בת שלום

בת שלום היה ארגון נשים פמיניסטי ישראלי-פלסטיני שנוסד בספטמבר 1993. הוא פעל במשך 16 שנה, משנת 1994 עד שנת 2010. מטרתו העקרית היתה לעודד מעורבות נשית באקטיביזם פוליטי לקידום פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, לחתור לשלום יציב וצודק כהגדרתן, שמירה על זכויות אדם וחיזוק קולן של נשים יהודיות ונשים ערביות בחברה הישראלית. לארגון הישראלי היה ארגון שותף פלסטיני שנקרא בשם 'המרכז הירושלמי לנשים'. שני הארגונים פעלו במשותף תחת ארגון הגג הקשר הירושלמי (הג'רוזלם לינק) (Jerusalem Link).

יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.

בת שלום

פעילות	עידוד מעורבות נשית באקטיביזם הפוליטי שתקדם פתרון צודק לסכסוך הישראלי-פלסטיני, תיצור שלום יציב וצודק, תשמור על כיבוד זכויות אדם ותחזק את קולן של נשים יהודיות וערביות בחברה הישראלית
מדינה	ישראל
מטה הארגון	ירושלים
סינוף ארצי	הקשר הירושלמי הוועד הישראלי נגד הריסת בתים קואליציה נגד הגדר בירושלים קואליציית נשים לשלום
תקופת הפעילות	1994–2010 (כ־16 שנים)
www.batshalom.org

חברות הארגון היו נשים יהודיות ונשים ערביות-ישראליות. במשך השנים הוביל הארגון קמפיינים בעד שלום צודק, הפיק פעילויות פוליטיות וחינוכיות רבות ולקח חלק בתנועת השלום הישראלית^[1]. הארגון מעולם לא נסגר בצורה רשמית, אבל הפסיק את פעילותו בשנת 2010 בשל היעדר מימון.

הקמת הארגון

הזרעים להקמת הארגון "הקשר הירושלמי" נזרעו ב-1989 התקיים בבלגיה כנס הנשים הפלסטיני-ישראלי הבינלאומי הראשון תחת הכותרת "תנו סיכוי לשלום: נשים משמיעות את קולן" (“Give Peace a Chance: Women Speak Out”). הכנס זומן על ידי הפעילה היהודית -בלגית סימון סוסקינד (Simone Susskind) שבעלה דויד גייס את המימון לקיומו. באותה תקופה אסור היה לישראלים להיפגש עם אנשי אש"ף תוניס. כדי להימנע מהפרת החוק הכנס נבנה כמפגש בינלאומי אשר אליו הגיעו ישראליות (יהודיות וערביות), פלסטיניות מהשטחים ומתוניס וקבוצה גדולה של מנהיגות בינלאומיות מרחבי העולם כולל מסין, רוסיה, מצרים, ארצות הברית ואירופה. הן ביקשו לקדם במשותף פתרון לסכסוך על בסיס ההכרה בזכות של כל האנשים והנשים באזור לחיות חיים בכבוד ובביטחון. עם חזרתן לאזור, הקימו המשתתפות הישראליות של הכנס את "רשת הנשים לשלום" שהחלה בגיוס נשים ישראליות ותכננה פעילויות משותפות, סביב שני צירים: קידום נשים וקידום השלום. כבסיס לפעילות שימשה ההצהרה המשותפת שהתקבלה בסיום הכנס (The Brusssels Declaration).

בין הנשים הישראליות שהשתתפו במפגש בבריסל ובפעילות הרשת היו חברות הכנסת דאז שולמית אלוני ונאוה ארד, חברות הכנסת לעתיד תמר גוז'נסקי, יעל דיין, נעמי חזן וענת מאור, השחקניות חנה מרון וסלוואה נקורה חדד ופעילות שלום כגליה גולן, ג'ודי בלנק, מרים מרעי רוחמה מרטון ואליס שלוי. המשלחת הבינלאומית כללה בין היתר את Bella Abzug מארצות הברית, Cheng JUN UI מסין, Anne-Marie Lizin מבלגיה, Vera Naufal מתוניס, Juliet Pope מאנגליה, Lila Shahid מפריס, Leila Siegal משווייץ ו־Simone Veil מצרפת.

למרות הקשיים הפוליטיים של אותה תקופה, כדוגמת מלחמת המפרץ, הנשים המשיכו להיפגש ולפעול יחדיו. קוימו מאות מפגשים של נשים ברחבי הארץ, חלקם בשיתוף בנות השיח הפלסטיניות. נערכו סיורים הדדיים משני צידי הקו הירוק כדי להכיר את תנאי החיים של החברות. ממפגשים אלו גובשה הצעה לייסד קשר ארגוני רשמי בין נשים ישראליות ופלסטיניות, כדי לעבוד במשותף על נושאים הקשורים להעצמת הנשים ולקידום השלום בין שני העמים. בשנת 1992, הפעם בחסות הפרלמנט האירופי, זומנה פגישה נוספת בבלגיה. כתוצאה ממנה נוצר "הקשר הירושלמי" The Jerusalem Link. גוף זה שימש כארגון גג לשני ארגוני נשים שפעלו במשותף: 'בת שלום' מהצד הישראלי במערב ירושלים ו'המרכז הירושלמי לנשים' מהצד הפלסטיני במזרחה. שני הארגונים חלקו עקרונות פוליטיים משותפים ופעלו יחדיו במטרה לקדם שלום צודק. הקשר הירושלמי שימש כבסיס לשיתוף פעולה, תיאום ותמיכה הדדית, כאשר כל ארגון פעל כמרכז נפרד והיה בעל תשתית ארגונית משל עצמו^[2].

מטרות הארגון

ארגון 'בת שלום' פעל לכינון שלום עם הפלסטינים, במקביל ליצירת חברה דמוקרטית, בה נהוג צדק חברתי ופלורליזם בישראל. כמו כן הארגון קידם חברה בה לנשים יהיה קול לגיטימי ובולט. הארגון שאף להעלאת מודעות הדדית, למתן ביטוי לרגשות העולים ממגוון הגבולות הפיזיים והנפשיים בין העמים ולפיתוח ואימוץ מנגנונים שיחצו גבולות אלו כדי ליצור תרבות של שלום וצדק חברתי. לשם כך, הארגון הפגיש בין נשים מחנכות, אקטיביסטיות למען שלום, פוליטיקאיות ומנהיגות קהילתיות. הארגון פעל להעצים את הנשים הללו כדי להגביר את מעורבותן בתהליכים פוליטיים, וכן כדי לחשוף ולהרחיב את קולותיהן ואת הפרספקטיבות שלהן גם לנקודות מבט אחרות.

חזונו של הארגון היה שלום המתחשב בצרכים, זכויות, ערכים והיסטוריות של שני העמים. הארגון שאף ליצור קהילה דינאמית של נשים, המבטאות את קולותיהן הייחודיים ומאתגרות את נקודות המבט שרווחו אז על הסכסוך הישראלי-פלסטיני מפרספקטיבה פמיניסטית. בנוסף, פעל הארגון ליצירת ניתוח אלטרנטיבי לסכסוך, שמעודד נשים להיות סוכנות של שינוי חברתי^[3].

פעילות

לאורך השנים, הארגון פעל במישורים שונים בחברה הישראלית, כארגון בפני עצמו ובשיתוף עם 'המרכז הירושלמי לנשים'. פעילות הארגון התמקדה במספר מישורים מרכזיים, לאור מטרותיו של הארגון.

פעילויות בנושא שלום וזכויות אדם

הארגון הפיק אירועי חינוך לציבור, שמטרתם הייתה להגיע לציבור הרחב בצורה בלתי-רשמית. בין אירועים אלו נכללו הרצאות, פאנלים, אירועי 'בית פתוח' במרכז בירושלים, ודיונים בנושאים כגון השפעת הסגר על חיי הפלסטינים, המחירים וההשפעות של ההתנחלויות ובניית רשת נשים במזרח התיכון^[4].

בקיץ 1997 חברות בת שלום ביחד עם עמיתותיהן הפלסטיניות הפיקו את " לחיות ביחד בירושלים – שתי בירות לשתי מדינות" (Sharing Jerusalem: Women Speak Out for Tow Capitals for Two States)

במהלך הקיץ קיימו עשרות פעולות ברחבי העיר, פוליטיות ותרבותיות, בהן לקחו חלק ישראלים ופלסטינים. זו הייתה הפעם הראשונה שהרעיון נזרק לאוויר העולם, ומאז קמו לו כבר שותפים לא מעטים. כחלק מהאירועים הוכנו מספר רב של פוסטרים וקטלוג מקיף.

כתוצאה מפעילות זו קם בבת שלום 'הפורום הירושלמי', שמטרתו הייתה לבסס פתרון לחלוקת העיר המבוסס על זכותם של שני העמים לריבונות. דיוניו הדגישו את חשיבות חלוקת ירושלים כחלק מתהליך השלום. דרך פורום זה, פעילות הארגון ביקרו את פעילותה של ממשלת ישראל ליצור עובדות בשטח דרך הפקעה או ייעוד אדמות ממזרח ירושלים לשכונות יהודיות, ובכך ליצור קושי עתידי להפרדתה של העיר תחת הסכם שלום. דרך הפורום, הארגון מימן סיורים להתנחלויות ולקרקעות פלסטיניות שהופקעו באזור ירושלים. בנוסף, דרך הפורום, פעילות הארגון ארגנו מפגשים במגוון נושאים נוספים העוסקים בחקיקה, מחקר, זכויות אדם והפצת מידע בנושא ירושלים^[5].

הארגון עסק גם במקרים אינדיבידואליים של הפרת זכויות אדם. זאת למשל על ידי פניה לרשויות בשמן של פלסטיניות שנזקקו לאישורי כניסה לישראל למטרות שונות, כדוגמת סיוע רפואי או איחוד משפחות, אך בקשתן נדחתה. פעילות הארגון ניסו לעזור לנשים אלו להשיג את האישורים, לרוב על ידי קשר עם חברי כנסת שהיו קרובים לארגון^[6].

יתר על כן, הארגון אף פעל במישור הבינלאומי. כך למשל ב-7 במאי 2002, טרי גרינבלט, מנהלת הארגון דאז, ייצגה את הארגון מול מועצת הביטחון של האו"ם. היא הדגישה בנאומה את המנדט של המועצה ואת האחריות שלה לכונן תנאים תחתיהם יהיה ניתן ליצור צדק וכבוד תחת החוק הבינלאומי. זאת כדי להבטיח מחד ביטחון לאזרחים הישראלים ומאידך את ציותה של מדינת ישראל לחוק זה^[7].

תוכניות חינוך למחנכות

תוכניות אלו העניקו ידע לנשים מחנכות בנושאי הסכסוך הישראלי-פלסטיני ופרספקטיבות פמיניסטיות של הקונפליקט. המטרה הייתה לפתח פרספקטיבות וכלים כדי להכין צעירים להיות סוכני שינוי לשלום. הפעילויות כללו סמינרים, סדנאות לאימהות וסדנאות עבור מנחות מנוסות^[8].

תוכניות "יציאה לקהילה" בנושא צדק חברתי ושלום

בזמן שארגוני השלום, תנועות הנשים ותנועות זכויות האדם בישראל הורכבו בעיקר מנשים אשכנזיות ועירוניות, פעילות בת שלום רצו להרחיב את מעגל הנשים הפעילות ולכלול גם נשים מזרחיות. הכוונה הייתה "לצאת לקהילה" ולהגיע לנשים שנדחקו לשולי החברה ולהעלות את מודעותן לנושאי שלום, נושאים פוליטיים ונושאים פמיניסטיים. תוכניות אלו הושקו בשנת 1995 וכללו בין השאר קבוצת העצמה לסטודנטיות מזרחיות מהאוניברסיטה העברית, עבודה עם קבוצות נשים מזרחיות משכונות מקופחות - מוחלשות בירושלים, פרויקט בנושא נשים ושלום במוזיקה המזרחית ודיאלוג בין נשים מזרחיות ואשכנזיות^[9].

תוכניות אלו העלו קשיים, משום הפער הסוציו-אקונומי בין חברות הארגון האשכנזיות המבוססות לאלו המזרחיות מאזורים פחות מבוססים. פער זה גרם לאשכנזיות להיתפס כאליטיסטיות הדואגות יותר לפלסטינים מאשר לעניים בישראל – דבר שהגביר את המתחים בין הנשים האשכנזיות והמזרחיות, הן ביחסים בין-אישיים והן ביחסים הבין-קבוצתיים^[10].

פעילויות משותפות עם 'המרכז הירושלמי לנשים'

שני המרכזים שיתפו פעולה בפעילויות שונות, שתוכננו על ידי ועדה משותפת של נשים ישראליות ופלסטיניות. ועדה זו הורכבה מחברות הוועד של שני המרכזים. פעילויות אלו כללו הפגנות, קמפיינים לחינוך הציבור, תערוכות אומנות ישראליות ופלסטיניות, ניסוח הצהרות משותפות, כנסים, קבוצות דיאלוג בין ישראלים ופלסטינים שהתקיימו בישראל ומחוצה לה וסמינרי מנהיגות. פעילויות אלו התכוונו ליצור הנהגה נשית ישראלית ופלסטינית שתומכת בשלום, לפתח דפוסי פעולה ואינטראקציה המקדמות שלום בין שני העמים, להפיץ מידע בנושאי נשים ושלום בישראל ומחוצה לה ולתמוך במשותף בתהליך השלום^[11].

פעילויות אלו היו כרוכות בקשיים, הן ברמת ההנהגה והן ברמת הנשים המשתתפות. על קשיים אלו מספרת דפנה גולן-עגנון, המנהלת הראשונה של הארגון: "שיתוף הפעולה בין נשים ישראליות ופלסטיניות הוא קשה, מרתק, מעצבן ומלא עליות ומורדות בהתאם למצב הפוליטי, מספר הפיגועים, עוצמת הסגר ושאר הצרות שעושות את כל העבודה לקידום השלום באזורנו כמעט בלתי אפשרית"^[12]. הנשים עצמן לעיתים סירבו להיפגש עם בנות העם השני, ולפעמים לחברות ההנהלה של שני המרכזים קשה היה להחליט על אג'נדה משותפת^[13].

בנוסף, "הקשר הירושלמי" עצמו נקלע לא אחת לקשיים, ואף פסק מפעילותו לתקופות מסוימות משום המתיחות הפוליטית באזור, למשל סביב אירועי אוקטובר 2000. עם זאת, הקשר חזר בזכות אמון משותף של שני הצדדים בדיאלוג משותף והיות הקשר מבוסס על פמיניזם וחוויות משותפות של נשים תחת דיכוי. בנוסף, נוכחותן של החברות הערביות-ישראליות בבת שלום עזרה לגשר על הקשיים^[14].

פעילויות משותפות עם ארגוני שמאל ישראליים נוספים

הארגון שיתף פעולה עם ארגוני שמאל אחרים באופן זמני סביב נושאים נבחרים. פעילויות אלו כללו, בין השאר, הפגנות משותפות, כגון הפגנה הקוראת לנסיגת צה"ל מרפיח בשנת 2004, וכתיבת מכתבים ציבוריים משותפים, כדוגמת שליחת מכתב למזכירת המדינה האמריקנית לשעבר, קונדוליזה רייס, בבקשה להפעיל לחץ על ממשלת ישראל להפסיק את מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006^[15]. מעבר לכך, הארגון ייסד ולקח חלק בקואליציות שונות במטרה ליצור ולחזק קשרים פוליטיים. בין הקואליציות נמנות קואליציית נשים לשלום (חברה מייסדת), הוועד הישראלי נגד הריסת בתים (חברה מייסדת), והקואליציה נגד הגדר בירושלים^[16].

הסניף הצפוני

לפעילות הסניף הראשי בירושלים נוסף הסניף "בת שלום צפון", שמרכזו היה בעיר עפולה. קבוצה זו הוקמה ב-1993 על ידי פעילות ישראליות ופלסטיניות ממושבים, קיבוצים, ערים וכפרים מאזור מגידו, נצרת והעמקים. בשנותיו הראשונות, פעילותו המרכזית של הסניף הייתה יצירת קבוצות דיאלוג בין נשים ישראליות ופלסטיניות באזור. לאחר מספר שנים, הסניף הרחיב את פעילויותיו ועסק בארגון סדרת מפגשים של 'קפה פוליטי', סיורים בכפרים ערביים שנחשבו ל'בלתי-חוקיים' ואף היה הארגון הראשון שהחל לעשות אירועים שנתיים לציון יום האדמה. בנוסף, מאז שנת 1996 קיימו חברות הסניף "סוכת שלום" מסורתית בחג הסוכות בצומת מגידו בנושאים שונים לקידום שלום ודו-קיום באזור. בשנת 2005, התפצל הסניף מהארגון ופעילותיו הקימו ארגון חדש תחת השם "בת הצפון". הפילוג נוצר משום חוסר ההסכמה על האג'נדה הפוליטית הנוגעת למרכזיותם של הנושאים הקשורים לערביי ישראל בתחומי המדינה^[17].

לקריאה נוספת

• D. Golan, “’Separation’, ’Normalization’ and Occupation - The Dilemmas of a Joint Venture by Palestinian and Israeli Women”, Palestine-Israel Journal, Vol.2 No.2 (1995), http://www.pij.org/details.php?id=657
• J. M. Powers, Blossoms on the olive tree: Israeli and Palestinian women working for peace (Greenwood Publishing Group, 2006).

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של בת שלום
• מידע על הארגון באתר של קואליציית נשים לשלום
• הצהרת המטרות של בת שלום
• הנאום המלא של טרי גרינבלט באו"ם
• נשים חוצות מחסומים – סרטון העוסק בארבע נשים וחוויותיהן בקבוצת דיאלוג בארגונה של "בת שלום"
• סרטון על אירועים של ארגוני שמאל לציון יום האדמה ה-60
• ערך על הארגון ב-"Encyclopedia of Women in Today's World" שיצאה ב-2011 בהוצאת SAGE Publications.
• בת שלום (ארגון), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

1. Norwegian Church Aid, Jerusalem Link: Bat Shalom and Jerusalem Center for Women – The Evaluation Report (2008), 4, http://www.norad.no/en/tools-and-publications/publications/publication?key=132926 []; עמותות וארגונים – בת שלום, ynet, http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-3684-organizationid-2957,00.html [גישה אחרונה: 31 באוקטובר, 2014].
2. M. B. Anderson, The Jerusalem Link: Women Joined Across Conflict (CDA: Massachusetts, 1995), 2-6; P. Schuster, “Bat Shalom”, in Encyclopedia of Women in Today's World, ed. M. Z. Stange, C. K. Oyster, and J. E. Sloan (SAGE, 2011), http://sage-ereference.com/view/womentoday/n74.xml
3. Norwegian Church Aid, Jerusalem Link: Bat Shalom and Jerusalem Center for Women…, Annex 4.
4. M. B. Anderson, The Jerusalem Link: Women Joined Across Conflict..., 14; Norwegian Church Aid, Jerusalem Link: Bat Shalom and Jerusalem Center for Women…, 10.
5. M. B. Anderson, The Jerusalem Link: Women Joined Across Conflict..., 14, 17.
6. P. Kershenovich, A Case Study of the Jerusalem Link as a Women's Dialogue Group, thesis paper, Tel-Aviv University, Middle Eastern History Department, 2002, 135.
7. A. H. Emmett, Our Sisters' Promised Land: Women, Politics, and Israeli-Palestinian Coexistence (Michigan: University of Michigan Press, 2003), x.
8. M. B. Anderson, The Jerusalem Link: Women Joined Across Conflict..., 15.
9. Ibid., 16; T. S. Hermann, The Israeli Peace Movement: A Shattered Dream (New-York: Cambridge University Press, 2009), 139-140.
10. P. Kershenovich, A Case Study of the Jerusalem Link as a Women's Dialogue Group, thesis paper, Tel-Aviv University, Middle Eastern History Department, 2002, 117.
11. M. B. Anderson, The Jerusalem Link: Women Joined Across Conflict..., 19-24.
12. ד. גולן-עגנון, איפה אני בסיפור הזה? (ירושלים: כתר, 2002), 107.
13. C. Cockburn, From Where We Stand..., 116-120.
14. Ibid.
15. א. שומפלבי, "מתנגדים למלחמה: "שולחים את ילדינו לעקדה"", ynet, 25 ביוני 2006, http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3281312,00.html [גישה אחרונה: 31 באוקטובר, 2014]; נ. חסון, "800 אנשי שמאל הפגינו בגבול הרצועה", הארץ, 23 במאי 2004, http://www.haaretz.co.il/misc/1.968463 [גישה אחרונה: 31 באוקטובר, 2014].
16. The Israeli Committee Against House Demolitions (ICAHD), “History of ICAHD”, http://www.icahd.org/History-Of-ICAHD []; Norwegian Church Aid, Jerusalem Link: Bat Shalom and Jerusalem Center for Women…, 11.
17. Norwegian Church Aid, Jerusalem Link: Bat Shalom and Jerusalem Center for Women…, 6; C. Cockburn, From Where We Stand: War, Women's Activism and Feminist Analysis (London: Zed Books, 2007), 125-129;"לידיעת האזרחים שאכפת להם: אירועים בסוכות", ynet, 17 באוקטובר 2005, http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3156021,00.html [גישה אחרונה: 31 באוקטובר 2014].