בתי קולנוע בירושלים

במהלך המאה העשרים והמאה העשרים ואחת קמו בירושלים בתי קולנוע רבים. רובם במרכז העיר, אך היו גם מספר בתי קולנוע שכונתיים. בין שנות השלושים לשנות השמונים היה הביקור בקולנוע בילוי פופולרי. עם תחילת שידורי הטלוויזיה, אחר כך הופעת מכשירי וידאו ושידורי הכבלים חלה ירידה בפופולריות שלהם. בשנות ה-90 של המאה ה-20 כל בתי הקולנוע ההיסטוריים של ירושלים שפעלו במרכז העיר נסגרו, אז הקמו שני מתחמי קולנוע מרובי מסכים בקניונים, מתחם גלובוס גרופ בקניון ירושלים ומתחם של רשת רב חן באזור התעשייה תלפיות, אך גם הם נסגרו אחר כך^[1].

עובדי קולנוע עדן על רקע הבניין, ב-1932

נכון לשנת 2023 פועלים בירושלים רק שני בתי קולנוע מסחריים, מתחם של רשת סינמה סיטי ליד בנייני האומה ומתחם של רשת פלאנט במרכז שרובר לתרבות.

ראינוע

הצגות ראינוע הוצגו בירושלים באופן לא סדיר עוד לפני 1900^[2] אחד המקומות בהם הוצגו סרטים היה בית קפה ליד שער יפו שהיה שייך לטמפלר סמואל פייג. על ראינוע ששכן בבית המלון "אירופה" סיפרה חמדה בן-יהודה, אשת אליעזר בן-יהודה לאחר שצפתה בסרט המשחזר את משפטו של אלפרד דרייפוס:

תשתוממו ותתענגו הרבה, כי עד כה לא המציאו דבר יפה להפליא כהראינוע... לכו ראו תתפלאו ותתענגו.

— הצבי, ד' באייר תר"ס

ב-1908 נפתח ראינוע בשם "אורקל" שהיה שייך ליהודים מצרים ועליו נכתב ב"הצבי":

תזמורת קטנה משמיעה מנגינות יפות, אור החשמל (אעלעקטרעציטעט) מאיר את האנשים, ופתאום - חושך. התמונות נעות נעות, וכשהראינוע מראה איש אומלל נופל וקם ונופל שנית, או אנשים רצים בלי הרף או אשה חצי ערומה... מתפרץ העם במחיאות כפיים. על המעקה הנעלה [יציע] רואים פה ושם אנשים ונשים מלובשים לפי האופנה האחרונה. גם הם מביטים וצוחקים. זו התחלה לבית חזון.

— הצבי, ח' בחשוון תרס"ח

בראשית התקופה הגיעו להקרנות גם חרדים ממאה שערים, במיוחד לסרטים עם שמות "תנ"כיים" כ"עשרת הדיברות" או "שיר השירים". מראות נשים על גבי המסך וישיבה מעורבת באולם גרמו עד מהרה לפרסום פשקווילים בלשון: "הודעה ואזהרה רבה בדבר העוזבים אורחות יושר ללכת בדרכי חושך... אשר לא ידעו בושת... הסינעמטהגראף אשר שם תערובת נשים ואנשים... צריך להזהר מפח יוקשים אלה, כי מלבד פריצות גדרות התורה מי יודע מה שיוכלו חס וחלילה לגרום עוד"^[3].

בשנת 1912 נפתח הראינוע הראשון בארץ ישראל שהקרין סרטים באופן סדיר ויומיומי, "סינימה בינלאומי", בקומתו השנייה של בית פיינגולד.

כרטיסים נמכרו בתוך האולם, בשלוש רמות מחיר, לפי מקום הישיבה^[4]. הסרטים הוקרנו בליווי מוזיקה מתקליטים. הכתוביות שהוקרנו היו בצרפתית. זמני ההקרנה לא היו קבועים, מ-21:00 המתינו להתאספות קהל ומשהגיע מספר מסוים החלו במכירת הכרטיסים ובהקרנה, ההצגה נמשכה עד אחרי חצות. הקהל הורכב ברובו המכריע מגברים, אם כי היו גם נשים ספורות. הצגה טיפוסית כללה בליל של סרטים עלילתיים וסרטי תעודה. למשל הסרט "דייוויד קופרפילד", לאחריו סרט בגוון תיירותי על אתונה, לאחריהם סרט היסטורי "נישואי לואי ה-15" ולאחריהם תיעוד מסע ההלוויה של טולסטוי^[5]. ב-1920 עבר האולם לידי קצין בריטי בשם קלבר ששינה את שם המקום ל"אולם קלבר", ב-1924 קנה את האולם צבי רכטמן, ששינה את שמו ל"סינימה לאומי" והפעיל בו תזמורת בת חמישה נגנים.

ב-1916 רכש ישראל גוט מרצה לפיסול במכון בצלאל, צריף שהיה שייך לפטריארכיה היוונית אורתודוקסית בו הפעיל רומני בשם ג'וריני אולם ראינוע ולאחר שכשל המשיך סמואל פייג הטמפלרי להפעיל את המקום ללא הצלחה עד שמכר אותו לגוט. גוט פתח במקום את ראינוע ציון והחל בכך למעשה את המסורת הרציפה של בתי קולנוע בירושלים. בשלג של חורף 1920 קרס גג הצריף וב-1921 הקים גוט במקום מבנה אבן.

תחרות קשה עד כדי יריבות שררה בין גוט לבין רכטמן שכללה פרסומות רעשניות בחוצות העיר, תוך שכירת כרוזים שסבבו ברחוב יפו והזמינו את העוברים ושבים לסרט. רכטמן נהג להפסיק הקרנות באופן שרירותי כדי שהקהל יאלץ לשלם כדי לראות את חלקו השני של הסרט שהופסק. במקרה אחד הקהל זעם כל כך על מנהג זה עד כי התפרע ושבר את כל כיסאות העץ באולם^[6]. הקולנוע של רכטמן נשרף ב-1942 ומאז לא חודשו בו ההקרנות.

שושנה הלוי מסכמת מפי אנשי ירושלים הוותיקים שראיינה:

בימים ההם, כשהסרטים היו אילמים, לקחו הצופים חלק פעיל במיוחד במתרחש על הבד. עצות עפו מקצה האולם ועד קצהו. לפני כל הצגה היו - יהודים כערבים - מצטיידים בגרעינים (פפיטאס), ותוך כי פיצוחם היו צועקים על השחקן הלא-יוצלח שאינו חש בסכנה האורבת לו: "יא ג'חש (חמור), תן לו בשיניים!"... ואוי ואבוי היה כשזוג התנשק על הבד, מיד החלו שריקות מחרישות אוזניים... ביקור בראינוע הייתה באמת חוויה, עד שהופיע בירושלים, ב-1931, הסרט המדבר - הקולנוע - והשתיק את קהל הצופים הנדהם.

— שושנה הלוי, פרשיות ראשית בתולדות היישוב, בתי הסינימטוגרף הראשונים בירושלים עמוד 113

תקופת המנדט

קולנוע ציון ב-1936

קולנוע תל-אור, 1960

בתי הקולנוע בתקופת המנדט היו לא רק אמצעי בידור פופולרי אלא גם אמצעי להתעדכנות בחדשות^[7]. לפני כל סרט הוקרן "יומן קולנוע" שתיאר את מאורעות השבוע החולף, במיוחד הייתה חשיבות ליומן בזמן מלחמת העולם השנייה. בקולנוע ציון הושמעו לפני הסרט כותרות חדשות הרדיו, בהסדר מיוחד עם הרדיו.

בעברית של התקופה עדיין נקרא הקולנוע "ראינוע", גם לאחר שהסרטים הפכו למדברים. מנהל הגימנסיה העברית רחביה כתב בשנות ה-40:^[8]

לעתים קרובות מבקרים תלמידי בית ספרנו וגם תלמידים של בתי ספר אחרים בהצגות של הראינוע. חזיונות שאינם מתאימים לגיל הילדים של בית הספר עלולים להשפיע על התלמידים לרעה.

בתי הקולנוע^[9] בירושלים המנדטורית היו:

• קולנוע רקס - קולנוע בבעלות ערבית ששכן בפינת רחוב פרינסס מרי (כיום רחוב שלומציון המלכה) ורחוב הלל. הקולנוע היה מקום בילוי פופולרי לתושבי העיר היהודים והערבים כאחד, וכן בקרב הבריטים. יוסי בנאי מזכיר בנוסטלגיה את הקולנוע בשירו "אני וסימון ומואיז הקטן".
• קולנוע סטודיו / סטודיה^[10][11][12] - אולם קולנוע קטן ששכן בסמוך לקולנוע רקס ובאותו בנין, והיה באותה בעלות, הוא הקרין מדי יום ארבעה סרטים שונים. גודלו הצנוע של האולם הכתיב צורת הקרנה מיוחדת: מכונת ההקרנה ניצבה לצד המסך והקרינה אל מראה על הקיר שמאחורי הקהל, ומשם הוחזרה התמונה אל המסך.
• קולנוע אדיסון
• קולנוע ציון
• קולנוע ריג'נט הוא קולנוע סמדר במושבה הגרמנית
• קולנוע אוריון - קולנוע זה שכן במבנה מנדטורי בצורת חצי חבית, ברחוב שמאי פינת הפסאז'. נפתח ביולי 1938^[13]. הוא היה בבעלות משפחת מזרחי שהייתה גם בעלת קולנוע אדיסון.
• קולנוע תל-אור - הקולנוע פעל בין 1941 ל-1971 בבניין ההסתדרות הישן ברחוב ההסתדרות שבמרכז העיר. עד 1950 נוהל על ידי שני אחיו של ישראל גוט, אברהם (אדולף) גוט ומשה גוט^[14]. מדובר בשתפות שהייתה גם עסק משפחתי בו עבדו, בין היתר, שני בניו של אדולף גוט ואשתו פרידה, גדעון ושמואל (מילו) גוט. ומשנה זו הופעל האולם על ידי מועצת פועלי ירושלים. בקולנוע הוקרנו סרטי אולפני RKO והתקיימו בו גם כינוסים, אספות ואירועים של מועצת הפועלים ושל מפא"י^[15].
• קולנוע עדן - קולנוע זה שכן בצדו הדרומי של רחוב אגריפס מול הכניסה לרחוב אבן ישראל. ראשיתו בשנת 1928 כ"ראינוע קיצי" והוא הופעל על ידי אמריקאי בשם פלויד תחת השם Eden Hall Talkies. הקולנוע נסגר בשנת 1990^[16].

משנות החמישים ועד סוף שנות השמונים

קולנוע אוריון, 1950. בנו רותנברג, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

קולנוע אור-גיל (הכניסה נמצאת בצד שמאל של התמונה), במורד הרחוב (רחוב הלל) - קולנוע רון הנושא את כרזת הסרט "חולות לוהטים", 1960

קולנוע אדיסון, 1950, בנו רותנברג, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

בשנים אלה פרחו במרכז העיר בתי-קולנוע במתחם מצומצם בין הרחובות הלל ושמאי. בתי קולנוע אלה היוו את מרכז חיי הלילה של העיר. על המתחם ("הפאסאז'" הנקרא כיום רחוב דרום) בין הרחובות כתב ב-1961 סופר מעריב:

כאן מצויים זה ליד זה ארבעה בתי קולנוע, אשר בחילוף המשמרות שבין שתי הצגות הערב הם קולטים ופולטים בבת אחת 6,000 - 5,000 איש. זהו קהל עצום בשביל קטע קטן של כמה מאות מטרים צפופים...

— יהושע ביצור, ברודויי קטן - מחנק גדול, מעריב, 21 בינואר 1965

על חזיתות בתי הקולנוע נפרשו כרזות צבעוניות, מצוירות ביד. לצד הכרזה היה נוהג לציין את שבוע ההקרנה, ביחס לבכורתו של הסרט בעיר. בצד קופת הכרטיסים הוצגו תמונות מעלילת הסרט, בהן היה נהוג לעיין לפני הכניסה לסרט. שעות ההקרנה היו בדרך כלל 16:00, 19:00, 21:00. כל בית קולנוע הציג סרט אחד במהלך השבוע. כרטיסי הכניסה לא היו מסומנים וכל הקודם זכה לבחור לו מקום כאוות נפשו.

במוצאי שבת יצאתי מבית הורי ברחוב המלך ג'ורג' להתבונן "בתמונות של הסרטים", מוסד חשוב בירושלים של אז, בפסאז' הקטן שבין קולנוע אורין ברחוב שמאי לקולנוע אורנע ברחוב הלל... נהגנו לסקור בקפדנות את התמונות שהודבקו ליד בתי הקולנוע, להזין את העינים בכוכבים הולוודיים ולפרנס את הציפיות שלנו מהשבוע החדש.

— חיים ברעם, אדום, צהוב, שחור, ספריית מעריב, 2004, עמ' 27

לפני הסרט הוצגו פרסומות. לפני עידן הטלוויזיה הוקרן גם יומן אירועים. המפרסם העיקרי היה "פרסום ריבלין". הפרסומות היו ברובן שקופיות עם קריינות. לרבים^[17] זכורה ההכרזה בתחילת סדר הפרסומות: "פרסום ריבלין - הפרסום על מסך הכסף עולה כסף אך שווה זהב. נסה והווכח!". פרסומת נוספת שהוצגה הייתה הפרסומת לחנות "הצעצוע" ברח' דונואס: "קנה לילדך שעשוע בחנות הצעצוע"^[18]. נדירים יותר היו סרטוני פרסומת, במיוחד מחו"ל ומעט הפקות מקור (למשל ל"קריסטל", בכיכוב הגשש החיוור, ל"זיפ" ועוד).

בסרט הייתה נהוגה הפסקה. ההפסקה הייתה לעיתים לאחר רצף הפרסומות והיומן ולעיתים באמצע הסרט. לעיתים, בסרטים שדרשו מספר החלפות-גלגל היו גם הפסקות לצורך החלפת גלגל. התרגום, בשנים אלה, היה בגוף הסרט וכלל תרגום לעברית ולצרפתית. מערכות הקול לא היו משופרות ולעיתים הוקרן סרט ללא קול או שלא היה סנכרון בין הפסקול לסרט המוקרן. במקרים כאלה היה הקהל באולם קורא אל המסריט בקול רם שיסדר את הבעיה.

בתי הקולנוע היו צנועים מבחינת ריהוט: כיסאות עץ מתקפלים. חלקם שבורים. שטיח זרוע-מסטיקים. בשנות השישים והשבעים עדיין היה מותר עישון באולמות. בהמשך נאסרו העישון, פיצוח גרעינים והכנסת בקבוקי משקה.

את הצופים שירתו מזנונים וקיוסקים קטנים במבואה שלפני הכניסה אל אולם ההקרנה. תודעת השירות הייתה נמוכה. המוצרים לא היו מגוונים ותורים ארוכים השתרכו לפני הדוכן בהפסקה.

בשנות השמונים, עקב חדירת הווידאו, שיפור רמת החיים והדוגמאות מהארץ ומחו"ל, שופרו בתי הקולנוע, הותקנו בהם כורסאות נוחות, מערכות קול משופרות ומזנונים איכותיים.

בתי הקולנוע באזור הרחובות הלל ושמאי:

• קולנוע אורגיל - ברחוב הלל. כיום נמצא במקום מרכז מסחרי. קולנוע מפואר יחסית לתקופתו, בעל יציע. מבנה האולם היה רחב, מחולק באמצעו לשני טורי כיסאות. הקולנוע פעל בין השנים 1953–1993, הוא הוקם על ידי המלונאי חיים שיף, אחר כך כבר לניהולו של משה דדש^[19].
• קולנוע אורנע - ברחוב הלל פינת "פסאז' רסקו" (רחוב "הדרום", המחבר את הרחובות הלל ושמאי במרכז מסחרי). קולנוע במבנה "קופסת נעליים" כאשר אורך האולם ארוך מרוחב המסך. השורות לא חולקו לטורים. ניראות המסך מהמושבים האחוריים הייתה גרועה ביותר. ומושבים אלו שימשו זוגות שלא באו רק על מנת לצפות בסרט. הקולנוע הוקם על ידי היזם עזרא מזרחי ופעל בין השנים 1953–1989^[20][21].
• קולנוע אוריון - בשנים 1985–1986 חולק המבנה לחמישה אולמות (אור 1 עד 5)^[22][23]. פיצול דומה בוצע במספר בתי קולנוע אחרים ברחבי ישראח באותן השנים, המטרה הייתה לאפשר להקרין מספר סרטים שונים במקום אחד, עם אולמות בגודל שונה כך שסרט פופולרי יוקרן באולם גדול יותר וסרטי איכות באולם קטן במקביל^[24]. אוריון נסגר ב-1996 לטובת סניף של מקדונלד'ס. בפברואר 2025 התפרסמו בעיתונות ידיעות על תוכנית לפתיחת הקולנוע מחדש.^[25]
• קולנוע "הבירה" (בשנים 1960–1987) וקולנוע ארנון (בשנים 1951–1979) בבית רוטשטיין ברחוב שמאי. בית הקולנוע הוקם על ידי הקבלן שמעון דיסקין, תחילה הוקם במרתף הבניין קולנוע ארנון שנפתח ב-1961^[26]. הוא הוחלף בקולנוע "הבירה" שהוקם בומה הראשונה והשנייה של אותו מבנה, כקולנוע מורדני עם 900 מקוצות ישיבה, מיזוג אוויר ומערכת סאונד סטריאופונית^[27] בשנות השמונים שולב קולנוע הבירה יחד עם רשת הווידאו "אימפריה" למיזם שכלל ספריית וידאו ובית קולנוע^[28].

• קולנוע רון - ברחוב הלל, פינת רח' רבי עקיבא. קולנוע זה שכן מתחת לפני הקרקע והצופים ירדו אל האולם מקומת הכניסה, פרט לצופי היציע, שהיה בגובה פני הרחוב. הקולנוע היה שייך לאחים אלה ופעל בין השנים 1954–1990^[29][30].

בתי קולנוע נוספים במרכז העיר:

בניין ההסתדרות, מקומו של קולנוע "מיטשל"

• קולנוע אדיסון - המשיך את פעילותו בשנים אלה.
• קולנוע מיטשל - קולנוע ששכן בקומתו השנייה של בניין ההסתדרות ברחוב שטראוס. החל לפעול ב-1969^[31]. התמחה ב"סרטי איכות", סרטים אירופאים וסרטים של במאים כגון היצ'קוק, וודי אלן וכדומה.
• קולנוע עדן - קולנוע זה, שראשיתו ב-1928, שכן בצדו הדרומי של רחוב אגריפס והמשיך להתקיים במבנה בטון שהלך והתדרדר. הקולנוע נסגר בשנת 1990^[16]. בחודש יולי 2015 נהרס מבנה הקולנוע והמגרש הוכשר לצורך בניית מגדל עדן.
• קולנוע כפיר - בשנת 1980 נפתח במרתפו של בניין כלל הקולנוע המפואר ביותר בירושלים באותה עת. מהקמתו היו בו כורסאות נוחות, מבנה הקולנוע היה נוח ומדורג היטב, כך שהיושבים בשורות קדמיות לא הסתירו ליושבים מאחוריהם. האולם חולק לחלק גבוה וחלק נמוך על ידי שדרת כניסה רחבת ידיים. עד סגירתו באמצע שנות התשעים נחשב לקולנוע הטוב בעיר. בקולנוע שירת סדרן שבירך את הבאים, סיפר להם אודות הסרט והזהיר אותם לבל יעשנו.
• קולנוע חן - שכן ברחוב יפו 72 ממול בניין כלל והוסב מאוחר יותר לסניף בנק לאומי. הוא נפתח ב-1960 על ידי חיים שיף ונסגר ב-1971^[19].
• קולנוע תל אור המשיך לפעול עד 1971 בבית מועצת פועלי ירושלים, ברחוב ההסתדרות.

בתי קולנוע מחוץ למרכז העיר:

קולנוע ירושלים - בשכונה הדרומית של ירושלים, במרכז המסחרי של קריית היובל שכן קולנוע ירושלים אשר תקופה מסוימת היה בבעלות משפחת אלה. בקולנוע שכונתי זה בילו רוב בני הנוער של שכונת קריית היובל והסביבה. בחודשי הקיץ הוקרנו שם סרטים משעה 10 בבוקר ועד הלילה ברצף. ניתן היה לשבת בבית הקולנוע יום שלם - וזה מה שעשו בני נוער. ברבות הימים המבנה נהרס ונבנה במקומו בית האבות הוד ירושלים - אשר שוכן שם עד היום.

• קולנוע סמדר - הקולנוע השכונתי היחיד בירושלים הפועל עד היום. מועדון קולנועי נוסד בשנת 1928 ונהג להקרין סרטים שכיום מכונים "סרטי סינמטק". המקום ידע עליות ומורדות אך שרד וכיום נחשב לפנינה הן ארכיטקטונית והן תרבותית. הקולנוע נרכש על ידי חברת בתי הקולנוע "לב" וסרטי "שני".

• 

  הכניסה לקולנוע סמדר, 12.07.2021.

• סינמה 1 - החל את דרכו בשם "קולנוע ירושלים" שהוקם במבנה המרכז מסחרי בשכונת קריית יובל. בתחתית בית הקולנוע הייתה חנות קטנה בשם "רהיטי קריית יובל". לאחר שנסגר בית הקולנוע, שכרה החנות את שטח בית הקולנוע והוציאה את כל כיסאות העץ. בעלי החנות השתמשו באולם הריק כשטח תצוגה ענקי. כאשר החנות עברה לאזור התעשייה תלפיות נסגרו דלתות המבנה באופן סופי והוא עמד נטוש ושומם עד לשנת 1989. בשנה הזו נהרס המבנה, והשטח שימש לבניית בניין מגורים רב קומות. בית הקולנוע שירת את תושבי השכונה בעיקר. בשנות השמונים המוקדמות פתח הקולנוע במבצע "שני סרטים בכרטיס אחד". במסגרת זו הוקרנו סרטי איכות לצד סרטי קרטה וסרטי מפלצות סוג ב'.
• בנייני האומה - אולם הקולנוע הגדול בעיר, פרט לזה שב"אדיסון", שכן בקומת הקרקע של בנייני האומה.

שלט הכניסה לסינמטק ירושלים (ביום שלג)

מועדוני קולנוע:

• בית אגרון - ברחוב הלל. בין השנים 1974–1981 מקומו של סינמטק ירושלים. לאחר 1981 תפקד כמועדון קולנוע שהציג מלאי קבוע של סרטים בסבב, ביניהם סרטי חבורת מונטי פייתון, סרטי מל ברוקס, מופע הקולנוע של רוקי, ישו כוכב עליון, סרטים ישראליים, סרטים קצרים וסרטים שירדו מהאקרנים וזכו לתחיה מחודשת על מסכיו. בשנת 1987 היה בית אגרון לקולנוע הראשון שהקרין סרטים בירושלים בלילות שבת, ובשעריו התחוללו הפגנות. בסוף שנות התשעים נסגר המקום ובמקומו פעלה מעלית הזמן שב-2017 עברה לפעול בקניון ממילא בעת שבית אגרון הופך למתחם מסחרי שמעליו מעונות לסטודנטים.
• סינמטק ירושלים
• האוניברסיטה העברית בגבעת רם - באוניברסיטה העברית הוקרנו שני סרטים איכותיים בשבוע (למשל סרטים של אינגמר ברגמן ושל פליני). אחד באולם וייז ואחד באולם קנדה הזעיר. מרבית הצופים היו סטודנטים אבל ההקרנות היו פתוחות לכל המעוניין. הקרנות נוספות היו ב"בית צרפת" שם ובאולם וייז היו מכונות הקרנה של 35 מ"מ.
• קולוע סנטר 1 - מתחם של ארבעה בתי קולנוע שפעל במרכז המסחרי "סנטר 1" בכניסה לעיר, ליד התחנה המרכזית. המרכז נחנך ביולי 1987^[32]. בתי הקולנוע הופעלו בשותפות של משה דדש וקבוצת ג.ג -גולן-גלובוס^[33]. הוא נסגר לאחר שנים ספורות.

שנות התשעים עד היום

בשנות התשעים נסגרו רוב בתי הקולנוע, לאור הקמתם של מתחמים מרובי-אולמות הקרנה. הציוד המשופר, האבזור המתקדם (לשעתו), היצע המזנון המרווח ושירותים נוספים לצופה (למשל - האפשרות להזמנת כרטיסים בטלפון) גרמו למעבר הקהל אל המבנים החדשים.

• רב חן – קומפלקס בתי קולנוע המכיל 7 אולמות הקרנה במבנה מסחרי בניין "רב מכר" בשכונת תלפיות. נסגר במהלך שנת 2015^[34] בעקבות פתיחתו של מתחם "יס פלאנט" במרכז שרובר, בבעלות אותה חברה, תיאטראות ישראל.
• "גלובוס" בנייני האומה – מאז הקמת קניון ירושלים במלחה ב-1993 התקיים בו קומפלקס של 6 אולמות קולנוע בשליטת חברת "ג.ג" בשם גיל. עם שינוי מדיניות העוגנים בקניוני קבוצת עזריאלי, בשלהי 2009, הוצאו בתי הקולנוע מהקניון והועברו לפעול בבנייני האומה בקומפלקס של 4 אולמות. בהמשך נסגרה הפעילות בבנייני האומה. ב-2011 פורסם כי רשת גלובוס מקס מתכננת לפתוח מתחם קולנוע מתחת קניון ממילא. היוזמה נתקלה בהתנגדות תושבים חרדים בשל מיקומה סמוך לעיר העתיקה.
• אורלנדו סינמה – עבד במסגרת רשת הקולנוע הקטנה אורלנדו סינמה שפתחה סניף בירושלים ב-2014 ופעל במשך כשנה באודיטוריום "תיאטרון הירש" בבית שמואל, המכיל 400 מקומות ישיבה. הרשת נסגרה בסוף אוגוסט 2015^[35].

בתי קולנוע פעילים (2018):

• סינמטק ירושלים – נפתח במיקומו הנוכחי ב-1981 עם 2 אולמות אך עבר שיפוץ מסיבי בשנים 2006–2007 והוגדל ל-4 אולמות.
• לב סמדר – קולנוע סמדר שנרכש על ידי חברת "לב" בשכונת המושבה הגרמנית, הקולנוע השכונתי ההיסטורי היחיד שפועל עדיין.
• תיאטרון ירושלים – בנוסף לתיאטרון מוקרנים גם סרטים ב-2 אולמות (אולם קולנוע קטן של 120 מקומות ואולם רב תכליתי גדול יותר של 230 מקומות למופעים והקרנות סרטים).
• סינמה סיטי ירושלים – בסוף 2009 פורסמה תוכנית להקמת קומפלקס קולנועי גדול תחת המותג "סינמה סיטי", המפעילה קומפלקסים דומים בראשון לציון ובמתחם גלילות ברמת השרון. הקומפלקס נבנה במתחם "חניון הלאום", סמוך לבית המשפט העליון שבקריית הממשלה במערב העיר. המתחם נפתח בסוף פברואר 2014 ומכיל 19 אולמות קולנוע (כולל אולמות VIP), אולם תיאטרון מיצגים לילדים ומתחם מסעדות ובילוי.
• מרכז שרובר - יס פלאנט – מרכז תרבות ומתחם בתי קולנוע ובילוי תחת המותג "יס פלאנט", על יד טיילת שרובר שבשכונת ארמון הנציב. נפתח באוגוסט 2015 וכולל 16 אולמות.
• בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה הפועל בקמפוס ירושלים לאמנויות סמוך לבית העם - יש בו 3 אולמות הקרנה המיועדים להכיל 40, 80 ו-120 מקומות ומעבר לשימושים הלימודיים מוקרנים בהם סרטים מסחריים גם לקהל הרחב בתפעול תלמידי בית הספר החל מקיץ 2023^[36].

בתי הקולנוע במזרח העיר

צילום של כרזות לסרט "בורה בורה" בקולנוע אל-קודס, ככל הנראה מ-1971 (צלם: Marc Riboud)

שלושה בתי קולנוע נפתחו במזרח ירושלים במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20, בתקופת ירושלים המחולקת, בשכונת באב א-זהרה שהייתה למרכז המסחרי של מזרח העיר. לאחר איחוד ירושלים ב-1967 החלו לפקוד אותם גם לקוחות יהודים ממערב העיר^[37], מאחר שהיו פתוחים בימי שישי ושבת והקרינו סרטים מערביים, והם אף פרסמו מודעות בעיתונות העברית^[38]. הם זכו לפופולריות רבה עד תחילת שנות ה-80 של המאה ה-20, אז החלו לסבול מתחרות מהטלוויזיה והווידאו^[37]. בתקופה זו החלו להקרין בעיקר סרטים הודים, סרטי אקשן וקולנוע מצרי ישנים. מאחר שבעלי בתי הקולנוע לא יכלו לעמוד בעלות של רכישת סרטים חדשים^[39]. במהלך האינתיפאדה הראשונה נסגרו בתי הקולנוע עקב מיעוט צופים ובלחץ "ועדות־ההלם" והחמאס^[39].

• קולנוע א-נוזהה - קולנוע בן 400 מקומות שנפתח ב-1951 בשכונת באב א-זהרה, סמוך למלון אמריקן קולוני. מבנה בית הקולנוע נפגע במהלך מלחמת ששת הימים שופץ ומפתח מחדש. הוא שימש גם כאולם כנסים, בין השאר ערכה בו ההסתדרות מפגש של יהודים וערבים ב-1972^[40]. הקולנוע הוצת ב-1982 על-ידי פונדמנטליסטים מוסלמים בטענת שווא שמוקרנים בו סרטים ארוטיים^[39]. אחר כך שופץ ושימש את תיאטרון אל-חכוואתי, שבמקביל פעל כסינמטק בו הקרינו סרטי איכות^[37].
• קולנוע אל-קודס (ג'רוזלם סינמה) - קולנוע בן 720 מושבים שנפתח ב-1953, ברחוב באב א-זהרה, ונחשב למפואר מבין השלושה. בשנות ה-80 צומצם שטח האולם בעקבות ירידה חדה במספר הצופים ולבסוף נסגר^[39]. בשנת 2012 שופץ מבנה בית הקולנוע והוא החל לפעול מרכז התרבות הפלסטיני "יבוס", שמדי פעם הוקרנו בו סרטים תיעודיים. ב-2015 הוחלט לשפצו שוב ולפתוח אותו להקרנות מסחריות^[41].
• קולנוע אלהמברה (נקרא גם "אל-חמרה") - הקולנוע הגדול ביותר במזרח העיר, היה ממוקם ברחוב רחוב צלאח א-דין מול בניין הדואר והמשטרה. נפתח ב-1952 עם כ-800 מושבים. הקרין סרטים מצריים והוליוודיים. נסגר בתחילת שנות ה-80, עקב חוסר כדאיות כלכלית^[37]. המבנה הוסב אחר כך למשרדים וחנויות.

לקריאה נוספת

• דוד קרויאנקר, המשולש הירושלמי: ביוגרפיה אורבנית, כתר ספרים ומכון ירושלים לחקר ישראל, 2011 עמ' 39-52; 212-242

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא בתי קולנוע בירושלים בוויקישיתוף

• כרזת פרסומת לבתי קולנוע בירושלים (דצמבר 1949) באתר הספרייה הלאומית
• מתחם קולנוע אורנע הנטוש, מצב נכון ל-2008
• מתחם קולנוע עדן הנטוש, מצב נכון ל-2008
• מתחם קולנוע עדן הנטוש, מצב נכון ל-2010