Loading AI tools
עובדת סוציאלית וחלוצה בתחום הדיור הציבורי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'יין אדמס (באנגלית: Jane Addams; 6 בספטמבר 1860 – 21 במאי 1935) הייתה חלוצה פעילה בתנועת בתי ההתיישבות האמריקאית, עובדת סוציאלית, פילוסופיה ציבורית, סוציולוגית, סופרת, ומנהיגה בתנועת זכות בחירה לנשים ושלום עולמי. כלת פרס נובל לשלום. ממייסדי תנועת בתי ההתיישבות בארצות הברית, ייסדה את אחד מבתי התיישבות[1] הראשונים בארצות הברית[2] - בית האל (אנ').
 | |
| לידה |
6 בספטמבר 1860 סדארוויל, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
22 במאי 1935 (בגיל 74) שיקגו, ארצות הברית |
| שם לידה |
Laura Jane Addams |
| מדינה |
ארצות הברית |
| מקום קבורה |
Cedarville Cemetery |
| השכלה |
מכללת רוקפורד |
| פרסים והוקרה |
|
| חתימה |
 |
  | |
בתקופה בה נשיאים אמריקאים כמו תאודור רוזוולט וודרו וילסון זיהו עצמם כרפורמיסטים ופעילים חברתיים, אדמס הייתה אחת הרפורמיסטיות הבולטות ביותר[3] בעידן הפרוגרסיבי בארצות הברית (בשנים 1890–1920). היא הסבה את תשומת ליבם של האמריקאים לחששות של אמהות, בנושאים כמו צרכים של ילדים, בריאות ציבור מקומית ושלום עולמי. אדמס טענה שאם נשים היו אחראיות להובלת הקהילות שלהן, הן היו הופכות אותן למקומות טובים יותר לחיות בהם. לכן, היא קראה למתן זכות הצבעה לנשים על מנת להשפיע על הקהילות שלהן. אדמס הפכה למודל לחיקוי לנשים ממעמד הביניים, שהתנדבו לחזק את הקהילות שלהן. היא מזוהה כחלק מהזרם הפרגמטיסטי האמריקאי בפילוסופיה.[4]
בשנת 1889 היא הייתה אחת ממייסדות בית האל (Hull House), ובשנת 1920 לקחה חלק בהקמת האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות.[5] בשנת 1931 היא הפכה לאישה האמריקנית הראשונה שזכתה בפרס נובל לשלום. אדמס הוכרה כמייסדת מקצוע העבודה הסוציאלית הקהילתית המקבילה למארי ריצ'מונד, שהייתה ממייסדות העבודה הסוציאלית הפרטנית.
ג'יין אדמס נולדה בסֶדארוויל, אילינוי,[6] והייתה הצעירה מבין שמונה ילדים שנולדו למשפחה אמידה ומבוססת. המשפחה הייתה ממוצא אנגלי-אמריקאי עם שורשים בניו אינגלנד הקולוניאלית ; אביה היה פעיל פוליטית. שלושה מאחיה מתו בינקות, ואח נוסף נפטר בגיל 16, כך שנותרו לה רק ארבעה אחים עד שאדמס הגיעה לגיל 8.[7] אמה, שרה אדמס[6] (נולדה כוויבר), מתה כאשר אדמס הייתה בת שנתיים.[8]
אדמס בילתה את ילדותה במשחק בחוץ, קריאה בבית, ולמדה בבית הספר של יום ראשון. כשהייתה בת ארבע, היא לקתה בשחפת של עמוד השדרה ומחלת פוטס, שגרמה לעקמומיות בעמוד השדרה ולבעיות בריאות לכל חייה. מחלות אלו הקשו עליה להתחבר עם ילדים אחרים משום שצלעה ולא יכלה לרוץ.[9] כילדה, היא חשבה שהיא "מכוערת", ומאוחר יותר נזכרה שלא רצתה להביך את אביה שהלכו יחד ברחוב.[10]
אדמס העריצה את אביה כשהייתה ילדה, היא תיארה זאת בספר הזכרונות שלה, "עשרים שנה בבית האל" (1910). ג'ון יואי אדמס היה איש עסקים. עסקיו כללו מגוון עסקים חקלאיים: טחנות קמח, מפעל צמר, מפעל לקורות ועוד. כמו כן, הוא היה הנשיא של הבנק הלאומי השני של פריפורט. הוא נישא בשנית בשנת 1868, כאשר ג'יין הייתה בת שמונה. אשתו השנייה הייתה אנה הוסטר הולדמן, אלמנתו של טוחן בפריפורט.[11] ג'ון אדמס היה חבר מייסד של המפלגה הרפובליקנית של אילינוי, שימש כסנטור אילינוי (1855–1870), ותמך בחברו אברהם לינקולן במועמדויותיו לסנאט (1854) ולנשיאות (1860). ג'ון אדמס שמר מכתב מלינקולן בשולחן כתיבה שלו, וג'יין אדמס אהבה להסתכל עליו כילדה.[12]
בשנות העשרה שלה, היו לאדמס חלומות גדולים לעשות משהו מועיל בעולם. היא הכירה בקשיים של אנשים עניים מקריאתה בספרים של דיקנס וקבלה השראה מנדיבותה של אמה לעניי סֶדארוויל. היא החליטה להיות רופאה כדי שתוכל לחיות ולעבוד בקרב העניים. זה היה רעיון מעורפל, שטופח על ידי ספרות בדיונית. אדמס הייתה תולעת ספרים.
אביה ומשפחתה של אדמס עודדו אותה לרכוש השכלה גבוהה, דבר שלא היה מובן מאליו עבור נערה באותם ימים. אדמס הייתה להוטה ללמוד במכללה החדשה לנשים, סמית' קולג' במסצ'וסטס; אבל אביה דרש ממנה ללמוד בסמינר הבנות רוקפורד הסמוך לביתה (כיום אוניברסיטת רוקפורד), ברוקפורד, אילינוי.[13] לאחר שסיימה את לימודיה ברוקפורד בשנת 1881,[13] היא עדיין קיוותה ללמוד בסמית' ולרכוש תואר אקדמי. באותו הקיץ, אביה נפטר באופן בלתי צפוי. כל ילד ירש כ-50,000$ (שווה ערך לכ-1,250,000$ ב-2018). לאחר מות האב, המשפחה עברה לפילדלפיה כדי שהאחיות יוכלו ללמוד רפואה. ג'יין ואליס השלימו את שנתן הראשונה בבית הספר לרפואה לנשים של פילדלפיה,[13] אך הבעיות הבריאותיות של ג'יין, ניתוח בעמוד השדרה[13] והתמוטטויות עצבים, מנעו ממנה את השלמת התואר. היא התמלאה בעצב בגלל תחושת הכישלון. גם אמה החורגת חלתה וכל בני המשפחה ביטלו את תוכניותיהם וחזרו לסֶדארוויל.[14]
בסתיו שלאחר מכן, אחיה (החורג) הארי ביצע ניתוח בגבה, כדי לנסות וליישר אותו ויעץ לה שלא תמשיך בלימודים ובמקום תטייל. באוגוסט 1883, היא יצאה למסע של שנתיים באירופה עם אמה החורגת, חלק מהזמן הן היו עם חברים ובני משפחה שהצטרפו אליהם. אדמס החליטה שהיא לא צריכה להיות רופאה כדי לעזור לעניים.[15]
בשובה הביתה, ביוני 1887, נשארה לגור עם אמה החורגת. אדמס, שעדיין הייתה ללא כיוון, שקעה בדיכאון, חוסר ביטחון לגבי עתידה והרגישה חסרת תועלת כאישה צעירה ואמידה. היא כתבה מכתבים ארוכים לחברתה מסמינר רוקפורד, אלן גייטס סטאר, בעיקר על הנצרות וספרים, אבל לפעמים גם על ייאושה.[16]
אדמס קיבלה השראה מהספרים שקראה. מוקסמת מחיי הנוצרים הקדמונים ומספרו של טולסטוי "הדת שלי", היא הוטבלה בכנסייה הפרסביטריאנית שבסדארוויל, בקיץ 1886.[17] כשקראה את "חובות של אדם" של ג'וזפה מציני, היא התחילה להאמין ולקחת השראה מהרעיון של דמוקרטיה כאידיאל חברתי. ובכל זאת היא חשה מבולבלת לגבי תפקידה כאישה. "שעבוד האישה" של ג'ון סטיוארט מיל גרמו לה לפקפק בלחצים החברתיים שיש על אישה להתחתן ולהקדיש את חייה למשפחה.[18]
בקיץ 1887, אדמס קראה על תנועת בתי ההתיישבות. היא החליטה לנוסע לבקר בבית הראשון של התנועה בלונדון, טוינבי הול (Toynbee Hall). היא וכמה חברים, כולל אלן גייטס סטאר, נסעו לאירופה מדצמבר 1887 עד סוף הקיץ של 1888. בתחילה אדמס לא סיפרה לאיש על חלומה להקים בית התיישבות בארצות הברית; אבל, היא חשה יותר ויותר אשמה שהיא לא עושה דבר להגשים אותו.[19] באמונה כי שיתוף חלומה עשוי לעזור לה לפעול על פיו, היא סיפרה לאלן גייטס סטאר. סטאר אהבה את הרעיון והסכימה להצטרף לאדמס בהקמת בית התיישבות.[20]
אדמס וידידה נוספת נסעו שוב ללונדון ללא סטאר,[21] לביקור בטוינבי הוֹל שבלונדון, שהיה בית מחסה שנוהל על ידי נשים אמידות. טוינבי הוֹל הרשים מאוד את אדמס ואת סטאר, הן לאור מעשי הפעילות העניפה עבור אוכלוסיות שוליות בחברה, והן בזכות העובדה כי נוהל על ידי נשים שהתגוררו במקום, בשכונות העוני של איסט אנד. אדמס תארה את ההרגשה בתור "קהילה של אנשי אוניברסיטה, יש להם את מועדוני הבילוי והחברה שלהם בשיתוף האנשים העניים, ובכל זאת, הם מתנהגים באותה דרך שבה הם יחיו במעגל שלהם. בלי שום כוונות נסתרות. הכל כל כך פרודוקטיבי - יש ציונים טובים בכיתות ובספריות, נראה מושלם ואידיאלי." חלומה של אדמס על מעמדות חברתיים מעורבבים שיפיקו תועלת הדדית, כפי שעשו חוגים נוצריים עתיקים התגלם כסוג החדש של מוסד.[22]
בחזונה של אדמס בתי ההתיישבות נועדו מרחב שבתוכו מקיימים קשרים תרבותיים בלתי צפויים ללא הגבלות של תרבות, מעמד, וחינוך. בתים אלו ישגשגו כמרכזי אומנויות קהילתיים ומתקני שירות ציבור. הם יניחו את היסודות לחברה אזרחית אמריקאית, מרחב נייטרלי שבתוכו קהילות ואידאולוגיות שונות יכולות ללמוד אחת מהשנייה ומנסות למצוא בסיס משותף לפעולה משותפת. תפקידו של בית ההתיישבות יהיה "מאמץ בלתי פוסק ליצור תרבות משותפת".[23]
בשנת 1889[24] אדמס וחברתה מהקולג' והמאהבת שלה אלן גייטס סטאר[25] יסדו ביחד את בית האל, בית חברתי בשיקגו. האחוזה נבנתה על ידי צ'ארלס האל בשנת 1856 נזקקה לתיקונים ושדרוגים. אדמס שילמה בהתחלה עבור כל הוצאות התיקון (הגג של המרפסת, צביעת החדרים, רכישת רהיטים וכו') ועבור רוב עלויות התפעול. עם זאת, היו אנשים נוספים שתמכו בבית מתחילת הפעלתו, התקציב השנתי גדל בקצב מהיר ואדמס הצליחה להפחית את חלקה במימון הבית. מספר נשים עשירות הפכו לתורמות קבועות לבית, ביניהן הלן קלבר, שנהלה את הנכסים של בן דודה צ'ארלס האל, ובסופו של דבר איפשרה להשתמש בבית מבלי לשלם שכר דירה. תורמים אחרים היו לואיז דה קובן בואן, מרי רוזט סמית', מרי וילמארת', ואחרים.[26][27]
אדמס וסטאר היו שתי הדיירות הראשונות של הבית, אשר לימים הפך למעונן של כ -25 נשים. בשיאו,[28] הגיעו לבית האל כ -2,000 איש בשבוע. בית האל היה מרכז למחקר, ניתוחים תצפיתיים, לימוד, דיבייט וגם מרכז עסקי למחיה ולכינון יחסי שכנות טובה. דיירי בית האל חקרו נושאים שונים כגון דיור, מיילדות, עייפות, שחפת, טיפוס הבטן, איסוף אשפה, קוקאין, ונשירה מבתי ספר. הפעילות בבית כללו לימודי ערב למבוגרים, מועדוניות לילדים בוגרים, מטבח ציבורי, גלריית אומנות, חדר כושר, מועדון בנות, בית מרחץ, כריכיה, בית ספר למוזיקה, חוג לדרמה ותיאטרון, דירות, ספרייה, חדרי ישיבות לדיון, מועדונים, לשכת עבודה, וכן חדר אוכל.[29] לימודי הערב למבוגרים היו ההתחלה של תוכניות לימודי המשך המוצעות כיום על ידי אוניברסיטאות וגופים רבים נוספים. בנוסף להפעלת שירותים קהילתיים ואירועי תרבות, בית האל הציע הזדמנות לעובדים סוציאליים צעירים לרכישת הכשרה. בסופו של דבר, בית האל הפך לבית התיישבות המורכב מ-13 בניינים, שכללו מגרש משחקים ומחנה קיץ.
היבט אחד של בית האל שהיה חשוב מאוד לאדמס היה תוכנית האמנות. תוכנית האמנות בבית האל קראה תיגר על שיטת החינוך "המתועש", אשר התאים את הפרט לעבודה או תפקיד ספציפי. אדמס רצתה שהבית יספק מרחב, זמן וכלים כדי לעודד אנשים לחשוב באופן עצמאי. לצידה עבדה במקום במשך חמישים שנה האמנית אנלה בנדיקט, שנתנה שעורים והכשרות בהיבטים שונים של ציור, רישום, חימר ועוד. היא ראתה באמנות מפתח לפיצוח הניכור בעיר באמצעות אינטראקציה קולקטיבית, גילוי-עצמי הדדי, שעשוע ודמיון. האמנות הייתה חלק בלתי נפרד מהחזון של הקהילתי שלה, ניתוץ קיבעונות מחשבתיים, איתגור השונות והאינטראקציה שעליה חברה "בריאה" תלויה, תוך התבססות על כתיבה חדשה ומתמשכת של מפגש בין תרבותיות.[29]
בעזרת מימון מאדוארד באטלר, פתחה אדמס גלריית אמנות ומרחב סטודיו. הגלריה הציגה שחזורים של יצירות אמנות מפורסמות כמו גם עבודות של אמנים מקומיים. בתוך הגלריה היו סטודיו ששימש את דיירי בית האל ואת הקהילה כולה. בבית האל היה סניף של הספרייה הציבורית של שיקגו. ככל שבית האל גדל, ומערכת היחסים עם השכונה העמיקה, המקום פחות עסק בסיוע לעניים אלא יותר למרחב לביטוי עצמי וחילופי תרבויות ומפגש לקהילות מגוונות. לילדים ממעמד העובדים הוצעה הדרכה בכל הצורות והרמות של אמנות. אדמס, בעזרת אלן גייטס סטאר, ייסדה את אגודת בתי הספר הציבוריים לאמנות בשיקגו (CPSAS או Chicago Public School Art Society) על מנת להגביר את השימוש באומנות בקרב ילדים. האגודה סיפקה שיעורים ציבוריים תוך שימוש בשחזורים של יצירות אמנות בעלות שם עולמי, שכרה אמנים שילמדו ילדים כיצד ליצור אמנות, וגם לקחה את התלמידים לסיורים למוזיאוני האמנות הרבים של שיקגו.[30]
אדמס הייתה מראשוני הגישה הטוענת שניתן לקיים בשכונות עוני חיי תרבות וחברה, ושטיפוח חיי התרבות בשכונות עוני יכול לא רק להפחית שוטטות ואלימות אלא באופן חיובי ואקטיבי לסייע לאוכלוסייה לשמר את התרבות ולנצל את הכוחות החברתיים שלה לשינוי. לאחר עשר שנים היו כבר כמאה בתים חברתיים דומים, ולאחר 20 שנה כ־400.
סטאר ואדמס פתחו שלושה "עקרונות אתיים" לבתי ההתיישבות: "לימוד על בסיס דוגמה, תרגול שיתוף פעולה ודמוקרטיה סוציאלית, שהיא שוויונית או דמוקרטית, יחסים חברתיים חוצי מעמדות."[31] בית האל הציע תוכנית מקיפה של פעילויות אזרחיות, תרבות, פנאי, חינוך ומשך מבקרים מכל רחבי העולם, כולל ויליאם ליון מקנזי קינג, אז סטודנט לתואר שני מאוניברסיטת הרווארד ולימים ראש ממשלת קנדה. בשנות ה-1890 ג'וליה לת'רופ, פלורנס קלי, ותושבים אחרים של הבית תרמו להפיכתו למרכז עולמי בתחום רפורמות חברתיות. הם השתמשו במתודולוגיות חדשניות כדי ללמוד על צפיפות אוכלוסין, נשירה מבית ספר, טיפוס המעיין, קוקאין, קריאה של ילדים, תמותת תינוקות, ומיילדות. בניסיון לשפר את הסביבה, קבוצת בית האל הפכה למעורבת בקמפיינים עירוניים ומדיניים בנושא תרבות הדיור, שיפור בשירותי הרווחה, דיונים בנוגע להחמרת החקיקה בנוגע להעסקת ילדים, והגנה על נשים עובדות. אדמס הביאה מבקרים בולטים מרחבי העולם, ופיתחה קשרים הדוקים עם אנשי הרוח והנדבנים המובילים בשיקגו. בשנת 1912, היא סייעה למפלגה הפרוגרסיבית החדשה ותמכה בקמפיין לנשיאות של תאודור רוזוולט.
בית האל שם דגש על תפקידם של ילדים בתהליך הקליטה של מהגרים חדשים. אדמס טענה בספרה The Spirit of Youth and the City Streets (רוח נוער ורחובות העיר) שמשחק חיוני לנוער משום שערים הורסות את רוח הנעורים. בית האל הציג מספר רב של תוכניות אמנות ודרמה, כיתות גן, מועדוני נוער, שיעורי שפה, קבוצות קריאה, אולם התעמלות, ומגרש משחקים. כל אלו ואחרים, נועדו לעודד שיתוף פעולה דמוקרטי, פעולה משותפת והורדת ערך האינדיבידואליזם. היא עזרה להעביר את חוקי המפעל הראשונים.
אדמס ועמיתיה תיעדו את הגאוגרפיה של הטיפואיד ודיווחו כי העובדים העניים סבלו ממנה רבות. היא זיהתה את תאוות הבצע והשחיתות שהובילו לביורוקרטיה העירונית להתעלם מבריאות, תברואה חוקי הבנייה. השילוב בין צדק סביבתי לרפורמה בשלטון המקומי, בסופו של דבר, הביאו לחלוקה שוויונית יותר של תשתיות העיר ושיטות בדיקה מודרניות.[32] אדמס עבדה עם לשכת הבריאות של שיקגו וכיהנה כסגנית הנשיא הראשונה של אגודת גני השעשועים של אמריקה.
בשנת 1912 פרסמה אדמס את הספר "מצפון חדש ורוע עתיק", שעסק בזנות. על אף הנושא הספר זה היה פופולרי משום שהוא פורסם בזמן המאבק בעבדות הלבנה. אדמס האמינה כי זנות היא תוצאה של חטיפה בלבד.[33]
אדמס ועמיתיה רצו במקור שבית האל יביא את הערכים הגבוהים של תרבות הקולג' להמונים, כולל את עקרונות תנועת היעילות (Efficiency Movement). בחלוף הזמן, מטרת הבית השתנתה מהבאת אמנות ותרבות לשכונה, למענה על הצרכים של הקהילה על ידי מתן טיפול לילדים, הזדמנויות חינוכיות, ואזורי כינוס גדולים. בית האל הפך ליותר ממקום עבור הדור החדש של נשות ההשכלה האקדמית, הוא גם הפך לחלק מהקהילה בה היא נוסד, וההתפתחות מראה על היסטוריה משותפת.[34]
אדמס קראה לנשים - בעיקר נשים מהמעמד הבינוני עם זמן פנוי וכוחות, כמו גם נדבניות עשירות - לממש את חובתן האזרחית ולהיות מעורבות בנושאים מוניציפליים כביטוי ל"משק בית אזרחי". בכך הרחיבה אדמס את הרעיון של אחריות אזרחית גם לנשים והזמינה אותם לעשייה ציבורית מעבר לתפקידי האמהות. חייהם של נשים סובבים סביב "אחריות, זהירות, וחובה", תחומים אלו ייצגו את מקור הכח של הנשים.[35] רעיון זה היווה את הבסיס לתפקיד המשק עירוני או אזרחי שאדמס הגדירה, ונתן ערך מוסף לתנועה לזכות הבחירה לנשים בה אדמס תמכה. אדמס טענה שנשים, בניגוד לגברים, חונכו על מנת לדאוג לרווחת האדם. הן צריכות לבנות על בסיס תפקידיהן המסורתיים במשק הבית תפקידים אזרחיים. חובות משק אזרחי כללו, למשל, מאמצים להובלת רפורמה בנושאים ביוב, אוויר מזוהם, ותנאי עבודה לא בטוחים במפעלים. אדמס הובילה את "מלחמות אשפה"; בשנת 1894 היא הפכה לאישה הראשונה שמונתה למפקחת תברואה של שדרה ה-19 בשיקגו. בעזרתו של מועדון נשי בית האל, תוך שנה יותר מ-1000 הפרות בריאות דווחו לעירייה ואיסוף האשפה תדיר גרם לירידה בשיעורי המוות והמחלות.[36]
לאדמס היו דיונים ארוכים עם הפילוסוף ג'ון דיואי שבהם הם הגדירו מחדש את הדמוקרטיה במונחים של פרגמטיזם אקטיביזם אזרחי, תוך שימת דגש יותר על חובת האזרח ופחות על זכויות.[37] אחת מהפרספקטיבות המובילות שייחדו אדמס והקואליציה שלה הייתה הקריאה להרחיב את המבנים והשיטות הדמוקרטיות לחיים החברתיים והכלכליים ולא להגביל אותם לתחום המדיני בלבד. השנייה הייתה קריאתם למוסר חברתי חדש שיחליף את הבלטת האינדיבידואליות בחברה מודרנית.[38]
אדמס התעמקה בפתולוגיה החברתית של עבדות מין, זנות והתנהגויות מיניות כפויות אחרות בקרב מעמד הנשים העובדות במרכזי תעשייה אמריקאים בין השנים 1890–1910. הפרסונה האוטוביוגרפית של אדמס מבטאת את האידאולוגיה שלה ותומכת בפרסונה הציבורית והפופולרי שלה כמו "אמא לעבודה סוציאלית", במובן זה היא מייצגת את עצמה כאחות ראשית רווקה, שמשרתת את המוני המהגרים הסובלים דרך בית האל, כאילו היו בניה שלה. אף על פי שלא הייתה אמא בעצמה, אדמס הפכה ל-"אמא לאומה", המזוהה עם אמהות במובן של טיפול המגן על בני עמה.[39]
.jpg)
אדמס שמרה על לוח הזמנים הצפוף שלה שכלל הרצאות ציבוריות ברחבי הארץ, בעיקר בקמפוסים.[40] בנוסף לכך, היא הרצתה בקורסים ביחידה ללימודי חוץ של אוניברסיטת שיקגו.[41] היא סירבה להצעות מהאוניברסיטה, להפוך לחברת סגל קבועה על מנת לשמור על התפקיד העצמאי שלה מחוץ לאקדמיה. מטרתה הייתה ללמד מבוגרים שלא למדו במוסדות אקדמיים רשמיים, בגלל מחסור כלכלי או העדר תעודות. יתר על כן, היא לא רצתה מעורבות אוניברסיטאית על הפעילויות הפוליטיות שלה.[42] במהלך השנים השתלמו בבית האל עובדות סוציאליות רבות.
בשנת 1910 הפכה לאשה הראשונה ששמשה נשיאה של הוועדה הלאומית לעבודה סוציאלית, וב-1919 מונתה ליושבת ראש הקונגרס הבינלאומי של נשים, שמקום מושבו בהאג, הולנד. שם פעלה יחד עם אמילי גרין באלץ', והן חיברו במשותף את דו"ח הקונגרס.[43] כפציפיסטית יצאה בגלוי כנגד הצטרפותה של ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה, דבר שהביא לגינוי כלפיה מצד אנשי ציבור והעיתונות.
אדמס הייתה ממייסדות ליגת הנשים הבינלאומית למען שלום וזכויות אדם. בשנת 1931 זכתה, במשותף עם ניקולס מארי באטלר, בפרס נובל לשלום על פועלה. הייתה זו הפעם הראשונה שאשה אמריקאית זכתה בפרס נובל.
אדמס החלה להיות פעילה במפלגת הנשים לשלום ב-1915 ונבחרה ליושבת ראש ארצית. סופרג'יסטיות אירופאיות, אלטה יאקובס, אניטה אאוגספורג וגוסטבה היימן הזמינו אותה יחד עם פעילות נוספות מהמפלגה לקונגרס הנשים הבינלאומי בהאג באותה השנה. ביחד עם מנהיגות נוספות היא נפגשה עם מנהיגים של המדינות הנייטרליות לדיונים באפשרות לסיום מלחמת העולם הראשונה. כמו כן היא כתבה לנשיא ארצות הברית וודרו וילסון מכתב בו הפצירה בו לא להיכנס למלחמה באירופה:
....לארצות הברית יש הפריבילגיה המיוחדת, לא רק לסייע לעולם השחוק ממלחמות להגיע לשלום בר-קיימא אלא גם להוביל להפחתה הדרגתית בנטל החימוש אשר מוחץ את עמי העולם הישן לעוני.
— American Vocies: Chronological List of Address, Speeches and Letters 1910-1919
ב־1919 כאשר הקונגרס התכנס, בשנית בז'נבה, הוקמה ליגת נשים בינלאומית לשלום וחרות ואדמס נבחרה לנשיאה.[44][45] כאשר ארצות הברית הצטרפה למלחמה, בשנת 1917, אדמס ביקרה חריפות את ההחלטה. היא התמודדה עם תגובות קשות על היותה פציפיסטית וביקורתית.[46]
כחלק פעילותה למען השלום, במהלך מסעותיה, נפגשה אדמס עם מגוון רחב של דיפלומטים ומנהיגים אזרחיים הדגישה את התפקיד המיוחד שיש של נשים לשמור על השלום. ההכרה של מאמציה זיכו את אדמס בפרס נובל לשלום בשנת 1931.[47] היא הייתה האישה האמריקאית הראשונה שזכתה בפרס. את הפרס הכספי היא תרמה לליגת נשים בינלאומית לשלום.
במהלך חייה לאדמס היו יחסים רומנטיים עם נשים, למשל עם מרי רוזט סמית' ואלן סטאר. היחסים שלה עם נשים היוו מערך תמיכה עבורה בעבודה החברתית. היא הקפידה והצליחה לשמור על יחסי עבודה תקינים עם הנשים שהגיעו לבית האל והיוותה עבורן דמות להערכה והשראה. קרוב לוודאי שכיום הייתה מוגדרת כלסבית.
בת הזוג הראשונה שלה הייתה אלן סטאר, שעמה היא ייסדה את בית האל. הן הכירו כששתיהן היו סטודנטיות בסמינר רוקפורד לבנות. בשנת 1889, הן ביקרו באולם טוינבי יחד, והחלו בפרויקט בית החברתי.[48]
בת זוגה השנייה הייתה מרי רוזט סמית', שהייתה אחת התורמות לבית האל, וגרה שם יחד עם אדמס.[49] ליליאן פאדרמן, היסטוריונית, כתבה כי אדמס פנתה למרי בתור "יקירתי הנצחית" "מותק" ו-"יקרה מכל", וקבעה באופן חד משמעי כי הן חלקו את האינטימיות של זוג נשוי. ב 1934, כשמרי נפטרה מדלקת ריאות, לאחר ארבעים שנה יחד.[50] נאמר כי, "מרי סמית' נהייתה ונשארה התו הגבוה והברור ביותר במוזיקה שהייתה החיים האישיים של ג'יין אדמס".[51] בבעלותן היה בית קיץ בנמל בר, מיין. כאשר היו רחוקות זו מזו, הן כתבו מכתב אחת לשנייה לפחות פעם ביום - לפעמים פעמיים ביום. אדמס כתבה לסמית', "אני מתגעגעת אליך נורא, שלך עד המוות".[52] המכתבים מראים שהנשים ראו את עצמם כזוג נשוי: "יש היגיון בתכונה של אנשים נשואים להישאר יחד", כתבה אדמס לסמית'.[53]
בית האל, תנועת בתי ההתיישבות ותנועת השלום מזוהים כעמודי התווך של המורשת של אדמס. בעוד חייה התמקדו בפיתוח הפרט, רעיונותיה ממשיכים להשפיע חברתית, פוליטית וכלכלית בארצות הברית, כמו גם מבחינה בינלאומית.
וילארד מוטלי, אמן דייר בבית האל, חילץ מידע מהתאוריה המרכזית של אדמס על אינטראקציה סימבולית והשתמש בשכונה ובאנשיה כדי לכתוב, בשנת 1948, את רב המכר שלו "לדפוק על כל דלת" (Knock on Any Door).[54]
תפקידה של אדמס כמתקנת חברתית איפשר לה לעתור כנגד הממסד ולשנות את הגאוגרפיה החברתית והפיזית של השכונה שלה בשיקגו. אף על פי שסוציולוגים אקדמיים עכשוויים הגדירו את התחייבותה בתור "עבודה סוציאלית", המאמצים של אדמס היו שונים בצורה משמעותית מפעילות שבדרך כלל היו מתויגות בתור "עבודה סוציאלית" במהלך אותה תקופת זמן. לפני ההשפעה של אדמס על המקצוע, רוב העבודה הסוציאלית פעלה על בסיס המודל של "מבקר ידידותי", שבו בדרך כלל, נשים עשירות ממעמד ציבורי גבוה בקרו אנשים עניים, ובאמצעות הערכה והתערבות שיטתיות, ניסו לשפר את חייהם. אדמס דחתה את מודל המבקר הידידותי לטובת מודל של תיקון חברתי / תורת בנייה חברתית, ובכך הציגה את היסודות המרכזיים של צדק חברתי ורפורמי עכשווי בתחום העבודה סוציאלית.[55]
אדמס פעלה עם אחרים לכינון בית המשפט הראשון לנוער, רגולציה בדיור ללא צורך במיקור חוץ, יום עבודה של שמונה שעות לנשים, בדיקות בטיחות במפעל, ודמי מחלה בשל תאונות בעבודה. היא תמכה במחקר שמטרתו לקבוע את הסיבות של עוני ופשע, ותמכה בזכות ההצבעה לנשים. היא הייתה חסידה נלהבת של צדק למהגרים ושחורים והפכה לחברה באיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים. בין הפרויקטים שחברי בית האל פתחו היו חבר ההגנה למהגרים, האגודה להגנה על הנוער, בית המשפט לנוער הראשון בארצות הברית, ומרפאה פסיכותרפית לנוער.
לכתבי ולנאומי אדמס, עקב הקמתו של חבר הלאומים והיותה שוחרת שלום, היו השפעה על האומות המאוחדות.
ג'יין אדמס, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
