ג'ייקוב דולסון קוקס

ג'ייקוב דולסון קוקס הבן (באנגלית: .Jacob Dolson Cox Jr;‏ 27 באוקטובר 1828 – 4 באוגוסט 1900) היה פוליטיקאי, עורך דין, איש צבא, מורה, סופר ומיקרוביולוג אמריקאי. הוא שירת כקצין בדרגת מייג'ור גנרל בצבא האיחוד במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית, כנשיא אוניברסיטת סינסינטי, כמושל אוהיו ה-28 וכמזכיר הפנים של ארצות הברית. כמושל אוהיו צידד קוקס לזמן מה בתוכנית השיקום של הנשיא אנדרו ג'ונסון והתנגד למתן זכות הבחירה לאפרו-אמריקאים במדינות הדרום, אם כי הוא תמך במתן זכות ההצבעה עבורם במדינתו, אוהיו.^[1] כמי שראה את עצמו לכוד בין ג'ונסון לבין הרפובליקנים הרדיקלים, בחר קוקס שלא להתמודד לכהונה נוספת כמושל. הוא נותר מחוץ לחיים הפוליטיים במשך שנה, אם כי הן ויליאם שרמן והן יוליסס ס. גרנט טענו שקוקס צריך להחליף את אדווין סטנטון כמזכיר המלחמה, צעד שעשוי היה לבלום את משפט ההדחה של אנדרו ג'ונסון, אך ג'ונסון דחה את ההצעה. כאשר הושבע גרנט לנשיאות, הוא מינה את קוקס כמזכיר הפנים בממשלו, וקוקס הסכים להצעה מיד.

ג'ייקוב דולסון קוקס
Jacob Dolson Cox

ג'ייקוב דולסון קוקס
לידה	27 באוקטובר 1828 מונטריאול, קנדה תחתית, האימפריה הבריטית
פטירה	4 באוגוסט 1900 (בגיל 71) גלוסטר, מסצ'וסטס, ארצות הברית
שם מלא	ג'ייקוב דולסון קוקס הבן
מדינה	ארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות ספרינג גרוב, סינסינטי, אוהיו, ארצות הברית
השכלה	אוברלין קולג' אקדמיית אוברלין
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית
בן או בת זוג	הלן קלריסה פיני
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הבחירה השישי של אוהיו 4 במרץ 1877 – 3 במרץ 1879 (שנתיים)
נשיא אוניברסיטת סינסינטי ה־15 1885–1889 (כ־4 שנים)
מזכיר הפנים של ארצות הברית ה־10 5 במרץ 1869 – 31 באוקטובר 1870 (שנה) תחת נשיא ארצות הברית יוליסס ס. גרנט → אורוויל בראונינג קולומבוס דלאנו ←
מושל אוהיו ה־28 8 בינואר 1866 – 13 בינואר 1868 (שנתיים) סגן מושל אוהיו אנדרו מקברני → צ'ארלס אנדרסון רתרפורד הייז ←
חבר הסנאט של אוהיו מטעם מחוז הבחירה ה-23 2 בינואר 1860 – 5 בינואר 1862 (שנתיים)
חתימה

כמזכיר הפנים יישם קוקס את רפורמת השירות הציבורי הראשונה במחלקת ממשל פדרלית, כולל בחינות לקבלת רוב פקידי המחלקה. בתחילה תמך גרנט ברפורמה זו, והקים את נציבות השירות הציבורי הראשונה של ארצות הברית. עם זאת, לקוקס התנגדו גורמי ההנהגה של המפלגה הרפובליקנית, שבסופו של דבר שכנעו את גרנט להפסיק את רפורמות השירות הציבורי במחלקת הפנים, שהייתה מחלקת גדולה ונחשקת בתחום הפטרונות הפוליטית. הנשיא גרנט והמזכיר קוקס נקלעו למחלוקת בנוגע לתביעות מק'גראהן והסכם הסיפוח של הרפובליקה הדומיניקנית.^[2] לאחר טבח מריאס, דחף קוקס לקיומה של מדיניות בת-קיימא, הגונה ומקיפה בנוגע לאינדיאנים, שתתבסס על חקיקה של הקונגרס. הוא התפטר מתפקידו כמזכיר הפנים לאחר שלא היה מסוגל להשיג את תמיכתו של גרנט בנוגע לרפורמת השירות הציבורי. אף על פי שקוקס היה רפורמטור בגישתו, סבר גרנט שקוקס חרג מסמכותו כמזכיר הפנים וחתר תחת סמכותו כנשיא. ב-1871 ייסד קוקס את המפלגה הליברלית הרפובליקנית כגוף שהתנגד לבחירתו של גרנט לתקופת נשיאות שנייה. ב-1876 שב קוקס לפוליטיקה וכיהן תקופת כהונה אחת כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם אוהיו. כחבר בית הנבחרים תמך קוקס במאמציו של הנשיא רתרפורד הייז לביצוע רפורמות, אך כהונתו בבית הנבחרים לא הייתה מוצלחת בשל אי הצלחתו למסד רפורמה כזאת באופן קבוע.^[2]

לאחר תום כהונתו בבית הנבחרים פרש קוקס סופית מן החיים הפוליטיים. הוא שימש כנשיא וכונס נכסים של חברת רכבות, כדקאן בית הספר למשפטים של אוניברסיטת סינסינטי, וכנשיא האוניברסיטה. קוקס גם למד מיקרוסקופיה והפיק מאות תצלומים מיקרוסקופיים, וב-1881 הוא נבחר כחבר בחבר המיקרוסקופית המלכותית. ב-1882 החל קוקס לפרסם סדרה של ספרים פרי עטו אודות מערכות מלחמת האזרחים, שעד היום נותרו כמקורות מהיימנים לתקופה. הוא פרש מכלל עיסוקיו ב-1897 ונפטר ב-1900. במשך רוב המאה ה-20 נשכחו חייו של קוקס על ידי ההיסטוריונים, אך בראשית המאה ה-21 התחדש העניין בקריירה הצבאית שלו כקצין בכיר בצבא האיחוד במהלך מלחמת האזרחים, ופעילותו בתחום השירות הציבורי כמזכיר הפנים.

ראשית חייו

ג'ייקוב דולסון קוקס נולד במונטריאול, אז בתחומי הפרובינציה הבריטית קנדה תחתית. אביו ואמו היו ג'ייקוב דולסון קוקס האב ותדיה רדליה (לבית קניון), קוקס, שניהם אמריקאים תושבי ניו יורק. אביו היה ממוצא הולנדי וצאצא של המהגר מהנובר, מיכאל קוקס (קוך), שהגיע לניו יורק ב-1702. אמו תדיה הייתה צאצאית של פיין קניון מקונטיקט, שלחם במלחמת העצמאות של ארצות הברית ונכח בכניעתו של הגנרל ג'ון בורגוין בקרב סרטוגה. היא גם הייתה צאצאית של פרימן אליין, מקונטיקט, גם הוא ותיק מלחמת העצמאות של ארצות הברית, שלחם נגד בנדיקט ארנולד בקרב גרוטון. משפחת אליין הייתה מהמתיישבים הראשונים בסיילם ובמנצ'סטר, מסצ'וסטס. היא גם הייתה צאצאית של ויליאם ברוסטר, מהאבות העולים, שהיגרו על סיפון המייפלאואר ב-1620.^[3]

ג'ייקוב דולסון קוקס האב היה קבלן בנין מניו יורק שפיקח על בניית הגג של בזיליקת נוטרדאם במונטריאול. שנה לאחר לידתו שב קוקס עם הוריו לניו יורק. השכלתו המוקדמת כללה קריאה עצמית בהדרכתו של סטודנט מקולג' קולומביה. משפחתו סבלה מקשיים פיננסיים במהלך הפאניקה של 1837 והוא לא היה יכול להרשות לעצמו ללמוד בקולג' ולקבל תואר במשפטים. על פי חוקי מדינת ניו יורק הייתה חלופה ללימודים בקולג' באמצעות עבודה כחניך במשרד עורכי דין במשך שבע שנים לפני קבלה ללשכת עורכי הדין. ב-1846 החל קוקס לעבוד כחניך במשרד עורכי דין ועבד שם במשך שנתיים. לאחר ששינה את דעתו בנוגע לעתידו כעורך דין, הוא עבד כמנהל חשבונות בחברת ברוקרים ולמד מתמטיקה ושפות קלאסיות לאחר שעות העבודה. ב-1846 הוא החל ללמוד בלימודי מכינה באוברלין קולג' והושפע על ידי סמואל ד. קוקרן וצ'ארלס גרנדיסון פיני להמשיך שם ללימודי תאולוגיה ולהיות כומר.^[1] אוברלין קולג' היה מוסד חינוכי פרוגרסיבי מעורב שקיבל לשורותיו תלמידים מכל הגזעים. ב-1850 או ב-1851 סיים קוקס את לימודיו באוברלין עם תואר בתאולוגיה.^[4] לאחר ויכוח עם חותנו בנושאים תאולוגיים, עזב קוקס את לימודי הכמורה והיה למפקח במערכת החינוך בעיר וורן, אוהיו. הוא למד משפטים וב-1853 התקבל ללשכת עורכי הדין.^[1]

נישואים ומשפחה

ב-1849, בעת לימודיו באוברלין, נשא קוקס לאישה את הלן קלריסה פיני בת ה-19, בתו של נשיא הקולג', שהייתה אז כבר אלמנה ואם לבן קטן.^[1] הזוג חי בבית הוריה של הלן, אך קוקס וחמו התנכרו זה לזה בשל חילוקי דעות תאולוגיים. נולדו להם שמונה ילדים, ביניהם הצייר קניון קוקס. נכדו, אליון קוקס, היה גם הוא אומן שנודע בשל ציורי הקיר שלו.

ראשית הקריירה הפוליטית והצבאית

שירות צבאי

קוקס בתקופת מלחמת האזרחים
מדינה	ארצות הברית ארצות הברית
צאצאים	קניון קוקס
השתייכות	הצבא האמריקני צבא ארצות הברית צבא האיחוד
תקופת הפעילות	1861–1866 (כ־5 שנים)
דרגה	מייג'ור גנרל
תפקידים בשירות
מפקד דיווזיית קאנאווה מפקד הגיס ה-23
פעולות ומבצעים
מלחמת האזרחים האמריקאית

קוקס היה ויגי ובבחירות לנשיאות של 1852 הצביע עבור וינפילד סקוט. למשפחתו הייתה זיקה למתנגדי העבדות. ב-1855, כאשר התפרקה המפלגה הוויגית, סייע קוקס לארגן את המפלגה הרפובליקנית באוהיו ונשא נאומי בחירות לטובת מועמדיה במחוזות שסביב לוורן. ב-1859 נבחר קוקס לסנאט של אוהיו ויצר ברית פוליטית עם הסנאטור ג'יימס גרפילד, לימים נשיא ארצות הברית, ועם מושל אוהיו סלמון צ'ייס. בתקופה זו הוא קיבל גם מינוי למיליציה של אוהיו כקצין בדרגת בריגדיר גנרל ובילה את רובו של חורף 1860–1861 בלימודים צבאיים.

מלחמת האזרחים

עם פרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית, היה קוקס כבר אב לשישה ילדים, אך הוא בחר להיכנס לשירות הציבורי הפדרלי כמתנדב מאוהיו. הוא המשיך להיות חבר הסנאט של אוהיו כאשר פרצה המלחמה. קוקס התגייס לצבא האיחוד כדי לסייע במילוי המכסה של אוהיו. ב-3 באפריל 1861 הוא מונה על ידי מושל אוהיו ויליאם דניסון כקצין בדרגת בריגדיר גנרל בכוח המתנדבים של אוהיו.^[5]

משימתו הראשונה של קוקס הייתה פיקוד על מחנה טירונים ליד קולומבוס ולאחר מכן על בריגדת קאנאווה של מחלקת אוהיו, המחוז הצבאי של מדינות הצפון. הבריגדה הצטרפה למחלקת וירג'יניה המערבית ולחמה בהצלחה במערכת עמק קאנאווה בפיקודו של מייג'ור גנרל ג'ורג' מקללן. ב-1862 עברה הבריגדה לוושינגטון הבירה, שם היא סופחה לארמיית וירג'יניה (אנ') בפיקודו של ג'ון פופ (אנ'), אך היא עוכבה על ידי מקללן ולא השתתפה בקרב בול ראן השני (אנ') עם שאר כוחות הארמייה. בראשית מערכת מרילנד (אנ'), הפכה הבריגדה של קוקס לדיוויזיית קאנאווה במסגרת הגיס התשיעי של ארמיית הפוטומק. במערכת מרילנד כבשו אנשיו של קוקס את העיר החשובה פרדריק, מרילנד, וקוקס הוביל את התקיפה על אנשי צבא הקונפדרציה ב-14 בספטמבר 1862 בקרב ההר הדרומי (אנ'). כאשר נהרג מפקד הגיס, מייג'ור גנרל ג'סי ל. רינו בקרב זה, לקח קוקס על עצמו את הפיקוד על הגיס. הוא הציע למייג'ור גנרל אמברוז ברנסייד (אנ'), שהיה באופן רשמי המפקד של הגיס התשיעי, אך פיקד על גף של שני גייסות של הארמייה, שיותר לו לשוב לפקד על הדיוויזיה שלו, תפקיד שהיה מתאים יותר לניסיונו בפיקוד צבאי. ברנסייד דחה את ההצעה, אך פיקח על קוקס בקרב אנטיאטם. ברנסייד התיר לקוקס לבצע את כל הפקודות שהתקבלו ממקקלן, בעוד שהוא נותר מאחורי הקווים. התקדמות הגיס התשיעי בפיקודו של קוקס תוך דקות הוכרעה על ידי האגף הימני של הדרומיים בקרב אנטיאטם, כאשר הם הוכו על ידי הדיוויזיה של איי פי היל (אנ'), שאילצה את כוחותיו של קוקס לסגת קרוב לקווי צבא האיחוד.

לאחר קרב אנטיאטם, קודם קוקס לדרגת מייג'ור גנרל החל מ-6 באוקטובר, אך תוקפו של המינוי פג במרץ הבא כאשר הסנאט של ארצות הברית סבר שהיו יותר מדי קצינים בכירים בדרגה זו בשירות. ב-7 בדצמבר 1864 הוגש מינויו לדרגה זו מחדש ואושר. רוב שנת 1863 הייתה רגועה מבחינתו של קוקס, שמונה לפקד על מחוז אוהיו ומאוחר יותר על מחוז מישיגן, במסגרת מחלקת אוהיו.

במהלך מערכת אטלנטה (אנ'), מערכת פרנקלין-נאשוויל (אנ'), ומערכת הקרוליינות (אנ'), שהתקיימו ב-1864–1865, פיקד קוקס על הדיוויזיה השלישית של הגיס ה-23 של ארמיית אוהיו (אנ'), בפיקודו של מייג'ור גנרל ג'ון סקופילד. הדיוויזיה שבפיקודו נתנה את המאמץ העיקרי בתקיפה בקרב אוטוי קריק ב-8 באוגוסט 1864. אנשיו של קוקס פרצו את קווי האספקה של צבא הקונפדרציה במייקון, ג'ורג'יה, ובקו הרכבת המערבי ב-31 באוגוסט, וגרמו לגנרל הקונפדרציה ג'ון בל הוד (אנ') לסגת מאטלנטה. בקרב ספרינג היל (אנ'), ניצלו כוחותיו של קוקס בקושי ממצור שהוטל עליהם על ידי הוד, ולזכותו של קוקס ניתן ולזקוף את הצלת מרכז קו החזית של האיחוד בקרב פרנקלין (אנ') בנובמבר 1864. קוקס הוביל את הדיוויזיה השלישית בקרב וילמינגטון (אנ') בקרוליינה הצפונית, ולאחר מכן פיקד על מחוז בופורט ועל גיס זמני שעליהם הוא פיקד בקרב וייס פורק, לפני שהם הוקמו רשמית כגיס ה-23.

מושל אוהיו

עוד טרם שחרורו מהצבא, ב-1 בינואר 1866, נבחר קוקס באוקטובר 1865 למשרת מושל אוהיו. הוא כיהן בתפקיד עד 1868, אך השקפותיו המתונות בנוגע לזכות הבחירה של האפרו-אמריקאים ותמיכתו המוקדמת במדיניות השיקום של הנשיא אנדרו ג'ונסון, גרמו לו להחליט לא להתמודד לבחירה מחדש לנשיא. לאחר מכן הוא עבר לסינסינטי, שם הוא עסק בעריכת דין.

מזכיר הפנים של ארצות הברית

עם השבעתו לנשיאות של יוליסס ס. גרנט ב-4 במרץ 1869, מונה קוקס כמזכיר הפנים של ארצות הברית. מינויו התקבל בברכה על ידי תומכי הרפורמות ואושר מידית על ידי הסנאט של ארצות הברית. הוא כיהן בתפקיד עד 31 באוקטובר 1870. קוקס היה תומך נלהב של רפורמה בשירות הציבורי והציג מערכת לבדיקה ובחינה של מועמדים לשירות. בתחילה העניק גרנט לקוקס חופש לנהל את מחלקת הפנים. אך לאחר שלא עלה בידו של גרנט לתת לקוקס גיבוי אל מול הפוליטיקאים הרפובליקנים שמעמדם נשען על מערכת הפטרונות הפוליטית, שהייתה אז נפוצה מאוד במחלקת הפנים, התפטר קוקס. כמזכיר הפנים הוא נחשב לבעל מחשבה עצמאית. הדבר נגד את האינסטינקטים של גרנט כאיש צבא בכיר שסבר שקוקס חותר תחת סמכותו כנשיא.^[2] דעתו של גרנט על התפטרותו של קוקס, ככל הנראה שלא בצדק, הייתה ש"הבעיה הייתה שגנרל קוקס חשב שמחלקת הפנים הייתה הממשלה בכללותה, ושקוקס עצמו היה מחלקת הפנים".^[6]

הרפורמות בשירות הציבורי

לאחר מלחמת ארצות הברית–מקסיקו נוספו לשטחה של ארצות הברית שטחים נוספים ופעילותה של מחלקת הפנים התרחבה באופן משמעותי. תחומי האחריות של קוקס היו מגוונים במידה רבה והוא ניהל את משרדי הפטנטים, הקרקעות, הגמלאות, הלשכה לענייני אינדיאנים, מפקד האוכלוסין, פקידי בתי המשפט הפדרליים ומסילות הברזל הטרנס-יבשתיות. הגידול בפעילות המחלקה הרחיב גם מערכת פטרונות שרבים מתומכי הרפורמות סברו שהיא מושחתת. המינוי למשרות פדרליות על ידי חבר הקונגרס נחשבה לחיונית לטובת בחירתם מחדש. הנשיא גרנט דרש שכל המועמדים למשרות פדרליות יגישו בקשה ישירות לראשי המחלקות ולא לנשיא. הנחיה זו העניקה לקוקס את הסמכות ואת ההזדמנות לבצע רפורמה במערכת כוח האדם של מחלקת הפנים.

קוקס היה תומך נלהב של רפורמה בשירות הציבורי ועם השבעתו לתפקיד הוא היה ראש המחלקה הפדרלית הראשון שיישם מערכת לבדיקה ובחינה במחלקה פדרלית. צעדי הרפורמה של קוקס נועדו להגביל את המערכת המושחתת ולבדוק את היקף הסמכות וההשפעה של הממשלה הפדרלית. הוא פיטר שליש מהפקידים שלא היו כשירים לתפקידיהם, והנהיג מבחנים במשרד הפטנטים ובמשרד מפקד האוכלוסין לרוב הבקשות, ובמקביל הורה לפקידים במשרד הפטנטים לעבור את המבחנים כדי להוכיח שהם ראויים למשרתם. פקידים רבים העדיפו להתפטר מיוזמתם ולא לגשת למבחנים. קוקס אף סירב לתת לאחיו משרה במחלקת הפנים, באומרו שהוא לא מעוניין להיות מואשם בנפוטיזם. גישתו המוסרית של קוקס לרפורמות בשירות הציבורי התנגשה בסופו של דבר עם השימוש המעשי של הנשיא גרנט בסמכויות המינוי שנבעו ממערכת הפטרונות הפוליטית.

באמצע מאי 1870 היה ברור שהרפורמות של קוקס התנגשו עם מערכת הפטרונות הפוליטית. ראשי ועדות רפובליקנים בקונגרס דרשו שקוקס ייתן לעובדי המחלקה "הזדמנות" לתת הערכה פוליטית. קוקס השיב ש"שום קשר לכספים פוליטיים או ללהיטות פוליטית לא תבטיח את מקומם". הוא עמד על כך שמעבר המבחנים יהיה חובה כדי להחזיק במשרה.^[2] הוא אמר שחובת הערכה פוליטית תגרום קשיים כספיים למשפחות העובדים.^[7]

נקודת השבירה בין קוקס לבין כוחות הפטרונות בקונגרס הגיעה כאשר יישם קוקס מדיניות של שלושים ימי חופשה בתשלום, שאותם ניצלו העובדים לימי הקיץ החמים בעידן שלפני קיומן של מערכות מיזוג אוויר ולא יכלו לצאת לחופשה לצורך השתתפות במערכת הבחירות שהתקיימה בסתיו. רבים מהעובדים פנו בתלונה על כך למנהיגי המפלגה זכריה צ'נדלר וסיימון קמרון, וטענו שלא יוכלו להשתתף במערכת הבחירות בשל מדיניות ההגבלה על שלושים ימי חופשה בתשלום. דווח שקמרון אמר, "לעזאזל המזכיר קוקס! אנחנו נדבר עם הנשיא על העסק השטותי הזה". הלחץ ממנהיגי המפלגה פעל, וב-3 באוקטובר 1870 ביטל גרנט את ההגבלה של קוקס על שלושים ימי חופשה בתשלום.^[8]

הסכם הסיפוח עם הרפובליקה הדומיניקנית

עוד לפני שגרנט היה לנשיא, שאפה סיעה של תומכי סיפוח בפוליטיקה האמריקאית להשיג שליטה על האיים הקריביים. מזכיר המדינה בממשליהם של אברהם לינקולן ואנדרו ג'ונסון, ויליאם סיוארד, רכש את אלסקה מהאימפריה הרוסית וניסה לרכוש את איי הודו המערבית הדנים מדנמרק. משא ומתן החל על רכישת הרפובליקה הדומיניקנית, שנקראה אז סנטו דומינגו. משא ומתן זה המשיך גם בתקופת נשיאותו של גרנט, בהובלתו של אורוויל בבקוק, איש סודו של גרנט ששירת במטהו במהלך מלחמת האזרחים.^[9] גרנט היה ספקן בתחילה, אך בדרבונו של האדמירל דייוויד דיקסון פורטר (אנ'), שסבר שיש צורך בבסיס ימי במפרץ סמנה שבמזרח הרפובליקה, ושל ג'וזף ו. פבנס, איש עסקים מניו אינגלנד שהועסק על ידי ממשלת הרפובליקה הדומיניקנית, בחן גרנט את העניין ושוכנע בתבונתו. גרנט האמין בהרחבה בדרכי שלום של גבולות ארצות הברית וסבר שהאי שרוב האוכלוסייה בו הייתה שחורה ייתן הזדמנויות כלכליות חדשות לעבדים המשוחררים. רכישת האי, על פי גרנט, הייתה אמורה להקל על היחסים הבין-גזעיים בדרום, לבטל את העבדות בברזיל ובקובה ולהגדיל את עוצמתה הימית של ארצות הברית בקריביים.^[10]

גרנט שלח את בבקוק להתייעצות עם בואנאוונטורה באס נשיא הרפובליקה הדומיניקנית שתמך בסיפוח, כדי לראות אם ההצעה מעשית. בבקוק שב בדצמבר 1869 עם טיוטת הסכם סיפוח. מזכיר המדינה המילטון פיש אמר לקוקס בפגישה אישית שלבבקוק אין שום סמכות להחליט על חוזה כזה. בניגוד לנוהג המקובל של היוועצות בחברי הקבינט שלו, חשף גרנט את החוזה של בבקוק בפני חברי הקבינט והעמיד אותם בפני עובדה מוגמרת. הוא אמר כלאחר יד לחברי הקבינט שהוא ידע שלבבקוק לא הייתה שום סמכות להגיע להסכם אך הוא יוכל לתקן זאת באמצעות אישור ההסכם על ידי הקונסול של ארצות הברית ברפובליקה הדומיניקנית. כל חברי הקבינט שתקו עד שקוקס פנה ושאל את גרנט, "אבל אדוני הנשיא, האם זה הוסדר שאנחנו רוצים לספח את סנטו דומינגו?". גרנט הסמיק ונבוך מהשאלה הישירה של קוקס. לאחר מכן הוא פנה שמאלה והביט במזכיר המדינה פיש ולאחר מכן פנה ימינה והביט במזכיר האוצר ג'ורג' סיואל באוטוול, ונשף נשיפה ארוכה בסיגר שלו. השקט המתוח המשיך עד שגרנט הורה לעסוק בעניין הבא שעל סדר היום. הקבינט לא דן שוב בעניין הרפובליקה הדומיניקנית. גרנט שכנע אישית סנאטורים לאשר את החוזה, והרחיק לכת עד כדי שביקר לצורך כך את צ'ארלס סאמנר בביתו.^[11] פיש, מתוך נאמנות לגרנט, אישר את ההסכם והגיש אותו לאישור הסנאט. הסנאט, בהנהגתו של סאמנר, סירב לאשר אותו.^[12]

ענייני האינדיאנים

בינואר 1870 התרחש טבח מריאס (אנ'), בו נהרגו על ידי צבא ארצות הברית כ-200 אינדיאנים, רובם נשים, ילדים וזקנים. במרץ אותה שנה דרש קוקס שהקונגרס יישם מדיניות חקיקה מכרעת ומתמשכת כלפי האינדיאנים. הנשיא גרנט, ששאף שהאינדיאנים יהפכו ל"מתורבתים", הקים ב-1869 את מועצת הנציבים לענייני האינדיאנים על פי הסכם שלום. קוקס הגן על היושרה של הנציבים שמונו על ידי הנשיא גרנט. הטבח סייע באופן בלתי ישיר להשאיר את הלשכה לענייני אינדיאנים בתחום אחריותה של מחלקת הפנים, במקום שתעבור לאחריות מחלקת המלחמה. קוקס סבר שההתקדמות התעשייתית כמו סלילתם של קווי הרכבת והטלגרף לא צריכה להיות תירוץ להפר בריתות שנחתמו עם האינדיאנים. הוא האמין שהאינדיאנים לא הרוויחו דבר מיישובי הספר שבמסגרת הקמתם נגזלו מהם אדמות המרעה של עדרי הביזונים שלהם, שהיו מקור אספקת המזון שלהם. קוקס סבר שקיום ההבטחות שניתנו לאינדיאנים, ולא הפרת ההסכמים, חיוני מאוד לשמירת השלום. עם זאת, הוא ראה באינדיאנים כבעלי אינטליגנציה נמוכה, שחצנים, ודיפלומטים גרועים.^[13] ב-1871, לאחר התפטרותו של קוקס, חוקקו הקונגרס והנשיא גרנט חוק מקיף ששם קץ למערכת ההסכמים עם האינדיאנים. החוק התייחס לאינדיאנים כיחידים וכבני חסות של הממשלה הפדרלית, זאת במקום ניהול משא ומתן עם השבטים כישויות ריבוניות.^[14]

בראשית 1870, שבטי הסו בוויומינג, בהנהגתם של צ'יף ענן אדום וצ'יף זנב מנומר, התרגזו בשל הסגת הגבול של המתיישבים הלבנים באדמותיהם. כדי להימנע מהתדרדרות למלחמה, ביקש צ'יף ענן אדום להיפגש עם הנשיא גרנט, ויחד עם צ'יף זנב מנומר יצא למסע מזרחה לוושינגטון. קוקס חיכה לביקורם, מתוך תקווה להוכיח לראשי השבטים את קיום מחויבותה של הממשלה הפדרלית להסכמים שנחתמו עמם, וכן להרשים אותם בכוח ובפאר של האומה, כך שהם יחששו לפתוח במלחמה. בהגיעם לוושינגטון, קיימו ראשי השבטים שיחות עם קוקס, עם הנציב לענייני אינדיאנים אלי פרקר, ועם הנשיא גרנט. ב-1 ביוני נערך לראשי השבטים סיור בוושינגטון, אך לא הייתה הצלחה בהשגת התפעלותם. ב-2 ביוני נזף זנב מנומר בקוקס על אי קיום ההסכם שנחתם ב-1868. בתגובה הרצה קוקס לצ'יף שאין זה ראוי להתלונן, ושלמדיניות כלפי האינדיאנים של ממשל גרנט היו תוצאות חיוביות. זנב מנומר צחק לשמע דבריו ואמר שקוקס היה משסף את גרונו שלו אם היה עליו להתמודד עם הבעיות שהיו מנת חלקו. ב-3 ביוני נקט צ'יף ענן אדום בטקטיקה דומה, והדגיש שהוא לא יוותר על מנהגיהם הקדומים. הצ'יף ביקש מקוקס שלעמו יינתן מזון ותחמושת כדי שהם יוכלו לצוד ולא לרעוב, וזעם על הפרת ההסכמים. קוקס דחה את דברי ראשי השבטים ואמר להם שאת שיחתם הם ימשיכו עם הנשיא גרנט.

ב-7 ביוני ניסה קוקס לפייס את ראשי השבטים שהנשיא גרנט, "האב הלבן הגדול", פעל לא מתוך פחד, אלא שיש לו את הרצון לעשות את הדברים נכון. הוא אמר לאינדיאנים שהם יקבלו את כל בקשותיהם, למעט כלי נשק, ובאופן אישי הבטיח לדאוג שההסכמים לא יופרו. בפגישה עם ראשי השבטים, היה הנשיא גרנט חמים, קידם את פניהם בברכה, והדגיש את אותם מסרים שהועברו אליהם על ידי קוקס. גרנט קיים לכבוד ראשי השבטים ארוחה רשמית בבית הלבן, שהובילה להבלטת ההתנגשות בין שתי התרבויות. לראשי השבטים הוגש אוכל משובח ויין, אך הם התלהבו במיוחד מגלידת תות השדה שהוגשה להם. דווח שזנב מנומר העיר שמארחיו הלבנים אכלו מזון טוב בהרבה מזה שנשלח לבני עמו. בפגישתם האחרונה, הציע קוקס כמה ויתורים נוספים, והתיר לאינדיאנים למסור שמות של סוכנים שעמם הם העדיפו כאנשי קשר עם הממשלה. קוקס גם הבטיח לראשי השבטים להעניק להם 17 סוסים. צ'יף ענן אדם התנצל בפני קוקס על חוסר הנימוס שלו, בעוד שקוקס הבטיח לקדם את ענייניהם של האינדיאנים. לפני שובם לוויומינג, ביקרו האינדיאנים בניו יורק, והעיתונות במזרח דרשה קיום מדיניות נדיבה יותר כלפי שבטי הסו. קוקס שלח לאינדיאנים את 17 הסוסים שהובטחו. הגעתה של חבילת הסיוע עשתה רבות להרגיע את הרוחות והמלחמה נמנעה. אחד ההיסטוריונים ציין שהביקור בוושינגטון היה הצלחה, שכן צ'יף ענן אדום אימץ מדיניות שהעדיפה דיפלומטיה על פני מלחמה.^[8]

תביעות מק'גראהן והתפטרותו

באוגוסט 1870 נקלע קוקס לעימות עם הנשיא גרנט בנוגע לתביעת ההונאה של מק'גרהאן. גרנט רצה שהתביעות יישובו על ידי הקונגרס, ואם הקונגרס לא יצליח לעשות כן, יעבור הטיפול בהן לממשל. אף על פי שגרנט ידע שהעניין יסודו בתרמית, הוא היה מעוניין שהוא יוסדר. קוקס אמר לנשיא במכתב ששלח לו, שלדעתו אין לעשות דבר בנוגע לתביעות, בהאמינו שמק'גראהן הוא נוכל שביקש זיכיון על תביעות לאדמות בקליפורניה. קוקס ציין שאחד מעורכי הדין של מק'גראהן הונחה לשחד את קוקס בסכום של 20,000 דולר כדי שיאשר את הזיכיון. מק'גראהן פנה לקבל זיכיון על אדמות חקלאיות בקליפורניה שיירכשו במחיר נמוך. עם זאת האדמה הייתה למעשה בשימוש למטרות כריית זהב. קוקס פנה לגרנט וביקש ממנו שלא יהיה צורך שהוא יופיע בפני בית המשפט המחוזי בנוגע לתביעות, ולקיים ישיבת קבינט בנוגע לעניין. קוקס סבר שלבית המשפט המחוזי לא תהיה סמכות שיפוטית בעניין ושהעניין נמצא באופן בלעדי בסמכותה של מחלקת הפנים. כאשר גרנט לא העניק לקוקס שום גיבוי בנוגע להופעה בפני בית המשפט, ראה זאת קוקס כסיבה נוספת להתפטרותו, אם כי רפורמת השירות הציבורי הייתה הסיבה העיקרית לכך.^[15]

פרישת הליברלים הרפובליקנים

חוסר שביעות הרצון מממשל גרנט, המינויים של בני משפחתו וידידיו,^[16] השחיתות בבית המכס בניו יורק, וניסיונותיו לספח את סנטו דומינגו, הובילו את רבים מתומכי הרפורמות לחפש מנהיגות חדשה. צעדיו של גרנט להעמדה לדין של אנשי הקו קלוקס קלאן גרמו לניכור מצד בעלי בריתו לשעבר במפלגה הרפובליקנית, שסברו שהרפורמה בשירות הציבורי צריכה לקבל עדיפות גבוהה יותר על פני זכויות האזרח של השחורים. ב-1870 פרש הסנאטור קארל שורץ ממיזורי, מהגר גרמני, מהמפלגה הרפובליקנית. לאחר שקוקס התפטר מתפקידו כמזכיר הפנים באותה שנה, האמינו רבים מתומכי הרפורמות שגרנט לא מסוגל לבצע את הרפורמות בשירות הציבורי. גרנט מצידו לא ויתר על הרפורמה והקים את נציבות השירות הציבורי (אנ'), שקיבלה את סמכותה ואת המימון לפעולותיה מהקונגרס, והחלה לפעול החל מ-1 בינואר 1872. בראש הנציבות העמיד גרנט את תומך הרפורמות ועורך העיתון Harper's Weekly ג'ורג' ויליאם קרטיס. במקומו של קוקס, מינה גרנט כמזכיר הפנים את קולומבוס דלאנו, דודנו מדרגה שלישית, אך הוציא את נציבות השירות הציבורי מתחום אחריותה של מחלקת הפנים, באומרו מאוחר יותר שהמחלקה הייתה גדולה יתר על המידה.

במרץ 1871 ארגן קוקס הממורמר את הגרעין פורץ הדרך של הרפובליקנים תומכי הרפורמה בסינסינטי, כאשר מאה רפובליקנים חתמו על אמנה, שהפרידה אותם מהמפלגה הרפובליקנית הרגילה, וקראו לעצמם ליברלים רפובליקנים (אנ'). שורץ, שהיה מנהיג המפלגה החדשה, דחף למתן חנינה מלאה לאנשי הקונפדרציה לשעבר. המפלגה החדשה דרשה "רפורמה בשירות הציבורי, מטבע מבוסס, הורדת מחירים וזכויות המדינות". בוועידת המפלגה שהתקיימה ב-1 במאי 1872 בסינסינטי, בחרו חברי המפלגה בעורך העיתון New York Tribune הוראס גרילי כמועמדם לנשיאות. גם שמו של קוקס הוזכר כמועמד, אך הוא לא הגיע לפתקי ההצבעה. תומכי הרפורמה העדיפו את צ'ארלס פרנסיס אדמס כמועמד לנשיאות ושמו הגיע לפתקי ההצבעה, אך לא עלה בידו להשיג מספיק קולות כדי לקבל את המינוי. קוקס התנגד למועמדותו של גרילי ומשך את תמיכתו מהליברלים הרפובליקנים. גרילי, שנשען על תמיכתם של תומכי הרפורמה, תקף את מדיניות השיקום של גרנט, וטען שיש להעדיף את ביצוע הרפורמה. גרנט, שזכה שוב במועמדות המפלגה הרפובליקנית הרגילה, זכה בקלות בבחירות לנשיאות של 1872 לאחר שזכה ב-56 אחוזים מהקולות בבחירות הכלליות.

קוקס נחשב כמועמד לסנאט באותה שנה, אך בית המחוקקים של אוהיו בחר מועמד פחות שמרני. באותה תקופה נבחרו הסנאטורים על ידי בתי המחוקקים של המדינות ולא בבחירות כלליות.

שנותיו האחרונות

ב-1870 נבחר קוקס כחבר בחברה הפילוסופית האמריקאית.^[17]

באוקטובר 1873 מונה קוקס כנשיא וכונס הנכסים של חבר הרכבת טולידו וובש. לצורך כך הוא עבר להתגורר בטולידו. בתפקידים אלו הוא שימש עד' 1878.^[18]

ב-1876 נבחר קוקס לבית הנבחרים של ארצות הברית. הוא כיהן תקופת כהונת אחת מ-1877 ועד 1879. הוא הביס את מועמד המפלגה הדמוקרטית פרנק הרד, כאשר זכה ב-17,276 קולות מול 15,631 הקולות של הרד. הוא ייצג את מחוז הבחירה השישי של אוהיו ולא התמודד לתקופת כהונה נוספת.^[18]

לאחר סיום כהונתו בבית הנבחרים שימש קוקס כדקאן בית הספר למשפטים של אוניברסיטת סינסינטי בשנים 1881–1897. לאחר פרישתו מתפקיד זה הציע לו הנשיא ויליאם מקינלי לקבל על עצמו את משרת שגריר ארצות הברית בספרד, אך הוא דחה את ההצעה. בשנים 1885–1889 הוא שימש כנשיא אוניברסיטת סינסינטי.

בשנותיו האחרונות היה קוקס כותב פורה. הוא הוציא לאור בין השאר את הספרים "אטלנטה" (1882), "הצעדה אל הים: פרנקלין ונאשוויל" (1882), "קרב בול ראן השני" (1882), "הקרב על פרנקלין, טנסי" (1897), ו"זכרונות צבאיים על מלחמת האזרחים" (1900). ספריו משמשים עד היום חוקרים כמקור היסטורי אובייקטיבי.

ב-1873 בערך החל קוקס לגלות עניין במיקרוסקופיה, ועסק בתחום כתחביב לשעות הפנאי. מחקריו הראשונים היו על יצורי מים מיקרוסקופיים. במחקריו הוא ביצע עבודה קפדנית ומדויקת, וכתב רשימות על עבודותיו ותצפיותיו. ב-1874 הוא למד צילום באמצעות מיקרוסקופ וב-1875 ביצע סדרה של תצלומים של צורניות, שמנו כמה מאות תצלומים. ב-1881 נבחר קוקס לחברה המיקרוסקופית המלכותית. ב-1895 הוא פרש מהתחום, מתוך אמונה שנגרם עקב כך נזק לראייתו, אך העניין שהוא גילה בו העסיק אותו כל ימי חייו.^[19]

ג'יקוב דולסון קוקס נפטר ב-4 באוגוסט 1900 בעת ששהה בחופשה בגלוסטר, מסצ'וסטס. הוא נטמן בבית הקברות ספרינג גרוב שבסינסינטי. ביתו בסינסינטי, שנבנה ב-1880, רשום במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים.^[20] בניין המנהלה באוברלין קולג' קרוי על שמו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'ייקוב דולסון קוקס בוויקישיתוף

• ג'ייקוב דולסון קוקס באתר מחלקת הפנים של ארצות הברית (באנגלית)
• ג'ייקוב דולסון קוקס, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• ג'ייקוב דולסון קוקס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ג'ייקוב דולסון קוקס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• כתבי ג'ייקוב דולסון קוקס בפרויקט גוטנברג (באנגלית)

הערות שוליים

1. Hockett, Homer Carey (1930). Allen Johnson; Dumas Malone (eds.). Dictionary of American Biography Cox Jacob Dolson. New York City: Charles Scribner's Sons, p. 476.
2. Hockett, Homer Carey (1930). Allen Johnson; Dumas Malone (eds.). Dictionary of American Biography Cox Jacob Dolson. New York City: Charles Scribner's Sons, p. 477.
3. Rossiter Johnson, ed. (1906). The Biographical Dictionary of America. Boston: American Biographical Society, p. 21.
4. Warner, Ezra J. (1964). Generals in Blue: Lives of the Union Commanders. Baton Rouge: Louisiana State University Press, p. 97.
5. Martin, Edward Winslow (1869). The New Administration. New York: George S. Wilcox, p. 94.
6. Warner, Ezra J. (1964). Generals in Blue: Lives of the Union Commanders. Baton Rouge: Louisiana State University Press, p. 98.
7. "Secretary Cox and the Assessment of Clerks". New York Times. October 10, 1870.
8. Schmiel, Eugene D. (2014). Citizen-General: Jacob Dolson Cox and the Civil War Era. Athens, Ohio: Ohio University Press, pp. 211-215.
9. McFeely, William S. (1981). Grant: A Biography. Norton, pp. 336–338.
10. Brands, H. W. (2012). The Man Who Saved the Union: Ulysses S. Grant in War and Peace. New York: Doubleday, pp. 455–456.
11. McFeely, William S. (1981). Grant: A Biography. Norton, pp. 339–341.
12. McFeely, William S. (1981). Grant: A Biography. Norton, pp. 349–352.
13. "Secretary Cox and Our Indian Policy". New York Times. March 18, 1870.
14. Waltmann, Henry G. (Winter 1971). "Circumstantial Reformer: President Grant & the Indian Problem". Arizona and the West. 13 (4), p. 327.
15. "The President and Gen. Cox" (PDF). New York Times (PDF). November 10, 1870.
16. Chernow, Ron (2017). Grant. New York: Penguin Press, pp. 638-640.
17. "APS Member History". search.amphilsoc.org.
18. Benjamin Perley Poore, ed. (1879). Official Congressional Directory (2 ed.). Government Printing Office, pp. 53-54.
19. Vorce, C.M. (1901). Transactions of the American Microscopical Society Necrology Jacob Dolson Cox. XXII. State Journal Company, Printers. pp. 197–202.
20. Cox, Jacob D., House, Ohio Historical Society, 2007.