Loading AI tools
סוג של תנינאי ענק שחי באמריקה הצפונית בשלהי הקרטיקון מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דיינוסוכוס (שם מדעי: Deinosuchus) הוא סוג של תנינאי[hebrew 1] ענק שחי 80–73 מיליון שנה לפני זמננו בגיל הקמפן בתקופת הקרטיקון העליון באמריקה הצפונית, וזכה לפרסום בתור "התנין המפלצתי שטרף דינוזאורים".[2] הדיינוסוכוס היה בעל חיים ענק ואחד התנינאים הגדולים ביותר שחיו אי-פעם. הוא היה טורף-על אופורטוניסטי: בנוסף לדגים וצבי ים, הוא טרף גם דינוזאורים גדולים שהתקרבו לגדות של נהרות ומקווי מים אחרים. פירוש שמו ביוונית עתיקה הוא "תנין נורא" או "תנין גדול באופן מעורר אימה": δεινός (דיינוס) – "נורא, עוצמתי, חזק, מופלא, גדול, מפחיד, מעורר אימה",[hebrew 2] σουχος (סוכוס) – תנין.
 דיינוסוכוס | |
|---|---|
שלד משוחזר של דיינוסוכוס | |
| תקופה | |
| קמפן (קרטיקון), 80–73 מיליון שנה לפני זמננו | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | זאורופסידה |
| קבוצה: | דיאפסידה |
| קבוצה: | ארכוזאוריה |
| על־סדרה: | דמויי תנינאים |
| קבוצה: | Eusuchia |
| סדרה: | תנינאים |
| על־משפחה: | דמויי אליגטור |
| סוג: | דיינוסוכוס |
| מינים | |
| שם מדעי | |
 Deinosuchusהולנד, 1909 | |
 | |
מבחינה פילוגנטית הדיינוסוכוס היה קרוב לאליגטור, והיה די דומה לאליגטורים של היום, למעט גודלו העצום: אורך של 10–12 מטר, ומשקל של 5–8.5 טונות. עוצמת הנשיכה של הדיינוסוכוס הוערכה ב-102,000 ניוטון (10.4 טון-כוח) – יותר מכל בעל חיים שחי אי-פעם ביבשה, ואף יותר מהטירנוזאורוס רקס, שידוע בנשיכתו החזקה המסוגלת אף לשבור עצמות.[3] התנינאים של היום, ובפרט התניניים והאליגטוריים, קטנים בהרבה: לשם השוואה, אורכו של התנין הגדול ביותר החי היום, תנין הים, הוא שבעה מטרים לכל היותר, ומשקלו כ-1–2 טונות (1,000–2,000 קילוגרם) לכל היותר.
מאובנים של דיינוסוכוס נמצאו בארצות הברית במדינות טקסס, ויומינג ומונטנה וכן בחוף המזרחי (למשל בג'ורג'יה וקרוליינה הצפונית). מאובנים שלו נמצאו גם בצפון מקסיקו. הוא חי משני הצדדים של הים הפנימי המערבי שחצה את אמריקה הצפונית באותה תקופה. הוא הגיע לשיא גודלו בבית הגידול המערבי, אך היה נפוץ יותר במזרח ארצות הברית. במשך שנים היו פלאונטולוגים חלוקים בשאלה האם שתי האוכלוסיות מייצגות מינים טקסונומיים שונים, אך תגליות חדשות מ-2010 הראו ששתי האוכלוסיות הן אכן של מינים שונים של הדיינוסוכוס. המחקר על החלוקה למינים של הדיינוסוכוס נמשך גם היום. השרידים הראשונים של הדיינוסוכוס נתגלו בצפון קרוליינה שבארצות הברית בשנות ה-50 של המאה ה-19, אך הוא תואר וסווג טקסונומית רק ב-1909. שרידים נוספים נתגלו בשנות ה-40 של המאה ה-20, ומאוחר יותר שימשו לשחזור (לא מדויק) של גולגולתו שהוצג במוזיאון האמריקאי להיסטוריה של הטבע. לא הכל ידוע עדיין על הדיינוסוכוס, אך ממצאים חדשים שנתגלו בשנים האחרונות יכולים לשפוך אור על טורף ענק זה.
הדיינוסוכוס היה דומה במובנים רבים לתנינאי מודרני, כאשר ההבדלים הגדולים היו בעיקר בגודלו העצום, בגולגולת ובצורת האוסטאודרמים – הקשקשים הגרמיים המהווים שריון לעור התנין. כיוון שעדיין לא נתגלה שלד מאובן שלם של דיינוסוכוס, חלק מהידע לגבי מבנה גופו של דיינוסוכוס הוא השערה, שנעשתה על ידי אקסטרפולציה והשוואה לתנינאים של ימינו.
דיינוסוכוס היה אחד התנינאים הגדולים ביותר שחיו אי-פעם. כשנתגלה, אורכו הוערך בין 10 ל-15 מטר וכיום מקובלת ההערכה שאורכו נע בין 10 מטרים (33 רגל) ל-12 מטרים (39 רגל), והוא שקל כ-5–8.5 טונות (5,000–8,500 קילוגרם).[4] תנינאים נוספים בגודל דומה הם סרקוסוכוס אימפרטור[hebrew 4] מאפריקה (9–12 מטר, 4–8 טונות) ופורוסזאורוס ברזיליאנסיס מאמריקה הדרומית (10–11 מטר, 5.6–8.4 טונות).[hebrew 5] התנינאים של היום, ובפרט התניניים והאליגטוריים, קטנים בהרבה: לשם השוואה, אורכו של התנין הגדול ביותר החי היום, תנין הים, הוא 7 מטרים (23 רגל) לכל היותר, ומשקלו כ-2 טונות (2,000 קילוגרם) לכל היותר,[hebrew 6] והתנין הגדול ביותר שנמדד היה תנין היאור באורך 6.45 מטרים (21.2 רגל) ומשקל של 1,090 קילוגרם (1.09 טונות).
עוצמת הנשיכה של הדיינוסוכוס הוערכה בכוח של 102,000 ניוטון (10.4 טון-כוח) – יותר מכל בעל חיים שחי אי-פעם ביבשה ואף יותר מהטירנוזאורוס רקס האימתני.[3] רק הכריש הפרה-היסטורי הענק קרכרודון מגלודון (Carcharodon megalodon) והזוחל הימי טורף X (שחיו בים), היו בעלי עוצמת נשיכה גדולה יותר.[hebrew 7] לשם השוואה, עוצמת הנשיכה הגדולה ביותר של בעל חיים שחי כיום היא של תנין הים באורך 6.7 מטרים שלפי ההערכה כוח הנשיכה שלו הוא 34,250 ניוטון (3.493 טון-כוח)[3] והנשיכה החזקה ביותר שנמדדה בפועל היא 22,400 ניוטון (2.28 טון-כוח) של תנין היאור.
כיוון שלא נתגלה עדיין שלד שלם או כמעט שלם של דיינוסוכוס, קשה לדעת במדויק מהו אורכו המרבי האמיתי. עם זאת, אפשר להעריך את הגודל על ידי אקסטרפולציה ממאובנים כגון הגולגולת והחוליות. בתנינאים בני-ימינו יש מתאם ברור בין האורך הכולל של הגולגולת (שמסומן THL) לבין האורך הכולל של כל הגוף (שמסומן TBL). שימוש בנוסחה של המתאם בתנין הים ובאליגטור אמריקאי, עבור גולגולות הדיינוסוכוס שנמצאו, נותן את הערכים שהוצגו למעלה לגבי גודלם הכולל, אומדן זה נחשב למדויק יחסית. כאשר אין גולגולת שלמה, אפשר להעריך את האורך הכולל באמצעות גודל החוליה, שכן יש מתאם בין גודל החוליות לגודל הכולל. אמנם הערכה זו פחות מדויקת אך עדיין נחשבת לסבירה.[4]
ב-1954 שחזרו אדווין ה. קולברט ורולנד ט. בירד את הלסת התחתונה של דיינוסוכוס, ואורך הלסת המשוחזרת היה 1.8 מטרים. בהתבסס על נתון זה הם העריכו את אורכו הכולל של דיינוסוכוס ב-15 מטר.[6] ב-1999 העריכו גרגורי מ. אריקסון וכריסטופר ברוצ'ו שאורכו של דיינוסוכוס נע בין 8 ל-10 מטרים בלבד.[7] ב-2002 ביצע הפלאונטולוג דייוויד ר. שווימר (David R. Schwimmer) הערכה של גודלו של דיינוסוכוס ומצא שהגודל שונה בין המינים השונים של דיינוסוכוס. לדבריו, הדיינוסוכוסים שבמערב אמריקה היו גדולים באופן ניכר מהדיינוסוכוסים שבחוף המזרחי. בהתבסס על גולגולת באורך מטר העריך שווימר שאורך המין הממוצע של דיינוסוכוס בחוף המזרחי היה כ-8 מטר ומשקלו היה כ-2.3 טונות. לפי מחקרו של שווימר, המין של דיינוסוכוס שחי במערב אמריקה היה גדול יותר. באמצעות גולגולת סבירה שאורכה כ-1.3 מטר מטקסס העריך שווימר שאורכו הממוצע של הדיינוסוכוס המערבי הוא 9.8 מטרים (32 רגל) ומשקלו כ-5 טונות. נמצאו חלקי מאובנים של דיינוסוכוס שהיו גדולים יותר, אך כיוון שמצבם היה בכי רע והם היו חלקיים ביותר, בייחוד הגולגולת, היה קשה להעריך באמצעותם את האורך הכולל של החיה בשיטה זו. מהמאובן הגדול ביותר של דיינוסוכוס, שכלל מספר חוליות ענקיות, העריך שווימר שהפרטים הגדולים ביותר יכלו להגיע אף לאורך של 12 מטרים (39 רגל) ומשקל של 8.5 טונות.[4] ממצאים חדשים שנתגלו, כולל גולגולות, תומכים בהערכה זו. ב-2005 העריכו פארלו ועמיתיו את אורכו הממוצע של דיינוסוכוס כ-10.6 מטרים (35 רגל) בהתבסס על לסת תחתונה של גולגולת באורך 147.5 סנטימטרים (4.84 רגל) ורגרסיה ליניארית בין TBL ל-THL שכוילה לפי הפרופורציות של אליגטור אמריקני.[8] עם זאת, יש המשערים שהדיינוכוס יכל להגיע גם לאורך של 45.0 רגל (13.7 מטרים) ומשקל של עד 13 טונות, ולמרות שהערכות אלו זוכות לתפוצה רחבה באינטרנט הן לא פורסמו בכתב עת מדעי.[9][10]
להלן סיכום ההערכות השונות על הגודל של הדיינוסוכוס:
| מין | אורך ממוצע | אורך מרבי | משקל ממוצע | משקל מרבי |
|---|---|---|---|---|
| דיינוסוכוס ריוגרנדאנסיס, דיינוסוכוס האטצ'רי |
9.8–10.6 מטרים (32–35 רגל) | 11.5–12.0 מטרים (37.7–39.4 רגל) | 5.0–5.5 טונות (5,000–5,500 קילוגרם) | 8.5 טונות (8,500 קילוגרם) |
| דיינוסוכוס רוגוסוס, דיינוסוכוס שווימרי |
8.0 מטרים (26.2 רגל) | 9.0–10.0 מטרים (29.5–32.8 רגל) | 2.3–2.5 טונות (2,300–2,500 קילוגרם) | 2.5–5.5 טונות (2,500–5,500 קילוגרם) |
על פי מחקר שערכו ד"ר גרגורי אריקסון ופרופ' כריסטופר ברוצ'ו ב-1999 קצב הגדילה של הדיינוסוכוס היה דומה לזה של תנינאים מודרניים, אך התקופה שבה המשיך לגדול הייתה ארוכה יותר.[7] הערכתם התבססה על טבעות גדילה באוסטאודרמים (קשקשי השריון) שלהם. הם מצאו כי לקח לדיינוסוכוס למעלה מ-35 שנה כדי להגיע לגודלו המרבי ושהפרטים הזקנים ביותר חיו יותר מ-50 שנה.[7] אסטרטגיית גדילה זו שונה לחלוטין מאסטרטגיית הגדילה של דינוזאורים גדולים שהתבססה על גדילה מהירה בשנים הראשונות והגעה לגודל מלא תוך זמן קצר יותר, אך מנגד גם מיתה בגיל צעיר יותר.[7] כך שיוצא שדיינוסוכוס זקן ראה מספר דורות (בדרך כלל 2–3) של דינוזאורים בימי חלדו.[11]
שווימר ציין כי הערכתם של אריקסון וברוצ'ו התבססה על ההנחה שטבעות הגדילה באוסטאודרמים משקפות תקופות גידול שנתיות, כלומר: כל שנה נוספת טבעת, כפי שקורה בתנינאים מודרניים.[4] הוא תקף הנחה זו, ואמר שייתכן שקצב היווצרותן מושפע מגורמים שונים כמו הגירה אחר טרף, חילופי עונות, שינוי אקלים ומזג האוויר ועוד, דבר שיכול לשנות את ההערכות על קצב הגדילה ומשך זמן הגדילה.[4]
הגולגולת של הדיינוסוכוס הייתה גדולה, כבדה וארוכה. היא מציגה הן מאפיינים שקיימים באליגטוריים אבל גם מספר מאפיינים בסיסיים יותר. הגולגולת הייתה רחבה אך גם ארוכה. החוטם של הדיינוסוכוס היה רחב יחסית, בדומה לאליגטור, עם תפיחה בקצה.[12] מאובנים שנתגלו בשנים האחרונות הראו שלדיינוסוכוס היו שני "חלונות" או חורים בעצם ה-Premaxilla בחלק הקדמי ביותר של הגולגולת (בנוסף לנחיריים) אך לא ידוע מה היה תפקידם.[hebrew 8]
עצם ה-Premaxilla המרכיבה את הקצה הקדמי של הלסת העליונה הכילה ארבע שיניים, כאשר הזוג הקדמי היה קטן יותר מהאחורי.[13] עצמות ה-maxilla המהוות את רוב הלסת העליונה הכילו 21 או 22 שיניים.[4][14] עצמות ה-dentary המהוות את עיקר הלסת התחתונה הכילו 22 שיניים כל אחת.[13] כאשר הפה היה סגור, רק השן הרביעית בלסת התחתונה הייתה גלויה.[13] כל שיניו של הדיינוסוכוס היו עבות וחסונות. השיניים שנמצאו בחלק האחורי של הלסת, קרוב למפרקים, היו נמוכות, עגולות וקהות. שיניים אלה נועדו לפצח שריונות של צבי ים, קשקשי דגים ועור עבה של בעלי חיים שאותם טרף הדיינוסוכוס. הן היו שיניים מרסקות: כאשר ננעצו בבשר הן גרמו לנזק רב לרקמות ושברים לעצמות שמתחתן, ובכך פגעו ביכולתו של הטרף להתנגד או להימלט ממלתעותיו של הדיינוסוכוס.[15] במאמרי מדע פופולרי נכתב לעיתים ששיניו היו בגודל בננה.
לקשקשי השריון של הדיינוסוכוס, הנקראים אוסטאודרמים (osteoderms),[hebrew 9] יש מבנה וצורה ייחודית מלבד גודלם הרב ועוביים הגדול. הם היו גדולים, כבדים ומצולקים, חלקם היו בצורה חצי-כדורית.[16][17] למעשה, צורתם ייחודית מספיק כדי לאפשר זיהוי של הדיינוסוכוס גם בתערובת מאובנים של מספר בעלי חיים.
מאחר שהדיינוסוכוס היה טורף-על ובראש שרשרת המזון בתחום מחייתו, עיקר תפקידם של האוסטאודרמים לא היה להגן על גופו אלא לספק תמיכה נוספת לגופו ושריריו, בנוסף לעמוד השדרה, על מנת לאפשר "הליכה גבוהה" שבה הגפיים נמצאות מתחת לגוף והגב מתקמר לצורת קשת מתונה.[18] כתוצאה ממנגנון תמיכה זה בגוף ובשרירים, היה הדיינוסוכוס זריז גם מחוץ למים, למרות גודלו הרב.
הדיינוסוכוס חי בתקופת הקמפן של הקרטיקון העליון שנמשכה מ-80 מיליון עד 73 מיליון שנה לפני זמננו. בתקופה זו האקלים היה חם למדי (ממוצע של 35 מעלות צלזיוס) ומפלס פני הים היה גבוה ב-100 מטר מהמפלס הנוכחי. כתוצאה מכך, חלקים נרחבים מארצות הברית וקנדה היו מכוסים בים, והים הפנימי המערבי חצה את אמריקה הצפונית לשני חלקים. הים הציף גם את החוף המזרחי, ויחד עם שפכי נהרות שהביאו סחף מהרי האפלצ'ים יצר שטחי ביצה ענקיים שהשתרעו לכל אורך החוף המזרחי, מניו ג'רזי של ימינו ועד מפרץ מקסיקו. באזורי הביצות גדלה צמחייה עבותה שכללה עצים, שיחים וצמחי מים. בשטחי ביצה אלה שגשגו התנינאים ובפרט הדיינוסוכוס הענק.[12]
הדיינוסוכוס חי באמריקה הצפונית משני צידי הים הפנימי המערבי וכן בחוף האוקיינוס האטלנטי. מאובניו נמצאו מניו ג'רזי ומונטנה שבצפון, ועד טקסס וצפון מקסיקו בדרום.[19] מאובניו התגלו עד כה ב-10 ממדינות ארצות הברית[20] בהן אלבמה, ג'ורג'יה, מיסיסיפי, מונטנה, ניו ג'רזי, קרוליינה הצפונית, טקסס, ויומינג.[21] המקום שבו מאובני הדיינוסוכוס נפוצים ביותר הוא אזור מישור החוף של המפרץ (Gulf Coastal Plain) שחופף כיום לשטח מדינת ג'ורג'יה ליד הגבול עם אלבמה.[19] כל מאובני הדיינוסוכוס נמצאו בשכבות סלע מגיל הקמפן של הקרטיקון עליון. המאובן הקדום ביותר של דיינוסוכוס מתוארך ל-80 מיליון שנה לפני זמננו והמאובן הצעיר ביותר מתוארך ל-73 מיליון שנה לפני זמננו.[22]
מתפוצת המאובנים של דיינוסוכוס עולה שהוא העדיף בעיקר שפכי נהרות, דבר ששילב בין סביבה ימית למחצה לסביבה יבשתית למחצה וסיפק לדיינוסוכוס מסתור לצורך ביצוע מארבים נגד טרף ימי ויבשתי כאחד. תצורת אגוחה (Aguja Formation), בה נתגלו הפרטים הגדולים ביותר של דיינוסוכוס, הייתה כנראה סביבה של מפרץ מים מליחים.[23] על אף שנתגלו מאובני דיינוסוכוס גם בשכבות שיקוע ימיות, לא ברור האם דיינוסוכוס יצא לשחר לטרף גם בעומק הים, רחוק מהחוף, או שמדובר בשרידים שנסחפו מהחוף בתהליכים גאולוגיים אחרי שהחיה מתה.[19] הדיינוסוכוס היה מרכיב חשוב ובולט לעין בסביבה בה הוא חי.
בתקופה שבה חי הדיינוסוכוס, בגיל הקמפן, הים הפנימי המערבי היה בשיא גודלו והמרחק בין החוף המזרחי לחוף המערבי היה כ-1,400 ק"מ.[24] נשאלת השאלה כיצד הדיינוסוכוס, שככל הנראה לא היה תנינאי ימי של מים מלוחים, חצה את הים הפנימי המערבי והתפשט מהחוף המזרחי לחוף המערבי. כיום ידועים רק שני מיני תנינים שמבלים חלק ניכר מזמנם בים הפתוח: תנין הים (Crocodylus porosus) והתנין האמריקני (Crocodylus acutus). בלשונם ישנן בלוטות המפרישות מלחים ובכך עוזרות להם לשמור על מאזן הידרואוסמטי כאשר הם נמצאים בסביבת מים מלוחים או בתנאי יובש. עם זאת, בלוטות אלה אינן יעילות מספיק לחיים מלאים בים הפתוח. התאוריה המקובלת כיום היא שבחלק הדרומי של הים הפנימי המערבי יצרה פעילות וולקנית שרשרת איים ואטולים שאפשרה לבעלי חיים שונים, בהם הדיינוסוכוס, לחצות את הים. תאוריה זו נתמכת בממצאים גאולוגיים אך למרות זאת היא לא נותנת הסבר מלא להבדלים בין הפאונות משני צידי הים הפנימי המערבי.[25]
הדיינוסוכוס היה טורף-על ובראש שרשרת המזון בתחום מחייתו. הוא טרף כל בעל חיים שהיה בסביבתו, לרבות דגים, צבי ים ודינוזאורים. בשל גודלו הרב הוא יכול היה לתקוף ולטרוף גם דינוזאורים גדולים דוגמת ההדרוזאוריים ואף תרופודים גדולים שהיו טורפי-על יבשתיים. שיניו של הדיינוסוכוס, בייחוד האחוריות שבהן, הותאמו לפיצוח טרף בעל מעטה קשה, כגון צבים בעלי שריון או דינוזאורים בעלי עור עבה, וגרמו נזק כבד לרקמות הנטרף כאשר מחצו את המעטה וננעצו בבשר. בתרבות הפופולרית זכה הדיינוסוכוס לפרסום בתור "התנינאי הענק שטרף דינוזאורים", כך למשל כתבה על הדיינוסוכוס ב-ynet זכתה לכותרת "התנין המפלצתי שטרף דינוזאורים".[2]
ב-1954 שיער אדווין ה. קולברט שהדיינוסוכוס "כנראה צד וטרף כמה מהדינוזאורים שחיו בזמנו."[6] ב-1961 חיזק השערה זו ואמר ש"בוודאי שתנין ענק זה היה טורף דינוזאורים; אחרת, למה הוא היה כל כך ענק? הוא צד במים שבהם תרופודים ענקיים לא יכלו לצעוד."[26][27] ב-2002 מצא דייוויד ר. שווימר חיזוק להשערה זו בדמות חוליות זנב של הדרוזאור עם סימני נשיכה של דיינוסוכוס שנמצאו בפארק הלאומי ביג בנד.[15] כריסטופר ברוצ'ו הסכים גם הוא שדיינוסוכוס כנראה טרף אורניתופודים (תת-סדרה של דינוזאורים בעלי אגן דמוי עוף) מדי פעם.[28] בנוסף מצא שווימר עצם שוקה (tibia) מעוכה ומרוסקת של תרופוד עם סימני נשיכה שככל הנראה נגרמו על ידי דיינוסוכוס.[15]
המדענים סבורים שהדיינוסוכוס השתמש בשיטות ציד הדומות לאלה של התנינאים המודרניים: מארב לדינוזאורים וחיות יבשה אחרות ליד גדות וחופים של מקווי מים, כשהוא שקוע מתחת לפני המים ורק עיניו ואפו בולטים מעל פני המים, זינוק מהיר כאשר הקורבן מתקרב למים, לפיתתו בעוצמה רבה בזוג המלתעות ואז גרירתו למים והטבעתו.[29]
ב-1996 פרסמו שווימר וויליאמס מאמר מדעי ובו הוצגה התזה שהדיינוסוכוס, בייחוד המין D. rugosus שחי בחוף המזרחי, טרף באופן נרחב צבי ים.[30] הדיינוסוכוס השתמש בשיניו העבות והחסונות, ובפרט בשיניים הקהות והעבות שבחלק האחורי של הלסת, כדי לפצח את השריון של הצבים.[15] באותה תקופה היו צבי הים וכן צבים של מים מתוקים נפוצים מאוד. הסוג Bothremys (צב ים ממשפחת Bothremydidae) וקבוצת Pleurodira ("צבים מצודדי-צוואר") היו נפוצים במיוחד בחוף המזרחי בבית הגידול של הדיינוסוכוס. שווימר מצא מספר שברי שריון של צבים אלה ובהם סימני נשיכה שככל הנראה נגרמו משיניו של דיינוסוכוס.[15][30] כמו כן מצא שווימר שיניים שבורות של דיינוסוכוס ומהן הסיק שהן נשברו כאשר נעץ אותן בחומר קשה כגון שריון צבים.[15]
במונוגרפיה על הדיינוסוכוס שפורסמה ב-2002[31] כתב דייוויד ר. שווימר שהתזונה של הדיינוסוכוס השתנתה בהתאם לבית הגידול והמיקום הגאוגרפי. הדיינוסוכוסים מהמין D. rugosus, שהיו קטנים יותר וחיו בחוף המזרחי של אמריקה הצפונית, היו טורפים מנצלי-הזדמנויות שמילאו גומחה אקולוגית דומה לזו של האליגטור האמריקני המודרני. הם טרפו צבי ים, דגים גדולים ודינוזאורים קטנים עד בינוניים.[4] הדיינוסוכוסים מהמין D. riograndensis, שהיו גדולים יותר וחיו בטקסס, מונטנה ובחצי המערבי של אמריקה הצפונית, היו ציידים מתמחים יותר שטרפו דינוזאורים, כולל דינוזאורים גדולים, דבר המסביר מדוע גדלו בממדיהם (10–12 מטר, הטורפים הגדולים בזמנם באזור זה).[4] לדברי שווימר, הדיינוסוכוס היה טורף-על ובראש שרשרת המזון באזור מחייתו.[15]
ב-1858 תיאר הגאולוג אבנעזר אמונס (Ebenezer Emmons) שתי שיניים מאובנות שמצא במחוז בליידן (Bladen County) שבקרוליינה הצפונית.[32] אמונס שייך שיניים אלה לסוג פוליפטיכודון (Polyptychodon) שהוא "סוג של זוחל תנינאי",[32] אך מאוחר יותר התברר שפוליפטיכודון הוא בעצם זוחל ימי מסוג פליוזאור. השיניים שתיאר אמונס היו עבות, מעוקלות במקצת ומכוסות בזגוגית שן ובה חריצים. הוא שייך שיניים אלו למין חדש Polyptychodon rugosus.[32] אף על פי שלא זוהו אז כשיני דיינוסוכוס, הן היו כנראה המאובנים הראשונים של דיינוסוכוס שנתגלו ותוארו בצורה מדעית.[17] שיניים גדולות נוספות נתגלו ב-1869 במחוז סמפסון הסמוך ושויכו לסוג Polydectes biturgidus על ידי אדוארד דרינקר קופ.[17]
ב-1903 גילה ג'ון בל האטצ'ר, צייד המאובנים האמריקאי הנודע, מספר אוסטאודרמים מאובנים ששכבו על הקרקע בערוץ וילואו (Willow Creek) שבמונטנה. מאובנים אלה תוארו על ידי ויליאם ג'ייקוב הולנד (William Jacob Holland).[16] האוסטאודרמים זוהו בהתחלה כקשקשי השריון של אנקילוזאור (דינוזאור משוריין) מהסוג אאופלוצפלוס,[16] אך מאוחר יותר התברר שהם שייכים לדיינוסוכוס. באתר נעשו חפירות נוספות ובהן נתגלו עוד קשקשי שריון, מספר חוליות, צלעות ועצמות אגן.[16] בחינה של מאובנים נוספים אלה הבהירה שמדובר בעצמות של תנינאי ענק ולא של דינוזאור. כשהבין האטצ'ר שלא מדובר בעצמות דינוזאור הוא איבד בהן עניין.[16][33] אחרי שהאטצ'ר מת ב-1904, חקר עמיתו למחקר, ויליאם ג'ייקוב הולנד את הממצאים וב-1909 פרסם מאמר מדעי ובו תיאור שלהם. הוא שייך אותם לסוג ומין חדש Deinosuchus hatcheri שפירושו "תנין נורא" ושם המין מהווה מחווה לג'ון בל האטצ'ר.[16][17]
ב-1940 מצאה משלחת מחקר מטעם המוזיאון האמריקאי להיסטוריה של הטבע לפארק הלאומי ביג בנד (Big Bend National Park) בטקסס מאובנים נוספים של תנינאי ענק, בהם דיינוסוכוס, בהם חלקי גולגולת ענקיים.[6] הם תוארו ב-1954 על ידי אדווין קולברט (Edwin H. Colbert) ורולנד ט. בירד (Roland T. Bird) כמין נפרד, חדש, בשם "פובוסוכוס ריוגרנדנסיס" Phobosuchus riograndensis (פירוש השם: "תנין מפחיד מריו גראנדה").[6] ב-1979 תיקנו הפלאונטולוגים דונלד ביירד וג'ון ר. "ג'ק" הורנר את הטעות בזיהוי וקבעו שהשרידים מפארק ביג בנד הם למעשה שרידים של דיינוסוכוס, ושינו את שם המין ל-Deinosuchus riograndensis. קביעה זו התקבלה בקרב הקהילה הפלאונטולוגית,[17][34] וכיום פובוסוכוס, שם שנטבע על ידי הפלאונטולוג ההונגרי פרנץ נופצ'ה (Franz Nopcsa) ב-1924, נחשב למין שגוי ואיננו נמצא יותר בשימוש (מאחר שהוא ניתן למספר מאובנים ששייכים לסוגים שונים).[17]
המוזיאון האמריקאי להיסטוריה של הטבע השתמש בחלקים המעטים של הגולגולת שנמצאו ושילב אותם בשחזור גבס גדול, שנעשה על בסיס מבנה הגולגולת של תנין קובני בן-זמננו. קולברט ובירד אמרו ששחזור זה היה "שמרני" מאחר שאפשר היה לבנות גולגולת ארוכה יותר, אם היה נעשה שימוש בתנינים גדולים וארוכים יותר, דוגמת תנין הים, כמודל.[6] מכיוון שלא היה ידוע אז שדיינוסוכוס דומה יותר לאליגטור בפרופורציות החוטם (באליגטור החוטם רחב יותר בהשוואה לתנין) הגולגולת המשוחזרת הייתה ארוכה יותר מהגולגולת האמיתית.[17] למרות אי-הדיוקים שבגולגולת המשוחזרת היא נהפכה למאובן הידוע ביותר של דיינוסוכוס והביאה אותו לאור הזרקורים. גולגולת ה"פובוסוכוס" שבמוזיאון הילכה קסם על דורות רבים של מבקרים במוזיאון בשל גודלה הרב והאימה שעוררה, בעיקר בקרב ילדים.[17]
במשך העשורים הבאים נתגלו מאובנים רבים נוספים של דיינוסוכוס. רובם היו חלקיים מאוד, אבל הם הוסיפו מידע על תפוצתו של הדיינוסוכוס והראו שהוא היה נפוץ בכל אמריקה הצפונית, ממקסיקו ועד ניו ג'רזי, מהחוף המזרחי ועד למערב ארצות הברית. כפי שציין כריסטופר ברוצ'ו (Brochu), קשקשי השריון (אוסטאודרמים) של הדיינוסוכוס ייחודיים דיים כדי לזהות שמדובר בדיינוסוכוס גם כאשר שברי עצמות שלו נמצאים מעורבבים עם עצמות אחרות.
התגלית הגדולה הבאה התרחשה ב-2002, אז הפלאונטולוג דייוויד ר. שווימר מצא מאובנים טובים יחסית של הגולגולת, דבר שאפשר לו ליצור שחזור ממוחשב של 90% מהגולגולת.[12]
עד 2010 היה ויכוח האם הפרטים של האוכלוסייה המזרחית והאוכלוסייה המערבית שייכים לאותו מין יחיד של דיינוסוכוס, האם מדובר בשני מינים נפרדים או בשתי אוכלוסיות או צורות של מין אחד. ההבדל בין המינים מתבטא מלבד בהבדלי הגודל המשמעותיים (דיינוסוכוס רוגוסוס ודיינוסוכוס שווימרי היו באורך ממוצע של 8 מטר ואורך מרבי של 10 מטר, בעוד דיינוסוכוס האטצ'רי ודיינוסוכוס ריוגרנדאנסיס היו באורך ממוצע של 10 מטר ואורך מרבי של 12 מטר) גם בצורת האוסטאודרמים (קשקשי השריון) והשיניים. במשך שנים היה ויכוח האם מדובר בשני מינים נפרדים או בשתי אוכלוסיות או צורות של מין אחד. אלה שתמכו בתאוריית המין האחד הסבירו שההבדלים בקשקשי השריון והשיניים נובעים כנראה רק מההבדל בגודל. ב-2010, בעקבות גילוי מאובנים חדשים של דיינוסוכוס משני צדדיו של מה שהיה הים הפנימי המערבי, הן מהחוף המזרחי והן ממערב ארצות הברית, התברר שההבדלים בין שתי האוכלוסיות הם לא רק הבדלי גודל ושיש שוני משמעותי בין קשקשי השריון והשיניים של שני המינים.[35]
ב-2020 פרסמו ד"ר אדם קוסט ופרופ' כריסטופר ברוצ'ו מאמר מדעי שבוחן מחדש את הטקסונומיה של הדיינוסוכוס. המאמר הציע להגדיר את המין D. riograndensis כמין הסוג (type species, כלומר: המין שלפיו הוגדר הסוג) במקום D. hatcheri החלקי, לבטל את תקפות המין D. rugosus ולהגדירו כטקסון מוטל בספק, וכן הגדיר מין חדש D. schwimmeri שמייצג את האוכלוסייה המזרחית של הדיינוסוכוס במקום המין רוגוסוס.[1]
במהלך השנים הוכרו 2–4 מינים של דיינוסוכוס, כאשר חלק מהם מוטלים בספק ויש ויכוח מדעי על תקפותם.
כיום (2020) מוכרים המינים הבאים של הדיינוסוכוס (Deinosuchus) כאשר חלק מהם מוטלים בספק ויש ויכוח מדעי על תקפותם.
כאשר נתגלו המאובנים החלקיים הראשונים שזוהו כדיינוסוכוס, הפלאונטולוגים זיהו שמדובר בסוג של תנינאי. בהתחלה (1954) הוא שויך למשפחת התניניים בגלל מאפייני השיניים,[6] אך ב-1999 ניתוח פילוגנטי וגילוי מאובנים חדשים מטקסס וג'ורג'יה הבהירו שמדובר דווקא בקרוב משפחה קדום של האליגטוריים מהענף דמויי אליגטור (Alligatoroidea). עוד תנינאי ששויך לענף זה הוא ליידיוסוכוס. קביעה זו זכתה לחיזוק כאשר נתגלתה ב-2005 קופסת מוח (החלק בגולגולת המגן על המוח) משומרת היטב של דיינוסוכוס מתצורת בלפטאון שבאלבמה בעלת מאפיינים דומים לזה של אליגטור אמריקאי מודרני.[36] חשוב לציין שדיינוסוכוס איננו האב הקדמון של האליגטורים המודרניים.[37]
לסיכום, המיון הפילוגנטי של הדיינוסוכוס הוא: בעלי חיים > מיתרניים > בעלי חוליות > בעלי ארבע רגליים > זאורופסידה > ארכוזאוריה > דמויי תנינאים > תנינאים > דמויי אליגטור.
להלן קלדוגרמה, "עץ משפחה" פילוגנטי של דיינוסוכוס. העץ הוכן על בסיס טבלה 7.1 בשווימר 2002.[38]
| Archosauromorpha |
| |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
מידע טקסונומי:
מידע כללי:
דיינוסוכוס, מידע באתר Prehistoric Wildlife בתאריך 2022, בארכיון האינטרנט What Scared Dinosaurs? The Terror Croc מתוך בלוג הסמית'סוניאן בתאריך 2012, בארכיון האינטרנטתמונות ואיורים:
ראול מרטין, ציור מפורסם של דיינוסוכוס מזנק על אלברטוזאורוס (אורכב 03.02.2014 בארכיון Wayback Machine), 2009 סקוט הארטמן, איור שלד של דיינוסוכוס, באתר SkeletalDrawing איור של דיינוסוכוס לעומת אדם, מאת SameerPrehistorica, באתר DeviantArt דרך ארכיון האינטרנט איור של דיינוסוכוס, מאת Biarmosuchus, באתר DeviantArt איור של דיינוסוכוס האטצ'רי, מאת CisioPurple באתר DeviantArt
תמונות של דגם הדיינוסוכוס תוצרת Rebor, בפליקר דיינוסוכוס מאת Vitamin Imagination באתר ArtStation דיינוסוכוס מאת Grim Ryberg באתר ArtStation אבקוע דיינוסוכוס מאת Grim Ryberg באתר ArtStationסרטוני וידאו ואנימציה:
Professor David Schwimmer Discusses Deinosuchus, סרטון בערוץ "Columbus State University", באתר יוטיוב (אורך: 02:54) Deinosuchus Animation Preview, סרטון בערוץ "The Isle", באתר יוטיוב (אורך: 02:13) The Largest Predator During The Cretaceous Wasn't A Dinosaur?, סרטון בערוץ "ExtinctZoo", באתר יוטיוב (אורך: 13:20)מאמרים מדעיים:
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
