גולדפינגר
סרט משנת 1964 מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גולדפינגר (באנגלית: Goldfinger) הוא סרט ריגול, השלישי בסדרת סרטי ג'יימס בונד, אשר יצא לאקרנים בשנת 1964 בבימויו של גאי המילטון. הסרט מבוסס על ספר בשם זה משנת 1959 מאת הסופר איאן פלמינג, בסדרת ספרי עלילותיו של סוכן הריגול ג'יימס בונד. הסרט זכה להצלחה בעולם והיה הראשון בסדרת סרטי בונד שזכה בפרס אוסקר, בקטגוריית עריכת הסאונד הטובה היותר. הדוגמנית טניה מאלה שיחקה נערת בונד.
 | |
| כרזת הסרט | |
| מבוסס על | "גולדפינגר" מאת איאן פלמינג |
|---|---|
| בימוי | גאי המילטון |
| הופק בידי |
אלברט ברוקולי הארי זלצמן |
| תסריט |
ריצ'רד מייבאום פול דן |
| עריכה | פיטר האנט |
| שחקנים ראשיים |
שון קונרי אונור בלקמן גרט פרובה שירלי איטון טניה מאלה הרולד סאקאטה |
| מדבבים |
ניקי ואן דר זיל (Jill Masterson) מייקל קולינס (אוריק גולדפינגר) |
| מוזיקה | ג'ון בארי |
| צילום | טד מור |
| מדינה |
הממלכה המאוחדת ארצות הברית |
| חברת הפקה | איון הפקות |
| חברה מפיצה | MGM |
| שיטת הפצה | וידאו על פי דרישה |
| הקרנת בכורה |
17 בספטמבר 1964 ( הממלכה המאוחדת) 22 בדצמבר 1964 ( ארצות הברית) |
| משך הקרנה | 110 דקות |
| שפת הסרט | אנגלית |
| סוגה | סרט פעולה, סרט ריגול, סרט מבוסס יצירה ספרותית |
| מקום התרחשות | וושינגטון די. סי., לונדון, מקסיקו, קנטקי, שווייץ, פלורידה, מיאמי |
| תקציב | 3,500,000$ |
| הכנסות | 124,900,000$ |
| הכנסות באתר מוג'ו |
 goldfinger |
| פרסים | פרס האוסקר על עריכת סאונד הטובה ביותר (Norman Wanstall) |
| סרט קודם | מרוסיה באהבה |
| סרט הבא | כדור הרעם |
| דף הסרט ב־IMDb | |
הסרט נחשב לנקודת המפנה אשר ביססה את "שיגעון ג'יימס בונד" בעולם, והוא אחד הסרטים הטובים ביותר בסדרה.[1] הסרט הציג לעולם את דמות הרשע המפורסמת ביותר בתולדותיו, אודג'וב, אותו גילם השחקן הרולד סאקאטה. הנבל, ממוצא קוריאני, מסוגל להרוג אנשים בעזרת זריקת כובעו בסחרור.
בסרט זה גם מופיעה לראשונה מכונית האסטון מרטין מדגם אסטון מרטין DB5 שהפכה לאחד מסימני ההיכר הבולטים של סרטי ג'יימס בונד.
את שיר הנושא של הסרט, "Goldfinger", מבצעת הזמרת שירלי באסי. המוזיקה נערכה על ידי ג'ון בארי.
עלילה
סכם
פרספקטיבה
בסצנת הפתיחה המפורסמת, נשלח בונד (שון קונרי) - לפוצץ מפעל של אדם ערמומי בשם רומלז, ואכן מצליח בונד לפוצץ. אחרי הפיצוץ, הולך בונד למועדון, ושם הוא פוגש סוכן מקומי, שמספר לבונד שיש טיסה למיאמי בעוד שעה. בונד מספר לסוכן שהוא מתכנן לעלות לטיסה, אבל הוא גם רוצה לפגוש את רקדנית המועדון. בונד ניגש אל החדר של הרקדנית, אך לפתע - באמצע שבונד והרקדנית מדברים, אחד העובדים של רומלז מתנפל על בונד מאוחריו, והשניים מתאבקים - אבל לבסוף, מצליח בונד להפיל את העובד אל אמבטיה, ואז לפוצץ את האמבטייה. בונד מבין שהרקדנית שיתפה פעולה, גם, עם רומלז, אז הוא יוצא מהחדר, במילים המפורסמות: "מזעזע! מזעזע בקטע חיובי."
בהמשך הסרט (והספר), בזמן שבונד מתענג במלון במיאמי ביץ', הסוכן האמריקאי וחברו של בונד - פליקס לייטר, מספר לבונד על משימה חדשה מ-M, ראש האם.איי.6: לעקוב אחר אדם בשם אוריק גולדפינגר. מפה לשם, לאחר מוות של שתי אחיות צעירות (האחיות ג'יל וטילי מסטרסטון), מגלה בונד מזימה שטנית שמתוכננת על ידי גולדפינגר, אשר זוממת להפוך את הזהב של הבנק פורט נוקס - לזהב רדיואקטיבי, וכך למעשה, להגדיל את ערך הזהב של גולדפינגר לפחות פי עשרה. בונד מנסה לסכל בכל כוחו את מזימתו של גולדפינגר הרשע, אך המשימה מתגלה כקשה מאוד, לאחר שפוגש בונד את אודג'וב - משרתו האילם (אך גם החזק מאוד) של גולדפינגר, ואת הטייסת האישית של גולדפינגר - מיס פוסי גאלור.
בסוף הסרט, בעזרת פליקס לייטר וחבריו, מצליח בונד לנטרל (ב-7 השניות האחרונות), את הפצצה בפורט נוקס שגולדפינגר הטמין, ונוסף על כך, גם לחסל את אודג'וב. בסצנה האחרונה, בונד עולה למטוס שטס אל הבית הלבן ישירות אל נשיא ארצות הברית - משום שהנשיא רוצה להודות לבונד באופן אישי. הטיסה מקבלת תפנית לא כצפוי, כאשר גולדפינגר מסתנן בשקט גם אל המטוס, והוא ובונד מתאבקים. בונד מצליח לחסל את גולדפינגר אחרי קרב ארוך, בכך שהוא מעיף אותו מחלון במטוס, אבל כתוצאה מכך - המטוס נפגע קשות ועומד להתרסק. בונד נכנס אל תא הטייס ומבחין שהטייסת היא פוסי גאלור, והשניים צונחים עם מצנח וכך שורדים את התרסקות המטוס.
צוות השחקנים
סכם
פרספקטיבה
- שון קונרי - ג'יימס בונד, סוכן חשאי בריטי בעל שם הקוד 007 המועסק על ידי ה-MI6. קונרי גילם את הדמות בפעם השלישית ברציפות. שכרו עלה, אך מאוחר יותר פרץ סכסוך בעניין במהלך הצילומים. לאחר שנפצע בגבו בעת צילום הסצנה שבה מאבד בונד את הכרתו במיאמי על ידי אודג'וב, הוכרעה המחלוקת: איון הפקות וקונרי הסכימו לעסקה שבמסגרתה יקבל קונרי 5% מהברוטו של כל סרט בסדרה בו כיכב.[2]
- אונור בלקמן - פוסי גאלור, הטייסת האישית של אוריק גולדפינגר ומנהיגת צוות טייסות המכונה "הקרקס המעופף של פוסי גאלור". בלקמן נבחרה לגלם את הדמות בעקבות תפקידה כג'ודאית קאתי גייל בסדרת הטלוויזיה "הנוקמים" (אנ'), עבורו קיבלה הכשרה באמנויות לחימה.[3] התסריט שוכתב כדי להפוך גם את פוסי גאלור לג'ודאית. שמה של הדמות עוקב במסורת של שמותיהן של נערות בונד אחרות שהם בעלי כפל לשון. מפיקי הסרט, שהיו מודאגים מהצנזור בארצות הברית, חשבו לשנות את שם הדמות ל"קיטי גאלור",[4] אבל הם והבמאי גאי המילטון החליטו ש"אם היית ילד בן עשר ויודע מה פירוש השם, לא היית ילד בן עשר, היית כלב קטן ומלוכלך. הצנזור האמריקאי חשש, אבל נפגשנו איתו ועם אשתו לארוחת ערב ו[אמרנו להם] שאנחנו תומכים נלהבים של המפלגה הרפובליקנית."[5] עם זאת, הצנזורה סירבה לאפשר לשם "פוסי גאלור" להופיע בחומרי קידום מכירות לסרט ובשוק האמריקאי היא כונתה לאחר מכן "מיס גאלור" או "הטייסת האישית של גולדפינגר".[6]
- גרט פרובה - אוריק גולדפינגר, אדם עשיר, פסיכופת[7] ובעל אובססיה לזהב. בתחילה היה אורסון ולס מועמד לגילום הדמות, אך דרישותיו הכספיות היו גבוהות מדי;[8] תיאודור ביקל נבחן לתפקיד, אך נכשל.[9] פרובה לוהק לתפקיד בעקבות הופעתו בסרט הגרמני "Es geschah am hellichten Tag (אנ')". קולו של פרובה, שדיבר מעט אנגלית, דובב מחדש על ידי מייקל קולינס. הפעם היחידה בה נשמע קולו של פרובה במהלך הסרט היא במהלך הסצנה בה הוא נפגש עם חברי המאפיה שלו בחווה. הדיבוב של קולינס זכה לשבחים רבים ונחשב לאחד הדיבובים המוצלחים ביותר בתולדות הקולנוע.[10]
- שירלי איטון - ג'יל מסטרסטון, נערת בונד וסייעניתו של גולדפינגר, אותה תופס בונד בעת שניסתה לסייע לגולדפינגר לרמות במשחק קלפים. איטון נשלחה על ידי הסוכנת שלה לפגוש את הארי זלצמן והסכימה לגלם את הדמות רק אם הסצנה שבה היא עירומה תיעשה בטוב טעם, לכן הוחלט לצבוע אותה בזהב. לקח שעה וחצי למרוח את צבע הזהב על גופה. בעקבות הסצנה החלו צופים רבים לחשוש לשווא שאיטון מתה.[11] למרות שהסצנה בה רואים את איטון צבועה בצבע זהב מהווה רק חלק קטן מהסרט, תמונתה כשהיא צבועה בצבע זהב הפכה למפורסמת ואיטון הופיעה ככזו על גבי שער המגזין "לייף" ב-6 בנובמבר 1964.[12]
- טניה מאלה - טילי מסטרסטון, אחותה של ג'יל.
- הרולד סאקאטה - אודג'וב, משרתו הקטלני של גולדפינגר. הבמאי גאי המילטון ליהק את סאקאטה לתפקיד, בשל היותו מרים משקולות בעל מדליית כסף אולימפית ולאחר שראה אותו בתוכנית היאבקות מקצועית. המילטון הגדיר את סאקאטה כ"אדם מקסים לחלוטין" וגילה ש"הייתה לו דרך מאוד ייחודית לנוע, [לכן] ביצירת דמותו של אודג'וב השתמשתי בכל המאפיינים של הרולד עצמו".[13]
- ברנארד לי - M, ראש ה-MI6.
- מרטין בנסון - מר סולו, המאפיונר היחיד שסירב להשתתף במבצע הפריצה לפורט נוקס שהוביל גולדפינגר.
- סס לינדר - פליקס לייטר, איש הקשר של בונד מה-CIA בארצות הברית. לינדר היה השחקן היחיד ששהה בפועל במיאמי.[14] לפי התסריטאי ריצ'רד מאיבאום, ג'ק לורד, שגילם את דמותו של לייטר ב"ד"ר נו" דרש שיגלם תפקיד גדול יותר ושכרו יוגדל כדי לחזור לגלם את הדמות בגולדפינגר,[15] מה שהוביל את המפיקים לחפש שחקן אחר לגילום הדמות. ברגע האחרון החליף סס לינדר את תפקידו עם אוסטין ויליס, שלבסוף גילם שחקן קלפים שהתחרה מול גולדפינגר.[16]
- אוסטין ויליס - מר סימונס, יריבו של גולדפינגר במשחק קלפים במיאמי.
- לואיס מקסוול - מיס מאניפני, מזכירתו של M.
- ביל נגי (אנ') - מר ג'ד מידנייט, מאפיונר שלדברי גולדפינגר סייע להבריח את גז העצבים מעבר לגבול ארצות הברית – קנדה.
דזמונד לואלין גילם את מייג'ור בוטרויד, ראש ענף Q, אך לא קיבל על כך קרדיט.[17]
מייקל מלינגר גילם את קיש, עוזרו המשני והשקט של גולדפינגר והאיש שהוביל את השיירה הצבאית המזויפת שלו לפורט נוקס. נדיה רגין גילמה את בוניטה, רקדנית הטומנת מלכודת לבונד במהלך הסצנה שלפני כתוביות הפתיחה. ברט קווק גילם את לינג, המומחה הסיני הקומוניסטי לביקוע גרעיני. ריצ'רד ורנון גילם את קולונל סמית'רס, פקיד בבנק אנגליה. מרגרט נולאן גילמה את דינק, המעסה של בונד במיאמי. ג'רי דאגן (אנ') גילם את הוקר, נושא כלי הגולף של בונד.[18]
הפקה
סכם
פרספקטיבה
פיתוח
בעת הפקת הסרט "מרוסיה באהבה" החל ריצ'רד מייבאום לעבוד על התסריט של "בשרות הוד מלכותה" כסרט הבא המיועד בסדרה, אבל בעקבות קביעת תאריך ההשקה לספטמבר 1964 לא היה מספיק זמן להתכונן לצילומי הלוקיישן בשווייץ והעבודה על העיבוד הושהתה.[19] עקב המחלוקת המשפטית בין מחבר תסריט העיבוד ל"כדור הרעם", קווין מקלורי (אנ'), לבין איאן פלמינג, החליטו המפיקים אלברט ברוקולי והארי זלצמן ש"גולדפינגר". תקציבו ההתחלתי של הסרט היה כ-3 מיליון דולר (29 מיליון דולר במונחים של 2023), יותר מתקציב שני הסרטים שקדמו לו ביחד. "גולדפינגר" נבחר מתוך מחשבה על שוק הקולנוע באמריקה הצפונית, שכן הסרטים הקודמים התמקדו באיים הקריביים ובאירופה.[20]
טרנס יאנג, שביים את שני הסרטים הקודמים, לא ביים את "גולדפינגר", מכיוון שביים במקביל סרט אחר, "מול פלנדרס". הבמאי גאי המילטון החליף אותו. המילטון, שסירב בעבר לביים את "ד"ר נו", הרגיש שהוא צריך להפוך את בונד ל"סופרמן" לפחות, על ידי כך שהנבלים ייראו חזקים יותר. המילטון אף הכיר באופן אישי את איאן פלמינג, מתקופת השירות הצבאי בצי המלכותי הבריטי במלחמת העולם השנייה.[21] לצוות ההפקה של "גולדפינגר" חזרו שני חברי צוות שלא השתתפו בהפקת "מרוסיה באהבה": הפעלולן בוב סימונס (אנ') והמעצב האמנותי קן אדם.[22] שניהם מילאו תפקידים מרכזיים בפיתוח הסרט, כאשר סימונס ניהל את כוריאוגרפיית הקרב בין בונד לאודג'וב בכספת של פורט נוקס, שלא רק נתפסה כאחד מהקרבות הטובים ביותר בתולדות הסדרה, אלא גם כ"אחד מהקרבות הקולנועיים הגדולים", בעוד שעבודתו של אדם בסרט נחשבת ל"אחת מעבודותיו הטובות ביותר".[23]
כתיבת התסריט
ריצ'רד מייבאום, שהיה שותף לכתיבת תסריטי הסרטים הקודמים, חזר לעבד את הרומן השביעי בסדרת הרומנים. מייבאום תיקן את החור בעלילה שזיכה את הרומן בביקורת נוקבת, שבו גולדפינגר מנסה למעשה לרוקן את פורט נוקס. עם זאת, הארי זלצמן לא אהב את טיוטת התסריט הראשונה וחשב שהיא "אמריקאית מדי", וביקש מפול דן לתקנה.[24] דן גם הציע שהרצף שלפני כתוביות הפתיחה יהיה סצנת אקשן ללא קשר לעלילה בפועל. מייבאום, לעומת זאת, ביסס את הרצף על סצנת הפתיחה של הרומן המקורי, שבה בונד מחכה בנמל התעופה הבין-לאומי מיאמי ושוקל להרוג מבריח סמים באמריקה הלטינית.[25] וולף מנקוביץ, אחד מהתסריטאים של "ד"ר נו", הציע את הסצנה שבה מכניס אודג'וב את רכבו למגרסת מכוניות כדי להשליך את גופתו של מר סולו.[2] בשל איכות עבודתם של מייבאום ודן, התסריט והמתווה של "גולדפינגר" הפכו לבסיס עבור הסרטים הבאים בסדרה.[26]
צילום הסרט
שלב הצילומים החל ב-20 בינואר 1964 במיאמי, פלורידה שבארצות הברית. לאחר חמישה ימים שב צוות ההפקה לאנגליה, שם נערכו רוב הצילומים.[27] מיקום הצילומים העיקרי היה אולפני פיינווד, שם נבנו, בין השאר, אחוזתו ומפעלו של גולדפינגר.[14] שלושה מקומות ליד האולפנים שימשו גם הם כאתרי צילום: בלאק פארק (אנ') עבור מרדף המכוניות בו היו מעורבים מכונית האסטון מרטין של בונד ואנשיו של גולדפינגר בתוך מתחם המפעל, בסיס חיל האוויר המלכותי נורתהולט עבור נמלי התעופה האמריקאיים ומועדון סטוק פארק (אנ') עבור סצנת משחק הגולף.[28]
סצנת סיום המרדף, כמו גם המרדף שקדם לו, צולמו על הכביש בחלק האחורי של אולפני פיינווד ושל חנות הרקוויזיטים. הדרך נקראת כיום שדרת גולדפינגר. בנמל התעופה לונדון סאות'אנד צולמה הסצנה שבה טס גולדפינגר לשווייץ.[29]
איאן פלמינג ביקר בצילומים באפריל, וזו הייתה הפעם האחרונה שבה צפה בצילומי סרט מהסדרה, מפני שנפטר באוגוסט של אותה השנה, זמן קצר לפני שחרור הסרט.[30]
לאחר מכן עברו הצילומים לשווייץ, כאשר צולמו בה מרדף המכוניות בכבישים המעוקלים הקטנים ליד ריאלפ (אנ'), חלקו החיצוני של מפעל מטוסים בסטאנס (אנ') המשמש כמפעלו של גולדפינגר והניסיון של טילי מאסטרסון לצלוף בגולדפינגר במעבר פורקה. ב-11 ביולי הסתיים שלב הצילומים העיקרי באנדרמט, לאחר תשעה עשר שבועות.[2] שלושה שבועות בלבד לפני יציאת הסרט לאקרנים יצאו המילטון וצוות קטן, שכלל את בנו החורג של ברוקולי (והמפיק לעתיד) מייקל וילסון כעוזר במאי, לצילומים בקנטקי. אנשים נוספים נשכרו למניעת בעיות פוסט-פרודקשן (דוגמת דיבוב) על מנת שניתן יהיה לסיים את הסרט בזמן.
ברוקולי קיבל אישור לצלם באזור פורט נוקס בעזרת חברו, לוטננט קולונל צ'ארלס ג'יי רושון. כדי לצלם את הסצנה שבה חברי "הקרקס המעופף של פוסי גאלור" מרוססים בגז, הטייסים הורשו לטוס רק מעל 3,000 רגל. המילטון ידע שאי אפשר יהיה לראות את המטוסים בגובה כזה על גבי מסך הקולנוע. לכן הוא הטיל את המטוסים בגובה של 500 רגל מעל פורט נוקס, מה שעורר זעם בקרב אנשי צבא ארצות הברית.[31]
מסיבות ביטחוניות ובשל האיסור לצלם בתוך פורט נוקס, כל הסטים המציגים את פנים הבסיס עוצבו ונבנו מאפס באולפני פיינווד.[32] ליוצרי הסרט לא היה שום מושג כיצד נראה פנים הבסיס, אז דמיונו של קן אדם סיפק את הרעיון של ערימות מטילי זהב הנמצאות מאחורי מוטות ברזל. מאוחר יותר אמר אדם לעיתון "הגרדיאן" ש"אף אחד לא הורשה להיכנס לפורט נוקס, אבל בגלל של[מפיק] לקאבי ברוקולי היו כמה קשרים טובים ומשפחת קנדי אהבה את ספרי איאן פלמינג, הרשו לי לטוס מעליו פעם אחת. זה היה די מפחיד - היו להם מקלעים על הגג. גם לי התאפשר לנסוע מסביב, אבל אם יצאתי מהמכונית, לא היה סיכוי גדול יותר להרחיק במלחמה. ושמחתי כי ידעתי שהלכתי לכספות של בנק אנגליה, ש[בהן] הזהב לא מוערם במיוחד וזה נתן לי הזדמנות להראות את מאגר הזהב הגדול ביותר בעולם כפי שדמיינתי אותו."[33]
זלצמן לא אהב את הדמיון של העיצוב לבית סוהר, אבל המילטון אהב אותו מספיק כדי כך שהוא נבנה.[34] החשב של פורט נוקס שלח מאוחר יותר מכתב לאדם ולצוות ההפקה, והחמיא להם על תיאור הכספת בבסיס. למעשה, סט הכספת היה כל כך מציאותי עד שאולפני פיינווד נאלצו להציב שומר לכלובי הזהב 24 שעות ביממה.[35]
אפקטים
מעצב ההפקה קן אדם בחר באסטון מרטין DB5 כרכבו האישי של בונד מכיוון שהוא היה הגרסה האחרונה של אסטון מרטין (ברומן עצמו נהג בונד ב-DB Mark III).[36] בתחילה נרתעה חברת אסטון מרטין מהמהלך, אולם לבסוף השתכנעה לבצע עסקת פרסום סמוי. לפי התסריט, המכונית הייתה חמושה רק במסך עשן, אך כל אחד מאנשי ההפקה החל להציע גאדג'טים שיותקנו בה: המילטון הגה את לוחית הרישוי המסתובבת, בעוד שבנו החורג הציע את מושב המפלט (אותו ראה בטלוויזיה).[37] אדם והמהנדס ג'ון סטרס (אנ') שיפצו את אב הטיפוס של מכונית הקופה אסטון מרטין DB5, והתקינו תכונות אלו ואחרות במכונית במשך שישה שבועות.[32] הסצנה שבה מתרסקת המכונית צולמה פעמיים, כאשר הטייק השני הופיע בסרט. את הטייק הראשון, בו המכונית נוסעת דרך קיר מזויף, ניתן לראות בקדימון הסרט. בנוסף, נוצרה מכונית נוספת ללא הגאדג'טים, אשר בסופו של דבר הייתה מרוהטת למטרות פרסום. נעשה בה שימוש חוזר בצילומי הסרט "כדור הרעם".[38]
ב-1959, עת נכתב הספר, לא היו קיימים לייזרים וגם בעת הפקת הסרט לא היו לייזרים תעשייתיים בעלי הספק גבוה, מה שהפך אותם לחידוש. ברומן משתמש גולדפינגר במסור עגול כדי לנסות להרוג את בונד, אך יוצרי הסרט שינו את המסור ללייזר כדי ליצור תחושת רעננות לסרט.[39] המילטון חשב לתת ללייזר מקום מרכזי בעלילת הסרט כנשק הבחירה של גולדפינגר. קן אדם התייעץ לגבי תכנון הלייזר יחד עם שני מדענים מאוניברסיטת הרווארד שעזרו לתכנן את כור בריכת המים (אנ') ב"ד"ר נו". קרן הלייזר עצמה הייתה אפקט אופטי שהתווסף בפוסט-פרודקשן. עבור צילומי תקריב שבהם נחתכת הלהבה דרך מתכת, חימם הטכנאי ברט לוקספורד את המתכת עם מפוח מתחת לשולחן שאליו היה קשור בונד.[40]
דגם מטוס הסילון בו נעשה שימוש לצילומי מטוסו האישי של גולדפינגר נצבע בצורה שונה בצד ימין, על מנת שישמש כמטוס הנשיאותי שמתרסק בסוף הסרט.[41] מספר מכוניות סופקו על ידי חברת פורד, כולל מכונית המוסטנג של טילי מסטרסון, מכונית הפורד ת'אנדרבירד של פליקס לייטר ומכונית הלינקולן קונטיננטל שבה הורג אודג'וב את מר סולו. מהאחרונה הוצא המנוע לפני שהוכנסה למגרסת מכונית (אנ').[42]
סצנת הפתיחה
סצנת כתוביות הפתיחה עוצבו על ידי האמן רוברט בראונג'ון[43] וכוללת קליפים מכל סרטי הסדרה שהוקרנו עד אז על גופה של מרגרט נולאן.
מבחינה ויזואלית, הסרט משתמש במוטיבים מוזהבים רבים. כל עוזרותיו של גולדפינגר בסרט, מלבד טייסת המשנה של מטוסו הפרטי והדיילת, הן בעלות שיער בלונדיניות-אדומות או בלונדיניות, כולל פוסי גאלור וצוות הקרקס המעופף שלה. לגולדפינגר יש מכונית רולס-רויס צבועה בצהוב עם לוחית רישוי מספר "AU 1" (Au הוא הסמל הכימי לזהב) וגם פריטים או בגדים צהובים/מוזהבים בכל סצנה, כולל אקדח מוזהב, כשהוא מחופש לקולונל. ג'יל מסטרסון מצאה את מותה בסרט על ידי כך שנצבעה בזהב, מה שלפי בונד גרם לה למות מ"מחנק עור" (למרות שזוהי סיבת מוות בדיונית לחלוטין, הסצנה גרמה להרבה מהצופים להתייחס אליה כאל עובדה רפואית; אגדה אורבנית נפוצה טוענת שהסצנה נוצרה בהשראת דוגמנית שווייצרית שמתה בטעות באותו אופן בעת שהתכוננה לצילומי הסרט).[44] בסצנה קשור בונד למיטה ועליה יריעת זהב (כפי שגולדפינגר מציין לו), אך הוא משתחרר ממנה לפני שכמעט חותכת אותו קרן לייזר. אנשי המפעל של גולדפינגר בסרט לובשים אבנטים צהובים, פוסי גאלור לובשת אפוד זהב מתכתי פעמיים במהלך הסרט וטייסיה עונדים סיכות צהובות של פרץ שמש על מדיהם. המארחת במטוסו של גולדפינגר, מיי-לי, לובשת מחוך מוזהב וסרונג עם נגיעות של זהב. קונספט זה היה היבט עיצובי שהגו וביצעו קן אדם והמנהל האמנותי פיטר מרטון (אנ').[45]
מוזיקה
ערך מורחב – Goldfinger
מכיוון שתאריך היציאה של הסרט נקבע מראש והצילומים הסתיימו קרוב לתאריך זה, חתך ג'ון בארי, מלחין פסקול הסרט כמה קטעים לגרסאות גסות ולא סופיות.[46] בארי תיאר את עבודתו בגולדפינגר כחביבה עליו יותר מכול. בהתאם לנושא הסרט, הרצועות המוזיקליות עושות שימוש רב בפליז ובפעמונים מתכתיים.[47]
הסרט החל מסורת של שירי נושא של סרטי הסדרה המושמעים בעת כתוביות הפתיחה. הזמרת שירלי באסי שרה את שיר הנושא ועשתה זאת בשניים מהסרטים הבאים בסדרה: "יהלומים לנצח" ו"מונרייקר". שיר הנושא של "גולדפינגר" הולחן על ידי ג'ון בארי, למילותיהם של אנתוני ניולי (אנ') ולסלי בריקוס (אנ'). מילות השיר תוארו בעיתונות כ"שטותיות", אולם האינטרפרטציה של באסי זכתה להצלחה עצומה והביצוע שלה לשיר הפך לאחד מהביצועים המפורסמים ביותר שלה. אלבום הפסקול עמד בראש מצעד הבילבורד 200[48] והגיע למקום ה-14 במצעד האלבומים הבריטי. גם הסינגל "Goldfinger" הצליח והגיע למקום ה-8 בבילבורד הוט 100[49] ולמקום ה-21 במצעד הסינגלים הבריטי.[50]
הפצת הסרט וקבלתו בציבור
סכם
פרספקטיבה
הסרט הוקרן לראשונה בלונדון ב-17 בספטמבר 1964, ולמחרת כבר הוקרן בכל רחבי הממלכה המאוחדת. בית הקולנוע בכיכר לסטר, בו הוקרן הסרט בלונדון, היה עמוס מבקרים ומעריצים והמשטרת העיר לא הצליחה להשתלט על ההמון. דלתות הזכוכית של האולם נשברו בשוגג והקרנת הבכורה התעכבה ב-10 דקות.[51] הסרט הוקרן לראשונה בארצות הברית בניו יורק ב-21 בדצמבר.[52] הוא הוקרן בארצות הברית ב-64 בתי קולנוע ב-41 ערים.[53] הסרט נחשב באופן מיידי לשובר קופות.
לקראת הקרנת הסרט בישראל אישרה תחילה המועצה לביקורת הקולנוע את הקרנתו בארץ, אולם אז התפרסם ראיון בעיתון דיילי מייל אנגליה עם השחקן גרט פרובה, שמגלם בסרט את גולדפינגר, שבו ציין שהיה חבר המפלגה הנאצית.[54] המועצה ביטלה את ההיתר והתנהל דיון ציבורי האם ראוי להקרין סרט עם שחקן בעל עבר כזה. התברר כי פרובה עזב את המפלגה הנאצית ב-1937, עוד בטרם מלחמת העולם השנייה והשואה.[55] בזמן השואה הוא אף סייע למשפחה יהודית בווינה. לאור המידע הזה נאותה המועצה לאשר את הקרנת הסרט.[56]
קידום
הקמפיין השיווקי של הסרט החל מייד עם תחילת הצילומים בפלורידה, עת אפשרה חברת איון הפקות לצלמים להיכנס לסט הצילומים כדי לצלם תמונות של שירלי איטון צבועה בזהב. רוברט בראונג'ון, שעיצב את כתוביות הפתיחה, היה אחראי לעיצוב הכרזות של מסע הפרסום, שבהן הופיעה גם מרגרט נולאן. כדי לקדם את הסרט, שתי מכוניות אסטון מרטין DB5 הוצגו בתערוכה העולמית של ניו יורק ב-1964 והרכב הוגדר כ"מכונית המפורסמת ביותר בעולם";[57] כתוצאה מכך, מכירות המכונית עלו.[37] חברת Corgi Toys יצרה דגם צעצוע של המכונית, שהפך לצעצוע הנמכר ביותר בשנת 1964.[58] הצלחת הסרט הובילה גם ליצירת אקשן פיגרים, משחקי לוח, פאזלים, קלפי אספנות ועוד אביזרים בהשראת הסרט.[53]
קבלה וביקורת
מבקר הקולנוע של "הסאנדיי טלגרף (אנ')" אמר שהסרט "מקסים בכושר ההמצאה הטכני שלו", ואילו המגזין "טיים" טען ש"הסרט הזה הוא מותחן מפליא".[59] בוזלי קראות'ר מ"הניו יורק טיימס", הביע התלהבות פחותה מהסרט ואמר ש"ניכר באופן מייגע" שהסרט מסתמך יותר על גאדג'טים ופחות שם דגש על "הפיתויים השופעים של נקבות חושניות", אם כי קראות'ר הודה ש"קונרי מגלם את גיבור הסרט בצורה קרירה ומעליבה". בנוסף, שיבח את השחקנים האחרים בסרט, גרט פרובה ואונור בלקמן.[52]
מבקר הקולנוע דני פירי (אנ') כתב כי הסרט הוא "הטוב ביותר מבין סרטי ג'יימס בונד בכיכובו של שון קונרי... יש הרבה הומור, גימיקים, התרגשות, תחרות גולף משעשעת אך מתוחה בין בונד לגולדפינגר, קרבות מרתקים עד מוות בין בונד ואודג'וב ובין בונד לגולדפינגר, וחלק מהמפשע המרכזי והרע ביותר הוא עניין מרתק יותר, אבל חבל שהחלק של איטון לא ארוך יותר ושגולדפינגר של פרובה, אינטלקטואל כבד אך זריז [...] מעולם לא הופיע בסרט בונד אחר".[60] רוג'ר איברט מה"שיקגו סאן-טיימס" הכריז שזהו הסרט האהוב עליו מבין כל הסרטים בסדרה ומאוחר יותר הוסיף אותו לרשימת "הסרטים הגדולים" שלו.[61]
באתר Rotten Tomatoes קיבל הסרט דירוג של 99% וציון ממוצע של 8.7/10 על סמך 74 ביקורות. באתר נכתב על הסרט כי "גולדפינגר הוא המקום שבו ג'יימס בונד כפי שאנו מכירים אותו נכנס לפוקוס - הוא כולל את אחת השורות המפורסמות ביותר של 007 ('A martini. Shaken, not stirred') ומגוון רחב של גאדג'טים שיהפכו לסימן ההיכר של הסדרה".[62]
הכנסות
תקציבו הסרט, בסך 3 מיליון דולר, הושג תוך שבועיים מבכורת הסרט והוא שבר שיאי קופות ברחבי העולם.[53] הביקוש לסרט היה כה גבוה עד שקולנוע דה-מיל (אנ') בניו יורק נאלץ להישאר פתוח 24 שעות ביממה.[63] בספר השיאים של גינס לשנת 1965 הוגדר "גולדפינגר" כסרט המרוויח ביותר בכל הזמנים, עם רווח של 10.3 מיליון דולר בתוך 14 שבועות בארצות הברית.[64] בסך הכל, הכניס הסרט 23 מיליון דולר בארצות הברית[65] ו-46 מיליון דולר ברחבי העולם.[66] לאחר שיצא במהדורות מחודשות, שהראשונה שבהן הייתה למעשה הקרנה כפולה (עם "ד"ר נו") ב-1966,[67] גרף הסרט סך של 51,081,062 דולר בארצות הברית[68] ו-73,800,000 דולר ברחבי העולם, בסך כולל של 124,900,000 דולר.[69]
ב-27 ביולי 2007 הוקרן הסרט מחדש בממלכה המאוחדת ב-150 בתי קולנוע מגה-פלקס, בהדפסים דיגיטליים.[70] ההקרנה המחודשת הציבה את הסרט במקום ה-12 בקופות השבועיות.[71] בנובמבר 2020, בעקבות מותו של שון קונרי, הוקרן הסרט שוב מחדש.[72]
הישגים, פרסים ומועמדויות
בטקס פרסי אוסקר ה-37 (אנ') זכה נורמן וואנסטל (אנ') בפרס אוסקר לעריכת הקול הטובה ביותר.[73] בכך, הפך "גולדפינגר" לסרט הראשון בסדרת סרטי ג'יימס בונד שזכה בפרס אוסקר.[74] ג'ון בארי היה מועמד לפרס הגראמי לפסקול הטוב ביותר למדיה חזותית וקן אדם היה מועמד לפרס האקדמיה הבריטית לאמנויות הקולנוע והטלוויזיה לבימוי האמנותי הבריטי הטוב ביותר (בצבע), שם גם זכה בפרס הבימוי האמנותי הבריטי הטוב ביותר (בשחור לבן) עבור עבודתו ב"דוקטור סטריינג'לאב".[75] מכון הסרטים האמריקאי כיבד את הסרט ארבע פעמים: הוא דירג אותו במקום ה-90 ברשימת "מאה שנים... מאה ציטוטים",[76] במקום ה-53 ברשימת "מאה שנים... מאה שירים",[77] במקום ה-49 ברשימת "מאה שנים... מאה גיבורים ונבלים"[78] ובמקום ה-71 ברשימת "מאה שנים... מאה ריגושים (אנ')".[79] בשנת 2006 דירגו "אנטרטיינמנט ויקלי" ו-"IGN" את גולדפינגר כסרט הטוב ביותר בסדרת סרטי ג'יימס בונד,[80][81] בעוד ש-"Msn" דירג אותו במקום השני, מאחורי קודמו, "מרוסיה באהבה".[82] "IGN" ו"אנטרטיינמנט ויקלי" גם דירגו את פוסי גאלור כנערת בונד השנייה הטובה ביותר.[83][84] בשנת 2008 דירג המגזין "טוטאל פילם" את "גולדפינגר" כסרט הטוב ביותר בסדרה.[85] באותה השנה דירג "הטיימס" את אוריק גולדפינגר ואת אודג'וב במקום השני והשלישי ברשימת הנבלים הטובים ביותר בסדרה.[86] הוא גם דירג את האסטון מרטין DB5 כמכונית הטובה ביותר מבין יתר המכוניות בסדרה.[87]
השפעתו ומורשתו
תסריט הסרט הפך לבסיס לתסריטי הסרטים הבאים בסדרת סרטי ג'יימס בונד.[26] הסרט היה הראשון בסדרה שבו הסתמך בונד רבות על טכנולוגיה.[57] כמו כן, בסרט הוצג, לראשונה בסדרה, התדרוך בענף Q, המאפשר לצופה לראות את הגאדג'טים בפיתוח.[88]
הצלחת הסרט הובילה להופעתם של יצירות רבות אחרות בז'אנר הריגול וכן של פרודיות על ג'יימס בונד, דוגמת הסרט "Help!"[89] ופרודה לרומן הראשון בסדרה שחיבר איאן פלמינג, "קזינו רויאל". נטען כי "גולדפינגר" היה הגורם לפריחה בז'אנר סרטי הריגול בשנות ה-60 של המאה ה-20.[90]
הסרט ה-22 בסדרה, "קוונטום של נחמה", כולל הומאז' לסצנת המוות של ג'יל מסטרסטון על ידי כך שדמות נשית מתה על מיטה, כשהיא עירומה ומכוסה בשמן גולמי.[91] אלמנטים נוספים מהסרט, דוגמת אודג'וב והשימוש שלו בכובעו כנשק, זכו להומאז'ים או לפרודיות בסרטי קולנוע ובסדרות טלוויזיה דוגמת "שקרים אמיתיים"[92] ו"משפחת סימפסון".[93]
הצלחת הסרט הובילה לכך שהרומנים מאת איאן פלמינג החלו לצבור פופולריות[53] וכמעט 6 מיליון עותקים שלהם נמכרו בבריטניה ב-1964, כולל 964,000 עותקים של "גולדפינגר" בלבד. בין השנים 1962 עד 1967 נמכרו בסך הכל 22,792,000 עותקים של הרומנים.[94]
משחק הווידאו "007 Legends (אנ')" משנת 2012 כולל שלב המבוסס על "גולדפינגר".[95]
לקריאה נוספת
- The James Bond Films: a Behind the Scenes History, by Steven Jay Rubin, Arlington House, 1981
- Guide for the Film Fanatic, by Danny Peary, London: Simon & Schuster, 1986
- United Artists, Volume 2, 1951–1978: The Company That Changed the Film Industry, by Tino Balio, Madison: University of Wisconsin Press, 1987
- The James Bond Bedside Companion, by Raymond Benson, London: Boxtree, 1988
- The Beatles Movies, by Bob Neaverson, London, New York: Cassell, 1997
- The Essential Bond, by Lee Pfeiffer & Dave Worrall, London: Boxtree, 1998
- Goldfinger, by Brian Dunbar, London: Longman, 2001
- Bond Films, by Jim Smith, London: Virgin Books, 2002
- The James Bond Phenomenon: a Critical Reader, by Christoph Lindner, London: Manchester University Press, 2003
- The politics of James Bond: from Fleming's novel to the big screen, by Jeremy Black, University of Nebraska Press, 2005
- Ken Adam and the Art of Production Design, by Christopher Frayling, London/New York City: Macmillan Publishers, 2005
- The Art of Bond, by Laurent Bouzereau, London: Boxtree, 2006
- James Bond: The Legacy 007, by John Cork & Bruce Scivally, New York: Harry N. Abrams, 2006
- Licence to Thrill: A Cultural History of the James Bond Films, by James Chapman, London/New York City: I.B. Tauris, 2007
- Sean Connery; The measure of a Man, by Christopher Bray, London: Faber and Faber, 2010
- Epics, Spectacles, and Blockbusters: a Hollywood History, by Sheldon Hall & Stephen Neale, Detroit: Wayne State University Press, 2010
- Some Kind of Hero: 007: the Remarkable Story of the James Bond Films, by Matthew Field & Ajay Chowdhury, Stroud, Gloucestershire: History Press, 2015
קישורים חיצוניים
"גולדפינגר", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"גולדפינגר", באתר נטפליקס
"גולדפינגר", באתר AllMovie (באנגלית)
"גולדפינגר", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
"גולדפינגר", באתר Box Office Mojo (באנגלית)
"גולדפינגר", באתר Metacritic (באנגלית)- "גולדפינגר", באתר אידיבי
"גולדפינגר", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
- גולדפינגר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- גולדפינגר, באתר MGM
המועצה לביקורת סרטים ומחזות אוסרת את הקרנת גולדפינגר מסדרת סרטי ג'יימס בונד, 1965, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים- המרדפים, הנשים, הנבלים: 60 שנה לסרט שהשפיע על התעשייה כולה, באתר גלובס, 19 בספטמבר 2024
הערות שוליים
Wikiwand - on
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.