Loading AI tools
בְּעִיר הַהֲרֵגָה היא פואמה שכתב חיים נחמן ביאליק בשנת 1903 (תמוז תרס"ג – תשרי תרס"ד) בעקבות ביקורו בקישינב עם משלחת שיצאה ביוזמתו של ההיסטוריון שמעון דובנוב במטרה לחקור את הפרעות שנערכו בקהילה היהודית באביב 1903.
בְּעִיר הַהֲרֵגָה |
|---|
|
קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה וּבָאתָ אֶל-הַחֲצֵרוֹת, |
| בית הראשון מתוך "בעיר ההרגה" תמוז–תשרי, תרס"ד. |
בשנת 1906 הפואמה קובצה לראשונה לספר: "משירי הזעם : א. על השחיטה ב. בעיר ההרגה ג. ידעתי, בליל ערפל", בהוצאת אודיסה.
ערך מורחב – פרעות קישינב
ב-6 באפריל 1903 פרצו פרעות קישינב בעקבות עלילת דם שהאשימה יהודים ברצח נער נוצרי למטרות דתיות. בקישינב הופיעו בריונים, שקראו "מוות ליהודים" והפיצו כרוזים בהם נכתב כי הצאר ניקולאי השני התיר לפגוע ביהודים לכבוד חג הפסחא. הפרעות נמשכו יומיים, בימים 6–8 באפריל (לפי הלוח היוליאני; 19–21 באפריל לפי הלוח הגרגוריאני), והשתתפו בהם תושבים מכל מגזרי הציבור. 49 יהודים נרצחו, 400 נפצעו ואלפי בתים וחנויות נשדדו ונהרסו. הפורעים התעללו ביהודים בסאדיזם רב. הם אנסו נשים, השחיתו גופות והתעללו בהן. כאשר היהודים ניסו להגן על עצמם, עצרה המשטרה את המתגוננים, ונקטה בצעדים שונים שסייעו לפורעים באופן אקטיבי.[1]
כאשר נודעו תוצאות הפרעות, קבוצת סופרים עבריים, תחת השם "אחים", הוציאה כרוז ובו קראו ליהודים להגנה עצמית. חברי הקבוצה הקימו ועדה ועל חיים נחמן ביאליק הוטל לבקר בבית המשפט בעת חקירת הפרעות, להכין רשימה של החללים, לתעד עדויות על יחס השלטונות ולראיין קורבנות אונס, לאסוף מידע, תצלומים ותעודות, לדווח על נזקים ברכוש.
בטרם צאתו לקישינב כתב את השיר "על השחיטה". בעקבות שהות בת חמישה שבועות בקישינב כתב את 'בעיר ההרגה'. רשמי ביקורו וחקירותיו בקישינב הועלו על הכתב ופורסמו במועד מאוחר יותר.
הפואמה נדפסה לראשונה תחת השם "משא נמירוב"[2] בעיתון "הזמן" שבעריכת בן ציון כ"ץ, בעיר פטרבורג. שינוי השם והשמטת מספר שורות בשיר היו דרושים על מנת לקבל את אישור הצנזור, היהודי המומר לנדאו, לפרסום השיר. בתחילה הגיב ביאליק בכעס רב על השמטת השורות, אך בהמשך קיבל את השינוי בהבנה ואישר את פרסום הפואמה. הפואמה תורגמה לרוסית על ידי זאב ז'בוטינסקי, וכך הגיעה לידיעת הקהל הרחב, כולל הקהל היהודי שאינו קורא עברית.[3]
פרסום הפואמה, הכוללת תיאורי זוועה לצד ביקורת נוקבת על החולשה וחוסר האונים של הקהילה היהודית, גרם לתהודה עזה בקהילה היהודית, שהטביעה את חותמה על חיי הציבור. תיאור חרפתם של היהודים המסתתרים ומתפללים אל מול נשיהם הנאנסות, והעדר הגבורה היהודית, הפנה תגובת נגד לפסיביות בקרב ההנהגה הציונית, ועורר את היהודים להגן על עצמם. עם זאת, תרמה הפואמה רבות לדימויים השלילי של יהדות הגולה בעיניהם של בני הארץ ולניסיון התמידי שלהם להתנשא מעליהם.[4]
הפואמה היא נבואת זעם המורכבת משנים עשר[5] בתים העוסקים במסע בן 24 שעות. כל אחד מהבתים מתמקד בתחנה שונה בפרעות קישינב.
הבית הראשון מתחיל מציווי של הדובר אל הנמען, ”קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה”, המהווה הֶרְמֵז לציווי המקראי של אלוהים אל אברהם "”לֶךְ-לְךָ מֵֽאַרְצְךָ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ” (בראשית י"ב א) המרמז על הפתרון - עלייה לארץ ישראל, ולאחריו תיאור פלסטי המתייחס למצב העיר לאחר הפרעות בה נותרו ”הַדָּם הַקָּרוּשׁ וְ..הַמֹּחַ הַנִּקְשֶׁה שֶׁל-הַחֲלָלִים”, הבית מתאר את ההרס הרב ברחבי עיר ההריגה, בה הקירות מדומים לפצעים פתוחים. אל מול התיאורים הצבעוניים, הבית מסתיים בחזרה מפליאה לשגרה של הטבע והאדם: ”הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט”.
הבית השני מזמין את הנמען להתוודע לעליות הגג בהן התבצעו מעשי רצח אכזריים, בהם של אם ותינוקה, ובחושך מופיעות עיניים השואלות למה? ונועצות בו את מבטיהן. אך גם בסופו ”וְהַשֶּׁמֶשׁ כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם תְּשַׁחֵת זָהֳרָהּ אָרְצָה”.
הבית השלישי לוקח את הנמען אל מרתפי הבתים שם נאנסו הנשים, בזמן שהגברים הסתתרו והתפללו שלא יאונה להם רע. תיאור מעשיהם מהווה ביקורת על מעשי האי-גבורה של הגברים, דבר המתעצם לאור שיוכם ל”בְנֵי בְנֵיהֶם שֶׁל-הַמַּכַּבִּים”, כך בניגוד למכבים הידועים בגבורה והתאגדות ללחימה משותפת על קידוש השם, צאצאיהם רחוקים מהם מאוד. גם בסוף בית זה ”הַכֹּל יָשׁוּב לְמִנְהָגוֹ, וְהַכֹּל יַחֲזֹר לְשׁוּרָה”.
הבית הרביעי מתאר את המקומות אליהם ברחו היהודים, אך לא הצליחו להנצל. ”בָּתֵּי מָחֳרָאוֹת, מִכְלְאוֹת חֲזִירִים וּשְׁאָר מְקוֹמוֹת צוֹאִים”, הבורחים נטבחו במקומות משפילים ובאופן מזוויע ”וַיָמוּתוּ מוֹת כְּלָבִים שָׁם בַּאֲשֶׁר נִמְצָאוּ”, כך מי שאינו עומד להילחם סופו למות כמו כלב.
הבית החמישי בו הנמען הולך אל גן ירק ושם מוצא זוועות ואיברים מרוסקים, משם הוא עובר לאורווה בה הוצאו היהודים להורג ושם גם מתרכז כל הצער והפחד של העולם. השכינה היא ”עֲיֵפַת צַעַר וִיגֵעַת כֹּחַ” ומתוארת כחלשה ובוכייה, ומהווה דימוי למצבה של היהדות והיהודים.
הבית השישי בו הנמען מגיע אל בית הקברות הנמצא מחוץ לעיר והדובר מזדהה כאלוהים ”סִלְחוּ לִי, עֲלוּבֵי עוֹלָם, אֱלֹהֵיכֶם עָנִי כְמוֹתְכֶם, עָנִי הוּא בְחַיֵּיכֶם וְקַל וָחֹמֶר בְּמוֹתְכֶם”, המונע מהדובר לבכות, אך הוא אל חלש וחסר אונים בבושתו, בדיוק כמו מאמיניו.
הבית השביעי בבית זה הנמען מתעכב על חלקת דשא ואלוהים מצווה עליו לתלוש מהעשבים, בדומה לעם התלוש חסר השורשים. משם הוא עובר אל בית התפילה בו מתפללים ניצולי הפרעות, אולם אלוהים רוצה שיימחו ויזעקו על חורבן גדול שכזה וימרדו כנגדו. אך ”לִבָּם לֹא-יַאֲמִין לְפִיהֶם”, והם אינם מקללים, רק מבכים את גורלם ואינם יוצאים כנגד אל שלא סייע להם.
הבית השמיני: אלוהים - הדובר פונה אל הנמען שיכבוש את צערו ויכיר בשליחותו. שיהיה סבלני לרגשות הנפגעים ויפעל למענם ויסייע להם לעמוד איתנים לנוכח ההרס והחורבן.
הבית התשיעי: מתוארים הניצולים ש”מֵת רוּחָם, נָס לֵחָם, וֵאלֹהֵיהֶם עֲזָבָם”, הם מקיימים את מצוותיהם באופן חיצוני, אך אין בהם אמונה פנימית. רוחם מתה והאל עזבם.
הבית העשירי מתאר את הניצול שעושים היהודים שנפצעו ”מַכְרִיזִים בְּפֻמְבֵּי עַל-פִּצְעֵיהֶם כְּרוֹכֵל עַל-מַרְכֹּלֶת” לשם איסוף תרומות ושנור של כסף מיהודים אמידים שלא נפגעו.
הבית האחד עשר בו בו מתגברת הביקורת על ניצול האסון לקבצנות ולאיסוף תרומות, המתואר כמסחר בעצמות המתים: ”לְבֵית הַקְּבָרוֹת, קַבְּצָנִים! וַחֲפַרְתֶּם עַצְמוֹת אֲבוֹתֵיכֶם, וְעַצְמוֹת אַחֵיכֶם הַקְּדוֹשִׁים וּמִלֵּאתֶם תַּרְמִילֵיכֶם” לשם הצגתם לראווה בירידי מסחר כביכול.
בְּעִיר הַהֲרֵגָה |
|---|
|
וְעַתָּה מַה-לְךָ פֹּה, בֶּן-אָדָם, קוּם בְּרַח הַמִּדְבָּרָה |
| הבית האחרון מתוך "בעיר ההרגה" תמוז–תשרי, תרס"ד. |
הבית השנים עשר הבית המסיים ובו הדובר קורא לנמען ”קוּם בְּרַח הַמִּדְבָּרָה” שם יוכל לפרוק את יגונו להתרחק מהעם. ייתכן שהאמירה מרמזת גם על עלייה לארץ ישראל ולמעשה מהווה סגירה למשפט הפתיחה "לך לך" המרמז על אותו הפתרון.
מטרת הפואמה היא לעודד עשייה, אולם היא מסתיימת בהיעדר סיכוי לעשייה. מצבו של האל משתקף ממצבו של העם; חלש, חסר אונים ומאכזב.
הדובר המייצג את האלוהות, הוא דרכו של ביאליק להביע את הגינוי והזעם, מעם שאינו מסוגל לעשות זאת עבור עצמו. ולכן אלוהיו - מייצגיו עושים זאת במקומו, ולא רק בתחושות של חמלה, חולשה וכאב. אל מולו הנמען - שליח האל (המשורר הנביא) הנשלח לראות את האסון בעיר ההריגה, אך זעקותיו מצוות לידום על ידי האל. האלוהות מטילה את אחריות העם לגורלו. לעצבו במדבר, הרחק מהקרקע בה טובחים בו. ניתנות לעם ולניצולים שתי אפשרויות, להיוותר בבושתו כקבצן, או לעזוב אל המדבר וליצוק תוכן לחייו.
המוטיבים החוזרים במהלך העלילה, בהם הסיפורים המקראיים, השגרה המרמזת כי לא נלמד אף לקח ממעשי הפרעות. וכי הקהילה היהודית לא השכילה להפנים את המעשים ולחפש פתרונות קונקרטיים. תיאורי האכזריות הרבים של איברים מרוסקים המנוגדים להתקוממות החלושה אל נוכח הזוועה. כל אלה מהווים פואמה נוקבת שמטרתה להעביר את המסר כי על העם ללמוד להגן על עצמו.
הפואמה זכתה במהלך השנים למספר תרגומים. בשנת 1904, בסמוך לפרסום הפואמה, היא תורגמה לרוסית על ידי זאב ז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי אף כתב שיר משלו כהקדמה לתרגומו.[6] בשנת 1920 תרגם אברהם שבדרון את "בעיר ההרגה" לגרמנית שנדפס תחילה ב"ירובעל" והוצא לאחר מכן בחוברת מיוחדת. התרגום הראשון לשירי ביאליק ביידיש נעשה כנראה על ידי י. ל. פרץ שהדפיס בשנת 1903 ב"דער וועג" את תרגומו ל"בעיר ההרגה" - אולם התרגום לא היה לטעמו של ביאליק, עד שתרגם בעצמו את שירו בשם "אין שחיטה שטאָדט" (בעיר השחיטה).
בשנת 1988 תורגמה הפואמה לספרדית בשם "La ciudad del exterminio", ובשנת 1990 תורגמה לגרמנית ויידיש על ידי המתרגם והעיתונאי הגרמני, ריכרד חיים שניידר (Richard Chaim Schneider).
בשנת 2011 עלתה הצגת יחיד של זהר וקסלר בעקבות הפואמה והסיפור המשפחתי האישי שלו.[7] ההצגה העמידה במרכזה את הזהות האישית כחלק ממהלך ההיסטוריה שמקורה בפוגרום קישינב ובפואמה. במהלכה עוברים מארכיוני בית ביאליק לרחובות קישינב.
- מיכאל גלוזמן, חנן חבר, דן מירון, בעיר ההרגה: ביקור מאוחר במלאת מאה שנה לפואמה של ביאליק, הוצאת רסלינג, 2005
- נורית גוברין, 'בעיר ההרגה' בדורה ולדורות, בתוך: 'קריאת הדורות. ספרות עברית במעגליה', כרך ג', הוצאת כרמל ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ח/2008, עמ' 185 - 195
- אריאל הירשפלד, כינור ערוך - לשון הרגש בשירת ח"נ ביאליק, הוצאת עם עובד, 2011, פרק ה' - "זעם - 'בעיר ההרגה'".
- שמואל ורסס, "בין תוכחה לאפולוגטיקה: 'בעיר ההרגה' של ביאליק ומסביב לה", מחקרי ירושלים בספרות עברית ט, תשמ"ו (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- יהודה ויזן, על שורות אחדות מתוך 'בעיר ההרֵגה' לביאליק, דחק, כרך יז', 2024.
- הפואמה בעיר ההריגה, באתר פרויקט בן-יהודה
חיים נחמן ביאליק, ח. נ. ביאליק בעיר ההריגה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח- התרגום ליידיש - אין שחיטה שטאט באתר יידישע פאעזיע און פראזע
- בעיר ההריגה, באתר אורט
- גיטה אבינור, "ברוך ממגנצא" ו"בעיר ההריגה", בצל הזכרונות: מאמרים בבקורת הספרות, מפעל סופרי חיפה, 1975
- אניטה שפירא, הופעתו של אתוס לאומי, 1904-1881 : ד. הגנה עצמית, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
- לילך לחמן, ביקור מאוחר אבל עדיין מטלטל בסמטאות הזוועה של "עיר ההריגה", באתר הארץ, 2 באוקטובר 2005
- דוד תדהר (עורך), "חיים נחמן ביאליק", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ט (1958), עמ' 3250
- נתן גורן, ליובלה של פואמה, דבר, 18 בספטמבר 1953
- עזרא רייכרט, על פנת הזעם בתערוכת ביאליק, דואר היום, 10 במאי 1935
- גדעון קצנלסון, חמשים שנה ל"בעיר ההריגה", הארץ, 30 באוקטובר 1953
- עיר דמים, דמע ודיו..., באתר משרד החינוך
- נעמה רוקם, להופיע בעיר ההרגה : עדות ופרוזה בפואמה של ביאליק, מכאן י"ב, דצמבר 2012, עמ' 62–81
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
