גתות ברקן
אתר ארכאולוגי בשומרון מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גתות ברקן (בערבית: ח'רבת אל-בֻרַכּ - "חורבות הבריכות", כפי הנראה מן הנטייה לזהות את המחצבות כבריכות) הוא יישוב עתיק ולצידו אזור תעשייה קדום, בלב השומרון, בסמוך ליישוב היהודי ברקן.[1] האתר כולל שרידי כפר או עיירה מהתקופה הרומית-ביזנטית. בכפר זוהו כ-25 בתי חצר המופרדים במערכת רחובות וסימטאות וכנסייה גדולה. הכנסייה מהתקופה הביזנטית (המאות הה'-ו' לספירה) בנויה בתוכנית בזיליקה, כוללת פסיפס צבעוני בו מתוארת סצנת צייד וכתובת הכוללת את המילים: "רחם על עבדך מרקיאנוס, תפילה לקיריקוס הקדוש". נראה כי היישוב בתקופה זאת מייצג כפר שומרוני שהתנצר.
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: חוסר אחידות בתעתיק השם הערבי. | |
 | |
| אחת הבריכות שבגתות ברקן | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | אתר ארכאולוגי |
| מיקום | ברקן |
| קואורדינטות | 32°06′21″N 35°06′46″E |
|
(למפת צפון השומרון רגילה)   גתות ברקן | |
אזור התעשייה הקדום ("גתות ברקן") נמצא חצוב בסלע צפונית ליישוב, וממוקם על אזור שטוח ובעל משטר רוחות המתאים לבידוד אזור התעשייה מהישוב (למניעת עשן וריחות). גודלו בערך כגודל היישוב, ומסביבו היו שטחי הכרמים. אזור התעשייה כולל מחצבות אבן, מספר קברים, בריכות חצובות, בורות מים, כבשן סיד, שני בתי בד, מתקנים חצובים שונים ומספר גתות בגדלים שונים החצובות בסלע.[2]
מידע היסטורי
אזור זה של השומרון נכבש לקראת סוף המאה השנייה לפסה"נ על ידי יוחנן הורקנוס במסגרת הרחבת תחומיה של הממלכה החשמונאית. נראה שבשל כך נבחר האזור על ידי שליטי בית חשמונאי ובייחוד על ידי הורדוס לשמש מרחב להתיישבות של מקורבי השלטון. האתר בברקן והאזור התעשייתי שלו בימי בית שני, ובעיקר תעשיית היין, הייתה אולי חלק מתעשיית ה"אלפא ליין" או היין המובחר שבו השתמשו בבית המקדש ובירושלים והמוזכר במשנה. קיומן של אחוזות חקלאיות השייכות לפקידים בכירים במנהל היהודי באזור זה יכולה לסייע בפתרון שאלה גאוגרפית ־ היסטורית הקשורה בזיהוי המקומות שמהם היו מביאים את היין לבית המקדש בימי הבית השני.[3] "קיומן של אחוזות ממלכתיות שהיו קשורות לשלטון בירושלים באזור יכול להסביר מדוע נבחר דווקא אזור זה לגידול הגפנים שמהן הביאו את היין לבית המקדש, בשעה שישנם אזורים בארץ ישראל מתאימים הרבה יותר מבחינת התנאים הגאוגרפיים ־ אקלימיים שלהם לגידול גפנים לצורכי יין (כמו הר חברון ועוד)". עם זאת ייתכן שהיישוב ותעשיית היין בו (ח'רבת אל-בֻרַכּ) לא היו שייכים לפקידים במנהל אלא נוהלו על ידי האוכלוסייה המקומית, שהייתה כנראה שומרונית בתקופה זאת. נראה כי ייצור היין נמשך גם בתקופה הביזנטית, לאחר חורבן הבית, ביתר שאת. בתקופה האסלאמית פסק ייצור היין באזור עקב האיסור הדתי באסלאם.
הממצאים
סכם
פרספקטיבה
גת
באתר ח'רבת אל-בֻרַכּ נמצאת גת גדולה במיוחד הכוללת משטח בגודל 6X9.5 מטר ובה בור איגום מרכזי. זוהי גת ציבורית גדולה ומרשימה הכוללת משטח דריכה ושני בורות איסוף. במרכז משטח דריכה חצובה גומחה מרובעת אשר שימשה, כפי הנראה, בסיס למכבש עץ שבעזרתו הצליחו למצות את כל היין מן הענבים. לצד משטח הדריכה חצובות שלוש גומות סגלגלות אשר עליהן הניחו כנראה את הענבים, טרם הכנסתם לגת. שני בורות האיסוף יכולים להעיד על יכולת ייצור של שני סוגי יין במקביל. מגודלם של הבורות ניתן לשער שהופקו בגת כארבעים אלף ליטר יין בשנה.
מעבר לכך נחצבו בסביבות האתר משטחי דריכה ענקיים (זוהו עד כה שישה בממדים של עד 20X20 מטרים). אלו היו כנראה משטחי דריכה "ציבוריים" או משותפים. גתות היין השונות מצביעות הן על טכניקות שונות להפקת יין והן על עלייה במורכבות וכמות היצור כנראה מהתקופה ההלניסטית ועד התקופה הביזנטית (יכולת תפוקה בנפח של מ-600 ליטר ועד 50,000 ליטר).[1] מנין היו מביאין את היין? "קרותים והטולים אלפא ליין. שנייה להם בית רמה ובית לבן בהר וכפר סגנא בבקעה. כל הארצות היו כשרות אלא מכאן היו מביאים."[4]
המקום המתואר במשנה כ"אלפא ליין" הוא קרותים. יש המפרשים שקרותים אלו שתי קריות סמוכות זו לזו. ואכן ממש בלב האזור שבו נתגלו הגתות, שוכנים שני כפרים שמשמרים את השם "קירייה"- קרוות בני חסן וקרוות בני זיד. האזור השני הנזכר במשנה שממנו הביאו יין, השתרע ממש מדרום לנו, באזור הכפרים בית רימא (בית רימה) וא-לובן (בית לבן). אם כן, אזור זה היה בימי בית שני "אלפא ליין". כלומר, המקום שסיפק את היין לבית המקדש. הגת שלפנינו החלה לפעול, ככל הנראה, בימי בית שני ונוכל להניח שייצרו בה אותו יין משובח ששימש לנסכים בבית המקדש.[1] בשדות מסביב לאתר זוהו כ־65 מגדלי שדה המבטאים את תפרוסת, מיקום וגודל הכרמים והשטחים החקלאיים של האתר. כן נמצאו חמש גתות חצובות נוספות (המתוארכות כנראה לתקופה ההלניסטית על פי צורתן). מספריהם של המגדלים והחלקות מתאים באופן כללי למספר הבתים שזוהו באתר, וייתכן שלכל בית אב שויך שדה.[2]
גורן
הגורן היא מקום ששימש בעבר לריכוז החיטה על מנת לבצע בה דישה.
מדרום - מזרח לגת הגדולה נבחין בגורן עגולה, חצובה בסלע ובמרכזה פתח בור מים.
גורן זו מעידה על גידול דגן בסביבת האתר בימי קדם.
בגורן ריכזו את החיטה על מנת לבצע בה דישה (הפרדת הגרעינים מן השיבולים) וזרייה ברוח (הפרדת הגרגרים מן המוץ והתבן).[1]
מחצבה
מצפון מזרח לח'רבת אל-בֻרַכּ בקיר המצוקי, מימין לגת הגדולה ומשמאל לגורן נמצאת אחת מן המחצבות המצויות באתר.[5]
מחצבה היא סוג של מכרה פתוח שבו מוציאים סלעים ומינרלים מן האדמה לכמה מטרות:
- חציבת אבני גיר לשם שריפתן בכבשן להכנת סיד המשמש לטיוח ובנייה.
- חציבת אבני גיר לשם בנייה.
שטחי המחצבות משתרעים על פני דונמים אחדים. ניכר כי הסתתים חיפשו וגם מצאו את סוג האבן הנכונה. הארכאולוגים שסקרו את האתר משערים שמחצבות אלו שימשו כמקור לאבן הבנייה של אל בוראךּ. צורת החציבה מעידה על מקצועיות החוצבים ועל סדר ושיטה מוקפדים בעבודה החציבה.[2] המחצבות בגתות ברקן מתמלאות במי גשמים מדי חורף, ומתכסות בפריחה מרהיבה של נורית המים שפרחיה לבנים-צהובים. צמח זה גדל בבריכות רדודות ושורשיו נאחזים בקרקע בוצית. המחצבות מנוקזות בכל אביב למניעת התרבות היתושים.[1]
בורות מים
פתח הבור שבגתות ברקן מצוי בסמוך לגורן. בור מים נחצב לאיסוף מי גשמים. זוהי המצאה שאיפשרה את הקיום האנושי במקומות נטולי מעיינות. לשם איסוף המים נחצבו תעלות שמובילות את המים לבור. על פני השטח הונחה אבן עגולה שכונתה "חוליה". בקצה התעלות היה מקובל להכניס ענף משיח סירה קוצנית אשר ישמש כמסננת למים. את הבור טייחו בסיד על מנת למנוע את חלחול המים מבעד הסדקים. מבנה צורת הבור כפעמון.[1]
כבשן
כבשן סיד הוא תנור המשמש ליצור סיד באמצעות שריפת אבן גיר. לצורך ייצור הסיד יש לשרוף את הגיר ולהגיע לטמפרטורה של 900 מעלות צלזיוס. אם בזמן השריפה התנור מגיע לטמפרטורה גבוהה מ-1000 מעלות החומר הופך להיות בלתי שמיש.
שימוש בייצור סיד ידוע עוד בימי קדם לצורכי בנייה, ייצור פצצות ושימושים חקלאים.
באתר גתות ברקן ניתן לראות כבשני סיד מהתקופה הביזנטית. הכבשן בנוי מבור שקוע מדופן אבן ואילו החלק הבולט מעל פני הקרקע בנוי סוללה עבה של עפר ואבן, המקיפה את הכבשן סביבה. בבניית הכבשנים הושקעה עבודה רבה, כי בשל החום הרב שנדרש ליצירת הסיד, דופנו הבורות בשתי שכבות עבות של אבן.
נראה שלכבשני הסיד הייתה חשיבות כללית בלתי מבוטלת משום שללא סיד אי אפשר לייצר טייח לבניה, ובעיקר נדרש הסיד לטיוח בורות המים החיוניים.
ייתכן שלסיד היו גם שימושים חקלאים, כגון – בסיס ומדלל של חומרי הדברה נגד מזיקים. את הגופרית ששימשה להדברה במזיקי הכרמים דיללו בסיד.[2]
קברים
בגתות ברקן ישנם קברים דמויי ארגז (המכונים גם קברי דו - מקמר). הקברים בנויים מגומחות מלבניות עמוקות, שבדפנותיהן חצובים מיקמרים. מתחת לכל מיקמר חצובה שוקת קבורה שבה הונחו הנפטרים. על מנת לסתום את הקברים היו מניחים על תיקרתם לוחות אבן. צורת קבורה זאת אופיינית לתקופות הרומית המאוחרת ולתקופה הביזנטית.[1]
לפי הימצאות הקברים בסמוך לגת לייצור יין ולגורן לתבואת הדגן, יש להניח[דרוש מקור] שאין אלו קברים של יהודים מכיוון שההלכה היהודית מצווה על הרחקת הקברים מהעיר למרחק של לפחות חמישים אמה.[6]
צמחייה
בכניסה לאתר ניתן לראות בימין השביל עץ חרוב מרשים. בנוסף, ניתן לצפות במגוון סוגי עצים כגון: אלת המסטיק, עצי זית, שקד, תאנה, רימון.
לאורך השבילים והמדרונות יימצאו פרחים עונתיים מגוונים: בעת הסתיו נוכל להבחין בעמודי פריחה של החצב, ומיד לאחר הגשם הראשון יתמלאו השבילים בסיתווניות.
עם בוא החורף האתר נמלא ברקפות ובפרחים אדומים על פי מחזורי הפריחה: ראשית הכלניות האדומות, אחריהן הנוריות ובבוא האביב יופיעו הפרגים ודם המכבים.
האתר מצויה בבתה[7] הכוללת בין היתר הצמחים האופייניים סירה קוצנית, קידה שעירה, בלוטה גלונית, מרווה ריחנית, קורנית מקרקפת, לשון - הפר הסמורה, נואית קוצנית, געדה מצויה, עוקץ - העקרב עגול העלים, עירית גדולה, אזוב מצוי וזקנן השעיר.[8]
בעלי חיים
עולם החי באזור מורכב מאוכלוסיות שפלשו לאזור בתקופות שונות והסתגלו לתנאים השוררים בו. במאה ה-20 נפגעה אוכלוסיית בעלי החיים לא מעט מפעילות האדם. היישוב הערבי המתפתח פגע קשות בעולם החי בשתי צורות עיקריות: ציד, שתוצאותיו היו הרסניות במיוחד עם הכנסת הנשק החם לאזור. בשל הציד נכחדו לגמרי הזאב והצבוע. בנוסף, הרס מקומות המחיה הטבעיים בידי האדם לשם העיבוד החקלאי, בירוא חורשים ויערות, ורעיית עדרי עיזים שחורות, צמצמו את מקומות המחיה של חיות הבר, בעיקר הגדולות שבהן.[8]
בעלי החיים השולטים כאן, במוצאם מן האזור הים-תיכוני ומאירופה. כגון הגירית, חזיר הבר, צבי ארצישראלי, השועל המצוי, הקיפוד המצוי, היערון, החולד, ושפן הסלע.[1]
מצויים אף נציגים של עולם החי הטרופי כגון הדורבן, גדול המכרסמים בארץ.
ניתן למצוא גם בעלי חיים שמוצאם מסודאן כגון: נמייה, תן, ועטלף הפרי המצוי. ומן העופות ניתן למצוא פשוש, בולבול, צוצלת וצופית. בז מצוי, נץ מצוי וחוואי הנחשים הם הבולטים שבעופות הדורסים שבאזור. גם העופות הדורסים מאוימים על ידי ציידים שמנסים לביית גוזלים למטרות צייד.[1]
מחקר ארכאולוגי
משנת 2017 נערכות באתר חפירות ארכאולוגיות חינוכיות המשולבות בתוכנית הלימודים של בית הספר היסודי בנציון נתניהו שבישוב ברקן.[9] החפירות מתבצעות תחת חסות המחלקה לארכאולוגיה באוניברסיטת אריאל, ומנהלי החפירה הם פרופ' דוד בן שלמה ואחיה כהן-תבור ("דגש ארכאולוגיה תיירותית") אשר מספקים את התמיכה המדעית לפרויקט. רישיון החפירה ניתן על ידי קמ"ט ארכאולוגיה, מימון וסיוע ניתן גם על ידי מחלקת החינוך במועצה אזורית שומרון ומזכירות היישוב ברקן. מדי שנה מתקיימים כ־15 ימי חפירה באתר. בחודשים הקודמים לחפירה התלמידים מקבלים רקע לימודי על הארכאולוגיה, האזור והאתר: התקופה אותה הם חופרים, אורחות החיים, הכלים ועוד. כמו כן ניתנת הדרכת בטיחות בעבודה באתר ושימוש נכון בכלים. במהלך החפירה, עת מתגלים ממצאים, הצוות החינוכי משתמש בממצאים כאמצעי לפעילות חקר: ילד המוצא פריט מעניין, מקבל משימת חקר והמלצות לאיתור מידע עליו. לחפירות מוזמנים גם בוגרי בית הספר היכולים לעזור בעבודה הקשה יותר, ואף ילדי גני החובה.[10][11][12][13]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
Wikiwand - on
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.