Loading AI tools
אחד מתהליכי הצילום המוקדמים ביותר מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דאגֵרוֹטִיפּ (בצרפתית: Daguerreotype) הוא אחד מתהליכי הצילום המוקדמים ביותר, והראשון שהופץ באופן מסחרי. את התהליך פיתח ב-1836 הצייר ומעצב התפאורות הצרפתי לואי ז'אק מנדה דאגר, כשכלול של ההליוגרפיה, שהוצגה ב-1826 על ידי ז'וזף ניספור נייפס. התהליך התבסס על טכניקה המטביעה בעזרת קרני-אור את הדימוי המצולם באופן פוזיטיבי, ישירות על פני לוח כסף ממורק שהונח בגב קמרה אובסקורה. הדאגרוטיפ אינו תהליך הצילום הראשון, אך היה מתהליכי הצילום הראשונים שהצליחו לרשום ולקבע בצורה טובה ויציבה את הדימוי המצולם. הדאגרוטיפ הפך לשיטת הצילום המסחרי הראשונה, והיה נפוץ בעיקר בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה-19. הפיכת הצילום לטכניקה שנמצאת בהישג ידו של הציבור הרחב, יצרה מצב חדש שהיו לו השלכות חברתיות, מדעיות ותרבותיות ניכרות.
ערך מורחב – נוף מחלון בלה-גראבשנת 1826 הצליח ניספור נייפס לרשום ולקבע דימוי באופן ספונטני בעזרת אור על גבי לוח מתכת שהוצב בגב קמרה אובסקורה; דימוי זה נחשב לתצלום הראשון בהיסטוריה ששרד. לתהליך שהמציא קרא נייפס "הֶלְיוֹגְרַפְיָה" (רישום-שמש. הליוס=שמש, גרפיה=רישום). התהליך דרש חשיפה ארוכה בת כמה שעות לשמש ישירה, והדימוי שנוצר בה היה קשה להבחנה. באוגוסט 1827 נסע נייפס לאנגליה כדי לעורר עניין ולמצוא מימון להמצאתו, אך מסעו נכשל כישלון חרוץ. בדרכו לאנגליה עצר נייפס בפריז ונפגש עם מעצב התפאורות וממציא הדיורמה לואי ז'אק מנדה דאגר, שזה זמן ניסה לקבע, ללא הצלחה, את הדימוי המופיע בגב הקמרה אובסקורה. דאגר התרשם מתמונת ההליוגרפיה של נייפס והתעודד מהצלחתו, ואף ניסה להיכנס עם הממציא לשותפות. ב-14 בדצמבר 1829 נעתר נייפס, המזדקן והמאוכזב מכישלון מסעו לאנגליה, לבקשות התפאורן הפריזאי, וחתם על הסכם שותפות לפיתוח ושיפור ההליוגרפיה עם דאגר. שלוש שנים לאחר חתימת ההסכם מת נייפס, בטרם זכתה המצאתו לפרסום או להכרה, ובלי שקיבל כל תרומה משמעותית לתהליך מצד שותפו הצעיר. את מקומו בשותפות ירש בנו, איזידור נייפס, אך נייפס הבן לא נטל חלק ממשי בהמשך פיתוח ההמצאה.
ערך מורחב – לואי ז'אק מנדה דאגר
דאגר המשיך לנסות ולפתח את ה"הליוגרפיה", ומייחסים לו את גילוי "הדמות הסמויה" - הטבעה בלתי נראית לעין שמחולל האור בחומר הצילומי לאחר חשיפה קצרה יחסית, אותה ניתן להעצים ולגלות באמצעים כימיים בשלב מאוחר יותר. ואולם אין כל מסמך, ארכיב או עדות לתרומתו לשכלול תהליך הצילום של נייפס. ההסבר המקובל לעובדה זו הוא שמעבדתו של דאגר, שבה היו מרבית תצלומיו המוקדמים וכל רשימותיו, נשרפה יחד עם דירתו ותיאטרון הדיורמה ב-8 במרץ 1839, בעת שדאגר היה בפגישה עם המדען והממציא סמואל מורס לו הציג את דימוייו. "סודו עדיין שמור עמו", כתב מורס למחרת, "אך שלבי התקדמותו בגילוי ומחקריו המדעיים יקרי הערך אבודים עבור הקהילה המדעית."[2]
על אף שלא ידוע דבר על ניסוייו ומחקריו של דאגר, ברור שהלה המשיך במרץ לנסות ולפתח את הליך ההליוגרפיה לאחר מות נייפס, כשהוא משוחרר יחסית מתלות בשותף וכשברשותו סוד ייצור ההליוגרפיה. בשנת 1835 או 1836 השיג פריצת דרך משמעותית בזכות עצמו: בשלב האחרון של ניסוייו החל נייפס להשתמש בלוחות נחושת מצופים כסף כדי לקבל דימוי זוהר יותר. ניגודיות הדימוי הועצמה על ידי השחרת הרקע של לוח הכסף בעזרת אדי יוד. בנוסף, החל נייפס לפתח את תצלומיו על ידי אידוי ולא על ידי שטיפת הלוחות מחומרי הפיתוח. הליך זה חשף דמות סמויה - דימוי לטנטי - שנוצר בזמן חשיפה קצר יחסית. פיתוחים אלו של נייפס התוו, ככל הנראה, את המשך מחקריו של דאגר. על פי אחת הגרסאות הפופולריות: "באחד מימי האביב של שנת 1835 הניח דאגר בארונית הכימיקלים שלו לוח לא מפותח שנחשף למעט מדי אור, בכוונה למרקו ולהשתמש בו מחדש למחרת היום. בבוקר יום המחרת, בעת שפתח את ארונית הכימיקלים, נדהם לגלות דימוי ברור ומובחן על גבי הלוח! מאחר שלא ידע איזה כימיקל גרם לפלא, שחזר דאגר את התנאים ששררו יום קודם, ויצר במכוון לוח בתת-חשיפה, אותו הניח בארונית למשך הלילה. גם למחרת הופיע הדימוי. ימים רבים חזר דאגר על ההליך, ובכל יום החסיר כימיקל אחר מהארונית. בתהליך ארוך של אלימינציה [...] גילה לבסוף שאדים שנוצרו מכמה טיפות כספית גרמו להופעת הדימוי הפוזיטיבי. בזכות המידע הזה נמצאה שיטה מספקת ליצירת דימויים בעזרת אור; היה ברור כעת שדרושה חשיפה קצרה בלבד של הלוח, ושניתן לפתח דמות סמויה או לטנטית לחלוטין לכדי תמונה פוזיטיבית בעזרת עיבוי של אדי כספית"[3].
דאגר החליט שהשיפור שהכניס לתהליך הוא משמעותי כל-כך, עד שאין מדובר עוד באותה ההמצאה, ולכן היא אינה נכללת בהסכם עם נייפס הבן. לתהליך החדש לכאורה קרא על שמו - "דאגרוטיפ".
צילום הדאגרוטיפ שונה מהצילום המודרני יותר בעזרת סרט צילום, בכך שאין לו כל נגטיב, ולכן לא ניתן ליצור ממנו העתקים. כל תצלום דאגרוטיפ הוא יחידאי, ונראה לעיתים כפוזיטיב ולעיתים כנגטיב, בהתאם לצורת נפילת האור על לוח הצילום. הדאגרוטיפ מתייחד בריבוי פרטים, בחדות, בתחושת עומק ובטונאליות עשירה, שמפתים את עין הצופה בו. רפרודוקציות של תצלומי דאגרוטיפ אינן מצליחות להעביר את קסמו המיוחד של המקור.
כדי ליצור דאגרוטיפ יש:
כאשר מזיזים את לוח הדאגרוטיפ המפותח, כך שמשתקף ממנו אזור כהה, מופיע לנגד עיני הצופה דימוי פוזיטיבי, שכן אזורי הכספית נראים בגוונים בהירים לעומת הרקע הכהה.
הדימוי שנוצר באופן זה שברירי למדי, וניתן להסירו מעל פני הלוח במגע קל. דאגר המליץ להגן על הדימוי על ידי מסגורו או על ידי הדבקתו ללוח זכוכית. הוא ניסה למצוא חומרים אחרים אותם ניתן יהיה למרוח על גבי הלוח כדי להגן על הדימוי, אך אף אחד מהם לא פעל באופן מספק.
לאחר שדאגר הצליח לקבע את תהליך הצילום שהמציא בשנת 1837, החלו הוא ושותפו איזידור נייפס לנסות למכור את המצאותיהם, ההליוגרפיה והדאגרוטיפ. דאגר הסתובב עם מצלמתו ברחבי פריז וסביבתה והציג את התהליך, אך השניים לא מצאו רוכשים שהיו מוכנים לשלם את הסכום הגבוה שדרשו. ככל הנראה איש לא הבין את הפוטנציאל והשימושים האפשריים בהמצאה. אי לכך פנה דאגר לכמה מדענים בתקווה שאחד מהם יקדם את מגעיו עם הממשלה הצרפתית.
למזלם, פגשו השותפים בפרנסואה אראגו (Arago 1786-1853), מנהל האובזרבטואר של פריז ומזכיר האקדמיה למדעים, שעסק במחקריו המדעיים באור ובתכונותיו, ולכן גילה מיד עניין רב בתהליך. אראגו צפה את השימושים הרבים שטומן בחובו הדאגרוטיפ, הן עבור המדע, בין אם עבור חוקרי אור ובין כמדיום לתיעוד מדעי, והן עבור התרבות בכלל. המדען דאג לכך שדאגר ונייפס הבן יקבלו תמורה נאותה עבור מאמציהם, ושהמצאתם תזכה לפרסום ולהכרה ברחבי צרפת. בינואר 1839 פרסם אראגו הודעה קצרה על תהליכי הדאגרוטיפ וההליוגרפיה בעלון האקדמיה למדעים, בה הוצגו ההמצאות בקווים כלליים, וכתב כי פרטים נוספים יפורסמו בהמשך. ההודעה עוררה עניין ציבורי רב. לאחר הפרסום מיהר המדען האנגלי ויליאם הנרי פוקס טלבוט (Fox-Talbot 1800-1877), שפיתח במקביל ובאופן בלתי תלוי תהליך צילום שונה, לפרסם את המצאתו. טלבוט הציג את דימוייו המצולמים בפני המכון המלכותי (Royal Institution) עוד באותו חודש, ושלח מכתבים למספר מדענים, ביניהם גם לאראגו, ובהם דרש הכרה בזכות הראשונים שלו על התהליך.
הכרזתו של אראגו כבלה את ידיהם של ממציאים ומדענים שונים, שניסו לקבע דימויים באמצעות חומרים רגישים לאור. אראגו תזמן בקפידה את מהלך האירועים בצרפת; למרות העניין הרב בדאגרוטיפ הקפיד אראגו שלא תהיה כל תצוגה פומבית של התהליך; יחד עם ידידו מבית האצולה לואי ז'וזף גה-ליסאק דאג להעביר בפרלמנט הצרפתי את האישורים שיבטיחו תשלום הוגן לדאגר ולנייפס עבור הסכמתם לפרסם את תהליך. תוכניתו הייתה להעניק לממציאים פנסיה לכל חייהם ולא להעניק להם זכויות פטנט, שהייתה הגמול המקובל. לשם כך היה עליו לשכנע את חברי הפרלמנט במקוריות ובחשיבות ההמצאה. ב-3 ביולי 1839 פרס בפניהם אראגו את חזונו לפיו ההמצאה תתרום לא רק לאומנויות, אלא גם למדעים, לארכאולוגיה, לאסטרונומיה, לנוסעים בעולם ולפעילות האנושית ככלל. אראגו הבין גם את הפוטנציאל ההמוני שטמון בצילום, שפותח אותו לקהלים גדולים ורחבים הרבה יותר מאשר קהילת המדענים המצומצמת. בנוסף, הדגיש אראגו כי הפרסום יביא תהילה ורווח כלכלי לצרפת. אראגו וגיי-ליסק טענו שטיפול רגיל בהמצאה - כלומר, הענקת זכויות פטנט לממציאיה - לא יביא למימוש מלא של הפוטנציאל הטמון בה, ולא יפיק רווח הולם לבעליה.
המדינה נעתרה לדרישתו של אראגו לתגמל את הממציאים. היא קנתה מהם את זכויות היוצרים והפכה את ההמצאה לנחלת הכלל. צרפת ויתרה הן על המונופול שיכול היה להיות לה מתוקף הרכישה, והן על האפשרות למלא תפקיד ממשלי מפורש בתהליכי המיסוד של ההמצאה: "רכישת ההמצאה, ובה בעת ויתור על זכויותיה מתוקף רכישה זו, פירושם החתמת ההמצאה בעת ובעונה אחת בחותם לאומי - צרפתי - ובחותם אוניברסלי. כך בקשה צרפת לשמור לעצמה את המונופול הרוחני, אך להפוך את הצילום לסמל לתהליכים של דמוקרטיזציה. מראשיתו הוצג הצילום כמתנה שניתנה לעם, כברכה שהורעפה עליו, כזכות שהוענקה לו"[4].
ב-19 באוגוסט 1839, בישיבה חגיגית משותפת של האקדמיה הצרפתית למדעים ולאמנויות, הציג אראגו, מזכיר האקדמיה, את שיטת הדאגרוטיפ ללכידת דימויים בעזרת מכשיר קמרה אובסקורה, והכריז כי תהליך הצילום החלוצי של דאגר ונייפס יהיה חופשי לשימוש הציבור ומשוחרר מרישיונות ומזכויות פטנט. נאומו הנלהב נועד לשכנע את עמיתיו ושומעיו המחוקקים בחשיבות המצאת הצילום ובנחיצותה של אחריות מצד המדינה להגן עליה ולקדמה. על הבמה ישבו לצידו של אראגו איזדור נייפס ודאגר, שסירב לדבר בפני הקהל. אראגו תיאר בפירוט את התהליך המדעי לייצור הדימוי, והתווה את שימושיה היישומיים של ההמצאה. בעבור פרסום השיטה, שכללה ויתור על זכויות הפטנט לשימוש בדאגרוטיפ, קיבל דאגר מממשלת צרפת פנסיה שנתית לכל חייו על-סך 6,000 פרנק, ואילו איזדור נייפס קיבל פנסיה על-סך 4,000 פרנק. מחווה אצילית זו נעשתה, ככל הנראה, גם במטרה לסכל את הטענות לזכויות היוצרים של האנגלי פוקס-טלבוט, וגם מתוך ההכרה במורכבות הדרישה לאכוף זכויות פטנט ברחבי אירופה וארצות הברית.
אראגו סיכם את דבריו בפני בית הנבחרים בנימה פטריוטית, שהציבה את צרפת כנושאת הבשורה של הצילום: "צרפת אימצה המצאה זו ומן הרגע הראשון הייתה גאה על כך שהיא יכולה להציג אותה בנדיבות לעולם כולו"[5].
כאמור לעיל, להמצאת הדאגרוטיפ קדמו התצלום הראשון (ששרד) משנת 1826 שצילם ניספור נייפס, ושיטת הנגטיב-פוזיטיב שהמציא פוקס-טלבוט כבר בשנת 1835. דאגר עצמו צילם דאגרוטיפים מאז 1836. עם זאת, תאריך פרסום ההמצאה ב-1839, מקובל כתאריך שבו הומצא רשמית הצילום.
זמן מה לאחר ההכרזה פרסם דאגר מדריך להכנת דאגרוטיפ, ובו סקירה היסטורית של המצאתו של ניספור נייפס, עבודתם המשותפת וההסכם שחתמו. בנוסף פירט הממציא את התהליך והמכשירים הדרושים להכנת התצלום. ב-1 בספטמבר 1839, עוד בטרם פורסם המדריך, ערך דאגר הדגמות של התהליך לכמה עיתונאים, ומיד אחר-כך החל לתת הרצאות והדגמות פומביות.
לדאגרוטיפ היו כמה מגרעות בולטות באותה תקופה:
רבים ניסו להתגבר על מכשלות אלו מיד עם פרסום התהליך, וחלקם אף זכו להצלחה.
במשך שני עשורים לאחר הצגתו הפומבית היה הדאגרוטיפ לשיטה המעשית והנפוצה ביותר לייצור תצלומים. התהליך זכה להצלחה אדירה ולתפוצה עצומה: עשרות חנויות צילום נפתחו, ולאחר שהוכנסו שיפורים בתהליך, שקיצרו את משך החשיפה, יכול היה ההמון להצטלם והאדם הפשוט יכול היה לרכוש דימוי של עצמו. תצלומים אלו היו יחידאים, ולא ניתן היה לשכפל אותם. לא אחת הם נשמרו בנרתיקים כמו תכשיט. בין המצולמים היו גם אנשים שנפטרו, רבים מהם היו ילדים, שאת דיוקן הפוסט-מורטם שלהם הזמינה המשפחה.
הטכנולוגיה התפשטה במהירות בעולם, ודאגרוטיפים נעשו בכל רחבי אמריקה הצפונית, באפריקה, במזרח התיכון, בסין, ביפן, באירופה ובאיי הדרום. בתקופת השיא של הדאגרוטיפ, בין השנים 1839 ל-1860, צולמו כשלושים מיליון דאגרוטיפים בארצות הברית לבדה. על-פי אומדן מסוים היה היקף המסחר השנתי הדאגרוטיפים באמריקה בשנת 1850 בין 8 ל-12 מיליון דולר[6].
בפריז, שהפכה לאחד המרכזים השוקקים ביותר לייצור דאגרוטיפים בעולם, נפתחו אטלייה רבים לצילום, שהציעו ללקוחותיהם בעיקר תצלומי דיוקן, אך גם מראות חוץ (כגון צילום הגינות הפרטיות או מראות אחוזת הכפר). חלקם מכרו גם תמונות "אמנותיות" יותר, כלומר פחות מסחריות, כגון מראות של פריז. אטלייה פריזאי הפיק בין השנים 1845–1850 כ-5,000 דאגרוטיפים בשנה בערך. ואולם, דימויים רבים לא שרדו, משום שהלוחות נהרסו בקלות, התחמצנו או אוכלו על ידי קורוזיה, ומשום שתנאי השימור שלהם במאה ה-19 לא היו מספקים. חלק מהלוחות מורקו מחדש לשימוש חוזר, בשל מחירם הגבוה של חומרי הגלם.
הצילומים הראשונים שצולמו בארץ ישראל היו באמצעות דאגרוטיפ בדצמבר 1839 על ידי פרדריק פסקה.
לאחר פרסום תהליך יצירת הדאגרוטיפ נפוצה השיטה במהירות בעולם, ורבים ניסו לשפר את הטכניקה ולהתגבר על החסרונות העיקריים שבו: משך החשיפה הארוך, שבריריותו של הלוח המצולם, חוסר היכולת לרשום צבעים וחוסר היכולת לשכפל את הדימויים.
הבעיה שזכתה למענה המהיר ביותר הייתה משך החשיפה הארוך, שהיווה מגבלה מרכזית ביישום הטכניקה לשם צילום בני-אדם. בעת פרסום התהליך נע משך החשיפה הנדרש בין שלוש לשלושים דקות, בהתאם לתנאי התאורה, מזג האוויר, עונת השנה וכיוצא בזה[7]. תוך מספר חודשים הופחת זמן החשיפה לדקה ואף פחות מכך. בעיית החשיפה הארוכה טופלה במקביל בכמה רמות: שיפורים כימיים, שכלולים אופטיים ובניית מנגנוני תאורה.
הפתרון הראשון שהוצע היה הגברת עוצמת האור שמגיע ללוח הצילום. ניתן היה להגביר עוצמה זו על ידי הוספת מקורות אור או על ידי שיפורים אופטיים של העדשה. בארצות הברית הציגו אלכסנדר וולקוט (Alexander S. Wolcott), בונה מכשירים, ושותפו ג'ון ג'ונסון (John Johnson) מערכת תאורה משוכללת שהגבירה את כמות האור שמוקרן על נושא הצילום. השניים השתמשו במראות מתכווננות מחוץ לסטודיו שלהם כדי לכוון את אור השמש ולרכזו בצורה יעילה על המצולם. האור המוקרן סונן דרך זכוכיות בצבע כחול, שכן לוח הדאגרוטיפ היה רגיש במיוחד לאור כחול, והדבר עזר לקצר עוד יותר את זמן החשיפה.
וולקוט וג'ונסון עיצבו, בנוסף, מצלמה חדשה, שונה מאוד ממצלמתו של דאגר; מראה קעורה הוצבה בגב המצלמה, ורכזה את האור על לוח הדאגרוטיפ, שהוצב במרכז המצלמה על גבי מסילה מתכווננת. במצלמה זו לא הייתה כל עדשה.
יוזף מקס פצוואל (Joseph Max Petzval), מתמטיקאי וממציא מווינה, פיתח עדשה לצילום פורטרטים, שאותה הציג לציבור כשישה חודשים לאחר מועד הכרזת הדאגרוטיפ. עדשת פטזוואל קיצרה מאוד את משך החשיפה.
דרך שונה לקיצור משך החשיפה הייתה על ידי שינוי ההרכב הכימי של לוח הצילום. דאגר השתמש ביודיד הכסף כחומר רגיש לאור, אך תוך זמן קצר גילו מדענים שישנם מלחי כסף רגישים לאור הרבה יותר, בעיקר תערובות של כסף עם ברום ועם כלור.
ניסויים שערך דאגר בחומרים שונים שנועדו לצפות ולהגן על הדימוי הדאגרוטיפ העדין לא עלו יפה, משום שציפויים אלו שינו ועוותו את הדימוי. הפתרון המקובל להגנה על התצלום היה מסגורו במעין קופסאות דמויות ספר ומצופות עור; הדימוי הוצמד לזכוכית בנייר הדבקה, ושניהם מוסגרו יחדיו במסגרת פליז מעוטרת. לצידה הפנימי השני של הקופסה הוצמד בד מעוטר אף הוא.
אמצעי כימי להגנה על הדימוי הומצא בשנת 1840 על ידי ארמן איפוליט פיזו; טיפול בלוח הצילום באמצעות תמיסת זהב כלורידי וסודיום תיוסולפיט, מחזק את יציבות הדימוי ואף משפר את מראהו.
_-_Daguerreotypomania_-_Google_Art_Project.jpg)
שאלת מעמדו של הדאגרוטיפ ככלי אמנותי הועלתה כבר על ידי אראגו בדין-וחשבון שהגיש לבית הנבחרים ביולי 1839; לרגל כתיבת הדו"ח פנה אראגו לצייר המפורסם פּוֹל דֵלָרוֹש (Paule Delaroche), שבחן את דימויי הדאגרוטיפ והסיק שיהפכו נושא לבחינה וצפייה עבור אמנים, בעיקר בשל הפירוט המדויק והצלול ועושר הגוונים שבהם. תהליך הדאגרוטיפ, ממשיך דלרוש, יצמצם את הזמן והמחיר שמקדישים אמנים לאיסוף דימויים למחקר עתידי. הצייר טען לסיכום שהמצאתו של דאגר מעניקה שרות אדיר לאמנויות היפות[8].
לאחר פרסום התהליך כבשו תצלומי הדאגרוטיפ, כמפורט למטה בהרחבה, את מקומו של הדיוקן המצויר. אך בשדה האמנות הגבוהה, למרות דבריו של דלרוש, נתקל הדאגרוטיפ בביקורת עוינת מצד מבקרי אמנות ואמנים, שראו בדימוי החדש את אויב האמנות. אופיו המכניסטי, הלא-אישי, האינסטרומנטלי, ההמוני והתעשייתי של הדימוי, והעובדה שייצורו לא דרש הכשרה אומנותית מוקדמת, הביא לתפיסתו כמדרדר ומחריב האמנות. המשורר ומבקר האמנות שארל בודלר, מזועזע מהמחשבה שהגדרת האמנות תקבע מעתה על-פי מידת דיוקו של הדימוי בהשוואה למציאות חיצונית כלשהי, בלא כל התייחסות לייצוג העולמות הפנימיים, הדמיוניים והפנטסטיים של האמן, ביטא עמדה זו בצורה המובהקת ביותר:
תעשייה חדשה קמה, תעשייה אשר תרמה תרומה לא קטנה לאישור הטפשות באמונתה, שתהרוס את כל מה שעשוי להישאר שמימי בנפש הצרפתית. האספסוף עובד האלילים תבע אידאל הראוי לו והמתאים לטבעו - אידאל המובן לחלוטין. בימינו, ה"אני מאמין" של המתוחכמים...בענייני ציור ופיסול...הוא כזה: "אני מאמין בטבע, ואני מאמין רק בטבע...אני מאמין כי האמנות הנה ולא יכולה להיות אלא שעתוק מדויק של הטבע...וכך תעשייה שתוכל לתת לנו תוצאה זהה לטבע, תהיה האמנות המוחלטת". אל הנקמות הטה אוזנו לתפילות ההמון הזה. דאגֶר היה המשיח שלו. וכעת המאמין אומר לעצמו: "היות והצילום נותן לנו כל ערובה לדיוק שנחפוץ בה...הרי שהצילום והאמנות הנם אותו הדבר". מרגע זה ואילך אצה החברה העלובה שלנו, נרקיס כאדם, להביט בדימוי פעוט הערך שלה על פיסת מתכת[9].
הדאגרוטיפ התבסס בתחילה (1939) על פורמט "5X7 וכן על פורמט 6.5x8.5".[10] מאוחר יותר הופיעו פורמטים שונים.
עיקר השימוש המסחרי בתהליך היה ליצירת פורטרטים. עם שכלול ההמצאה יכלו בני המעמד הבינוני החדש לרכוש דימוי של עצמם במחיר זול יחסית. הבעלות על דיוקן עצמי, שהייתה לפנים פריבילגיה של בני המעמדות העליונים, הפכה כעת לנפוצה והמונית.
שבועות ספורים לאחר פרסום התהליך שופרה ההמצאה וזמן החשיפה קוצר, כך שניתן היה להשתמש בה לצילום פורטרט. בשנת 1841 שכלולים כימיים ואופטיים אף הצליחו לצמצם את משך החשיפה לשניות ספורות. קהל היעד של צלמי הפורטרט היה בעיקר הבורגנות, משום שמחירו של תצלום דאגרוטיפ נותר גבוה יחסית עד לשנות החמישים של המאה ה-19. התבססותו והתרחבותו של מעמד הבורגנות לאחר המהפכה הצרפתית ובעקבות המהפכה התעשייתית, שינו את פני החברה. רבים מאנשי הבורגנות החדשה הגיעו ממשפחות שלא זכו להיות מצוירות בעבר, ולכן לא היו להן מראות מעברה של המשפחה או ייצוגים של אבותיה. פורטרט הדאגרוטיפ נתפש כעדות למיקום בהיררכיה החברתית, כמכשיר למילוי החוסר בגלריית תמונות משפחתית, וכאמצעי ליצירת "היסטוריה" משפחתית מכובדת.
פרקטיקת צילום הפורטרט נכנסה, כאמור, לשוק מוכן של ציורי-פורטרט, אימצה את מוסכמותיו, התחרתה בו וגברה עליו בסופו של דבר מבחינה מסחרית: "משעלה בידי דאגר לקבע את תמונותיה של הקמרה אובסקורה", טוען הפילוסוף ומבקר האמנות ולטר בנימין, "אז הדיחו הטכנאים את הציירים. אבל הקורבנות האמיתיים של הצילום לא היו ציורי הנוף, כי אם הדיוקנאות המיניאטוריים. הדברים התפתחו במהירות כה גדולה, עד שכבר ב-1840, רוב-רובם של ציירי המיניאטורות הרבים מספור הפכו לצלמים מקצועיים"[11].
בנימין מזהה בפורטרטי הדאגרוטיפ המוקדמים איכות מיוחדת ומסתורין, שנפגמו לאחר זמן, עם התמסחרות הפרקטיקה. עבור הצלמים והמצולמים הראשונים היה בתצלום הפורטרט קסם מאגי ומרתיע: "בתחילה איש לא העז", מצטט בנימין את קרל דוטנדי, חלוץ הדאגרוטיפ בגרמניה, "להסתכל ממושכות בתמונות הראשונות שהוא יצר. כל אחד היסס לנוכח בּרִירוּתם של האנשים והאמין שהפרצופים הקטנים הזערוריים של הדמויות שבתמונות הם עצמם יכולים לראותו, כה מפתיע היה הרושם שהברירות הבלתי-רגילה והנאמנות הלא מורגלת לטבע של תמונות הדאגרוטיפ הראשונות השפיעו על כל אחד"[12]. פורטרט הדאגרוטיפ, בהיותו אובייקט שהוא גם תעודה (document) אינפורמטיבי וגם אובייקט אסתטי מעורר רגש, נטען בשני כוחות: כוחה של אמת מדעית מחד וכוחו המאגי (והמדומיין) של שריד קדוש, מאידך. השילוב של שני הכוחות הללו הביא לספקולציות שונות באשר ליכולתו של דימוי הפורטרט המצולם לחדור אל מעבר להופעות, אל מעבר לנראה לעין, ולחשוף, למשל, סודות של האופי האנושי.
במקביל להתמסדות הפורטרט הבורגני מזהה חוקר התרבות והצילום אלן סקולה שני טיפוסים נוספים של הפורטרט המצולם, הפורטרט המאדיר של מנהיגי החברה (מלכים, מדינאים, שופטים, ידוענים), והפורטרט ה"מוסדי-הדכאני" של הסוטה (הפושע, המשוגע, האסיר, כהה-העור): "כל פורטרט מוקדם לקח באופן סמוי את מקומו בהיררכיה חברתית ומוסרית", הוא טוען. "הרגע הפרטי של אינדיבידואליזציה סנטימנטאלית [...] הואפל על ידי שני מבטים אחרים וציבוריים יותר: מבט מעלה, אל ה"טוב" יותר, ומבט מטה, אל ה"נחותים". השימוש המוסדי בפורטרט המצולם, טוען סקולה, נשען על הפן ה"מדעי" ו"אינפורמטיבי" של תצלום הדיוקן, ולפיכך נבע ממסורות ייצוג שונות במובהק מאלו של הפורטרט הבורגני:
הפורטרט הצילומי החל לקחת חלק אותו שום פורטרט ציורי לא יכול היה לבצע באותו אופן יסודי וחמור. תפקיד זה לא הונע משום מסורת פורטרטורה מאדירה, אלא דווקא מהאיורים האִימְפֶּרָטִיבִיים הרפואיים והאנטומיים. כך כונן ותיחם הצילום את שטחו של האחר, והגדיר הן את המבט הכולל (generalized look) הטיפולוגי[13] – והן את הדוגמה המייצגת (contingent instance) של הסטייה והפתולוגיה החברתית[14]
כשני עשורים לאחר פרסום התהליך פותחו שיטות צילום אחרות שהחליפו את הדאגרוטיפ. שקיעת עידן הדאגרוטיפ הייתה ככל הנראה בלתי נמנעת; התהליך היה מורכב ודרש עבודת הכנה רבה ומדויקת. בשל כך מחירם של דימויי דאגרוטיפ היה יקר מכדי להפוך נגיש עבור ההמונים; בנוסף, זמן החשיפה הדרוש נותר ארוך מדי והקשה על צילום פורטרטים, הפרקטיקה המרכזית לה שימשה הטכנולוגיה; ולבסוף, חוסר היכולת לשכפל את הדימויים הביא לנטישת טכניקת הדאגרוטיפ לטובת שיטות אחרות.
שיטות הצילום העיקריות שהחליפו את הדאגרוטיפ היו:
בעשייה המדעית ישנו שימוש בדימויים כמרכיב מרכזי במתודה המדעית לפחות מאז המאה ה-16. הייצוג החזותי, שאייר את התצפיות המדעיות, נתפס הן כנותן תוקף לדיווח המילולי, והן כמכשיר למדידה לשם השוואה בזכות עצמו, עוד לפני המצאת הצילום.
עם זאת, בתחילה לא הבינו מדענים מדיסציפלינות שונות את מעלות הצילום. כדי להופכו לכלי מדעי היה על אנשי המדע להבין כיצד ניתן לשלב את הדאגרוטיפ ברפרטואר המכשירים המדעיים. הצילום הציע למדענים בעלי יכולת איור נמוכה מכשיר רישום מדויק של תצפיותיהם, שסמכותו אינה נשענת על כישרונו של המאייר. כמו כן, אפשרה הטכנולוגיה נתיב להפצה ותקשורת עם הקהילה המדעית העולמית. בהשוואה לטכניקת צילום הקלוטייפ של טלבוט שפותחה במקביל, הדאגרוטיפ התייחד ברישום חד ומלא פרטים, שהעביר את נושא הצילום בצורה ברורה, ולכן נתפס כריאליסטי, מדויק ו"נכון" יותר, והתאים לפיכך לעיסוק המדעי. אדגר אלן פו, בסדרה בת שלושה מאמרים שפרסם בשנת 1840, הדגיש את הדיוק הפלאי של התהליך ואת הקסם שהוא מהלך על הצופה בו, "עד שכל תיאור מילולי יהיה דל מכדי למוסרו בצורה הולמת":
בנוסף, הדאגרוטיפ נתפס כהצגה-מחדש (re-presentation) של הטבע עצמו; כתוצר בלתי מתווך של הטבע, שרושם בצורה אוטומטית את פרטיו על הדימוי. המדען וצלם הדאגרוטיפ האמריקאי מורס, טען כבר בשנת 1840 כי:
[הדאגרוטיפ] מצויר על ידי הטבע עצמה בדקדוקי פרטים, שרק עיפרון האור שבידה יכול לעקוב אחריהם...אין לכנותם העתקים של הטבע, אלא חלקים של הטבע עצמה[15]
יכולתו של הצילום, אם כן, להפיק לא רק אילוסטרציות אלא גם ידע עובדתי, זוהתה במהירות והביאה לשינוי אופני החשיבה על הידע עצמו. כפי שטענה ליידי אליזבת' איסטלייק (Eastlake), מחלוצות הצילום ואשתו של הנשיא הראשון של החברה הלונדונית לצילום, הצילום בראש ובראשונה אינו אמנות, אלא מכשיר ליצירת "עובדות":
[הצילום] נועד לעידן הנוכחי, בו התשוקה לאמנות שוכנת בקרב מיעוט קטן, אך התאווה, או הצורך בעובדות זולות, מיידיות ונכונות נוכחת בציבור הרחב. הצילום הוא הספק של ידע כזה לעולמנו, והעד המושבע של כל מה שנוכח מולו... (מחקרי הצילום הנם 'עובדות')...עובדות שהן אינן התחום של האמנות ולא של התיאור, אלא של צורות התקשורת החדשות בין אדם לאדם[16]
עוד לפני פרסום ההמצאה הבין אראגו את הפוטנציאל שטמון בצילום עבור המדע, והוא ניצל תובנה זו במשא ומתן שניהל מול ממשלת צרפת בנוגע לרכישת הזכויות על ההמצאה. ואכן, הדאגרוטיפ שימש מאז המצאתו ככלי מדעי באופנים שונים, למשל בתצלומי-מיקרוסקופ, בתצלומים אסטרונומיים בעזרת טלסקופ, בתצלומי-רפואה וכמרכיב במכשירים לניסויים באור. למעשה, הדאגרוטיפ שימש ככלי מדעי עוד לפני שהצליחו להבין באופן מדעי כיצד בדיוק הוא פועל[17].
בשנים הראשונות לתפוצת הדאגרוטיפ העסיקו שאלות מדעיות את כל העוסקים בתהליך, אך במהרה נפרדו דרכיהם של צלמי הדאגרוטיפ המסחריים ושל המדענים. עבור הצלמים, תאוריה שסיפקה הסבר תפעולי שאיפשר להם להמשיך לעבוד הייתה מספקת. מדענים ניסו לענות על השאלה כיצד גורם האור להטבעת הדימוי? מדוע הרישום המצולם שונה מהמידע שקולטת העין? מה תפקיד הכספית ביצירת הדימוי? כיצד ניתן למדוד אור בעזרת הדאגרוטיפ? ומה ניתן ללמוד משיטה זו על אופיו של האור?
ראשית שימשה הטכנולוגיה החדשה בעיקר בתחומי הגאולוגיה (בצילום אתרים, באספקת נתונים), וארכאולוגיה. כבר ביולי 1839, טרם פרסום ההמצאה, טען פרנסואה אראגו, כי: "כל אחד יכול לדמיין בעיני רוחו את היתרונות היוצאים מן הכלל שניתן היה להפיק מאמצעי השיעתוק המהיר והמדויק במסעות למצרים; כל אחד יבין שאם היה לנו הצילום בשנת 1798 היו ברשותנו היום תיעודים תמונתיים אמינים של הדברים שהעולם המלומד מנושל מהם לעד בשל חמדנותם של הערבים ובשל הוונדליזם של תיירים מסוימים [...] העתקתם של מיליוני הירוגליפים שמכסים מונומנטים רבים בתבאי, ממפיס, כרנך ומקומות אחרים הייתה דורשת עשורים רבים ולגיונות של רשמים. בעזרת הדאגרוטיפ אדם אחד יספיק כדי להשיג בהצלחה עבודה עצומה זו."[18] ואכן, שבועות ספורים לאחר פרסום התהליך, נשלחו צלמים למסעות במזרח, בספרד, בקורסיקה, באיטליה ובצרפת, במטרה ליצור מראות טיפולוגיים שיהוו בסיס ליצירת תחריטים. מטרתם של הצלמים לא הייתה מדעית, ותצלומיהם נטו לעיצוב יתר ורומנטיזציה של האתרים המצולמים, אך עבודתם סמנה את האפשרות להשתמש בצילום ככלי תיעודי וכשיטת בחינה של אתרים ארכאולוגיים וגאולוגיים.
.jpg)
השימוש הראשון בדאגרוטיפ למחקר אנתרופולוגי נעשה כבר באוקטובר 1839, על ידי משלחת שחקרה את אזור יוקטן (Yucatan) שבמרכז אמריקה, בראשות ג'ון לויד סטפנס (John Lloyd Stephens), פרדריק קת'רווד (Frederick Catherwood) וסמואל קבוט (Samuel Cabot). הם גם היו הראשונים שהשתמשו בטכנולוגיה במחקר ארכאולוגי רציני. חברי המשלחת גילו שהדאגרוטיפ אינו יכול להתמודד עם נושאי צילום בעלי תאורה ניגודית חזקה, ולכן לא ויתרו על רישום ידני של האתרים. כל הדאגרוטיפים שצולמו במשלחת זו נשרפו בעת שהוצגו לקהל, ב-31 ביולי 1842[19].
מהעת בה הותאם הדאגרוטיפ לצילום פורטרטים, שימש התהליך לתיעוד ורישום אנשים לשם מחקר אנתרופולוגי, אתנוגרפי, ביולוגי ורפואי. הפורטרט המצולם איפשר למדענים לבחון בקפידה סובייקטים למיון טקסונומי ולבניית קטלוגים סיסטמיים. האמונה שעמדה בבסיס השימוש בצילום, ביכולתה של המצלמה לספק תיעוד מדויק ואמין, הפכה את המדיום למכשיר בעל פוטנציאל פוליטי רב בידי המדענים. שכן, אם המצלמה יכולה אכן ליצור ידע אובייקטיבי, הרי שניתן להשתמש בצילום לשם ניהול ושליטה בחברה בכלל.
אחד היישומים המדעים הבולטים בפורטרט המצולם באותן שנים היה בתחום הפיזיונומיה (פסבדו-מדע שניסה לקרוא את אופיו של אדם על פי סיווגי תווי פניו), הקרניומטריה (craniometrics, "מדע" שהתבסס על מדידת הגולגולת והמוח), ובפרט בתחום הפרנולוגיה. "מדע" הפרנולוגיה התבסס על מידע ויזואלי ומישושי על צורת הראש, והדאגרוטיפ סיפק תיעוד של "טיפוסים" אותם ניתן ללמוד ולפרסם. התפוצה הבו-זמנית של הפרנולוגיה וטכנולוגיית הדאגרוטיפ במערב מזגה יחד את שני התחומים עבור חוקרים רבים. מבין הפרסומים הבולטים שהתבססו על פרנולוגיה וצילום, ניתן למנות את המהדורה האמריקאית לספר "Rationale of Crrime and its Appropriate Treatment" (פורסם ב-1843) מאת מרמדוק ב. סמפסון (Sampson). למהדורה זו נוספו איורי "מאפיינים פרנולוגיים טיפוסיים של פושעים", שנעשו מתוך תצלומי דאגרוטיפ של הצלם מת'יו בריידי[20].
מחקר מפורסם אחר, שהתבסס על תצלומי דאגרוטיפ ושימש למעקב וסיווג של "ילידים" אפריקאים, נערך על ידי הביולוג השווצרי לואי אגסי מהרוורד. אגסי האמין בפוליגנזיס, תפיסה לפיה בני הגזעים השונים לא נולדו מאותה הבריאה, וקיווה להיעזר בצילום כדי להוכיח שאנשים כהי עור מוצאם ממין אחר ונחות ביחס לאדם הלבן. בשנת 1850 בחר שבעה עבדים, זכרים ונקבות, ממטע בצפון קרוליינה, כדוגמאות "טהורות" ההולמות למחקרו, ושלח אותם לסטודיו של הצלם ג'וזף זילי (Zealy), בדרישה שיצולמו חשופי חזה, פעם במראה חזיתי ופעם בפרופיל[21]. זילי הפיק סדרה בת חמישה עשר דאגרוטיפים, שהוצגו במוזיאון לזואולוגיה השוואתית בהרוורד (ראו גם כאן).
רופאים שונים החלו להשתמש בדאגרוטיפים למטרת לימוד והדגמה של מחלות וסמפטומים. בדומה לשימושים מדעיים אחרים בצילום, מראה התצלומים היה מוזר משום שלא היו עדיין מוסכמות קבועות לצילום הרפואי. לדאגרוטיפ היו מגבלות בולטות לעומת הרישום והציור הצבעוני, שכן הוא היה מונוכרומטי ולא העביר את הבדלי הגוונים, ובנוסף, הוא היה עמוס בפרטים שוליים ולא רלוונטיים, פרטים שאותם נהגו להסיר ברישום הרפואי.
דאגרוטיפים שימשו גם כדי לתעד או לציין אירועים רפואיים חשובים, כמו את אחד הניתוחים הראשונים שבוצע בעזרת אלחוש, מ-16 באוקטובר 1846, שאותו צילמו צלמי הדאגרוטיפ הבולטים סאותוורת והאוז בבית החולים הכללי של מסצ'וסטס בבוסטון.
מחלות ופגמים צולמו בעזרת הדאגרוטיפ במגוון דרכים, לעיתים במפורש, כתיעוד רפואי, ולעיתים למטרת הנצחת עיוותים פתולוגיים, כמו אנשים שנולדו ללא גפיים, מצורעים שפניהם הושחתו, ננסים, וכדומה. תמונות אלו נטלו לעיתים חלק במסגרת לימודי הרפואה. הדאגרוטיפ שימש, בנוסף, לצילום פורטרטים מבוימים רשמיים, שבהם מוצגים הרופאים במקום עבודתם לצד מטופליהם.
למרות המגבלות הרבות שבצילום הדאגרוטיפ, הוא נותר התהליך המועדף על אסטרונומים בשנות הארבעים ותחילת שנות החמישים של המאה ה-19 לצילום השמש, הירח והכוכבים. הבעיה המרכזית הייתה הרגישות המוגבלת לאור של החומר הצילומי; כדי לרשום את גרמי השמים (למעט השמש) נדרשו חשיפות ארוכות, אך בזמן החשיפה הארוכה נע כדור-הארץ ביחס לכוכבים, ולכן נוצר דימוי מטושטש. בנוסף, את דימוי הדאגרוטיפ לא ניתן היה לשכפל ולהפיץ בקרב הקהילה המדעית. עם זאת, יש מדענים שהעדיפו להמשיך ולהשתמש בדאגרוטיפ גם לאחר דעיכת הפופולריות שלו והתרחבות השימוש בטכניקת הצילום על לוח רטוב (קולודיון), משום שבטכניקה החדשה זמן החשיפה המקסימלי עמד על דקות בודדות (לאחר מכן התייבש הלוח ולא היה עוד שמיש). בנוסף, רמת הפירוט שבדאגרוטיפ הייתה גבוהה מזו שניתן היה להפיק מהדפסקולודיון. "במצב הנוכחי של הצילום", כתב ב-1856 אסטרונום שהשווה את טכניקת הדאגרוטיפ והקולודיון, "התהליך המתאים היחידי עבור ניסויים מדעיים [אסטרונומיים] הוא הדאגרוטיפ"[22].
ב-8 ביולי 1842 ניסה לראשונה ג'.א. מג'וקי (G.A. Majocchi) ממילאנו לצלם באמצעות דאגרוטיפ ליקוי חמה; על גבי אותה הפלטה נקלטו שתי חשיפות של תחילת וסיום הליקוי. ב-1 בספטמבר 1849 צילם סמואל המפרי שני דאגרוטיפים של הירח המראים כל אחד תשעה דימויים שצולמו בזמני חשיפה שונים. אחד מהן היה כה מושלם, עד שכאשר הביטו בו דרך המיקרוסקופ דמה לירח שמביטים בו בטלסקופ. ביריד העולמי בלונדון של קיץ 1851 הוצג דאגרוטיפ של הירח, שצולם על ידי ג'ון אדמס וויפל (J.A. Whipple), יחד עם מנהל מצפה הכוכבים של הרווארד, ג'ורג' פיליפס בונד (G.P. Bond). השניים הצליחו להפיק דימוי חד ומפורט של הירח, שזכה במדליית זהב על יופיו ואיכותו. אחד המחקרים האסטרונומיים הבולטים בעזרת דאגרוטיפ הופק על ידי האסטרונום פייר סזאר ז'ול ינסן (Pierre-César Jules Janssen), שפיתח רובה-צילום (revolver photographique), בעזרתו הצליח לצלם ב-8 בדצמבר 1874 רצף בן 48 תמונות על פלטת דאגרוטיפ עגולה, המראה את מעבר נוגה על פני השמש.
תערוכת מצלמות דאגרוטיפ, וינה, 2007, בארכיון הסרטונים של Associated Press דאגרוטיפ, מצלמה ותמונה של שופן משנת 1849, בארכיון הסרטונים של Associated Press, גדאנסק, 2011 
דאגרוטיפ, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
