קולנוע אוריון
בית קולנוע לשעבר בירושלים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קולנוע אוריון היה בית קולנוע ירושלמי שפעל במתכונות שונות במשך כמעט שמונים שנה, החל מתקופת המנדט הבריטי ועד שנות התשעים של המאה העשרים.
.jpg) | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
בתי קולנוע בירושלים, בית קולנוע  |
| כתובת |
רחוב שמאי 4, ירושלים |
| מיקום |
ירושלים |
| מדינה |
ישראל |
| קואורדינטות | 31°46′51″N 35°13′04″E |
 | |
  | |
בית הקולנוע שכן במבנה בצורת חצי גליל, העשוי מפח גלי (בדומה למבני "צריף ניסן"), בעל קירות בטון וגג קל משקל שנשען על קשתות פלדה עבות. כתובת בית הקולנוע הייתה רחוב שמאי 4. המבנה שבו שכן קולנוע זה שימש את סניף מקדונלד'ס אוריון שבירושלים. החל מ-2018 המבנה משמש כאכסניה בשם "הוסטל סינמה"[1].
בית הקולנוע נבנה על ידי שותפות בין היזם הערבי דאוד דג'אני, משפחת דבאח ומשה יוסף מזרחי ובניו (שהקים קודם גם את קולנוע אדיסון). הקמתו החלה בינואר 1938[2], והוא נפתח לקהל ביולי 1938[3]. בהמשך עבר לבעלות מלאה של משפחת מזרחי, שבבעלותה היה כל שטח המגרש בין הרחובות שמאי והלל[4].
במקור היה בקולנוע אוריון אולם אחד גדול, שתפס את המבנה כולו. בתקופת המנדט חלק מהנציבים העליונים נהגו לצפות שם בסרטים ועבורם נשמר היציע כולו[דרוש מקור]. פנים בית הקולנוע תוכנן בהשראת אולם המוזיקה רדיו סיטי בניו יורק, וכלל בשיאו 1,400 מושבים.
בדצמבר 1949, נשקלה האפשרות להשתמש בבית הקולנוע עבור משכן הכנסת, לפני שנבחר לבסוף בית פרומין לשמש כמשכן הכנסת[5].
בינואר 1953, נפתח בית קולנוע נוסף במגרש, מצמוד לאוריון בשטח הפונה לרחוב הלל, בשם "קולנוע אורנע". גם אותו הקימה משפחת מזרחי והוא כלל 900 מקומות ישיבה (מתוכם 300 ביציע במפלס עליון[6].
בית הקולנוע המשיך לפעול עד שנות השבעים במתכונת בה הוא פעל בתקופת המנדט. עם מות אבי המשפחה במשפחת מזרחי, חולק רכושו, כולל מתחם הקולנוע, בין בניו. "אורנע" עבר לבעלותו של עזרא מזרחי. לעומת זאת, חלק הארי של קולנוע אוריון עבר לבעלות שלום יעקב (סלי) מזרחי.
במהלך שנות השמונים, עם הגעתם של מכשירי הווידאו לארץ, הקמתן של תחנות טלוויזיה פירטיות בכבלים ופתיחת שידורי הניסיון של הערוץ השני, הלכה וירדה רווחיות בתי הקולנוע בישראל. אולם קולנוע אוריון היה גדול ולרוב לא היה מלא. לאור המצב, החליט סלי מזרחי לפצל אותו לאולמות קטנים. הוא קיבל אישור מהעירייה ב-1984[7]. והחל בפיצול האולם לחמישה אולמות, בזמן שהמשיך במקביל להפעיל אותו בזמן העבודות[8]. האולמות הנפרדים החלו לפעול ב-1986 בשמות אור 1 עד אור 5[9]. פיצול דומה בוצע במספר בתי קולנוע אחרים ברחבי ישראל באותן השנים, המטרה הייתה לאפשר להקרין מספר סרטים שונים במקום אחד, עם אולמות בגודל שונה כך שסרט פופולרי יוקרן באולם גדול יותר וסרטי איכות באולם קטן במקביל[10].
במסגרת השיפוץ, בתכנון האדריכל אמנון בן צור, שאחיו ודודו תכננו את הבניין במקור, הכניסה לאולמות הקולנוע עברה מחזית המבנה הפונה לרחוב שמאי לצד המבנה לכיוון הפסאז'. נבנה חלל כניסה חדש ומזנון ובקומה השנייה הוקם בית־קפה מפואר בשם "גן אוריון", ששולחנותיו הוצבו בחוץ, על גג הפסאז'. לצורך כך נהרס צריף ששימש כסטודיו של צייר השלטים מרדכי רוזנשטיין, שבשנות השישים׳ בנה תפאורות שלמות על גג הקולנוע, כדי למשוך קהל[11].
האיכות הטכנית של הסרטים ירדה והקולנוע זכה לביקורות קשות במקומונים[12]. הבידוד האקוסטי של בית הקולנוע לקה בחסר, חלק מצוות ההקרנה היה בלתי מיומן וכלל תלמידי בית ספר תיכון, המקרנות סבלו מעייפות החומר ומתיקונים זולים. האיכות הירודה של המיכשור ושל הצוות גרמו לשחיקה של עותקי הסרטים, ולכן נשלחו לאוריון העותקים הבלויים ביותר. מעבר לכך, בשניים מהאולמות שבמתחם אוריון, אולמות "אור 4" ו-"אור 5", פגם מבנה האולם באיכות התמונה (הקרנה בתיווך מראה אלכסונית שאפשרה מיקוד חד רק במרכז המסך). כל אלה העצימו את הבקורות השליליות. ממדיו הקטנים של אולם "אור 5" הדביקו לו את הכינוי "קופסת נעליים."
בשנת 1987 הוביל ארנן יקותיאלי מאבק למען פתיחת בתי קולנוע בשבת בירושלים. יקותיאלי ארגן הפגנות גדולות למען פתיחת בתי הקולנוע ודיבר אל לבם של בעלי בתי הקולנוע לנצל את המומנט הפרסומי של ההפגנות כדי לפתוח את בתי הקולנוע בשבת. בתי הקולנוע אוריון, אורנע ובית אגרון אכן נפתחו בשבתות, אך כדי לא להפר את צו העירייה, הפתיחה הוגדרה כפעילות של מועדון חברים. הראשון מביניהם להיפתח בשבת היה בית אגרון. כדי לשמור על מתכונת "מועדון חברים" ניתנה במקום הרצאה של עשר דקות בנושא מתחום הקולנוע לפני הקרנתו של כל סרט בשבת. בית אגרון התמיד בנוהל זה במשך כמה חודשים עד שלבסוף נזנחה ההרצאה. השני מבין בתי הקולנוע שנפתח בשבתות היה אורנע. גם באורנע היו בשבת הרצאות לפני הסרט והצופים נדרשו למלא טופס חברות בנוסף לרכישת כרטיס. בדצמבר 1987 לאחר ששופטת בית-משפט השלום איילה פרוקצ`יה קבעה כי חוק העזר של עיריית ירושלים, האוסר על פתיחת בתי קולנוע בשבת, חורג מסמכות העירייה להוצאת חוקי עזר ואינו סביר. סלי מזרחי החליט לפתוח גם את אוריון בשבת[13]. במרבית שנות השמונים ושנות התשעים תופעל הקולנוע על ידי אדם אחד שגם שימש ככרטיסן, מפעיל ומנקה. שמו היה דוד חרמון.
בסוף שנות השמונים חולק גם קולנוע אורנע לשניים וחציו הפך למזנון ומאפייה בשם "קורסונט". צופי אורנע נאלצו לשבת באולם צר וארוך ולראות את המסך מרחוק כאשר במהלך כל הסרט בא לאפם ריח מאפה עז. בהמשך נסגר הקולנוע והפך למועדון לילה שגם נסגר אחרי זמן קצר[14]. בשנות התשעים פעל במבנה סניף של רשת המוזיקה טאוור רקורדס.
בתחילת 1990 משפחת מזרחי ומינהל מקרקעי ישראל חתמו על הסכם להקמת פרויקט של 23 אלף מ"ר, במקום בתי הקולנוע אוריון ואורנע, מגרש החניה ומכללת ליפשיץ. על פי התוכנית שהציגו יבנו במקום מספר מגדלים רבי קומות, מעל בסים מרכז מסחרי[4]. אולם מימוש התוכנית התעקב, בינתיים בתי הקולנוע המשיכו לפעול עד שנת 1996, אז הוקם במקום סניף של מקדונלד'ס בחזית וסניף של רשת בית הקפה הקנדית סקנד-קאפ בצד הבניין (אחר כך הוקם במקומה פאב אירי). בשנת 2003 הודיע סלי מזרחי כי הוא מתכנן לפתוח מחודש את בית הקולנוע[15], אך הדבר לא יצא אל הפועל.
קולנוע אוריון מוזכר בשיר "ירושלים שלי" מאת דן אלמגור.
- דוד קרויאנקר, המשולש הירושלמי: ביוגרפיה אורבנית, כתר ספרים, 2011 עמ' 216 - 218
- קולנוע אוריון - סרט פעולה, 012net ירושלים ברשת
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
