Loading AI tools
מלך מוקדון בין השנים 288-294 לפנה"ס מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דמטריוס הראשון פוליורקטס (ביוונית: Δημήτριος Ό Πολιορκητής – דמטריוס הצר על הערים, בפיניקית: 𐤃𐤌𐤕𐤓𐤉𐤎 – דֵמֵטְרִיֹס;[1] 337 לפנה"ס, פריגיה הגדולה – 283 לפנה"ס, אפאמיאה (Απάμεια), האימפריה הסלאוקית[2]) מלך מוקדון בין השנים 294–288 לפנה"ס. נולד במוקדון ב-337/6 לפנה"ס ומת בקיליקיה שבאסיה הקטנה ב-283 לפנה"ס. היה בנו של אנטיגונוס מונופתלמוס (שתום העין) מייסד השושלת האנטיגונידית.
 | |||||||||||
| פסל שיש של דמטריוס פוליורקטס. העתק רומי מהמאה ה-1 לספירה ממקור יווני מהמאה ה-3 לפנה"ס, המוזיאון הארכאולוגי של נאפולי | |||||||||||
| לידה |
337 לפנה"ס פריגיה הגדולה | ||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
283 לפנה"ס (בגיל 54 בערך) אפאמיאה, האימפריה הסלאוקית | ||||||||||
| מדינה | מוקדון | ||||||||||
| מקום קבורה | דמטריאס (כיום ליד וולוס, יוון) | ||||||||||
| בן או בת זוג |
פתולמאיס Deidamia I of Epirus Eurydice of Athens פילה לאנאסה  Lamia of Athens דמו | ||||||||||
| השושלת האנטיגונידית | |||||||||||
| |||||||||||
| |||||||||||
  | |||||||||||
לדמטריוס הייתה קריירה רבת תהפוכות של הישגים מזהירים לצד כישלונות צורבים שבמהלכה תפס את כס המלוכה במוקדון. הוא היה ברוך כישרונות מגוונים כמצביא, ממציא מכונות מלחמה ומפתח שיטות לחימה ימיות.[3] דמטריוס הצטיין בכיבושיו אך לא ידע להחזיק בהם. בעקבות המצור הבלתי מוצלח על רודוס זכה לכינוי פוליורקטס (הצר על הערים). דמטריוס מת בשבי סלאוקוס הראשון בקיליקיה שבאסיה הקטנה ב-283 לפנה"ס.
צאצאיו החזיקו בכס המלכות במוקדון עד שהרומאים כבשוה ב-168 לפנה"ס. דמטריוס שימש נושׂא לביוגרפיה של פלוטרכוס, המהוָה מקור עיקרי למידע עליו.[4]
מלחמת הדיאדוכים התרחשה בין הגנרלים של אלכסנדר הגדול לאחר מותו. כל אחד מן הדיאדוכים ניסה כמיטב יכולתו לקרוע לעצמו נתח מן הממלכה האדירה שהתפרשה מיוון ועד אפגניסטן, והם נלחמו בניהם על שטחים והשפעה. מדי פעם היה אחד הדיאדוכים צובר מספיק עוצמה כדי לנסות להשתלט על ירושת אלכסנדר כולה - איחוד כל הממלכה תחת שלטונו. בכל פעם שזה היה קורה הייתה נוצרת נגדו קואליציה של שאר הדיאדוכים. כשהיה הטוען לירושה מובס לבסוף, דיאדוך חזק אחר היה מנסה את מזלו וחוזר חלילה. איש מעולם לא הצליח לאחד תחתיו את כל העוצמה למוקד בודד כשם שעשה אלכסנדר. במקום זאת ננעלו מאבקי הכוח בשוויון תלת-מוקדי: אסיה, מצרים ומוקדון. העולם ההלניסטי נולד.
הראשון שניסה לאחד את הממלכה תחת כתרו היה פרדיקס והשני היה אנטיפטרוס. בשנת 320 לפנה"ס הכריזה מועצת העוצרים על אנטיפטרוס כעוצר הממלכה. אנטיפטרוס הטיל על אביו של דמטריוס, אנטיגונוס שתום-העין, את הפיקוד על הצבא המקדוני במטרה לחסל את אאומנס, מאחרוני נאמניו של פרדיקס. לאבטחת נאמנותו השיא את בתו פילה (אנ') לדמטריוס.[5]
אנטיגונוס היה דיאדוך אגרסיבי, מנוסה ובעל ביטחון עצמי. המקדונים והיוונים התייחסו אליו כאל "שליט אסיה". הוא החזיק בידיו צבא חזק וממון רב, בערך 45 אלף טלנטים של זהב (סכום עצום במונחי התקופה. הכנסתו השנתית של פיליפוס השני במוקדון לא עלתה על 1000 טלנטים). ממון עצום שהגיע לידי אנטיגונוס ודמטריוס מביזת ערי אוצר פרסיות, כגון אקבטנה, פרספוליס ושושן. ממסיינדה שבצפון סוריה אליה הגיעו השניים בשנת 315/4 הם בזזו עוד עשרת אלפים טלנטים.[6]
במהלך מלחמות הירושה נמלט הדיאדוך סלאוקוס ששלט בבבל לחסותו של תלמי, דיאדוך ששלט במצרים. בהיותו להוט לחזור ולתפוס את כיסאו בבבל, שכנע את תלמי להילחם בדמטריוס ששהה בקוילה-סוריה. הצבאות נפגשו בעזה ב-312 לפנה"ס. קרב עזה הוא הקרב הראשון בו פיקד דמטריוס על כוחות צבא באופן עצמאי ללא פיקוח אביו. היה זה קרב שבשלבו הראשון ניצח תלמי שהיה מצביא מיומן שצבר ידע וניסיון במסעות אלכסנדר הגדול במזרח, את דמטריוס הצעיר "ללא חתימת זקן" כפי שהגדיר זאת אנטיגונוס אביו.[7] שמונת אלפים מחייליו של דמטריוס נפלו בשבי וחמשת אלפים נהרגו בקרב. כל כספו נפל שלל לידי תלמי. במחווה של הגינות אבירית ונדיבות מנצח החזיר תלמי לדמטריוס את כל חייליו השבויים ואת כל כספו באמרו שאל להם להילחם אלא על התהילה והשלטון.[8]
פלוטרכוס מספר שרוחו של דמטריוס לא נפלה בשל הכישלון בקרב, אלא דווקא להפך. הכישלון המריץ את דמטריוס לטרוח בגיוס צבא, באימונו ובציודו. אנטיגונוס שלא רצה לערער את ביטחונו העצמי של בנו התיר לו, למרות כישלונו הראשוני, לשוב ולהילחם באופן עצמאי. אמונו של אביו ביכולותיו של בנו היה מוצדק. כשהגיע מצביאו של תלמי, קיליס (Cilles), על מנת למגר ולגרש באופן סופי את דמטריוס מסוריה כולה, הוא נפל למארב של דמטריוס שלכד אותו ואת מחנהו. דמטריוס שבה שבעת אלפים חיילים והשתלט על רכוש רב. בהחזרת מחווה של נדיבות מנצח החזיר דמטריוס לתלמי את קיליס מלווה בקציניו ובמתנות רבות.[7]
לאחר קרב עזה הסתמן שפרק של שלום בין הדיאדוכים הוא הדבר המועדף על כולם. השלום בין הדיאדוכים שהוכרז בשנת 311 לפנה"ס אישר מחדש את מעמדם העצמאי, אם כי היה ברור שהוא זמני.[9]
בקיץ 315 לפנה"ס גייס אנטיגונוס כוחות מקדונים לאספה של "כינוס המוסד המקדוני המסורתי העליון, שהחלטותיה הן צו ללא עוררין".[10] ההחלטות שהתקבלו באספה היו עוינות לדיאדוך קסנדרוס ששלט באתונה. האספה הודיעה ברבים שהיוונים בעריהם הם בני חורין, בעלי אוטונומיה ופטורים מחילות מצב.[11][12] להכרזה זו ודומות לה ולשלום של 311 לפנה"ס, הייתה השפעה על אתונה. הדמוקרטים האתונאים הגיעו למסקנה שהיה להם די משלטונו של קסנדרוס ועושי דברו. אנטיגונוס הבחין בשעת הכושר ליוזמה צבאית בארץ האם היוונית. הוא הציב לעצמו את אתונה כמטרה ראשונה. בשנת 307 לפנה"ס נשלח דמטריוס על ידי אביו לאתונה בראש שייטת אניות קרב כדי לשחרר אותה מעול שלטונו של קסנדרוס. דמטריוס הצליח לחדור לנמל פיראוס באין מפריע שכן כבל המחסום בפתח הנמל היה מורד כיוון שהאתונאים שגו בחושבם שהצי המתקרב הוא ציו של תלמי לו ציפו.[11]
דמטריוס השתלט על אתונה ומבואותיה ולאחר מכן כינס את האתונאים לאספה. לקול תשואות אוהבי החופש האתונאי הוא החזיר לאתונאים את היכולת לבחור בעצמם את ממשלתם. לאחר מכן פעל לבצר את העיר לקראת העימות הבלתי נמנע עם מוקדון, שנמשך ארבע שנים בין 307 ל-304 לפנה"ס.[13][14] אנטיגונוס ביקש להשתמש באתונה כבסיס להפצת השפעתו המדינית על שאר הערים היווניות ולכן נהג באתונה בחשיבות הראויה לה. ממשל דמוקרטי הוקם שם (תחת שלטונו של אנטיגונוס), כמות גדולה של תבואה הוענקה לו וכן עצים לבניית מאה תלת חתריות. לראשונה קוראים האתונאים לאנטיגונוס ודמטריוס בתואר מלכים.[15]
אנטיגונוס שאף לשחרר את אתונה כדוגמה ליצירת ברית של ערים יווניות. בשנת 306 לפנה"ס, בפקודת אביו, כינס דמטריוס נציגים מערי מרכז יוון לכינוס בקורינתוס. מטרתו המוצהרת של הכינוס הייתה "טובת יוון" אך תכליתו האמיתית הייתה "טובת אנטיגונוס ודמטריוס", דהיינו תפיסת השליטה על נתיבי הים במלחמתם נגד תלמי.[16]
מציג עצמו כ"משחרר אתונה" ומצויד בכוח צבאי חדש ורענן, יצא דמטריוס מאתונה בשנת 306 לפנה"ס, לפגוש את הצי התלמי בסלמיס. הוא הפליג לקפריסין בראש צבא המונה 15 אלף רגלים, 4000 פרשים, 110 תלת חתריות, 53 אניות משא כבדות וספינות אספקה ושירות מסוגים שונים.[17] דמטריוס תפס את לשון היבשה המזרחית-צפונית של קפריסין כשהמושל מטעם תלמי הזעיק את אדונו לעזרה. תלמי הופיע עם צי גדול וחיל מלחמה ניכר: 10,000 רגלים, 800 פרשים, 140 אוניות קרב גדולות מסוג ארבע חתריות וחמש חתריות ו-200 אוניות אספקה. בנוסף קיבל 60 אוניות קרב כתגבור מסלמיס.[18] בין השניים התחולל קרב ימי גדול אשר בו נחל תלמי תבוסה מוחצת. 8,000 חיילים ו-40 אניות קרב על צוותיהן נפלו בשבי ו-80 אניות משא הוצאו מכלל שימוש. מאניותיו של דמטריוס ניזוקו רק 20 אניות שהוחזרו לשימוש. תיאורו של פלוטרכוס את הניצחון מלמד על חשיבותו העליונה.[19]
מיד אחרי הקרב קיבלו אנטיגונוס ודמטריוס את השליטה על כל קפריסין והכריזו על עצמם כמלכים.[1] בניגוד למסורת המלוכה המקדונית שדגלה בלגיטימציה לשליטה טריטוריאלית, הייתה זו תחילתה של מלוכה שהתבססה על הישגים צבאיים. ההגדרה החדשה של מלך בעולם ההלניסטי היא של מי שצבא מוכן ללכת אחריו ושמסוגל לנהל את ענייניו בצורה יעילה. בעקבות הכרזתם של אנטיגונוס ובנו על עצמם כמלכים, הזדרזו לעשות כן גם תלמי, סלאוקוס, קסנדרוס וליסימכוס. ניצחונו הגדול של דמטריוס בסלמיס סימן למעשה את הנקודה בה הופיעו הממלכות ההלניסטיות העצמאיות של יורשי אלכסנדר. מקץ שני עשורים לאחר מותו של אלכסנדר הגיחו קציניו מתחת לצלו הענק.[20]
אנטיגונוס ודמטריוס היו היחידים שעדיין שאפו לשליטה על הממלכות כולן וסירבו להכיר במלכותם של הדיאדוכים האחרים. אנטיגונוס העריך שלאחר תבוסתו הקשה של תלמי בקפריסין הייתה זו שעת הכושר להכות בו גם במצרים. בבירתו החדשה אנטיגוניה תחת פיקודו של דמטריוס נתכנס צבא ענק: 80 אלף חיילי רגלים, 8000 פרשים, 83 פילי מלחמה הודיים, 150 ספינות מלחמה ועוד 100 אוניות אספקה.[21]
למרות המגבלות שהציבה בפניו עונת החורף רצה אנטיגונוס להשאיר בידי תלמי שהות קטנה ככל הניתן להכנות למתקפה הקרבה וכבר בתחילת נובמבר 306 לפנה"ס פלש למצרים. חרף תנאי האקלים, הדרכים המדבריות וסערות הים הקשות, הוביל דמטריוס שני ניסיונות נחיתה נועזים בעורף קו ההגנה התלמי. התקפות אלו עלו בתוהו בעוד שספינותיו הגדולות אבדו בים הסוער. באזור הדלתא של הנילוס לא הייתה החציה אפשרית שכן הייתה עמוקה ורחבה במיוחד בעונה זו וכן מוגנת על ידי חיילי תלמי. לבסוף נסוג דמטריוס בפקודת אביו. אנטיגונוס איים לשוב ולתקוף כאשר הנילוס יהיה בשפל אך לבסוף לא הגשים זאת.[22] במקום זאת בשנת 305 לפנה"ס הוא שלח את דמטריוס לצור על רודוס.
אנטיגונוס לא גילה עקביות בפרויקט כיבוש מצרים ובמקום שיחזור למצרים בכוחות מחודשים באביב, החליט להפיל כעת את המקבת על האי רודוס. אנטיגונוס ראה הכרח במלחמה ברודים שכן עמדתם לא עלתה בקנה אחד עם ברית הערים היווניות.[23] המצור שהטיל דמטריוס על רודוס בין 305 ל-304 לפנה"ס ציין שלב חדש ביישום טכנולוגית מצור בתקופה ההלניסטית. דמטריוס הטיל את המצור על האי בגלל מיקומו האסטרטגי כצומת דרכים במרכז הים התיכון וכנקודת זינוק לעבר מצרים, בשל היותה בעלת ברית של יריבו תלמי ובשל עושרה. יש רואים בהצבת רודוס בראש סולם העדיפויות, מעל סלאוקוס ותלמי, חולשה של אנטיגונוס. ניתוב כוחו של דמטריוס נגד חומותיה של רודוס איפשר לשאר הדיאדוכים להרפות את כוננות החירום ולהתחיל בביסוס שלטונם, בארגון שטחיהם, משאביהם וצבאותיהם לעתיד.[24]
דמטריוס נשלח לנהל משא ומתן עם הרודים בשם אביו. רודוס ניסתה להישאר מחוץ למאבקי הדיאדוכים אך נגררה לעימות בכח על ידי אנטיגונוס. הרודים ניסו לפייס את אנטיגונוס מבלי להרגיז את תלמי, אך מדיניותם נכשלה. אנטיגונוס הציב אולטימטום בפני הרודים שאם לא יחברו אליו כנגד תלמי, יטיל עליה מצור ימי, יתפוס את כל אניות הסוחר המפליגות בין רודוס למצרים ואף יעלה על העיר עצמה. הרודים ניסו להניאו מכוונותיו בהעניקם לו כיבודים ובהסבירם שאין הם יכולים להפר הסכמים כתובים עם תלמי, אך כל מאמציהם עלו בתוהו.[25]
אנטיגונוס כמעט והצליח להפחידם עד כדי כניעה. הם התירו לו להקים מספנה באיים והיו על סף כריתת ברית צבאית עמו. אך כשדרש מהם דמטריוס להעביר לחסותו מאה מאציליהם כבני ערובה וכן גישה מלאה לנמלם, ראו בכך הרודים ניסיון לכבוש את רודוס בעורמה והפסיקו את המשא ומתן עמו.
בעת המצור על רודוס, היה כבר דמטריוס בן ה-31 מצביא מנוסה, עטור ניצחונות בים וביבשה. תהילתו ופרסומו העיקריים היו על רקע יכולתו להכניע ערים מבוצרות תוך שימוש במכונות מצור אימתניות. כל יוקרתו של דמטריוס הונחה על המצור של רודוס. כוחו הימי מנה מאתיים אניות קרב מכל הגדלים, ויותר ממאה שבעים אניות עזר. אלף אניות בבעלות פרטית הסתפחו למצור על רודוס כאניות אספקה שקיוו להתעשר מנפילת העיר, ושודדי ים גם הם נמנו על בעלי בריתו (ההבחנה בין אניות בבעלות פרטית לשודדי ים היא דקה).[25]
צי זה הוביל לאי 40 אלף חיילי רגלים מלבד פרשים והטיל מורא גדול על הרודים שחששו לגורלם. יתרון משמעותי היה לרודים שבנוסף לעושרה ועוצמתה שרתה בה הרמוניה פוליטית פנימית שהייתה נכס חיוני לעיר הנתונה במצור. הרודים נקטו בצעדים אפקטיביים למניעת התמוטטות מוראלית ומעשית: כל העיר התגייסה למאמץ לעמוד במצור וכל אזרחיה העמידו לרשות העיר את כל משאביהם ומיומנויותיהם. הם פירקו היכלי אלים, תיאטראות ומבני ציבור כדי לבנות מאבניהם חומה שנייה, פנימית בתוך העיר. בנוסף לששת אלפים האזרחי ואלף (Metoikos -זרים בעלי זכויות אזרחיות מסוימות) שהתנדבו למשימת ההגנה, הצטרפו עבדים בעלי כושר לחימה שחירותם הובטחה להם בתום המצור. לנופלים בקרב הובטח כי יזכו ללוויה ממלכתית ולמשפחותיהם תדאג העיר.[26]
הרודים פנו בבקשה נואשת לתלמי, ליסימכוס וקסנדרוס שיחושו לעזרתם וטענו בפניהם שאת מלחמתם הם נלחמים.[27] דמטריוס פשט על עיירות וכפרים לאורך חופי רודוס, בזזם וכרת עצים לצורך ביצור מחנהו. מאמצו העיקרי של דמטריוס היה לשלוט בנמל רודוס ולחסום את האי מהעולם החיצון. לצורך כך קשר זו לזו ארבעה תריסרים של אניות משא, מחופות בגג עשוי לוחות מתכת, והציב עליהן שני מגדלים בגובה של יותר מארבע קומות כל אחד. דמטריוס החל בהתקפה לילית שנמשכה אל תוך היום. הרודים שהבינו את חשיבות השארת הנמל פתוח נקטו בפעולות הגנה נועזות. הם הצליחו להעלות באש את אחד המגדלים שעל האניות ועל ידי כך פרצו את המצור הימי. הימאים הרודים היו מפורסמים במיומנותם הימית ועל פי אמרה מפורסמת, "ימאי רודי אחד שווה ערך לספינה שלמה". [28] בהתקפה ימית נועזת אחרת הצליחו הרודים לנגח ולהטביע עוד שני מגדלי תקיפה. כישלון התקיפה הימית מנע כל אפשרות של הסגר והרעבת העיר. רודוס המשיכה לקבל תגבורות של לוחמים, ציוד ואספקה מתלמי שזכה לכינוי סוטיר (המושיע) בשל עזרתו לרודים הנצורים. הרודים ניהלו קרבות נואשים על חומות העיר והצליחו לגרום לאבדות רבות מקרב חיילי דמטריוס לרבות קציניו הבכירים ביותר.[29]
לאחר כישלונו לצור על רודוס דרך הים, זנח דמטריוס את התקיפה הימית ועבר לתקיפה יבשתית שבה היה יכול להביא לידי ביטוי את יתרונו הטקטי. דמטריוס תקף את חומות רודוס באמצעות מכונת מצור אימתנית-ההלפוליס (Helepolis - כובש הערים). ההלפוליס היה מגדל עשוי עץ ומחופה בלוחות מתכת שהתנשא לגובה 43 מטרים המונח על בסיס בשטח של 430 מטרים מרובעים. ההלופוליס נעה על שמונה גלגלי ענק באמצעות ארכובה שהניע צוות שמנה מאתיים לוחמים. המגדל הקולוסלי נתמך משני צידיו במעברים שהובילו לתשעה מפלסים. בכל מפלס היה איל ברזל באורך 54 מטרים שנע קדימה ואחורה על גלגיליות או קורות עץ מחודדות באורך 25 מטרים. תפקידם היה לנקוב חורים בחומת העיר הנצורה. בכל פעם שקיעקעה ההלפוליס את חומות העיר היה זה רק כדי לגלות שהרודים בנו חומה פנימית שנייה, ובקטעים שבהם נפרצה חומה זו בנו הרודים אף חומה פנימית שלישית. אף על פי שספגו אבדות כבדות החזיקו הרודים מעמד.
לאחר חמישה עשר חודשי מצור עקר החליט דמטריוס לרכז את כל מאמציו למתקפה לילית משולבת מהים ומהיבשה. במהלך ההתקפה הצליחו אלף וחמש מאות מחייליו להיכנס אל העיר. הרודים בעזרת שכירי חרב של תלמי הדפום תוך הסבת אבדות רבות לתוקפים שרק מעטים מהם יצאו את העיר בחיים. שני הצדדים היו מותשים מחודשים ארוכים של לחימה. אך דמטריוס העקשן וחמום המוח היה נחוש להמשיך במצור. אנטיגונוס אביו, שהיה שקול ומנוסה יותר, יעץ לבנו להגיע לידי הסכם עם הרודים. גם תלמי שהמשיך כל העת לשלוח תגבורות של חיילים רעננים ואספקה לעיר ביקש לסיים את המצור. דמטריוס הכריז על הפסקת אש שבמהלכה ניהלו הצדדים משא ומתן שסיכומו היה נוח לרודים: הם נשארו עצמאיים, לא הוצב חיל מצב מקדוני בעיר, רודוס לא שילמה פיצויים והברית הכפויה עם דמטריוס לא כללה עניינים הנוגעים לתלמי. עם זאת נאלצו הרודים למסור מאה בני ערובה לדמטריוס.
המצור על רודוס הוכיח שאי אפשר להכניע עיר מוגנת היטב מבלי לבודדה מהעולם החיצון. הניסיון להתגבר על חסרונות אלו באמצעות מכונות מצור אימתניות גם הוא הוכח כעקר. המצור על רודוס סימן את קו פרשת המים בטכנולוגיות המצור בעת העתיקה, כי מאז כישלון המצור על רודוס פסק השימוש במכונות מצור ענקיות. למרות הכישלון הגדיל דמטריוס את יוקרתו והרוויח ביושר את הכינוי פוליורקטס - הצר על הערים.
דמטריוס הגיע היישר מחומותיה של רודוס אל אתונה כדי להילחם נגד קסנדרוס. זה ארבע שנים שקסנדרוס ניהל מלחמה נגד אתונה ואזור הכפר שהקיפה. כוחות דמטריוס נחתו באוליס כדי לנתק את קסנדרוס מעורפו, אך זה הבין את המתרחש ומיהר לזנוח את אתונה ולנוע צפונה, כשצבאו של דמטריוס מזנב בעקבותיו. דמטריוס הכניע את המצודות פילי ופאנאקטון החולשות על הדרך של אתונה-תיבאי ומסרן לאתונאים. הישגיו המדיניים והצבאיים של דמטריוס בארץ האם היוונית במהלך הסתיו של 304 לפנה"ס הביאו לו שליטה בערים שונות. באביב הוא תכנן לבצע פעולה נרחבת בפלופונסוס, אך עד אז בחר להעביר את החורף באתונה.[30][31] דמטריוס הגיע לאתונה בראש צבא וצי גדולים. באתונה הוא הדגים מהי לדעתו חירות יוונית. הוא קבע את הפרתנון כמקום מגוריו ובילה את זמנו בסבב בלתי פוסק של מסיבות חשק שהיו למגינת לבם של האתונאים.
בפני חייליו נהג דמטריוס להתייחס לאלה אתנה כאל אחותו הגדולה וכפועל יוצא ראה עצמו זכאי להשתמש באוצרותיה. הוא טבע מטבעות אשר מציגים את דיוקנו מצדו האחד של המטבע ואת דיוקן האלה אתנה מצדו שני. יש חוקרים המציעים את הסברה שדמטריוס ערבב את שני הדיוקנאות ויצר את ראש אתנה בדמות דיוקנו הוא.
מקרה שערורייתי אחד מספר על התערבותו האישית בהליכי המשפט האתונאיים, כשביטל קנס כבד שהוטל על אחד ממקורביו. אמנם הועבר צו האוסר עליו להתנהג באופן זה, אך נוכח רוגזו מיהרו האתונאים לבטל את הצו. צו חדש הכריז שהחלטותיו של דמטריוס בעתיד, תהיינה אשר תהיינה, תקבלנה תוקף חוקי. המתונים זעמו, אך השלימו עם המצב בשל היות דמטריוס מגינה ומשחררה של אתונה.[32]
באביב 303 לפנה"ס יצא למסע מתוכנן אל הפלופונסוס. סיקיון הייתה העיר הראשונה אשר עברה מידי תלמי אל תחום שליטתו ובה התקבל דמטריוס בכיבודים השמורים לאלים.[33]
זאת ועוד, אזרחי העיר החליטו לשנות את שם עירם לדמטריאס ולהכריז על דמטריוס כעל מייסדה. משנפלה לידו גם העיר קורינתוס לא התעקשו עוד שאר הערים הנאמנות לקסנדרוס להחזיק בנאמנותן לו. דמטריוס דיבר בכל מקום על חירות היוונים ושחרורם מעול קסנדרוס.[34]
הליגה הקורינתית שבה והוחייתה על ידי דמטריוס ב-303 לפנה"ס, אך נשברה שוב אחרי קרב איפסוס ב-301 לפנה"ס. הרוח החדשה שהכניס דמטריוס לליגה הייתה שינוי לטובה. הוא החיה את שיטת אלכסנדר בהתייחסותו לערי יוון והבטיח להן הגנה (Epimeleia) ואוטונומיה (Autonomia) בניהול ענייניהן הפנימיים. בעוד שקסנדרוס, ליסימכוס והתלמיים התייחסו אליהם כאל נתינים, דמטריוס התייחס אליהם כאל בעלי ברית. דמטריוס ראה בטקטיקה זו כלי התמודדות יעיל מול יריביו היורשים האחרים. בתחילה אכן נטה דמטריוס להתייחס לערי יוון כערים חופשיות אך אחר כך שינה את טעמו והחל להתערב בענייניהן ואף הציב בחלקן חיל מצב על פי רצונו.
דמטריוס נתן לערים היווניות חברות הליגה הזדמנות אמיתית לשיתוף פעולה ולקידום אינטרסים משותפים. דווקא בעידן של מלחמות בלתי נגמרות שימש דמטריוס כבורר בין ערים מבלי להפעיל את כוחו. מוסד הבוררות שיצר לא היה מושלם אך היה עדיף על האלטרנטיבה. דמטריוס הציג דפוס שליטה חדש: תרומות "וולונטריות" עבור המלחמה שהפכו עם הזמן למיסוי מלא. מדיניות העיר החופשייה להלכה נקבעה על פי בעל הברית החזק. כחלק מן התהליך הפוליטי הנוגע למיסוד מדיניות זו, נישא דמטריוס באותו הקיץ בארגוס לדידאמיאה בת איאקידס, מלך המולוסים. בזמנו היא יועדה להיות אשת אלכסנדר הרביעי, בנו של אלכסדר הגדול ויורש ממלכתו דאז, טרם הירצחו בידי קאסאנדרוס. דמטריוס פעל על מנת שיוכרז על ידי נציגי הערים היווניות כעל הגמון ברית היוונים, כשם שהיו פיליפוס ואלכסנדר בזמנם. שאר הדיאדוכים פרשו מהלכים אלו כניסיונות לתפיסת הממלכה כולה.
אם כי הליגה המקורית היוותה ברית של ערים יווניות עם מוקדון, ליגה זו של דמטריוס ואנטיגונוס עתידה להיות ברית נגד מוקדון. תוך כדי הנפת הסיסמה של החירות היוונית הם קיוו להשתמש בליגה זו ככלי לשליטה ביוון ולאיחוד ערים יווניות כנגד מוקדון בכלל, וקסנדרוס בפרט. דמטריוס נבחר למנהיגה הצבאי של הליגה והחל לנוע צפונה מתוך כוונה למחוץ את קסנדרוס אחת ולתמיד. קסנדרוס אשר נדחק לפינה ניסה באופן נואש להגיע להסכם עם אנטיגונוס. אך אנטיגונוס התעקש על כניעה ללא תנאי.[35] ייתכן כי דווקא בנקודה זו, כאשר נראו השניים חזקים ביותר מאי פעם, טמון היה רגע מפלתם.
ערך מורחב – קרב איפסוסכדי להקים קואליציה נגד אנטיגונוס ודמטריוס, לקסנדרוס לא נשארה כל ברירה מלבד פניה למלכים החזקים, תלמי, ליסימכוס וסלאוקוס.[35] הקואליציה שמטרתה הראשונית הייתה לגונן על קסנדרוס מפני שאיפותיו של אנטיגונוס ביוון, הפכה ל"ברית צבאית שנועדה להביס את אנטיגונוס אחת ולתמיד".[34] באביב 302 לפנה"ס החלה המערכה בין הדיאדוכים. סלאוקוס נע משטחו לכיוון מערב בו בזמן שליסימכוס חצה את הדרדנלים אל תוך אסיה הקטנה. נדמה שהמהלך תפס את אנטיגונוס הזקן בהפתעה, כשהוא היה שקוע בהכנות לפסטיבל ראוותני באנטיגוניה. הוא מיהר לזנוח הכל ויצא אל מערב אסיה הקטנה עם הצבא שהיה זמין לו באותה עת, משום שהעריך נכונה שבמערכה זו יפול הפור. דמטריוס הוזעק לסיוע מן הזירה האירופית בה היה שקוע בסדרת פעילויות צבאיות מוצלחות.[36]
אנטיגונוס קיווה להביס את צבאות ליסימכוס ופריפילאוס לפני שיתאחדו אלו עם צבאות בעלי בריתם המגיעים מן המזרח. כבר באביב 301 לפנה"ס חברו צבאות דמטריוס ואביו אך לא הצליחו למנוע את כינוס כוחות הקואליציה העוינת.[36] במהלך הקרב הוביל דמטריוס מתקפת פרשים מוצלחת, אך נסחף כל כך בהתקדמותו בעקבות פילי המלחמה של סלאוקוס עד שניתק מגוף הצבא המרכזי. לאחר מכן, כבר לא יכול היה לחזור בזמן לעזור לאביו, אשר נפצע פצעים אנושים. במצב שבו דמטריוס היה מנותק וללא יכולת לסייע לאנטיגונוס, הקרב היה אבוד. כך עבר מן העולם אנטיגונוס בן השמונים ואחת כשהוא רכוב על סוסו ונלחם בשדות המערכה של איפסוס.[37] דמטריוס נמלט עם קומץ ניצולים שהיו עמו חזרה לבסיסו באפסיס. מלבד הישגיו בקפריסין וכמה ערי חוף בודדות, נשאר לו רק הצי שאנטיגונוס טיפח. מנצחי הקרב חלקו ביניהם את שטחיו של אנטיגונוס.[38][39]
לאחר התבוסה באיפסוס חזר דמטריוס לבסיסו באפסיס עם צבא של כ-9000 חיילים. ברשותו היה עדיין הצי החזק ביותר ואנשיו עדיין נשארו נאמנים לו. עובדה זו היא עדות לכך שהיה מסוגל לשלם להם כדרך קבע, כנראה מהאוצרות הפרסיים שבזז. אך אין לבטל את האפשרות שגם לכריזמה האישית שלו היה בכך חלק.
דמטריוס אמנם איבד את אסיה הקטנה והמזרח, להוציא מספר ערי חוף בודדות, אך הוא עדיין החזיק בקפריסין, צור וצידון. הליגה הקורינתית כבר לא היוותה גורם משמעותי, אך דמטריוס העריך שיוכל לסמוך על אתונה. אמנם התנהלותו בחורף 303 לפנה"ס השאירה טעם מר בפיהם של האתונאים. משלחת אתונאית נפגשה עמו במהלך מסעו בים האגאי והודיעה שלא יתקבל באתונה בברכה, ושאתונה תסגור את שעריה בפניו, ושאשתו דיידאמיה כבר לוותה אל מחוץ מאתונה אל מאגרה. צו חדש האוסר על כניסת מלכים אל אתונה צוטט כמקור ללגיטימציה להחלטה זו. ימיו הפרועים של דמטריוס כדמות האל המושיע של אתונה נגמרו.
דמטריוס נאלץ לעתור לאתונה בבקשה לקבל בחזרה את עתודות כספו וחיל המצב שנשאר שם. לאחר מכן פנה לעיר קורינתוס, אחת ממחוזות הכוח האחרונים בהם שלט. השנה הייתה 301/0 לפנה"ס ודמטריוס נותר מלך ללא ארץ. יתרה מזו, מולו עמדו יריבים מרשימים, ליסימכוס, סלאוקוס ותלמי. דמטריוס, כעת בעמדה נחותה, הקשיב ברצון לגישושי סלאוקוס שביקש להיעזר בו כאיום נגד ליסימכוס. ברית פוליטית נוצרה בין השניים וכך הושג פיוס. פיוס זה חוזק בברית נישואין כאשר נתן דמטריוס את בתו סטראטוניקי מאשתו פילה, לסלאוקוס בן השישים. פיוס זמני הושג אף בין דמטריוס ליריבו תלמי. אחת מבנותיו של תלמי, תלמאיס, יועדה לו לנישואין. מתוך רצון שלא להיקלע לבידוד כשם שקרה לאביו וכעדות על תמימות כוונותיו, ביקש דמטריוס לרכוש את אמונו של תלמי ויזם מספר ניסיונות פיוס בין סלאוקוס לתלמי. השניים היו חלוקים ביניהם בשאלת שטחי קוילה-סוריה, מחלוקת שתמשיך להטריד את שושלותיהם דורות רבים אחריהם. [40][41]
לאחר 20 שנות שלטון במוקדון נפטר קסנדרוס. עם מותו לטש דמטריוס את עיניו לאתונה. הוא לא שכח את העלבונות שהטיחו בו האתונאים לאחר קרב איפסוס. אתונה הייתה נתונה במחלוקת פנימית קשה בין סיעותיה השונות. הסיעה הדמוקרטית פנתה לדמטריוס לעזרה בשם החזרת החירות היוונית. הוא לא יכול היה לצפות למתנה טובה מזו. בשנת 296 לפנה"ס הגיע "הצר על ערים" לאתונה וצר עליה. הוא הדף את ניסיונות הצי התלמי לעזור ללאכריס, הטיראן של אתונה, ונכנס בשערי אתונה בשנת 295 לפנה"ס. הוא נכנס לאתונה בתהלוכת ניצחון, אף על פי שהיה קיים צו דין מוות לכל מי שמעז אפילו להציע משא ומתן עם דמטריוס.
לאחר שכבש את העיר, ולאחר שכינס את האתונאים להיכל התיאטרון מול משמר חמוש, נאם בפניהם דברי הרגעה ומתינות. איש לא הוגלה או נרצח. [42][43] דרומוקלידס הנואם, מנאמניו של דמטריוס, הציע למסור לידיו את נמל פיראוס ואת הגבעה החולשת עליו מוניכיה. דמטריוס ביסס את עצמו באתונה, כשעיניו נשואות אל כס מוקדון.
דמטריוס לא היה היחיד שלטש עיניו אל הכס המקדוני. שני בניו של קסנדרוס היו נתונים במאבק ירושה. ליסימכוס אשר תמך באח הבוגר, אנטיפטרוס, ניסה לאחדם כנגד דמטריוס. תלמי מצידו שלח את פירוס (Πύρρος) מלך אפירוס כסגנו במשחקי הכס המוקדונים. פירוס, אשר היה בעבר בן חסותו של דמטריוס ונשלח לתלמי כבן ערובה, הוכיח עצמו בהמשך כיריב ראוי.
תוך כדי המאבק על כס המלוכה ניסה האח הבוגר לרצוח את אחיו הצעיר, אלכסנדרוס. אך הלה חמק ממרצחיו והזעיק לעזרה את שני שרי המלחמה הקרובים אליו ביותר, פירוס ודמטריוס. דמטריוס אשר היה עסוק בהשתלטות על קרקע שאבדה לו בפלופונסוס, נטש את השקעתו ופנה למוקדון. כשהגיע למוקדון גילה שפירוס כבר החזיר את אלכסנדרוס לכס המלוכה ואף השתלט על כמה חבלי ארץ. אלכסנדרוס, עצבני ומובך, מיהר חיש-קל לקבל את פניו של דמטריוס שהופיע לפתע בראש צבא חמוש כה קרוב למוקדון. הוא הודה לו על הטרחה והציע ללוותו כאורח כבוד בדרכו חזרה. [44][45] החלטתו של אלכסנדרוס הייתה טעות גורלית. דמטריוס הורה להורגו מיד.[46] המקדונים שהיו שרויים בפחד ומבוכה מפני דמטריוס מיהרו להכריז עליו כמלך מוקדון.[47]
דמטריוס ישב על כס המלכות במוקדון שש שנים בין 294 ל-287 לפנה"ס. אופיו חסר המנוחה מנע כל אפשרות פעולה על פי קווי מדיניות קבועים. דמטריוס לא החליט אם להתרכז בפעילות שלטונית ריאליסטית ואפקטיבית במוקדון עצמה, או ללכת שבי אחרי חלומו של אביו ביצירת אימפריה שתשלוט על אירופה ואסיה. דמטריוס רקד על שתי החתונות וסופו שהפסיד את שתיהן. מכל מקום אין לראות בשום מהלך של דמטריוס במוקדון מהלך מתוכנן לטווח ארוך. הראוותנות והיהירות שליווהו בכל צעד לא הוסיפו לפופולריות של דמטריוס במוקדון, שממילא הייתה נמוכה. דמטריוס התהדר בקישוטים מזרחיים כשם שעשה אלכסנדר הגדול בבבל. הוא לבש כתר כפול אשר הציג אותו כמלך אירופה ואסיה יחדיו. הוא לבש גלימה אשר תארה אותו כשמש בין הכוכבים. הוא טבע את דיוקנו על מטבעותיו. הייתה בו תיאטראליות ואקסטרווגנטיות אשר אפיינה מאוד את המלכים ההלניסטיים.
המקדונים התמרמרו על כך שלא היה נגיש לנתיניו. פלוטרכוס מספר שדמטריוס נהג להשליך את הבקשות שנתיניו היפנו אליו.[48] כמו כן מספר על זקנה מקדונית שפניותיה אליו נדחו מספר פעמים. הזקנה תבעה ממנו שיקשיב לה ומשדחה אותה שוב בטענה שאין לו זמן, צווחה עליו: אם כך אל תהיה מלך.[48] האירוע כה טילטל את דמטריוס עד שבעקבותיו התפנה מכל עיסוקיו כדי לקבל את נתיניו המשחרים לפתחו והחל עם אותה זקנה. שלוש שנותיו הראשונות כמלך מוקדון עברו בדיכוי מרידות ובהתכתשויות עקרות עם ערי מרכז יוון. התנהלותו מולן מבליטה את ההבדל בין מדיניות אביו שהכריזה על חופש וחירות לערי יוון לבין הפרקטיקה שנקט בה דמטריוס. דמטריוס אימץ את מדיניות קסנדרוס לשליטה בערי יוון באמצעות חילות מצב ומינוי אוליגרכים מטעמו. כל ערי יון נכנעו לו למעט תבאי. דמטריוס הטיל עליה מצור שנמשך מחורף 292/1 לפנה"ס ועד האביב שלאחריו.[49]
ניסיונות עזרה לתבאי מצד פירוס נהדפו על ידי דמטריוס. דמטריוס הפעיל במצור על תבאי מכונות מצור ובמיוחד את ההלופוליס (Helepolis) האימתנית אותה הפעיל במצור על רודוס, אך הישגי המצור היו מועטים וכמות הקורבנות בקרב חייליו הייתה רבה. בתסכולו וכעסו נהג בקשיחות עם חייליו ועם עצמו (דמטריוס נפצע בצווארו מרסיס קטפולטה) והיה אדיש לאבדות בקרב חייליו.[50] התנהגות זו במהלך המצור על תבאי ספגה ביקורת מצד בנו, הנסיך הצעיר אנטיגונוס גונאטס וחייליו. בשלהי 291 או בתחילת 290 לפנה"ס נכנעה תבאי. למרבה ההפתעה נהג בה דמטריוס במתינות ובהתחשבות. רק מעטים ממנהיגי המרד הוצאו להורג ואחרים גורשו. דמטריוס הציב בעיר חיל מצב ושליט מטעמו.
בשנת 290 לפנה"ס נקרתה בפני דמטריוס הזדמנות לפעול הן כנגד האיטולים (Aetolia) שמרדו בו והן כנגד פירוס מלך אפירוס. אשתו של פירוס שמאסה במנהגיו הפוליגמיים של בעלה וקנאה לנשותיו האחרות עזבה את פירוס ונמלטה לבית אביה מלך סירקוסאי. על רקע זה ועל רקע שינוי במדיניות החוץ של אביה היא הציעה לדמטריוס, שנחשב "האיש היפה ביוון",[51] את ידה. כנדוניה היא הביאה את האי קורקירה בעל הנמל הימי. דמטריוס לא התמהמה במתן תשובה חיובית להצעה והפליג לקורקירה. קורקירה יכולה הייתה להיות עבורו בסיס ימי ממנו יצא להתקפות הן על האיטולים והן על פירוס. קודם לכן עבר דמטריוס באתונה שם שרו לו האתונאים את המנון ה"אבר-גבר" (Ithyphallus) המהלל את דמטריוס כאל ממשי בשר ודם שלא כאלים אחרים רחוקים ובלתי נראים. האתונאים האיצו בו לפעול נגד האיטולים. הצירוף של הסטטוס האלוהי עם קריאה למלחמה נגד האיטולים אינה מקרית והיא נועדה להציג את המלחמה כמלחמת קודש.
בשנת 289 לפנה"ס פלש דמטריוס לאיטוליה והתקדם צפונה לתוך אפירוס, בעודו משאיר חלק מצבאו מאחור להמשך הביזה. פירוס חש לעזרת האיטולים, ניצל את פיצול צבאו של דמטריוס, הביס אותו ואף שבה 5000 מחייליו. מסע מלחמה זה היה אסון לדמטריוס ומכה ממנה לא התאושש עוד. הוא נפל למשכב בפלה (Pella).[52] פירוס ניצל את עובדת מחלתו של דמטריוס ופלש למוקדון כפעולת עונשין שמטרתה ביזה, אך משלא נתקל בהתנגדות ואף זכה בתמיכת המקדונים המשיך במסעו וכבש את אדסה (Edessa) . למרות מחלתו הצליח דמטריוס לגייס צבא גדול ופירוס נאלץ לעצור את התקדמותו ולהגיע עמו להסכם.
בדרכו האפיינית, במקביל לעיסוקיו בבעיות פנים מקדוניים עיני דמטריוס היו נשואות כבר למזרח. למימוש שאיפותיו במזרח החל דמטריוס להקים צבא ענק בן 98 אלף חיילי רגלים, 12 אלף פרשים וצי בן 500 אניות.[52] גודל המאמץ הצבאי והימי היווה איום על יריביו ונטל כספי כבד על נתיניו. דמטריוס האיץ מאוד את טביעת מטבעות כדרך למימון ההוצאות הכרוכות בהקמת הצבא ובנית האניות. האיום שהיוו תוכניותיו של דמטריוס הניעו את יריביו, תלמי, ליסימכוס וסלאוקוס, לחבור לפירוס ולהגיע להסכם משותף להפלת דמטריוס. בעקבות ההסכם המשותף הגיעה הפעולה המשותפת. באביב 287 לפנה"ס פלש תלמי לאיי יוון על מנת לעוררם למרידה בדמטריוס. ליסימכוס פלש למוקדון וכבש את אמפופוליס (Emphipolis) שבה הייתה המטבעה הראשית של דמטריוס. פירוס שזנח את ההבנות שהגיע אליהן עם דמטריוס פלש למוקדון ממערב וזכה לאהדת המקדונים.
דמטריוס שעסק אותה עת ביוון בפיקוח על בניית ציו, השאיר את בנו אנטיגונוס גונאטס ביוון ומיהר למוקדון. חייליו המקדוניים של דמטריוס מרדו בו בהעדיפם מלך זר אך אהוד על פני מלך מקדוני לא פופולרי. הם התעמתו איתו ותבעו ממנו לעזוב את המחנה. דמטריוס הבין שאיבד כל תמיכה במחנהו וחמק בחשאי לקסנדריה (Cassandreia) רק כדי לגלות שאשתו פילה נטלה את חייה בשתיית רעל מרוב יאושה וצערה על מפלתו. דמטריוס המשיך לנוע ביוון עם קומץ ידידים כדי לגייס תמיכה. פירוס מלך אפירוס הוכרז כמלך מוקדון על ידי אספת החיילים המקדונים במאי 287 לפנה"ס.
בתום שבע שנות מלכות איבד דמטריוס את כתר מוקדון. חייליו בגדו בו והוא נמלט מהמחנה בבגדי שחקן תיאטרון. מי שקודם היה נערץ כאל חי התהלך כעת בערי יוון כאחד מפשוטי העם, נעדר סממני מלכות וניסה לקושש ידידים ותומכים, לכנס צבא ולאסוף את שברי ממלכתו. כמה חודשים של גיוס תמיכה בערים היווניות נתנו תוצאות. מדהים היה לראות כמה נשארו נאמנים לו, אפילו כאשר היה נדמה שהכל כבר אבוד. חיש קל נכנס עם צבא שכירי חרב אל מרכז יוון והחזיר לתבאי את עצמאותה. לאחר מכן נכנס לפלופונסוס ונראה שביסס עצמו בקורינתוס בעוד פירוס וליסימכוס עסוקים היו בחלוקת שלל מלחמתם.[53]
המרירות של הסיעה הדמוקרטית באתונה שנשמרה על אש קטנה כל השנים, רתחה לבסוף. לשמע ההתפתחויות במוקדון קמה הסיעה האנטי-מקדונית והמרידה את העיר. אף על פי שחיל מצב מקדוני שלט על העיר האתונאים הסירו את פקידיו הרשמיים של דמטריוס ממשרתם, ביטלו את הכיבודים האלוהיים לכבודו ובחרו לעצמם ארכונים כמסורתם. הם צרו על המוצב שם ישב חיל המצב המקדוני, הסתערו והשתלטו עליו. בהתקפה זו נהרג הגיבור לאוקריטוס שהיה הראשון לעבור את החומות אל תוך המוצב.
דמטריוס הצליח בהדרגה לכנס צבא ואניות והופיע לפתע באתונה עם צבא גדול בהרבה ממה שציפו לו האתונאים. בבהלה הזעיקו את פירוס ותלמי בעוד דמטריוס צר על אתונה פעם שנייה. הפילוסוף קראטס נשלח על ידי האתונאים לדון עם דמטריוס על הסכם. נוכח צבאו ההולך ומתקרב של פירוס, וכן הצי התלמי, הסכים דמטריוס להסכם שלום בשנת 287 לפנה"ס.[54] הוא ידע שהוא מבודד מבחינה מדינית ומוגבל באמצעיו הכספיים והצבאיים. הוא השאיר את בנו אנטיגונוס גונאטס בראש צבא של אחד עשר אלף שכירים למשול על הערים שנותרו בידיהם ביוון, ובאותה שנה התחיל בסדרה של פלישות אל תוך שטחיו של ליסימכוס. ערים נוספות ביוון הצטרפו אליו מרצון או מאונס. בעימותים עם צבא בנו של ליסימכוס אגתוקלס נכבשה סרדיס. העיר מילטוס פתחה את שעריה בפניו, אך מעטות הערים שנהגו כך.
לבסוף בשנת 286 לפנה"ס ארגן ליסימכוס צבא גדול נגד דמטריוס ויצא לפגוש אותו בשדה הקרב. כאן ביצע דמטריוס טעות חמורה ובמקום להישאר סמוך לחוף ולציו האדיר, בחר להיכנס אל תוך השטח בעוד אגתוקלס סוגר עליו מאחור. דמטריוס הצליח אמנם להתחמק ממגע אך צבאו של ליסימכוס חתך אל תוך קווי האספקה והתקשורת שלו. חייליו של דמטריוס פיקפקו במרדף השווא והחלו עורקים בגלוי. רעב ומחלות פשטו במחנהו וחייליו חשדו בו שכוונתו האמיתית היא לצאת למזרח.
לאחר שדמטריוס איבד 8000 מחייליו הרעבים והחולים פנה דמטריוס בצעד נואש לסלאוקוס שירחם עליו ועל חייליו ויספק להם מזון. בתחילה נטה סלאוקוס להענות לתחינתו כראוי לאופן ההתייחסות בין מלכים, אולם בעצת יועציו שינה את דעתו ויצא לתקוף את דמטריוס בראש צבא גדול. דמטריוס שב ופנה לסלאוקוס בתחינה נואשת שיקצה לו חבל ארץ למשול בו, ואם לא אז שלפחות יפרנס את מחנהו בתקופת החורף ולא ימשיך לגרשו הלאה. סלאוקוס שחשד בכוונותיו של דמטריוס לא נענה לו והידק את המצור עליו. בינתיים חלה דמטריוס במחלה קשה ומקצת מחייליו ערקו למחנה סלאוקוס.
תוך ביצוע פעולת הסחה ניסה דמטריוס לתקוף בהתקפת פתע לילית את מחנה סלאוקוס, אלא שעריקים מצבאו גילו את אוזן סלאוקוס על תוכניתו והיא נכשלה. במהלך הקרב העז שהתפתח בין שני הצבאות ירד סלאוקוס מסוסו ופנה ישירות אל חיילי דמטריוס שיעברו לצידו "לא מפני שהוא חס על דמטריוס אלא מפני שהוא חס עליהם".[55] רבים מהם נענו לו, בירכוהו לשלום והכריזו עליו כעל מלכם. הוא נמלט משדה המערכה עם קומץ ידידים בניסיון לפלס דרך אל הים שם ציפו למצוא את הצי. אולם המעברים אל הים היו חסומים והמזון שהיה ברשותם לא היה בו כדי לכלכלם אפילו ליום אחד. ידידיו דיברו על ליבו ושידלוהו להסגיר עצמו לידי סלאוקוס. דמטריוס ניסה בתחילה לשלוף את חרבו ולהרוג את עצמו אולם אחר כך נענה להם והסגיר עצמו לידי סלאוקוס.[55][56][57]
סלאוקוס נהג בדמטריוס השבוי כבמלך. הוא העמיד לרשותו אוהל מלכותי ואירוח מפואר היאה לאדם במעמדו. הוא ראה בכך הזדמנות להפגין את חמלתו ונדיבות ליבו שהם ממאפייניו הבולטים של מלך.[58] דמטריוס נשא את שביו בקלות והתרגל אליו. בתחילה עסק בציד, ברכיבה ובספורט אולם עד מהרה התמכר להימורים ושיקע את יגונו, תיסכולו ורחמיו העצמיים בשתייה לשוכרה. דבר שביו של דמטריוס היה קשה מנשוא לבנו אנטיגונוס גונאטס. הוא היה מוכן למסור לסלאוקוס את כל הנכסים שנשארו בידי אביו, כסף רב ואף למסור עצמו כבן ערובה במקומו, אך ניתקל בסרוב. ליסימכוס, שהיה יריבו המר של דמטריוס, ניסה לשכנע את סלואוקוס שיטול את חייו של דמטריוס. סלאוקוס סירב והתייחס לליסימכוס כ"פראי מלוכלך".[59] בתום שלוש שנים (286–283 לפנה"ס) בהן בילה בסביאה ובזלילה, חלה דמטריוס ומת בשנה החמישים וארבע לחייו. אפרו של דמטריוס נטמן בהלוויה מלכותית מפוארת בדמטריאס, העיר שייסד ושנקראה על שמו.[60]
דמטריוס היה אחד משני בניו של אנטיגונוס מונופתלמוס. יש סברה האומרת שאנטיגונוס היה דודו. אימו סטרטוניקה (Στρατoνίκη) התחתנה עם אנטיגונוס לאחר שאביו הביולוגי נפטר ולכן נחשב לבנו. בנו השני של אנטיגונוס, שהיה צעיר מדמטריוס בשנים אחדות, מת בגיל צעיר.[61] פלוטרכוס מספר שדמטריוס היה גבה קומה ויפה תואר כל כך עד שאפילו הציירים והפסלים לא עשו צדק עם יפי תוארו. באופיו דמטריוס היה יהיר, גאוותן, מתנשא על הבריות ומכור לתענוגות. אך כשיצא לקרב היה ממוקד משימה, מצביא יעיל, נועז ונמרץ, ומעולם לא כשל בקרב בשל תענוגות או רשלנות.[62]
דמטריוס היה מזוהה עם דמותו של דיוניסוס שהיה למודל החיקוי שלו. השילוב של היותו יפה תואר, רודף תענוגות נשים ויין, עם היותו ממוקד משימה ויעיל בעת מלחמה, שרתה השוואה זו. רק בשלוש השנים האחרונות של חייו, בהיותו בשבי סלאוקוס, נכנע לתאוותיו ובילה את רוב זמנו במשחקי קובייה ובשתייה לשוכרה שבה הטביע את יגונו ורחמיו העצמיים על מר גורלו.[63][64] דמטריוס המתנשא ראה עצמו שווה ערך לפיליפוס השני ולאלכסנדר הגדול. הוא נהג ללעוג ליריביו הנושאים תוארי מלכים וכינה את סלאוקוס "שר הפילים", את תלמי הראשון "שר הצי" ואת ליסימכוס "שר האוצר".[65] יחסי אנטיגונוס ודמטריוס בנו היו מושתתים על אהבה כנה, כבוד, מסירות ואמון הדדיים. על רקע מקרי רצח רבים של אימהות, אבות, בנים ואחים במסגרת מאבקי עוצמה בתוך משפחות מלוכה ההלניסטיות, היו יחסים אלה עובדה ראויה לציון.[66] דוגמה לכך ניתן לראות שבאחת הפעמים כשחזר דמטריוס ממסע ציד וניגש לאביו חמוש בכידוניו וחניתו, נישקו וישב על ידו. אנטיגונוס שהיה עסוק באותה עת בקבלת משלחת צירים מארץ אחרת התפאר בפניהם ביחסי האמון המוחלט ששררו בינו לבין בנו עד כדי כך שהוא מתיר לבנו לגשת אליו כשהוא חמוש.[67]
דמטריוס היה פוליגמיסט שרדף אחרי נשים רבות בעת ובעונה אחת בניגוד לאביו שהיה מונוגמיסט. דמטריוס נשא חמש נשים. החשובה והמכובדת מביניהן הייתה פילה (Φίλα), שהייתה מבוגרת ממנו ולה נישא נישואים פוליטיים בעצת אביו אך בחוסר רצון.[68] פילה הייתה בתו של אנטיפטרוס (Antipatros) ואלמנתו של קרטרוס. בתם סטרטוניקה הראשונה (Στρατoνίκη) נישאה לסלאוקוס הראשון ניקטור ואחר כך לבנו אנטיוכוס הראשון סוטיר (Antiochus soter). בנם אנטיגונוס השני גונאטאס (Antigonos Gonatas) היה למלך מוקדון. לאחר שסולק דמטריוס מכס מלכותו במוקדון נטלה פילה ברוב ייאושה וצערה את חייה בנטילת שיקוי מורעל.[69] אישה משמעותית בחייו, שלה מעולם לא נישא הייתה לאמיה (Lamia) אותה שבה לאחר קרב סלמיס שבקפריסין. לאמיה, גם היא מבוגרת ממנו, הייתה מפורסמת בפריצותה ובנגינתה בחליל. דמטריוס נפל שבי בקסמיה הנשיים עד כדי כך שהיותו כרוך אחריה הפך למשל ושנינה בפי כל.[19] אשתו החמישית הייתה פתולמאיס בתו של תלמי הראשון ואורידיקה בת אנטיפטרוס.
הענקת כיבודים אלוהיים לדמטריוס כאל חי על ידי אתונה וערי יוון האחרות, הצביעה על כברת הדרך הארוכה שעשו היוונים בזמן קצר להפליא, מהתנגדותם לאקט ההשתחוות (פרוסקינסיס (אנ')) לאלכסנדר הגדול ועד לפולחן דמטריוס כשליט-אל.
הייתה זו דת פוליטית שמקורה בשאיפות פוליטיות ולא ברגשות דתיים כלשהם. היתרונות הפוליטיים באלההת דמטריוס לא נעלמו מעיני השליט וגם לא מעיני הסוגדים לו. האמונה באלים האולימפיים הייתה בשקיעה ולחלל זה חדר פולחן השליט. לא האמונה האולימפית ואף לא פולחן השליט החי הציעו ישועה אישית, חיי נצח או אמות מידה מוסריות. ההבדל ביניהם הוא בכך שבן התקופה יכול היה להאמין בעוצמתם וגדולתם של האלים האולימפיים אך לראות את עוצמתו וגדולתו של השליט החי. יותר מכך, לשליט החי היו יכולות שלאל לא היו כגון מתן אוכל בתקופות רעב, הגנה, עזרה לנצרכים או שחרור מעול שעבוד.
פלוטרכוס הביע את מורת רוחו מאלההת שליטים, באומרו שאנשים נבונים שמסתכלים על הפסלים של השליטים האלים לא מתרשמים מאלוהותם אלא ממעשיהם והישיגהם.[38]
פולחן השליט לא ביטא התנשאות אישית. דמטריאס לא חשב לרגע שהוא אל, אבל הבין היטב את היתרונות הפוליטיים של פולחן השליט החי. פולחן השליט של דמטריוס מגלם את כל מאפייני פולחן השליט ויחסי פוליטיקה-דת לא רק בתקופתו אלא גם במאות השנים אחריו. אי אפשר לומר על דמטריוס שהיה רק "מושיע" או "מיטיב האנושות" או "המייסד האלוהי של העיר" או בנם של "אבות אלוהיים". ההאלהה (אפותאזה) של דמטריוס הייתה קשורה לכל אלה, אך היו בה מרכיבים נוספים.
האלהת דמטריוס החלה באביב 307 לפנה"ס עת הגיע באופן בלתי צפוי לאתונה עם צי גדול ומצויד היטב שנחשב בטעות לציו של תלמי הראשון. דמטריוס ניצל את הבלבול, נכנס לנמל והכריז שבא לשחרר את האתונאים מעולו של קסנדרוס, להחזיר לאתונאים את חירותם ואת שיטת ממשלם העצמאי על פי חוקות אבותיהם. האתונאים הנלהבים הניחו את מגיניהם לרגליהם, מחאו כפיים וכינו את דמטריוס "המיטיב" ו"המושיע". הייתה זו הזדמנות להרעפת כיבודים אקסטרווגנטיים על המשחרר: עצים לציו, תבואה ומזון לחייליו וכיבודים אלוהיים.[15]
כינוי דמטריוס כמטיבה ומושיעה של אתונה היה החוליה המקשרת בין המלך לאל ובמיוחד לחצאי האלים שהתהלכו על פני האדמה והשפיעו טובות על בני האדם. בחורף 304/3 לפנה"ס, עבר דמטריוס להתגורר במקדש הפרתנון, מקדשה של האלה אתנה אותה כינה "אחותו הגדולה".[70] כך נהג גם בדלוס שם התגורר במקדש אפולו שאותו כינה "אחיו הגדול". במקדשים אלו מצא דמטריוס פתרון מגורים נוח וגם קישור דמותו לאלים שבמקדשיהם התגורר. במקדש הפרתנון ניהל חיי פריצות למגינת לבם של האתונאים.[71]
האתונאים הקימו מזבח להעלאת קרבנות לכבוד דמטריוס במקום בו ירד לראשונה ממרכבתו (גם באי דלוס הוקם מזבח לכבודו במקום שבו דרכו רגליו לראשונה על אדמת האי). באתונה מונה כוהן ראשי לפולחן דמטריוס שקיבל את הסטטוס והמעמד של ארכון אפונימוס ועל שמו נקראה השנה.[72] האתונאים הגדילו לעשות והוסיפו שני שבטים לעשרת שבטיהם וקראו להם על שם דמטריוס ואביו אנטיגונוס. אלמנטים נוספים בפולחן דמטריוס השליט האל היו תחרויות דרמה ומוזיקה שנתיות, תהלוכות ושירי הלל. האתונאים הקימו פסלים מעוטרים בכתרי מלכות מוזהבים לכבודו והציבו אותם במקדשי האלים. כיבוד נוסף שהורעף עליו על ידי האתונאים היה שינוי שמו של חודש Munychion (אפריל) ל-Demetrion וקריאת היום האחרון בחודש (היום הישן והחדש) על שמו.[73]
פלוטרכוס מספר שהאתונאים שינו את שמה של חגיגת ה-Dionysia ל-Demetrieia אם כי ייתכן ששני הפסטיבלים נחגגו במקביל.[74]
דמטריוס ניצל את הכוח האלוהי שהוענק לו כדי להיכנס באופן חסר תקדים אל טקסי המסתורין של אֵלֵאוּסיס, פולחן אטי עתיק שנערך עם כלי קודש סודיים בנוכחות מספר מצומצם של אנשים לכבוד אלת הפוריות דמטר בעיר אלויסיס (Eleusis) המרוחקת כעשרים ק"מ מאתונה. יופיו ותכונות אופיו של דמטריוס קישרו, השוו וזיהו אותו עם אלוהותו של דיוניסוס. צו הוצא באתונה שיש לקבל את דמטריוס בכניסתו לעיר כפי שמקבלים את פני דיוניסוס. בקבלת הפנים ותהלוכה שנערכה לו ולכלתו הטריה לאנאסה (Lanassa), עם כניסתם לאתונה בשנת 291 לפנה"ס, הושווה דמטריוס לדיוניסוס ואשתו הטריה לאלה דמטר. התהלוכה החגיגית כללה ריקודים לפני מרכבתו, פיזור זרי פרחים בדרכו, שתית יין, העלאת קטורת ונשיאת אבר מין זכרי כפי שהיה מקובל בפסטיבלים של בכחוס.
בהמנון "אבר גבר", שנישא לכבודו בתהלוכה, נאמר שהוא הוא האל האמיתי בעוד שכל האלים האחרים ישנים, נעדרים או אינם מקשיבים לבקשות המתפללים אליהם או אף בכלל אינם קיימים. דמטריוס הוא האל הממשי, אל בשר ודם השומע את בקשות האנשים, נעתר להם, מוכן ויכול לעזור ואינו פסל העשוי עץ או אבן. דמטריוס מתואר כשמש המבהיקה והזוהרת המוקפת בכוכבים הלא הם ידידיו.[75] מוצאו האלוהי של דמטריוס זוהה בהמנון כבנם של פוסידון ואתנה. בצד הביקורת המובלעת בהמנון על האלים האולימפיים ניתנה לדמטריוס לגיטימציה דתית לאלוהותו.
דמטריוס נהג לעטות גלימה יקרה שעליה רקומים ציורי העולם, גלגל המזלות, השמיים ומערכת השמש והכוכבים. קיימים חילוקי דעות במחקר לגבי התאריך המדויק של תהלוכת "אבר-גבר" Ithyphallus. ההיסטוריון סר ויליאם טארן מתארך את תהלוכת ה"אבר-גבר" לשנת 291 לפנה"ס.[76]
העיר דמטריאס (Demetrias) נוסדה בשנת 290 לפנה"ס על ידי דמטריוס שקרא לה על שמו. העיר ממוקמת לחוף הים האגאי במפרץ לולקוס (Lolkos) בחלק המרכזי של מזרח יוון, ( ליד העיר היוונית וולוס (Volos) של ימינו. דמטריוס ניצבה על גבעה כ־7.5 ק"מ מדרום לוולו Volo . היקף חומותיה 7.8 ק"מ והיא הקיפה שטח בן 262.5 הקטארים.(הקטאר= עשרה דונמים). דמטריאס הוקמה במקום זה בשל מיקומו האסטרטגי במרכז הים האגאי ובשל היותו נוח להגנה מכל צדדיו. העיר תוכננה להיות בירת הממלכה של דמטריוס, בסיס ימי ומרכז מסחרי. בשל מיקומה האסטרטגי, שימשה דמטריאס כבסיס להתפשטות אימפריאליסטית של דמטריוס ושל נכדו פיליפוס החמישי ולתקופה קצרה גם של אנטיוכוס הגדול.
בתצורתה הסופית הייתה העיר מוקפת חומה מסיבית, מחוזקת במגדלי שמירה וירי לאורך שמונה ק"מ. בעיר עצמה נבנו שלושה מבצרים: אחד על יד ארמון המלך ושניים במערב העיר על האקרופוליס. דמטריאס אוכלסה באמצעות איחוד (Synoecism) של כמעט כל העיירות במחוז מגנסיה. יסוד דמטריאס נועד לחסום תחרות מסחרית של ערי נמל מרכזיות אחרות כגון תבאי (Thebes) ופגאסאיי (Pagasae) על ידי מיקום אסטרטגי עדיף ונמל נוח יותר לעגינת אניות. לדמטריאס היו שני נמלים, שאחד מהם שימש כבסיס ימי לצי האנטיגונידי.
בשלהי המאה השלישית ובראשית המאה השנייה לפנה"ס התפתחה דמטריאס לכדי עיר הנמל המרכזית במוקדון. העיר היוותה מקור משיכה למהגרים רבים מהמזרח ומהעולם היווני.[77] למהגרים אליה הוענקו הטבות כלכליות. במאה ה-3 לפנה"ס מנתה דמטריאס כעשרים וחמישה אלף תושבים.
בעיניים רומאיות הייתה דמטריאס urbs valida et ad omnia opportuna - עיר חזקה עם הזדמנויות רבות.
כשדמטריוס היה בשבי סלאוקוס שימשה העיר כבירתו וכמרכז מינהלי של ממלכת בנו אנטיגונוס גונאטס ושל נכדו פיליפוס החמישי. בדמטריאס הוטמן אפרו של דמטריוס לאחר מותו בשבי ב 283 לפנה"ס. [78]
.jpg)
דמטריוס החל לטבוע מטבעות אחרי שנת 300 לפנה"ס. כמרכזי טביעת מטבעות שימשו ערים ביוון ( סלמיס Salamis, טרטוס Tartos, כלקיס Chalkis, סיקיון Sicyon ואפסוס Ephesus) ובמוקדון פלה (Pella) ואמפיפוליס (Amphipolis) . דמטריוס טבע דרכמות זהב וכסף, מטבעות ברונזה וטטרדרכמות.
מוטיבים אופייניים במטבעותיו של דמטריוס:
מפתיע לראות על המטבעות את דיוקן דמותה של אתנה המוטבע לפי תווי פניו של דמטריוס עצמו.
דמטריוס הנפיק מטבעות בשש הנפקות שונות. יש חוקרים הקושרים כל הנפקה לשנה מסוימת משנות מלכותו. מטבעותיו של דמטריוס נועדו לשמש אמצעי תשלום, אך גם שימשו לצורכי תעמולה ופרסום של עליונותו הימית בקרב סלמיס והמעטת תבוסתו בקרב איפסוס. כמו כן נועדו המטבעות לשמש משקל נגד למטבעות יריביו שגם הן היו כלי תעמולתי. במטבעות דמטריוס, להבדיל מאלו של יריביו, שני צידי המטבעות מבליטים את מוטיב הניצחונות שלו בעוד שאצל יריביו מוטיב הניצחון מופיע רק בצד אחד. הטטרדרכמה של דמטריוס מתקשרת את ניצחונו על תלמי בקרב הימי שנערך בשנת 306 לפנה"ס בסלמיס שבקפריסין.
תוכניותיו השאפתניות של דמטריוס לכיבוש אסיה וההוצאות הכספיות הכבדות הכרוכות בגיוס, ציוד ואחזקה של צבא אדיר ובנית צי בן 500 אניות מסבירות את הגידול הקבוע בהנפקת מטבעות למימון תוכניות אלו. שש ההנפקות השונות במהלך שנות מלכותו זוהו ומוינו לשתי קבוצות: קבוצת המטבעות הראשונה, הוטבעה במטבעות המלכותיות הגדולות בפלה ובדמטריאס ומטבעות הקבוצה השנייה הכוללות את כל שאר המטבעות הוטבעו בערי יוון האחרות. כמו כן זוהו שש סדרות של מטבעות הכוללות בעיקר טטרדרכמות, סטטרטי מזהב וערכים נוספים כגון דרכמות ומטבעות ברונזה.
סגנון המטבעות והכיתוב עליהן השתנו במהלך תקופת מלכותו של דמטריוס. בסדרות מטבעות שהונפקו החל מהשנה השלישית למלכותו (292/1) הוחלפה דמות Nike הניצבת על חרטום אנייה חצויה (המציינת את הניצחון בסלמיס על תלמי) בדיוקן דמטריוס מעוטר בדיאדמה עם קרן שור. במהלך ההנפקה בשנה הרביעית למלכותו חל היפוך בסדר הכיתוב שעל המטבעות מ-" דמטריוס בזילאוס" ל-"בזילאוס דמטריוס". החוקרים אינם מייחסים לכך משמעות פוליטית או משמעות כלשהי ומציינים שהיפוך מילים כזה הוא אופייני גם למטבעות של מלכים אחרים.
מעבר להיותן אמצעי תשלום בממלכתו של דמטריוס נועדו מטבעות דיוקנו :
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
