אינו מקבל את התאורים האלה כצורת משל אלה כתיאור ממשי.[11]
הספר נועד לספק ראיות לאבולוציה. הוא מיועד לאנשים שהושפעו מהכחשת אבולוציה אבל בעיקר לתומכים של תורת האבולוציה שנתקלו באנשים שמתנגדים לאבולוציה וצריכים עוד מידע כדי לענות להם.
דוקינס מציין כי אבולוציה אינה רק תאוריה אלה גם עובדה. הראיות לקיום האבולוציה אינן פחות חזקות מהראיות לקיום השואה, גם אם מביאים בחשבון קיומם של עדי שואה שעדיין חיים. הוא מציין כי זו עובדה כי בני אדם הם קרובי משפחה של שימפנזים, קרובים יותר רחוקים של קופים אחרים וקרובים עוד יותר רחוקים ביחס לשנבוב או תחש. בני אדם הם קרובים עוד יותר רחוקים לבננה או לפת. אין זו אמת מחויבת המציאות או טאולוגית, בעבור רוב האנשים, גם המשכילים כי טענה זו לא נכונה. בכל זאת זו אמת מפני שיש ראיות רבות התומכות בה.
מאמינים בבריאתנות מוצאים נחמה בכך שהאבולוציה מתוארת כ"תאוריית האבולוציה של דארוויון" תת-הפרק הזה עוסק בשאלה מהי בעצם תאוריה, מהי השערה ומהי עובדה.[12] דוקינס מביא שתי הגדות של מילון אוקספורד למונח "תאוריה":
ברור כי שתי הגדרות אלה שונות מאוד זו מזו. המדענים משתמשים במונח "תאוריית האבולוציה" במובן הראשון שלו ואילו בריאתנים משתמשים במונח – בזדון או בתום לב – במובן השני שלו. דוגמה טובה לתאוריה במובן הראשון היא המודל ההליוצנטרי או תאוריית האבולוציה שכן בהתאם להגדרה היא בוססה בתצפיות ובניוסיים רבים וכן היא מסבירה "קבוצה של עובדות ושל תופעות"[13] ”האבולוציה היא תאוריה באותו מובן שהליוצנטריות היא תאוריה. בשני המקרים אין מקום לשימוש במילה "רק", כגון "רק תאוריה".”
דוקינס פותח את הפרק בשאלה מדוע תאוריית האבולוציה התגלתה רק באמצע המאה ה-19. עקרונות האבולוציה הם פשוטים למדי לדבריו, והם נוחים יותר לקליטה מאשר הרעיונות המתמטיים של ניוטון שקדמו להם ב-200 שנה. הוא מציג אפשרויות שונות לפתרון שאלה זו כמו הקושי של הנפש לקלוט משך הזמן הארוך של גיל היקום, או חינוך דתי שנגד רעיונות אלה.
דוקינס מביא את ההסבר של הביולוג ארנסט מאייר, כהסבר סביר לשאלה זו, שגם הקשה בעבר ומקשה עד היום בהבנת האבולוציה. מאייר מחשיב את האסנציאליזם או "מהותיות" אחד החסמים לגילוי האבולוציה בשלב מוקדם יותר. הדוקרטינה הפילוסופית של אסנציאליזם שפתוחה במקור על ידי אפלטון, הסבירה שמשולשים המצוירים בחול הם בעצם רק "צל" של משולשים גאומטריים אידיאליים, בעלי קווים חסרי עובי. מכאן בוצעה קפיצה לוגית לפיה גם עצמים אחרים בעולם, ובכלל זה יצורים חיים הם גם "רק" יצוג של אובייקט "אידיאלי" יחיד שבו יש לדון. לפי רעיון זה ארנבים לדוגמה הם בעצם סוג של ייצוג של ארנב אחד "אמיתי".[14]
לעומת זאת המחשבה האבולוציונית שונה בתכלית. היא מתארת ארנבים כאוסף של יצורים נפרדים זה מזה – כך שארנבת אחת שונה במידת מה מהארנבות האחרות שחיות באותה תקופה. היא גם שונה מהארנבת שהמליטה אותה, והצאצאים שלה יהיו בהכרח שונים במובנים מסוימים ממנה עצמה. אלפרד ראסל וולאס שגילה במקביל לדרווין את האבולוציה שמתרחשת עקב ברירה טבעית, כתב את המאמר "על נטייתם של זנים להתרחק עד בלי גבול מהטיפוס המקורי". כדברי דוקינס "אין שום "ארנביות" קבועה, אין שום מהות ארנבית התלויה על בלימה בשמיים". עם הזמן הדברים שאנו מכנים ארנבים עשויים להתפתח למינים שיראו שונים מאוד מארנבים עד כדי כך שיהיה קשה להאמין שהם התפתחו מהם. חשיבה זו מכונה על ידי מאיירס "חשיבה אוכלוסייתית"[14] היבט זה חוזר בהמשך הספר בדיונים הנוגעים למינים של בעלי חיים, מאובנים ומאובני אדם, כאשר אנשים שוגים בשל הציפייה שלהם שכל הפרטים באותו מין יהיו בדיוק אותו הדבר.
עיקרו של פרק 2 עוסק בברירה מלאכותית של בעלי חיים וצמחים שעברו ביות. הדבר בדומה לפרק הפתיחה במוצא המינים של צ'ארלס דרווין. מטרת הפרק להסביר ולהדגים מושגי יסוד, על בעלי חיים וצמחים המוכרים לקהל הקוראים, וכן לְהָזֵם דעות קדומות ורעיונות חוסמים בפני פיתוח תאוריה אבולוציונית המקודמת על ידי ברירה טבעית.
בדומה לרבייה סלקטיבית מלאכותית, בה בני אדם שואפים לקדם תכונות מסוימות (כמו מראה, מנת משכל, עמידות למחלות), הברירה הטבעית מסננת תכונות שמאפרות ליצורים יתרונות בשרידה, ברבייה (כמו מציאת בני זוג במקרה של רביה מינית) או בהולדה או טיפול בצאצאים (במינים בהם דבר זה רלוונטי) שדרכה רק גרסאות מסוימות של תכונות יכולות לעבור. בשני המקרים הדבר מבוצע על ידי מנגנון דומה של סינון מאגר כלשהו של גנים, כאשר הן הטבע והן בני האדם עד למאה ה-20 לא היו מודעים לקיומם של גנים אלא רק לפנוטיפ שנוצר כתוצאה מכך.
הן בברירה מלאכותית והן בטבעית התוצאה של בידוד גנטי (עקב מחסום מלאכותי כמו מניעת הזדווגות בין כלבים מזנים שונים, או עקב מחסום טבעי כמו פרושים הגרים באי מבודד), התוצאה היא התפתחות מגוון גנטי גדול (לדוגמה פיתוח זנים רבים של כלבים שכולם נוצרו מביות של מין יחיד של זאבים, או פיתוח צמחים שונים שכולם נבאו מפיתוח כרוב הבר). בניגוד לרבייה מלאכותית, שבה יש מתכנן תבוני, ברבייה המינית אין מתכנן תבוני והלחצים המכוונים שינויים בתפוצה של גנים מסוימים וכתוצאה מזה תכונות שונות, נובעים מגורמים אחרים – כמו התאמה לסביבה הטבעית, ובכלל זה יכולת למצוא מזון או הגנה מפני טורפים או עמידות למחלות, וכן במינים בעלי רבייה מינית היכולת למצוא בני זוג מתאימים לשם הולדת צאצאים.
דוקינס משתמש בדוגמאות של מגוון גדול של זנים שנוצרו מכרוב הבר (ברוקולי, כרובית, קולורבי, כרוב ניצנים, כרוב נפוס, כרוב מסולסל ועוד) ושל מאות זני כלבים שנוצרו כולם מזאב, כדי להדגים מספר היבטים. היבט אחד הוא איך תוך זמן קצר יחסית, של כמה מאות או אלפי שנים של ביות נוצר מגוון גדול בפנוטפים של בעלי החיים והצמחים.
.jpg)
_(2).jpg)
הפרק עוסק בברירה אבולציונית יצורים חיים באמצעות בעלי חיים אחרים - כשם שבני האדם משפיעים על השאלה איזה תכונות יהיו נפוצות יותר בדורות הבאים של כרובים או כלבים (ברירה מלאכותית על ידי בחירה מודעת), כך גם בעלי חיים יכולים להגיע לתוצאות דומות על ידי בחירה שאינה מודעת- ברירה טבעית.
דוקינס מתאר את הקשרים האבולוציוניים בין חרקים לפרחים, במיוחד את תהליך ההאבקה. בדומה לכלבים, בני האדם משפיעים על התפתחות פרחים על ידי ברירה מלאכותית שיצרה מאות זני וורדים שונים בעלי גדלים שונים וריח שונה. אך הפרחים התפתחו עקב השפעת החרקים, דרך עינהם ומחושיהם (המבצעים הרחה).[15]
צמחים רבים מתרבים באמצעות רבייה זיווגית. מסיבות שדוקינס לא נכנס אליהם בספר, חשוב לשם רבייה זיווגית למנוע האבקה צולבת - כלומר שצמח יאביק את עצמו, שכן לו היה עושה זאת היה יכול למנוע את הטורח הכרוך בכך. מסיבה זו האבקה צריכה להגיע לצמח אחר. צמחים הרמאפרודיטים נוקטים טורחים טרחה רבה כדי להימנע מהאבקה עצמית ודרווין עצמו חקר נושא זה בבכור אביב. דרך אחת להעביר את האבקה לצמח אחר היא להיעזר ברוח שתעיף אותה. צמחים רבים אמנם עושים זאת, אך דבר זה הוא בזבזני מאד שכן רוב האבקה אינה מגיע ליעדה, והצמח צריך להכין כמויות עצומת ממנה, דבר הדורש הרבה אנרגיה.[15]
צמחים רבים אחרים מצליחים לפתות בעלי חיים המסוגלים ללכת או לעוף מצמח אחד אל צמח אחר. דבר זה נעשה לרוב בתמורה ל"תשלום" שהצמח מעניק לחרק או לציפור או עטלף, בצורה של צוף או מזון אחר המשמש את בעלי החיים כמזון עתיר אנרגיה. גם דבר זה דורש מהצמח להשקיע אנרגיה בייצור מזון יקר זה ולא בהיבטים אחרים שיכולים לעזור לו כמו שורשים או עלים רבים יותר.[15]
היתרון של קיום הפרחים אינו אבסולוטי - הוא תלוי בנסיבות. לצמחים, כמו ליצורים חיים אחרים יש "כלכלת אנרגיה" - אם מחיר יצור הפרחים והצוף בסביבה גאוגרפית ואקולוגית מסוימת הוא יקר מדי ביחס ל"תמורה" האבולוציניות שהוא מספק (הפצה של מספיק צאצאים של הצמח), הדבר גורר העדפה לצמחים בעלי האבקה באמצעות רוח על פני צמחים בעלי האבקה באמצעות חרקים. אם האבקה באמצעות רוח היא בקצה הפזרני והבזבזני של האפשרויות האבקה, אזי בקצה השני יש את "קליע הקסם" שבו המאביק לוקח את האבקה ומעביר אותה מיד לצמח מאותו מין לשם הפריה. ייתכן כי בעל החיים ילך לצמח ממין אחר ובכך יהיה פחות יעיל מבחינת הצמח. דוגמה ל"קליע קסם" של מעבר רק מפרחים של אותו מין קיימת בקרב סחלבים. דרווין וכן וואלס חקרו את הסחלב ממדגסקר וניבאו שניהם כי בגלל שיש לסחלב שפורפרת ארוכה של 30 ס"מ כפתח כניסה לצוף של הפרח ימצא בעתיד רפרף עם לשון מספיק ארוכה שתאפשר לו להאביק את הפרח. ב 1903, אחרי מותו של דרווין אכן נמצא רפרף כזה ומינו נקרא "רפרף דרווין המנובא".[15]
חרקים רואים צבעים בצורה טובה, אולם תחום הספקטרום שלהם מוסת לעל -סגול והם אינם רואים אדום. לכן בדרך כלל פרחים אדומים אינם מואבקים על ידי חרקים אלה על ידי יצורים אחרים כגון צופיות. פרחים הנראים לנו חסרי עיטורים מתגלים באור על-סגול כפרחים מעוטרים. חלק מהפרחים מנחים את הדבורים לנחיתה באזור רצוי על ידי "פסי מסלול" שעין האדם אינה רואה. מרבד הצבעים שאנו רואים בשדה פרחוני עוצב על ידי עיני חרקים ועל ידי מיני מאביקים אחרים כמו צופיות או קוליברי. שני מינים אלה אינם קרובים אך יש להם אבולוציה מתכנסת - לשניהם יש מקור ולשון ארוכים כדי להקל על ליקוק צוף מהפרח, וכן הם יכולים לרחף במקום. התכנסות אבולוציונית רחוקה עוד יותר מפגינים שני המינים אלה עם רפרפרי קוליברלי.
הקשר בין הפרחים לחרקים הוא דו סטרי - מנוקדת מבט החרק הפרחים הן "פרות חולבות" המעניקות לו מזון, מבחינת הפרח החרק מועיל משום שהוא מעביר את המשלוח שיש לו אינטרס להעביר למקום הנכון. שני הצדדים "מבייתים" זה את זה. מבחינת הפרח יש גם יתרון למונופולין על חרק מסוים משום שאז מובטח לצמח כי החרק ילך לצמחים אחרים מאותו מין ולא לפרח ממין אחר. לכן יש אינטרס להתאים לו גם מזון המתאים במיוחד לו, וכן ריח שימשוך אותו. משום כך יש ריחות פרחים המושכים חרקים מסוימים בדרך דומה לכך שריח וורדים מוצא חן בעיני בני האדם. עם זאת זהו מזל שריח המושך דבורים ופרפרים נעים גם לאף האנושי. פרחים אחרים כמו הבאשן (cleome) והצנחן המבאיש (anagyis foetida) מושכים בריחם זבובי בשר וחיפושיות אוכלות נבלות, גורם לריח מאד לא נעים המזכיר בשר רקוב.[15]
בעוד החרקים "משביחים" פרחים בכיוון של מתן צוף, פרח בעל צבע בולט וריח, החרקים "משביחים" את החרקים ביכולת שלהם למצוא את הפרח המתאים וכן ביכולת האבקה שלהם. כמו כן לפרח יש אינטרס לקיים איזון בכמות הצוף שהוא מציע - אם יציע יותר מידי יאכל החרק רק בפרח הראשון ולא יעוף לחפש מזון גם בפרח השני, אם יציע פחות מידי צוף אולי יעדיף החרק צמחים אחרים.[15]
הוא מסביר כיצד פרחים פיתחו תכונות מסוימות כמו צבעים וריחות כדי למשוך חרקים מסוימים, והחרקים, בתורם, פיתחו תכונות שמסייעות להם לנוע בין פרחים שונים ולבצע את פעולת ההאבקה.[15]
דוקינס שב לביות האדם את הכלב, ומציג בנושא תאוריה שמתוארת בצורה בהירה על ידי ריימונד קופינג'ר. לפי תאוריה זו ביות הכלב לא היה ברירה מלאכותית בלבד אלא נבעה בתחילה מהסתגלות חלק מהזאבים לסביבת האדם באמצעות ברירה טבעית. דבר זה היווה "ביות עצמי" על ידי מעבר של זאבים אלה מ"זאבים" ל"כלבי כפר". קופינג'ר ציין כי בעלי חיים בייתים שהולכים ומתפראים (הופכים לחיות פרא) למשך מספר דורות הם דומים יותר לאבותיהם שחיו בבר. לפיכך ניתן לצפות כי כלבים שהפכו פרא יהיו דומים לזאבים. אולם דבר זה לא מתרחש - כלבים שהתפראו הופכים להיות "כלבי כפר" או "כלבי חוצות" שניתן למצוא בקרבת ישובי אדם במדינות עולם שלישי. דבר זה מחזק את סברתו כי כאשר בני אדם החלו לביית כלבים, הדבר היה כאשר זאבים בייתו את עצמם להיות כלבי כפר. זאבים אמיתיים צדים בלהקות בעוד כלבי כפר אוכלים בעיקר שאריות מתילי אשפה. גם זאבים יכולים לאכול פסולת ונבלות אבל יש להם מרחק מנוסה גדול יותר ולכן הם לא מתאימים להיזון מאשפת אדם. מרחק מנוסה הוא מתי החיה תנוס כאשר תראה אדם מתקרב. מרחק קצר מידי יסכן את החיה אבל מרחק גדול מידי פירושו שהיא תנוס בכל רמז להתקרבות אדם ולכן לא תאכל את המזון מתל אשפה אנושי. לפי קופינג'ר הופעת מקור מזון חדש - שאריות של יישובים אנושיים - גרם לחלק מהכלבים שהיה להם במקרה מרחק מנוסה קצר יותר להיזון יותר מערימות האשפה ולכן לעבור אבולוציה עצמית לעבר כלבי כפר.
הפרק עוסק בתצפיות וניסויים על בעלי חיים וחיידקים המאוששים את התאוריות האבולוציונית, ומדגימות את המנגונים הפועלים שבהם גורמים שונים כמו מוטציה, ברירה טבעית או ברירה מלאכותית גורמים לשינויים אבולוציונים ביצורים חיים. הפרק כולל תיאור תצפיות וניסויים על כולל פילים, ציפורים, דגי גופי, חיידקי אי-קולי.
דוגמה לתצפית אבולוצינית אפשר למצוא במחקרים על פילים. צידי חטי פילים באפריקה, מעוניינים בחטים כמה שיותר גדולים. דבר זה משמעותי מספיק כדי ליצור ברירה מלאכותית כנגד פילים עם חטים גדולים. מתברר שאפילו בקרב פילים שיש להם אורח חיים ארוך (ולכן קשה להבחין בשינוי אבולציוני מהיר), התפתחה מגמה בתוך זמן קצר יחסית של כמה עשרות שנים – המשקל הממוצע של חטי פילים באוגנדה ירד ממוצע שעמד על מעל 55 ליטראות ב-1925 אל אזור 40 ליטראות בשנת 1955.
חלק אחר של הפרק מתאר התמיינות של לטאות בין שני איים קטנים מול חופי קרואטיה. ב-1971 נסיינים העבירו 5 זוגות לטאות מאי אחד לאי אחר (פוד מרצארנו) שלא היו בו לטאות ממין זה. בשנת 2008 ביקרו באי זה מדענים בלגים כדי לראות מה היו ההשלכות. החוקרים מצאו כי הצאצאים של הלטאות שעברו לאי השתנו במידה משמעותית, בפרק זמן קצר של כ-37 שנים, הראשים שלהם הפכו גדולים וארוכים יותר. דבר זה מעניק יכולת נשיכה חזקה יותר. שינוי כזה בראש של בעלי חיים בדרך כלל מגיע עם מעבר לתזונה צמחונית יותר הדורשת יכולת לעיסה של חומר צמחי נוקשה יותר עקב התאית שיש בתאי הצמח. ואכן נמצא כי בעוד האכולוסיה המקורית התקיימה בעיקר על טריפת פרוקי רגליים, האוכלוסייה שעברה לפוד מרצארנו ביססה חלק גדול מהתפריט שלה על מזון צמחי. נמצאו גם שינוים נוספים בגוף הלטאות שכולם מתאימים להתאמת גוף הלטאות לתפריט צמחוני יותר, שנבע עקב מעבר לאי שבו תנאי הסביבה שונים במקצת מהאי המקורי.[16]
ערך מורחב – ניסוי האבולוציה של אי קוליחלק מהפרק מתאר את ניסוי האיקולי של ריצ'רד לנסקי וצוות החוקרים שלו. חיידקי אי-קולי הושמו בתריסר בקבוקים נפרדים, שבהם גלוקוזה וחומצת לימון. החיידקים מתרבים בתוך הבקבוק עד להתצייבות האכולוסיה עקב הפחתת כמות המזון הזמין. בכל יום נלקח חלק קטן ומקרי מהחיידקים לבקבוק חדש עם מנת מזון חדשה ומתרבה בבקבוק מחדש. כך התפתחו 12 "שבטים" שונים של חיידקים, במשך עשרות אלפי דורות. ניסוי ארוך טווח זה מאפשר לקיים "איים" של אוכלוסיות בעלות הפרדה ולצפות בתופעות אבולוציוניות שונות. באחד הבקבובים, לאחר 33 אלף דורות, התפתחו חיידקים שרמת האוכלוסייה שלהם גדלה פי 6 לעומת האוכלוסיות הקודמות, ודבר זה נשמר בדורות הבאים. התברר בהמשך כי בבקבוק זה התפתחה מוטציה שאפשרה לחיידקים לפרק ולאכול רק את הגלוקוזה אלה גם את חומצת הלימון. דבר זה נתן למוטציה ולצאציה יתרון אבולוציוני אדיר, והמוטציה הזו התפשטה והתקבעה במרחב הגנומי של שבט חיידקים זה.[17] דבר זה מדגים כיצד אף על פי שרוב המוטציות מזיקות לאורגניזם וגורמות להיעלמותו (יחד עם המוטציה), מוטציות נדירות יכולות להוות לפעמים יתרון משמעותי לאורגניזם, כך שהן משפרות את השרידה והשכיחות שלהן באוכלוסייה גדלה.
בשנות השבעים הבחין הביולוג ג'ון אנדלר בכך שדגי גופי בנחלי ונצואלה וטרינידד הם חד-גוניים וגופי במעלה הנחלים הם צבעוניים יותר. אנדלר שיער שדגי גופי שבמעלה הנחל מוגנים מדגי הפייק ציקליד (אנ') שאינם מסוגלים לשחות למעלה הנחל, ולכן בקרבם, התפתח בתהליך של ברירה טבעית, התרחקות מצבעי הסוואה או דגמי הסוואה. במקום זאת דומיננטי בקרבם מוטיב של צבעי חיזור, שהתפתחו בתהליך של ברירה זוויגית. לפי התאוריה הלחץ מצד נקבות למצוא בן זוג צבעוני יותר (אפקט ההכבדה), גבר במקומות אלה על הלחץ הרגיל של טריפה שקיים ברוב המקומות האחרים.
אנדלר הכניס דגי גופי לבריכות שבחלקן היו חלוקי נחל ובחלקן היו אבני חצץ. בשלב ראשון, לא היו בבריכות טורפים כלל, ואחרי כמה חודשים התגלה כי בכל הבריכות יש זכרים רבים שהם בעלי כתמים צבועניים רבים, ובגדלים שונים. בשלב הבא הכניס אנדלר בחלק מהבריכות דגי פייק ציקליד, בחלקן הכניס טורפים פחות מסוכנים (שכן אין כמעט מקום בטבע שבו אין טורפים) ואת חלקן השאיר ללא טורפים כלל. התחזית של הניסוי הייתה שבבריכות עם טורפים רבים, תהיה ברירה טבעית לטובת דגים בעלי דגמי הסוואה טובים ואילו בבריכות ללא טורפים, הגורם העיקרי שישלוט יהיה ברירה זיווגית ולכן יהיו בה דגים עם הרבה צבעים.[18]
בתוך כשנה וחודשיים, שהם עשרה דורות של דגי גופי, הסתגלה אוכלוסיית הגופי לסביבות השונות. בבריכות המסוכנות התרבו רק הדגים החדגוניים. דגים בבריכות עם חלוקי נחל היו מוסווים טוב יותר, כי חלוקי הנחל תאמו את צורתם וצבעיהם. כך קרה שבבריכות אלה, הבטוחות יותר, התרבו דגי גופי צבעוניים רבים יותר. כמו כן התגלו דפוסים שונים בין בריכות בעלות חלוקים קטנים לגדולים בבריכות עם טורפים לא מסוכנים או ללא טורפים. הלחץ האבולוציוני לכיוון של ברירה זיווגית פעל להבלטה חזקה יותר של צבעים כך שהסוואה הפכה לדבר נדיר יותר.[18]
לניסוי זה נעשו ניסוי המשך על ידי אנדלר ואחרים. ניסוי המשך אחד היה בדיקת הדבר באתרי נחל טבעיים במקום בבריכות ונמצאו תוצאות דומות. חוקרים אחרים ניסו לשחזר את הניסוי של אנדלר וגילו תוצאות נוספות – התברר כי לא רק שהדגים שלחץ של רבייה זיווגית גרם להעדפת דגים צבעוניים יותר, אלא שתכונה זו הנראית לעין, הייתה כעין החלק הגלוי של הקרחון למגוון גדול של תכונות אחרות שהועדפו אצל זכרים. זכרים בתנאים אלה הגיעו לבגרות מינית בגיל מבוגר יותר, הם היו גדולים יותר, הצאצאים שנולדו היו בעלי גודל ממוצע גדול יותר והם היו מעטים יותר (כלומר השקעה גדולה יותר בכל צאצא).[18]
בפרק זה מביא דוקינס ראיות מתחום המאובנים לקיומה של האבולוציה. דוקינס מציין כי רשימות מאובנים הן חביבות על בריאתנים משום שלמדו זה מזה כי הדבר כביכול מערער את תאוריית האבולוציה. בריאתנים דורשים שוב ושוב לראות "את החוליה החסרה" או את "צורות הביניים" שאמורות לדעתם להמצא.
דוקינס מבהיר כי מציאת מאובנים היא בונוס לראיות אחרות בזכות האבולוציה המוצגות מתחומים אחרים כמו ביולוגיה השוואתית. יש לנו כיום מאובנים רבים מאד, כולל "צורות ביניים" רבות שמאוששות את התאוריה, אולם הראיות בזכות האבולוציה היו מספקות גם ללא מאובנים כלל. מאובנים הם תופעה נדירה שמתרחשת רק בתנאים מיוחדים, ויש לנו מזל שיש לנו בכלל מאובן בודד שלא לדבר על אלפי מאובנים. עם זאת תמיד היו פערים במצאי המאובנים וסביר כי פערים אלה יתקיימו גם בעתיד.[19]
דוקינס מדמה את החיבה לחיפוש "פערים" במאובנים לתהליך הרשעה בבית משפט. כל הראיות מצביאות כי השרת רצח את הברון. חבר המושבעים כבר עומד להתכנס ולהכריע, אולם ברגע האחרון מגלה התובע סרטון ממצלמת אבטחה המגלה את השרת טוען את האקדח במטבח. לכאורה זוהי ראיה נוספת כנגד השרת, אולם הסנגור טוען כי כעת יש פער בראיות שכן לא ראינו את השרת יורה בברון בספרייה. לאחר מכן מתגלה עוד סרטון המגלה את השרת פוסע במסדרון עם אקדח טעון לעבר הספרייה. כעת הסנגור טוען כי הראיות נגד הרשעת השרת התחזקו - משום שכעת יש שני פערים ולא פער אחד. דוקינס מבהיר כי בדומה לראיות נגד השרת שהן בונוס, גם הראיות מתחום המאובנים הן בונוס – נוסף לראיות מתחום השוואת תפוצת היצורים החיים על פני היבשות (בפרק 9) והשוואות בין היצורים החיים כיום (בפרק 10) . ובדומה לסרטוני הווידאו כל מאובן או מאובן ביניים שימצא בין שני מאובנים מתקופות שונות עלול להיות מוצג כדבר שרק מגדיל את מספר ה"חורים" בסיפור.[19]
דוקינס מוסיף כי מה שהיה עשוי להיות ראיה חזקה נגד האבולוציה היה מציאת מאובנים, ואפילו מאובן יחיד, בשכבה הגאולוגית הלא נכונה, דבר המכונה "ארנב בפרקמבריון" אולם מאובן כזה מעולם לא נמצא. תאוריה מדעית טובה היא תאוריה שיש אפשרות תאורטית להפרכתה. מציאת מאובן כזה היא דוגמה לדרך אפשרית להפריך את האבולוציה, אולם למרות חפירות במשך עשרות שנים, על ידי מדענים שונים במדינות שונות לא נמצא מאובן כזה. הוא מציין כי אילו חפצו מתנגדי האבולוציה להפריכה, היה עליהם לחפור בחריצות ברחבי העולם בניסיון למצוא מאובנים שימצאו בתקופות הלא נכונות.[19]
תת פרק זה עוסק במציאת מאובנים וכן מאובנים חיים שמשפרים את הבנתנו לגבי עליית יצורים מתוך הים אל היבשה. עליה זו התרחשה במערכות רבות של יצורים חיים שונים.[20]
דוקינס מציין כי ראשית לכל פלשו ליבשה הצמחים, זאת עוד לפני עליית כל שאר היצורים אל היבשה. הצמחים ביבשה מקבעים פחמן אורגני ניתן לניצול, בתהליך פוטוסינתזה והם בסיס מארג המזון ביבשה (ייצור ראשוני). ללא נוכחותם לא תיתכן נוכחות קבע של בעלי חיים ביבשה.[20]
העלייה המוכרת ביותר ליבשה היא זו של חולייתנים שהתפתחו לדו-חיים, ל"זוחלים", עופות ויונקים. בנוסף לכך עלו קבוצות אחרות של בעלי חיים אל היבשה כולל חרקים, עקרבים, שבלולים, סוגי סרטנים כמו סרטני יבשה וטחביות, רבי רגליים, נדלים, עכבישים וכן לפחות שלוש מערכות של תולעים.[20]
תחילת העלייה ליבשה של חולייתנים והתפתחותם לדו-חיים, הייתה מאבות קדומים משותפים של מה שאנו מכנים כיום "דגים". "דגים" בדומה ל"זוחלים" אינם קבוצה טקסונומית שכן הדגים הם כל החולייתנים מלבד אלו שעברו ליבשה. באופן זה "דגים" הם שארים רחוקים מאוד של "דגים" אחרים ולמעשה חלק מהדגים קרובים יותר לבעלי חיים יבשתיים לעומת מרחקם ל"דגים" אחרים – לדוגמה דג ריאות קרוב יותר לאדם מאשר לטרוטה או טונה והם רחוקים אף יותר מכרישים. ואילו הכרישים קרובים יותר לאדם מאשר לצמד או מיקסינה (עגולי הפה שהם השרידים מקבוצת חסרי לסתות שהייתה מגוונת ומשגשגת, עד שרוב המינים בה נכחדו).[20]
דוגמה מפורסמת לראיות לעליה ליבשה של חולייתנים היא מציאת מאובנים של דגי ריאות ושל קוילקנתים ולאחר מכן, למרבה ההפתעה מציאה גם של "מאובנים חיים" – אורגניזמים שהשתנו בצורה מעטה מאוד מאז אותה תקופה כך שהם דומים לשלדי מאובנים מאותה תקופה. כאמור דגי ראות וקוילקנתים קרובים לבני האדם יותר משהם קרובים לרוב ה"דגים" – הם קרובים יותר אלינו מאשר אל דגי טרוטה, אלתית, טונה ורוב הדגים האחרים. עם זאת אין בני האדם, או שאר היונקים הזוחלים והעופות צאצים ישירים של דגי ראות או קוילקנתים, אלה של אב קדמון משותף לנו ולהם, שהיה קרוב יותר במראהו אליהם מאשר לנו, ואם זאת הוא לא דמה מאוד לא לדג ריאות ולא לאבות היונקים והזוחלים. בחיפוש אחר אבות משותפים כאלה יש לחפש מאובנים בתקופת הדבון המשקפים מעבר מחוליינים שוכני מים אל החולייתנים הראשונים שחיו ביבשה.[21]
קיים פער בן כמה עשרות מיליוני שנים בין מאובני דגים בתקופה זו לבין מאובנים של דו-חיים, פער זה מכונה פער רומר ומשתרע בתקופה בין 360 מיליון שנה לפני זמננו לבין 340 מיליון שנים לפני זמננו.[21] דוקינס מתאר כיצד ברבות השנים נמצאו מאובנים דומים יותר ויותר זה לזה' משני צידי הפער עד למציאת המאובן של טיקטאליק בשנת 2004. לטיקטאליק יש מאפיינים הן של דג והן של בעלי ארבע רגליים – יש לו ראש דמוי תנין, גו דמוי סלמנדרה ופלג גוף אחורי וכן זנב דומים לאלו של דג. בניגוד לכל דג יש לו צוואר ולכן הוא היה מסוגל לסובב את ראשו.[22]
בפרק זה עוסק דוקינס בקשר בין אמבריולוגיה לבין אבולוציה. הפרק מכסה את הדרך שבה מתרגם מידע ה-DNA לשינוי התנאים בתאים במהלך התפתחות העובר, וכיצד שינויים אלה גורמים לביטוי שונה של גנים שונים, שבתורם גורמים להתמיינות שונה של תאים ורקמות. הפרק מדגים לא רק כיצד האבולוציה התפתחה במשך מיליארדי שנים, אלא כיצד יצור מורכב כמו האדם מתפתח מתא בודד שיש לו סט בודד של גנים, ליצור רב תאי בעל איברים, רקמות ומערכות שונות (כמו מערכת החיסון), וכל זאת במהלך תשעה חודשים בלבד. מקור שם הפרק הוא בסיפור לגבי תשובה שנתן ג'ון הלדיין לאשה שהביא פקפוק לגבי האפשרות לעבור מתא בודד ליצור מורכב. לא רק שהדבר אפשרי לגבי אבולוציה באופן כללי אלה שהדבר מתרחש בקרב כל יונק (או יצור רב תאי אחר) במהלך ההתפתחות העוברית. [23]
בניגוד לתפיסה הדתית והבריאתנית, גם אם היה סוג כלשהו של מתכנן תבוני, הוא לא מעצב גופים בצורה ישירה. בניגוד לשיר ילדים "הוא עשה את צבעיהם הזוהרים/ הוא עשה את כנפיהם הזעירות" אם מתכנן כלשהו היה קיים, תפקידו אינו לעצב גופים אלה לפקח על התפתחות עוברית של יצורים לדוגמה על ידי איחוי רצפים גנטיים המנחים בתורם תהליך אוטומטי של התפתחות.”אולי אנחנו "מפותחים להפליא" אבל אין אנו "עשויים להפליא"” דוקינס רוצה להבהיר בפרק את ההבדל בין משהו כמו יצירת כנף באופן ישיר לבין מה שקורה בפועל בהפתחות עוברית.[23]
דוקינס סוקר בקצרה את ההיסטוריה של האמבריולוגיה. בין המחנה שדגל בפרפורמציה לבין המחנה של האפיגנזה. תומכי הפרפורמציה חשבו כי הביצה (או תא הזרע) מכילים תינוק בזעיר אנפין שנקרא הומונקולוס, כך שכל חלקי התינוק כבר נמצאים במקומם. בעיות בתזה זו היא שכך אנו חייבים לרשת תכונות רק מאחד מההורים, ובעיה נוספת היא שיש צורך ברגרסיה אינסופית כעין בובות בבושקה אחת בתוך השנייה. אפשרות נוספת היא ירושת של תכונות נרכשות, כלומר סוג של לאמארקיזם – אולם פרוש דבר זה הוא לדוגמה שילדי יהודים היו נולדים ללא עורלה וילדים שרירנים היו נולדים עם בית חזה משולש וזרועות שריריות.[24]
דוקינס מציין כי התפתחות עוברים מתוך ה-DNA אינה דומה כלל לבניית בית על בסיס דגם או תוכנית בניין, וזאת בניגוד לספרי לימוד רבים המציגים זאת. תוכנית בניין של מכונית או בית מהווה מיפוי חד-חד ערכי מהנייר אל המוצר המוגמר. מכאן נובע כי התוכנית היא הפיכה- כלומר לא רק שניתן להבין מתוך תוכנית הבניין את מבנה הבית אלה יש גם יכולת לשרטט את התוכנית על בסיס הבית הבנוי. אולם דבר כזה לא קיים כלל בהתפתחות עוברים – לא ניתן לקחת גוף של יצור חי, למדוד אותו ומתוך זה לשחזר את ה-DNA שלו. ה-DNA לא דומה לתוכנית בניין. כל הגופים של כל היצורים החיים מתפתחים וגדלים מתא יחיד שעובר דרך שלבי מעבר רבים – שחלקם גם מוכרים לנו מהתפתחות של האדם – עובר, תינוק, פעוט, ילד, נער, בוגר, וזאת בניגוד לתפיסת הפרפורמציה לפיה האדם נוצר כאשר כל האיברים והרקמות שלו הם בצורתם הבוגרת.[24]
הגישה השנייה הייתה אפיגנזה, שבה התפתחות העובר דומה יותר למתכון או תוכנת מחשב. דוקינס מעיר כי גישה זו השתנתה עם השנים, כך שאריסטו, שטבע את המונח, לא בהכרח היה מזהה את הגדרה שלה במילון אוקספורד: "אפיגנזה: תאוריה של הפתחות אורגניזם בדרך ההתמיינות ההולכת ונמשכת של שלם שהיה לא ממוין בתחילה."[25] ספרם של לואיס וולפרט ועמיתו "עקרונות ההתפתחות" מתאר את האפיגנזה כרעיון לפיו מבנים חדשים מופיעים בצורה הדרגתית. השאלה היא כיצד דבר זה נעשה?
דוקינס מבקש להבחין בפרק בין שני רעיונות שחופפים במידת מה בין פרפורמציה לבין אפיגנזה- בין בניית משהו ידי אדריכלות מתוכננת לבין הרכבה עצמית או "איסוף עצמי". אנו מבינים מהי אדריכלות או עיצוב משום שאנו מוקפים בה בחיי היומיום בצורת בניינים או חפצים שונים לעומת זאת הרכבה עצמית היא דבר שקשה יותר להבינו. ההרכבה העצמית תופסת מקום דומה בחשיבותו לחשיבותה של הברירה הטבעית באבולוציה אם כי מדובר בשני תהליכים שונים לגמרי. שני התהליכים פועלים בצורה דומה – תהליכים הפועלים בדרך אוטומטית, המגיעות ללא תכנון או מחשבה מראש, לתוצאות הנראות כאילו תוכנו בצורה מוקפדת ושקדנית.[24]
דוקינס מחפש מספר אנלוגיות לתאר את ההתפתחות העובר. הוא מזכיר כי העוברים לא מתפתחים מהDNA באופן המזכיר פיתוח של מכונית על בסיס שרטורטים. התפתחות העובר על בסיס ה-DNA דומה יותר למתכון לעוגה או לתוכנת מחשב – מתוך חלוקת העוגה לחלקים קטנים יותר – הסתכלות על כל פירור ופירור בעוגה – לא נוכל להבין מהו נכתב במתכון ובוודאי לא מה היה הנוסח המדויק שלו וכך הדבר גם כאשר מסתכלים בגוף יצור חי לבין ה-DNA שלו. ההוראות במתכון או בתוכנה אומרות כיצד יש לפעול, ואילו תוצאת הפעולה לא גלויה מראש.[26]
דוקינס מחפש אנלוגיות מוכרות נוספות ומציין שאלו מתאימות רק בצורה משנית או אינם מתאימות כלל. אנלוגיה אחרת היא יצירת צורה של פסל על ידי פסל על ידי גריעת חומר. אנלוגיה זו מתאימה לחלק קטן מהתפתחות העובר על ידי תהליך אפופטוזה – מוות מתוכנן של תאים. לדוגמה בעוברים של אדם יש בתחילה קרומים בין אצבעות הידיים בדומה לקרומי שחייה של דגים, וקרומים אלה נעלמים בהמשך ההריון. עם זאת מדובר בתהליך משני לעומת תהליכים חשובים יותר. דרך נוספת לתיאור יצירת סדר היא קו הרכבה של מוצר מורכב מחלקים פשוטים יותר כמו קו ייצור של מכוניות שמחבר יחד מנועים, שלדות, דלתות ועוד. תיאור זה מכיל בתוכו דרך התפתחות עוברית בהקשר של "חיבור" יחד של חלקים פשוטים יותר – לדוגמה כאשר גופים של וירוסים מורכבים מחלקים דמוי גבישים פשוטים יותר בצורה המזכירה חיבורי לגו. תיאור נוסף המזכיר התפתחות עוברית היא דרך עבודתם של חייטים המקפלים וגוזרים חלקי בד שונים כדי ליצור צורה של בגד.[26]
האנלוגיה המרכזית והקרובה ביותר לתיאור התפתחות איברים ורקמות בעובר היא זו של אוריגמי, בתוספת היכולת לבצע "התנפחות" וגזירה של רכיבים שונים (בשונה מאוריגמי). מאפיין אחד של תהליך יצירה באוריגמי שקיימת גם בביולוגיה היא מעברים דרך שלבי ביניים שכל אחד מהם יפה בפני עצמו ולא דומה לשלבים הבאים – לדוגמה בניית אוריגמי של סירת ג'ונקה סינית עוברת בשלבי ביניים של "קטמרן" "קופסה עם שני מכסים" ו"תמונה ממוסגרת".[27] עיקרון זה דומה להתפתחות של שלבי גלגול של חרקים – זחל שמתפתח לגולם ולפרפר – שכל אחד מהם יפה בפני עצמו ולא דומה לשלבים הבאים. גם התפתחות האיברים והרקמות של העובר עוברת תהליכים דומים דרך סדרה של קיפולים ואין שום רמז כיצד יראה המוצר הסופי.[26]
מאפיין נוסף של אוריגמי הוא שמתחילים מדף חלק ומגיעים בהמשך לתוצאה מפתיעה, וזאת ללא תוכנית בניין אלא באמצעות הוראות הפעלה או כללים. אף שנראה שין להוראות אלה כל קשר למוצר הסופי המגיח בסופו של דבר כמו "פרפר מגולם" – הדימוי של אוריגמי ממחיש בצורה זו גם את העיקרון של כללים מקומיים או "מלמטה למעלה" וזאת בניגוד לרעיון של תכנון גלובלי מלמעלה למטה. הדימוי של אורגימי מועיל גם כיוון שעקרונות של קיפול, התנרתקות (לשם יצירת חלל פנימי) והפיכה מפבנים החוצה הם חלק מהפעולות המשמשות את הרקמות העובריות ביצירת גופים של יצורים חיים, במיוחד בשלבים הראשונים של התפתחות העוברים[26]
עם זאת לדימוי האורגמי יש מגרעות. באורגימי יש צורך בזוג ידיים אנושית ושנית דף הנייר שבו משתמשים אינו צובר מסה גדולה יותר. לכן דימוי מתאים יותר להתפתחות עוברית הוא "אוריגמי מתפתח". שני ההבדלים האלה מבטלים בצורה מסוימת זו את זו – שכן תאים מתרבים ברקמה חיה ולא בדף אורגימי מת. התאים יכולים לגדול בקצב שונה בחלקים שונים של הרקמה וכך, באופן אוטומטי, לגרום לקיפולים או התנרתקות ללא פעולה של "ידיים" ובלי תכנון מרכזי אלא באמצעות כללים מקומיים "מלמטה למעלה". דוקינס מכנה זאת "אוטו-אוריגמי".[26]
השלבים הראשונים של התפתחות העובר של בעלי חיים מסוג חולייתנים עובד בצורה כזו – בשלב הראשון תא ביצה מופרה מתחלק שוב ושוב, ללא גידול בנפח עד שנוצר כדור חלול של תאים הנקרא בלסוטלה. השלב הבא נקרא גסטרולציה – שבו רקמות העובר עוברות תהליך ארגון מחדש – נוצרת שקערורית בגוף הבלסוטלה כך שהוא נעשה דו-שכבתי עם פתח חיצוני- שכבת אקטודרום החיצונית, שכבת אנדורום הפנימית וכמה תאים שנמצאים בחלל בין שתי השכבות הנקראים מזודרם. כל אחת מהשכבות הראשניות האלה עתידה להפתח בהמשך לחלקים חשובים של הגוף הבוגר. לדוגמה העור ומערכת העצבים מקורם באקטודרום, הקרביים ואיברים פנימיים יתפחות מהאנודודרום, המזורדם יפתח בהמשך ויכלול את העצמות ואת השרירים.[26]
השלב הבא באוטו-אוריגמי של העובר בקרב בעלי חוליות נקרא נויורוליציה ובו מתקיים תהליך התנרתקות של חוט השדרה. חלק של האקטודרום עובר התנרתקות, שבה הוא סוגר על עצמו כעין נרתיק. דבר זה מתקיים לאורך הגוף מהחלק הקדמי אחורה בדומה לסגירת רוכסן. לאחר מכן חלק זה מגלגל את עצמו בדומה לשפורפרת וקוטם את שפתי הנרתיק שהיו מחוברת לשאר האקטודרום. שפורפורת זו עתיקה להתפתח לחוט השדרה. החלק הקדמי שלה יתנפח ויהפוך למוח. כל שאר העצבים של הגוף ייווצרו על ידי חלוקת תאים רציפה מתוך השפורפרת הזו.[26]
בתת פרק זה סוקר דוקינס את עבדותו של הביולוג המתמטיקאי ג'ורג' אוסטר. אוסטר ועמיתיו ניסו לדמות תהליכים בהתפתחות העובר לא על ידי מודל שמתכנת את הבלסטולה השלמה, אלה ידי מידול של תא בודד - בדומה למידול של התנהגת להקת זרירים על ידי מידול של זרזיר בודד המקיים אינטראקציה עם זרזירים אחרים. המודל משתמש במודל תא דו-מימדי שיש בו שישה קורים אלסטיים. אחד מהקורים האלה מגיב בהתכווצות חזקה ופעילה כאשר יש עליו פעולה של מתיחה חיצונית. בשלב השני של המודל אוסטר ועמיתיו סידרו את התאים במעגל בדומה לבליסטולה דו-מימדית. הם בחרו תא אחד ומתחו את הקור המיוחד שלו. התוצאה היתה שהמודל עבר שינוי דומה לה של גסרוליציזיה. כאשר שינו מעט את הפרמרים הם קיבלו הווצרות של "שפורפרת עצבית. המודל הוא פשוט הרבה יותר מאשר מה שמתרחש בתאים אמיתיים אבל הוא ממחיש כיצד שינויים קטנים בתא בודד יכולים בתנאים מסויימים להשפיע על התפקוד של מבנים רב-תאיים וזאת שוב בשיטת "מלמטה למעלה". כך תהליכים שונים כמו קיטום ונרתוק נוסח אוסטר, וקיפולי אוריגמי יוצרים תהליכים בהתפתחות העובר. [28].
תהליכים אחרים, משוכללים יותר נכנסים לפעולה בהמשך התפתחות העובר. לדוגמה ניסוי של האמבריולוג רוג'ר ספרי הראו שתאי עצב שצומחים במהלך התפתחות העובר מחוט השדרה או מהמוח מוצאים אקסונים המגששים את דרכם אל איבר המטרה לא בשל תוכנית-אב כללית אלה באמצעות משיכה כימית לאיברים אלה, בדומה לדרך שבה כלב מרחרח את דרכו אל עבר כלבה מיוחמת. ספרי ועמיתו חתכו ריבוע עור קטן מגבו של ראשן, וכן חתיכת עור מבטנו, ואז השתילו את החתיכות השונות אחת במקום השנייה. כאשר הראשן גדל להיות לצפרדע. צפרדע רגילה תגיב לגירוי קל בגבה בשפשוף הרגל בגב. כאשר גירו את איזור העור שהושתל בגבה של הצפרדע בניסוי היא שפשפה את עור הבטן . הדבר מצביע על כך שתאוריות בדבר לידה עם "לוח חלק" והתפתחות העצבים רק בהתאם להתנסויות אינן נכונות - תחת זאת פיתח ספרי את תאוריית "הזיקה הכימית" - אקסונים מונחים לגשש אחר אזורי מטרה מתאימים בגוף. תאוריה זו מוסיפה לדימוי האוריגמי שתואר קודם דימוי של שימוש בדבק - אבל מדובר בדבקים ספציפים מאד המתאימים רק חלק מסויים לחלק מסויים אחר - בדומה למפתח ומנעול. ושוב הדבר מצביע לעבר אוסף גדול של כללים מקומיים רבים ומגוונים ולא על תוכנית מלמעלה [28].
תת פרק זה מוקדש להבנת המנגנון הפנים-תאי המקשר בין הקוד הגנטי לבין התפחות העובר, הרעיון של "אוטו-אוריגמי" מתרחש גם ברמה הפנים תאית על ידי חלבונים. שרשרת חומצות אמינו יכולה ליצור חלבונים המתקפלים על עצמם וכך ליצור צורות תלת מימדיות - מבנה שלישוני . מעין "מכונה" או "מבנה" עם תכונות כימייות שיכול לתפקד באלפי דרכים שונות. רצף חומצות האמינו שנקבע על ידי רצפי ה-DNA קובע כמעט לגמרי את המבנה התלת מימדי שיווצר (לעיתים יש שתי צורות אפשריות של קיפול וזו נקבעת בהתאם לתנאי הסביבה - כמו לדוגמה במחלת הפרה המשוגעת או רודופסין החלבון בעין שכולל רכיב שנקרא רטינל שמדלג בין שתי תצורות כשפוגע בו פוטון אור). האוטו-אורגינמי לפיו מתקפלות מולקולות החלבון נקבע לפי חוקי משיכה כימיים. הפרטים כיצד הדבר נעשה עדיין אינם ברורים לגמרי אבל העקרונות הכללים ברורים. הנקודה החשובה לאבולוציה היא שרצף חומצות אמינו מסויים יגזור תמיד צורה תלת מימדית מסויימת או צורה אחת מתוך כמות קטנה של צורות. ואילו רצף חומצות האמינו מוכתב על ידי הרצף הגנטי. מוטציה בקוד גנטי פעיל, תגרום לשינוי ברצף חומצות האמינו שיניב בדרך כלל שינוי בחלבון שיווצר. הברירה הטבעית אינה צריכה להבין איזה חלבון יווצר - די לה בכך שהוא גורם לתוצאות שמשפיעות על השרידה.
החשיבות של חלבונים בתא נחלקת לכמה היבטים. היבט אחד הוא חלבונים מבניים כמו גידים ורצועות שיש בשלד התא. חשיבות אחרת היא חלבונים המתפקדים כאנזימים. דוקינס מדמה את התא למפעל כימי ענק. במקום מפעל כימי אמיתי שיש בו מיכלים ומבחנת המלאות בתרכובות כימייות שונות במפעל הכימי של התא נראה כאילו מישהו שפך את כל חומרי התרכובות למיכל אחד גדול (או כמה מיכלים היות והתא מחולק על ידי כמה קרומים) בתנאים אלה אין כמעט פעילות כימית בין הרכיבים. לשם קיום של פעילות כימית יש צורך בזרזים - אנזימים. רוב החלבונים מתפקדים כאנזימים המאיצים תהליכים כימיים פי אלפים עד פי מיליארדים מהקצב שהיה ללא האנזים. האנזימים מאיצים רק תגובה כימית מסויימת ועושים זאת בהתאם לצורה התלת מימדית שיש להם. כך אנזימים שונים יכולים להפיק מאותם חומרי גלם שיש בתא תרכובות כימיות שונות. פנים התא מלא בהמוני מולוקלות אנזימים זהות הפעולות יחדן כמו רובוטים בבית חרושת למכוניות ופלוטות תרכובות מסוג מסויים בקצב מהיר. סוגים אחרים של אנזימים יכולים לפרק תרכובות במקום להרכיב.כך הם יכולות לעזור לפרק מזון לדוגמא או לפעול כמו "אבקת כביסה", אבל הפרק ממוקד בהפתחחות עוברים ולכן המיקור הוא באנזימים בונים.
האבולוציה משחקת תפקיד היות והתאים הראשונים לא בהכרח תפקדו באופן זהה. חלבון המשמש כאנזים יכול לפעול בתחילה באופן פחות מושלם בזרוז תגובה כימית כאשר הוא מתאים רק באופן חלקי להצמדת שתי מולקלוות שונות. בתחילה יכול להיות שבתא קדום יהיה אנזים המזרז את התגובה רק פי 10 או פי 1000 ולא פי מיליארד. הדבר החשוב הוא אפשרות של שיפוע שבו חלבונים שונים יכולים לזרז תגובות מסויימות ביעילות הולכת וגדלה. ודבר זה מאפשר התפתחות ביולוגית אבולוציונית הדרגתית שבה ברירה טבעית יכולה לתעדף תאים בעלי תפקוד משוכלל או מהיר יותר. [29]
תולעת Caenorhabditis elegans משמש רבות כמודל בביולוגיה בשל הקלות הרבה והעלות הנמוכה שבהן ניתן להחזיק מספר רב של אורגניזמים בתנאי מעבדה. אורגניזם זה מתאים במיוחד למחקר של התמיינות תאית. בשנות ה-60 סידני ברנר החל לחקור את התולעת וערך בה מחקרים חלוציים בתחומים של גנטיקה ונוירואנטומיה. מחקרים אלה גרמו להקמת קהילה של אלפי חוקרים שמיקדו את מחקריהם בתולעת, כך הפכה התולעת הזו לאחד היצורים הנחקרים ביותר.[30] המידע הרב שהצטבר עליה אפשר להסיק מסקנות לגבי הליכים ביולוגיים בקרב כלל בעלי החיים.
היתרון המדעי המשמעותי של C. elegans הוא בכך שעל אף שזהו אורגניזם רב-תאי, הוא פשוט יחסית לצורכי חקר מעמיק. בשלב הפגית של התולעת יש בה בדיוק 558 תאים.[30] אלו מתפתחים ל-959 התאים שעברו מיפוי מלא (במקור ישנם 1,090 תאים, אך 131 מהם מתים בתהליך של אפופטוזה). החוקרים יודעים מה "אילן היוחסין" של כל אחד מהתאים האלה, מבחינת התפתחות העובר. הביצית המופרית עוברת עשרה דורות של חלוקת תאים, כך שנוצר "אילן יוחסין עוברי" שמתאר את המסלול בין הביצית המקורית לבין התא הבוגר.[30]
ג'ון סלסטון ועמיתיו ביצעו מעקב אחר כל אחד מהתאים וזיהו שישה תאים מייסדים שמכונים C, D, E, MS, AB, ו-P4. כל תא בגוף התולעת מצוין בשם המצביע על נתיב ההתפתחות העוברית שיצר אותו, בהתאם לראשי התיבות של כיוון חלוקת התא שיצרה אותו, לאורך צירי סימטריה של הגוף: a מציין קדמי (anterior), p מציין אחורי (posterior), d לציון גבי (dorsal), v לציון בטני (ventral), l מציין שמאל (left) ו-r מציין ימין (right). כל תא מפתצל ללא יותר משני תאים, שאחד מהם עשוי למות בהמשך. לדוגמה אם מסתכלים על תא מסוים של שריר הגוף, הוא מכונה Cappppv שנוצר מתא מייסד C שהתפצל לבן קדמי (a), וזה התפצל לבן אחורי (p), שהתפצל לבן אחורי, שהתפצל לבן אחורי, שהתפצל לבן אחורי, שהתפצל לבן בטני (v). לעומת זאת ABprpapppap מציין תא עצב שמצוי במיתר העצבי הבטני לאורך גוף התולעת. כך לכל תא בתולעת יש שם המתאר את תולדות ההפתחות העוברית שלו.[30]
דבר זה מדגים עקרון פעולה חשוב שקיים במהלך ההתפתחות העוברית בקרב כל בעלי החיים[30] במהלך ההריון תאים מתחלקים בצורה א-סימטרית, חלוקה א-סימטרית זו יוצרת סביבה שונה במקצת בתאים הבנים, ואי-סימטריה זו גוררת שפעול של גנים שונים בגרעין התא. דבר זה בתורו גורר התפתחות שונה של התאים, ליצירת רקמות שונות, המכילות תאים שנראים ומתפקדים בצורה שונה, אף על פי שיש להם מטען גנטי זהה.[30]
בבעלי חיים מתקדמים יותר יש יותר שלבי חלוקה, והיות וחלוקה זו גוררת גידול מעריכי, יש להם הרבה יותר תאים (מאות מיליארדים). ההתפתחות העוברית ביצורים אלה פחות קשיחה ופחות דטרמיניסטית. בעוד ב-C. elegans "אילנות היוחסין" של תאים (במובן של התפתחות העובר) זהות בין הפרטים (למעט מוטנטים), אצל יונקים לדוגמה "אילנות היוחסין" של התאים שונות מפרט לפרט. עם זאת העיקרון הבסיסי של יצירת סוגי תאים שונים, למרות מטען גנטי זהה, באמצעות חלוקת תאים א-סימטרית במהלך התפתחות העובר, הוא זהה בכל בעלי החיים.[30]
עוסק בקשר בין גאוגרפיה לבין התפתחות מינים חדשים וכיצד גאולוגיה ונדידת יבשות משפיעות על דפוסי המצאות של בעלי חיים וצמחים שונים.
דוקינס מגדיר את המונח "אי" מנקודת מבט של ביולוגים הדנים בהתמיינות של בעלי חיים, צמחים או יצורים חיים אחרים למינים שונים. "אי" במובן זה הוא תחום גאוגרפי שבו יכול בעל החיים להתקיים. מנקודת מבטו של דג מים מתוקים אגם מוקף יבשה יהיה אי. מנקודת מבט של חיפושית אלפינית פסגת הר גבוהה היא אי, מוקף בעמקים שקשה לחצותם. יש תולעים עיגוליות זעירות החיות בתוך עלים, ומבחינתן צמח יחיד של אצבעונית הוא אי. לכינה, ראשו של אדם הוא אי.[31]
איים ממלאים תפקיד מפתח בהתפתחות של מינים חדשים. לאדם ולתוכון (או כל עוף או זוחל אחר) היה אב קדמון משותף לפני כ-310 מיליון שנים. תתי-אוכלוסיות שנולדו מאב קדמון זה היו בתחילה זהות מבחינה גנטית - במובן שפרטים מאוכלוסייה אחת יכלו להתרבות עם פרטים מאוכלוסייה אחרת. נדרש מחסום כלשהו - כמו נהר החוצה יער לשני "איים" או פסגת הרים החוצה שני עמקים וכו', כדי להפריד את האוכלוסיות האלה למשך זמן מסוים, כך שהן יפתחו שונות גנטית. כעבור זמן מה, כאשר אוכלוסיות אלה יכלו להפגש שוב (במקום או בזמן אחר) הן היו שונות מספיק מבחינה גנטית כך שלא יכלו להתרבות עוד זו עם זו - הן הפכו למינים נפרדים מתוך מין אחד כזה - צמחו בהמשך מה שאנו קוראים עופות וזוחלים ומתוך הקבוצה השנייה התפתחו בהמשך היונקים.[31]
השאלה כמה זמן נדרש לפתח שונות גנטית מספיק חזקה כדי למנוע רבייה בין תתי האוכלוסיות הללו, תלוי במספר גורמים כמו כמה זמן לוקח לדור בעלי חיים לגדול ומה גודל הלחץ האבולוציוני המנוגד המופעל על אכולסויות שונות. עם יש לחץ כזה - לדוגמה אם האקלים שונה מעט, או שבאחד המקומות יש טורף מספיק חשוב שלא קיים בשני, או שסוג האוכל בשני המקומות מעט שונה, יכולים להיווצר שני מינים נפרדים (או יותר) תוך מספר מאות שנים. כמו כן השוני הגנטי לא חייב להתקיים רק בגלל ברירה טבעית אלה גם בגלל סחף גנטי מקרי.[31]
מיליוני התפצלויות כאלה - שאת טיבן אנחנו לא בהכרח יודעים - התרחשו במשך מאות מיליוני שנים ויצרו בכל פעם מינים נפרדים מה שגרר רבגיוניות ביולוגית וגנטית רבה שאנו מכירים כיום. כמעט כולן החלו בהתפצלות של שתי תתי אוכלוסיות של מין אחד בגלל מחסום גאוגרפי כמו ים, יבשה, הרים, נהר, עמקים וכו'. המונח הביולוגי להתפצלות מין אב לשני מינים חדשים הוא "התמיינות". לפעמים הגורם להתמיינות אינו מחסום גאוגרפי אלה מנגנון אחר - במקרים של התמיינות סימפטרית, שיש לה חשיבות מיוחדת כנראה בקרב חרקים. התמיינות זו יכולה להתרחש לדוגמה במיקרו אקלים של אזור מסוים.[31]
פרק זה עוסק בביולוגיה השוואתית וכיצד השוואת רכיבים שונים בגופי בעלי חיים מהווים ראיות למוצא משותף ולדרך ההשתנות של בעלי חיים שונים. הפרק עוסק גם בדרכים למיפוי וקביעת אילן היוחסין ואבות קדמונים מושתפים של היצורים החיים בשיטות שונות.
תת פרק זה עוסק בהומולוגיה בשלד של חולייתנים. דוקינס פותח בתיאור שלד היונקים והדמיון שיש בשלד של כל יונק לכל יונק אחר. למרות שהשלד הוא מורכב ומסובך מאד ולמרות שהוא יכול להיות שונה מאד בין יונק ליונק הוא בו-בזמן זהה בין כל היונקים. לדוגמה שלד של עטלף דומה לשלד האדם בכך שכל עצם שיש בגוף האדם יש עצם מקבילה בשלד העטלף. כאשר רואים תמונה של שלד העטלף, העצמות קלות לזיהוי גם כאשר הן שונות מאד בגלל הסדר שבו העצמות מתחברות זו לזו - רק הפרופוציות של העצמות שונה.[32]
המונח הביולוגי לתיאור הדמיון בין העצמות בכנף העטלף לבין העצמות בכף היד האנושי הוא הומולוגיה. ההסבר האבולוציוני להומולוגיה בין עצמות אצבעות ידי האדם לבין עצמות כנפי העטלף הוא שכפות הידיים של האב הקדמון המשותף שהיה לעטלף ולאדם עברו במשך השנים שינוי של התכווצות או מתיחה בכיוונים שונים או במדיות שונות לאורך שושלות אבולציוניות שונות.[32]
דבר דומה מתקיים, בפרופרציות שונות, כאשר מסתכלים בכנף שלד של פטרודקטיל. הפטרודקטיל אינו יונק ולכן ההומולוגיה במקרה זה מרשימה עוד יותר. קרום הכנף של הפטרודקטיל נסמך ברובו על האצבע שאצל האדם היא מכונה זרת - בעוד בגוף האדם מדובר בעצם קטנה ושברירית אצל הפטרודקטיל מדובר בעצם חסונה ואורכה כמעט כאורך כל הגוף כולו. הדבר ממחיש כי האצבע הזו עברה התאמה אבולוציונית לנשיאת קרום הכנף. כל הפרטים השתנו אבל קל לזהות את עצמות האצבע החמישית בגלל היחס המרחבי שלה לשאר העצמות. למרות השוני הרב הזרת הזו היא הומולוגית לזרת האדם.[32]
מלבד בעלי חיים מעופפים כמו עופות, עטלפים או פטרוזאוריסים יש בעלי חיים דואים. הרגלים אלה מסייעים להבין כיצד התפתחה התעופה האמיתית בקרב בעלי חיים. לבעלי חיים דואים יש קרומי דאיה הזקוקים לתמיכה מהשלד, אבל עצמות אלה לא בהכרח קשורות לעצמות האצבעות כמו בעטלפים או פטרוזאוריסים. האנומלורים (שתי קבוצות נפרדות של מכרסמים הקרויות יחד "סנאים מעופפים") מותחים את קרום עור בין הזרועות לבין הרגליים. כך גם התפתח גופם של הכיסנאים הדואים (יונקי כיס אוסטרליים שדומים לסנאים המעופפים אבל אינם קרובי משפחה שלהם).[32]
שיטת דאייה שונה קיימת אצל הדרקון הדואה - אצלו הצלעות ולא האצבעות או הזרועות הותאמו לנשיאת קרומי הדאייה. גם במקרה זה ניתן לראות את ההמולוגיה הקיימת בשלד הדרקון לבין עצמות הגוף של האדם העטלף או הפטרוזאואר.[32]
טלף הסוס הומולוגי לציפורן אצבע האמה בכף היד והרגל שלנו, הסוסים הולכים על אצבע אחת מעובה, בעוד שאר האצבעות קטנו לעצבעות גשוש זעירות המחוברות לעצם המתוך והן מתחת לעור. לפעמים נולדים סוסים חריגים שיש להם שלוש בהונות בכל רגל - טלף אמצעי רגיל ועוד שני טלפיים זעירים. דוגמה לאבולוציה מתכנסת בתחום זה יש בקרב הליטופטרנים (אוכלי עשב שהיו באמריקה הדרומית ונכחדו) אף כי אלו אינם קרובים לסוסים הם פיתחו רגליים וטלפיים כמעט זהים.[32]
המשותף לכל הדוגמאות האלה הם התאמות כמעט בלתי מוגבלות של השלד על פני המרחב והזמן כך שכל התאמה משמרת סימנים ברורים למקורה. שלדי כל היונקים או כל החולייתנים היבשתיים הם זהים במובן של סדר חיבור העצמות זו לזו, גם אם העצמות עצמן שונות מאד בצורתן. דוגמה נוספת לדבר זה היא הגולגולות בקרב היונקים הכוללת 28 עצמות שרובן (מלבד הלסת) מאוחות זו לזו בשלב קשיח. יש להן אותו שם בכל היונקים והן בעלות אותו שם. קווי הדמיון בין שלדי בעלי החיים היא עונה בדיוק לתחזית האבולוציונית של אב קדמון משותף. חלק מהשלדים של שני מינים שונים, דומים יותר זה לזה בשל אב קדמון אחרון משותף מאוחר יותר מאשר האב הקדמון האחרון שיש להם עם מינים אחרים. לדוגמה שלד האוקפי ושלד הג'ירף דומים זה לזה בשל קרבתם לאב קדמון משותף שכנראה היה דומה יותר לאוקפי. באופן דומה לגנו ולאימפלה הם קרובים בעלי אב קדמון משותף מאוחר יחסית. הם שארים מעט יותר רחוקים ביחס לג'ירף ולאוקפי. כל ארבעת המינים הם שארים רחוקים יותר ביחס לבעלי חיים מכפילי פרסה אחרים כמו חזיר וחזיר יבלות (שקרובים אחד לשני ולפקארי) וכל מכפילי הפרסה הללו הם שארים רחוקים יורת ביחס לסוסים ולזברות (שאינם בעלי פרסה כפולה והם שארים קרובים מאד זה לזה). הדבר יוצר עץ אילן יוחסין של בעלי החיים שיש לו עוד ועוד ענפים המתפצלים באבות קדמונים משותפים - כך הג'ירף והאוקפי האימפלה והגנו שייכים כולם לענף אחד שיש לו אב קדמון בעבר הרחוק יותר עם ענף אחר מתפצל לשני ענפים שאחד מכיל את הזאב והשועל והשני מכיל את האריה והנמר.[32]
ערך מורחב – שרידים אבולוציונייםבפרק הפתיחה השווה דוקינס את תומכי האבולוציה להיסטוריון המתאר את האימפריה הרומית, בעוד שעבודותו מופרעת תדירות על ידי מכחישי היסטוריה שמכחישים את קיומה של האימפריה הרומית. ההיסטוריון יכול למצוא ראיות לקיומה של האימפריה הרומית בתוך בריטניה כאשר הוא נתקל בשרידי דרכים, חומות, חרסים ומבנים שנבנה בזמן אמיפריה זו. באופן דומה דוקינס אומר שניתן למצוא שאריות אבולוציונות בתוך גופם של בעלי חיים רבים – איברים או עיצובים שהיו הגיוניים בקרב האב הקדמון שהיה לבעל החיים, אבל הם נראים בעלי עיצוב בלתי הגיוני או שאין בהם כל שימוש כאשר הם נמצאים אצל הצאצא שלו.
דוגמה לשריד אבולוציוני בגוף האדם הוא הסתמרות שיער. בקרב יונקים בעלי פרווה, הסתמרות משרתת שתי מטרות. כאשר קר, השיער מסתמר, ולכן תופס יותר נפח אוויר. דבר זה מגביר את בידוד הפרווה ומקטין את אובדן החוף של בעל החיים. בהמשך המערכת שימשה גם כדי להביע רגשות – השיער מסתמר בעת פחד או כעס, דבר זה עוזר ליצורים בעלי פרווה להראות גדולים ומאיימים יותר מול טורף או יריב מסוכן. בקרב בני אדם יש עדיין הסתמרות של שיערות אם כי דבר זה לא מסייע לא לבידוד ולא להצגת הגוף בצורה גדולה יותר – שכן מדובר בשריד אבולוציוני שקיים בגופנו בלי שיש לו תועלת.
דוגמה נוספת לשרידים אבולוציונים נמצאים בקרב דולפינים ולווייתנים, שאבותיהם הם יונקים שחיו ביבשה. שריד אבולוציוני אחד הוא כיוון התנועה של עמוד השדרה שלהם. יונקים הולכי 4 דוהרים ביבשה ולשם שימור המהירות, עמוד השדרה שלהם נעה מעלה מטה. לעומת זאת דגים מנייעים את חוט השדרה שלהם לצדדים. דגי דולפין מניעים את זנבם לצדדים אולם לווייתנים ודולפינים לא יכולים לעשות זאת וצריכים להניע את זנבם מעלה ומטה. דוגמה נוספת לשריד אבולוציוני בדולפינים ולווייתנים הם שאריות קטנות של עצמות האגן ועצמות הרגליים האחוריות שנמצאות עמוק בתוך גופם.
דוגמה לשריד אבולוציוני נוסף הוא בקרב יצורים שחיים כל ימי חייהם עמוק בתוך מערות. יצורים אלה איבדו את הפיגמנטים והצבע של עורם לבן, וכן הם בעלי עיניים קטנות ומנוונות – הן קיימות אך אינם יכולות לראות דבר. דוקינס מסביר כי המשך שימור של עיניים מחייב השקעת אנרגיה וכן עלול להיות נקודת תורפה. ביצורים שלא חיים במערה אובדן ראיית העין גורר סלקציה חזקה נגד השרידות של בעל החיים, ואילו אצל שוכני מערות עמוקים אין הדבר כך – משכך מצטברות מוטציות מקריות שונות שגורמות לכך שהעין אינה מתפקדת. בנוסף יש גם סלקציה לטובת הצמחת עור שמכסה ערובות העיניים הרגישות של העיניים.
דוגמה בולטת אחרת לשריד אבולוציוני הוא כיוון קני העיניים בקרב בעלי חוליות. העיניים ביצורים אלה (הכוללים את היונקים, והעופות) הן בעלות "רשתית הפוכה" – שכן חלק הרגיש לאור ברשתית מופנה לאחורי העין, ואילו העצבים המובילים את האות למוח מופנים קדימה.
מבנה עין ההפוך בקרב בעלי חוליות הוא דוגמה ל"עיצב לא תבוני" – עיצוב שמעצב תבוני היה נמנע מלבצע אותו שכן הוא מכיל פגם ברור לעיצוב.
דוגמה בולטת נוספת לנושא זה הוא עצב בית הקול (סעיף של "העצב התועה") בקרב יונקים – הוא עצב היוצא ישירות מהגולגולת (לא דרך חוט השדרה) וסעיפים שלו מגיע לבית הקול. אלה שבקרב יונקים עצב זה עושה עיקוף שנראה בלתי הגיוני (לו בוצע על ידי מתכנן תבוני) בכך שהוא יורד לבית החזה, מבצע עיקוף סביב עורקי הלב ומשם חוזר לצוואר. בעוד שעיצוב זה מעריך את העצב שלא לצורך בכמה סנטימטרים ביצורים כמו אדם, הוא הופך עצב של כמה ס"מ לעצב באורך כמה מטרים אצל יצורים בעלי צוואר ארוך – לדוגמה אצל הג'ירף שם אורך העצב הוא כמה מטרים. הסיבה למבנה המוזר של העצב נעוצה בהיסטוריה של התפתחות שלו. בדגים קדומים העצב יוצא מאזור קדמת היצור אל אזור הזימים וכמה שלוחות שלו מסתעפות אל הזימים האחוריים. היונקים התפתחו מדגים שהיו אבות קדמונים משותפים לדגים המודרניים. במהלך האבולוציה ההתפתחות העוברית השתנתה בקרב היונקים והזימים התפתחו לאיברים שונים ביניהם בית הקול, וזה נדד לכיוון הראש, במקביל היונקים גם פיתחו צוואר. כל צעד קטן של הארכת העצב נראה בעל מחיר קטן יחסית לשלם ולכן התארך העצב עוד ועוד. מעצב תבוני היה מוותר על העיקוף הגדול, אבל דבר זה אינו אפשרי בבעלי חיים שכן הדבר יצריך שינוי גנטי משמעותי, ודבר זה אינו סביר שכן יהיה מדובר ב"קפיצה" הנובעת ממוטציה גנטית גדולה מידי.[33]
דוגמה נוספת ל"עיצוב לא תבוני" הוא מבנה צינור הזרע בקרב יונקים. צינור זה מחבר בין האשכים לבין הפין. אלא שביונקים צינור הזרע עולה מן האשכים, מתפלף סביב צינור מוביל השתן (המחבר בין הכליות ושלפוחית השתן) ואז חוזר ויורד לעבר הפין. דבר זה הגיוני עם ההנחה שאבות היונקים היו בעלי אשכים שמוקמו בגובה חלל הבטן בסמוך לכליות. עם התפתחות היונקים ירדו האשכים לכיוון המפשעה ככל הנראה עקב הצורך להוריד את הטמפרטורה שיש בהם, עם זאת צינור הזרע נמצא מעבר לצד הלא נכון של צינור מוביל השתן ולכן נכרך סביבו.
דוקינס משווה את המשימה של עיצוב איבר חדש – או התפתחות העצב התועה – למעצבים הנדרשים לעבור מסוג אחד של מנוע – נניח מנוע בוכנה, למנוע סילון, אלה שעליהם לעשות זאת בצורה הדרגתית כאשר בכל דור ודור של המנוע עליו להמשיך ולתפקד. באופן זה העיצוב הסופי של המנוע יכיל מיני שאריות ועיצובים מוזרים שלא היו נכללים אם היו מתוכננים לגמרי מראש בלוח שרטוט חלק. דוגמה אחרת היא פיתוח של איבר מתוך רקמה או איבר אחרים, שתפקידם היה שונה לגמרי. כך לדוגמה התפתחו הריאות בקרב יצורים שוכני יבשה לא מזימים של אבותיהם (שתפקידם להכניס חמצן לדם מתוך המים) אלא מתוך כיס שנמצא במקור בקרביים שלהם.
בעיות נוספות של עיצוב איברים קיימים באדם – שכן זהו יצור חי שבמשך כ-400 מיליון שנה אבותיו הלכו על 4 ואילו הוא במשך כ-4 מיליון שנים – כ-1% מזמן האבולוציה שלו ביחס עליהם – הולך על 2 באופן קבוע. דבר זה גורר השלכות על כל איברי הגוף עם חסרונות עיצוביים. דוגמה אחת היא עיצוב הגב האנושי – דבר הגורר כאבי גב ובעיות נוספות נוספות. עיצוב בעייתי אחר הוא "מערות האף" או גתות, גתות הלסת העליונה נמצאות מאחורי הלחיים, פתחי הניקוז שלהם באדם נמצאות למעלה ודבר זה יוצר בעיה בניקוז הנוזלים שיש בהם לפעמים. בקרב רוב היונקים, ההולכים על 4, פתחי הניקוז הללו פונים קדימה.
נספח 1 מביא ראיות וסקרים לכך שאנשים רבים אינם מאמינים לאבולוציה חרף שפע של ראיות לטובתה. דוקינס מציין סקר של חברת גאלופ שועוסק בשאלה על מוצא האדם. התוצאות לשנת 2008 הם 44% תמיכה בטענה שאלוהים ברא את בני האדם לפני פחות מ-10,000 שנה, 36% בטיעון כי בני אדם התפתחו במהלך אבולוציה של מיליוני שנים אך דבר זה נעשה בהנחיית אלוהים ו 14% בטיעון של אבולוציה בת מיליוני שנים ללא הנחיה אלוהית. נתונים אלה דומים לסקרים זהים שבוצעו מאז 1982.דוקינס מזכיר גם סקר דומה של ארגון PEW שעסק בהתפתחות החיים על פני האדמה - בלי התייחסות מיוחדת לאדם. 42% חושבים שהחיים עלי אדמות קיימים בצורתם הנוכחית מאז ראשית הזמן, 48% אחוזים סבורים כי החיים עברו אבולוציה, ו-10% אומרים כי אינם יודעים. מתוך 48% התומכים באבולוציה, 26% חושבים כי האבולוציה התרחשה עקב ברירה טבעית, 18% טוענים כי האבולוציה מונחית על ידי יישות עליונה ו-4% אינם יודעים כיצד התרחשה האבולוציה.[34]
סקר של תוכנית "אופקים" של -הBBC בבריטניה מצא כי 48% תומכים באבולוציה של האדם ללא התערבות אלוהית, 22$ תומכים בתאוריה ברתאיתנית של אלוהים שעיצב את האדם לפני פחות מ-10,000 שנה. 17% תוכמים עיצוב תבוני כלשהו או התערבות אלוהית בתהליך, ו12% הצהירו כי אינם יודעים.
דוקינס גם מציג סקרים נוספים ביחס הוא גם מזכיר סקר מדעים של האיחוד האירופי ביחס לתמיכה במדע, וכלל הכחשת מדע ביחס לאבולוציה . בו כ-18 אחוזים מהבריטים טענו כי כדור הארץ מקיף את השמש פעם בחודש. [35][36]
הסקר בדק תמיכה בטענה כי "בני אדם התפתחו ממינים קודמים של בעלי חיים". באיסלד תמכו במשפט 85%, ו7% אמרו כי המשפט שקרי. , בדנמרק, שוודיה, צרפת, התמיכה במשפט עלתה על 80% והתנגדו לו 13% או פחות, בברטינה היא עמדה על 79%, והתנגדו לו 13%. בבגליה נורבווזה וספרד תמכו במשפט מעל 70% מהמשיבים. במדינות רבות התמיכה במשפט עמדה על מעל 65% - כולל גרמניה, איטליה, הולנד, אירלנד, הונגריה, סלובניה, פינלד,וצכ'יה. ותמיכה של מעל 60 היתה בפורטוגול, אסטוניה שוויץ, בפולין תמכו במשפט 59%. ביוון ורומניה 55%, מדינות עם תמיכה של בין 45% ל-50% כללו את לטביה, ליטה וקפריסין ואלו היו המדינות עם התמיכה הנמוכה ביותר באירופה, ושיעור המתנגדים בהם למשפט עמד על 36-27%. הסקר כלל גם משיבים בטורקיה ושם היו התוצאות הנמוכות ביותר עם 27% תומכים במשפט, לעומת זאת 51% אמרו כי המשפט שקרי ו 22% אמרו כי אינם יודעים. . סקר דומה נערך בשאלה "האדם הקדמון חי באותו זמן עם הדינוזאורים". בשוודיה אחוז התומכים במשפט היה 9% והתנגדו לו 87%, התנגדות למשפט היתה גבוה בדנרמק, גרמניה, שוויץ ועוד. ברוב המדינות שיעור המתנגדים למשפט היה מעל 60% וכמעט בכולם התנגדו למשפט מעל 50% מהמשיבים במדינות עם שיעור המשיבים הנמוך ביותר באירופה שחשבו בצדק שהמשפט שקרי היו בוגלריה (45%), רומניה (42%), וקפריסין (40%). בטוריקה חשבו 30% שהמשפט שקרי, לעומת 42% שחשבו שהמשפט נכון.
דוקינס מזכיר התכנסות של כ-60 מורים במרכז לחינוך מדעי של אוניברסטית אמורי באטלנה באוקטובר 2008. המזכירים התנגדות מצד תלמידים והורים ללימוד אבולוציה. הוא מזכיר את מוזיאון הבריאה בקטנטי ואת הדיווח בגרדיאן על סטונדטים מוסלמים לרפואה שמפיצים אלונים נגד האבולוציה, בהפקת "קרן אל-נאצר" שהיא עמותת צדקה רשומה עם פטור ממס. ומזכיר את דבריו של פרופ' סטיב ג'ונס מיוניברסיטי קולג בלונדון שמעיד כי הכחשת האבולוציה מגיע גם לבריטניה על ידי תלמידים מוסלמים.
נספח 2 נכתב על ידי מתרגם הספר, עמנואל לוטם ובוחן שאלות דומות לגבי ישראל. לוטם כתב את הנספח בידיעה ובאישורו של דונקינס. לוטם נעזר במחקר שנערך בהנחיית פרופסור אפרים יער בשנים 2005-2006 בקרב יהודים וערבים תושבי ישראל. [37][38] לפי המחקר כ 96% מהנשאלים בישראל חושבים כי חשוב לקיים רמה גבוה של מדע והטכנולוגיה בישראל. 90% חושבים כי הדבר חשוב לצרכי הבטיחון, 94% בגלל תרומת הנושא לאיכות החיים, ו94% רואים בכך תנאי להתפתחות כלכלת ישראל. 83% מהישראלים מתגאים ברמה הגבוה של המדע והטכנולוגיה בישראל. הציון המוענק לאוניבריסטאות הוא 74, זהה לה שניתן למערכת הביטחון. הישגי הספרות והאמנות מקבלים ציון של 57, וכל שאר התחומים מפגרים הרחק מאוחר. צהל מקבל אמון של 73 אחוז והאוניבריסטאות אמון של 71% - שני המוסדות הזוכות לאמון הגבוה ביותר מבין המוסדות הציבוריים. 88% מהציבור חושבים שיש צורך חיוני להרחיב את כמות הצעירים הזוכים להשכלה גבוהה (37% הביעו דעה דומה לגבי הרחבת לימודי דת ותורה). 68% התנגדו למשפט לפיו המדע המודרני מביא יותר נזק מתועלת, ורק 28% תמכו בו.
המחקר מכיל פרדוסקים שונים לדוגמה 55% מהנשאלים אמרו כי "אנו מאמינים יותר מידי במדע ולא מאמינים מספיק באמונה וברגשות". רק 36% התנגדו לטענה זו. 74% מהנשאלים מאמינים באלוהים, ורק 23% אינם מאממינם באלוהים, גם מבין חלק מהחילונים מגדירים שהם מאמינים באלוהים. כמחצית הנשאלים סבורים שיש סתירה בין דת ומדע. לוטם תוהה כיצד רוב הישראלים תומכים במדע ומצד שני חושבים שיש יותר מידי אמונה במדע. לטענתו ייתכן כי דבר זה נובע מכך שרואים במדע וטכנולוגיה בעיקר בהקשר של תעשיית ההיטק. ייתכן כי הנשאלים אינם מזהים קשר בין מדע לבין הישיגים בתחומים אחרים כמו חקלאות , בתעשיית התרופות ועוד.
הסקר מציג תמונה עגומה ביחס לאבולוציה. 59% סבורים כי אלוהים ברא את האדם (משפט 1), 28% חושבים כי האדם נוצר על ידי תהליך האבולוציה (משפט 2) ואילו 13% סרבו לענות או טענו כי התשובה היא לא זה ולא זה או שהיא מורכבת. 0 אחוז מהנשאלים הדתיים , ו0 אחוז מהנשאלים החרדים הסכימו למשפט 2. 98% מהם הסכימו עם המשפט ה-1. 2% מהערבים, 15% מהיהודים המסורתיים ו-61% מהיהודים החילונים הסכימו כי האדם נוצר על ידי האבולוציה. 22% מהיהודים החילונים, 68% מהמסורתיים ו-95% מהערבים השיבו כי אלוהים ברא את האדם.
הפער בין מדע וטכנולוגיה לבין אמונות אישיות מתגלות גם בתחומים אחרים שבהם ישראלים רבים מאמינים בכוחות על טבעיים. 48% מהישראלים מאמינים בקיום של גן עדן וגיהנום, (41% לא מאמינים). 52% מאמינים בעין הרע, 26% מאמינים ברב שיש לו "יכולות מיוחדות". בנוסף לוטם מביא נתונים על מערכת החינוך ואבולוציה. נכון לשנת תשס"ט, מתוך 95 אלף תלמידי י"ב פחות מ-700 (כלומר פחות מאחוז) למדו על אבולוציה בבית הספר. במסגרת לימוד "אבולוציה וטיפוח". לפי לוטם מורים רבים מסתייגים מללמד את המקצוע. המורה מטיס אלוש, מורה לביולוגיה בישיבה תיכונית בזרם הממלכתי דתי מעיד כי הוא "נתקל בחסור הבנה ותפיסות חלופיות הנובעות מדיסאינפורמציה של התלמידים כלפי נושא האבולוציה". תלמידים רבים מחזיקים דעות שגויות ביחס לנושא, וכאשר הוא עולה בצורה מרוזמת או מפורשת נוצר ויכוח כאשר רבים מהתלמידים מביעים עמדות נגד האבולוציה שברובן הן נטןלות בסיס וחסרות שחר. אלוש גם בדק אם אפשר ללמד את נושא האבולוציה לתלמידים דתיים במסגרת עבודת מחקר שלו.[39] מסקנות המחקר שלו היא שניתן לבצע דבר כזה, בעיקר על ידי האימוץ הגישה הגורסת כי אין לקבל את עמדת הטקסט בתנ"ך כפשוטו. לוטם אומר שחשב לסיים את הנספח בנימה אופטימית זו אולם נאלץ לחזור בו נוכח ההתנגדות לאבולוציה שביטא גבי אביטל שהיה המדען הראשי של משרד החינוך.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
