דור הביט

המונח דור הביט מתאר זרם בספרות ובשירה אשר החל בארצות-הברית בתחילת שנות החמישים. את המונח טבע ב-1948 הסופר ג'ק קרואק, והוא זכה לפרסום שהחדיר אותו לשפה המדוברת, במאמר שפרסם ג'ון הולמס ב-1952 ב-The New York Times Magazine וכותרתו "זהו דור הביט". כתיבת דור הביט מאופיינת על ידי כתיבה חופשית ואסוציאטיבית, בשפת דיבור, אשר כותביה כותבים את כל אשר על דעתם ונמנעים מלערוך תיקונים בטקסט (הטכניקה החד-טיוטתית). היא מאופיינת לעיתים על ידי גישה אנטי ממסדית. היוצרים המרכזיים בזרם זה היו ג'ק קרואק, ויליאם ס. בורוז, אלן גינסברג ולורנס פרלינגטי.

דוגמה אופינית לסגנון הביטניקי הוא הרומן "בדרכים" שנכתב על ידי ג'ק קרואק. קרואק כתב ב-1952 את הספר ברציפות על גבי מגילה ארוכה, כדי שלא להיכנע להסחת הדעת של החלפת דפים בכתיבה רגילה. קרואק האמין כי "המחשבה הראשונה היא המחשבה הטובה" ולכן לא שכתב, לטענתו, את הטקסט.

החופש יוצא הדופן שנקטו בו כותבי דור הביט הציעה חלופה לשירה האמריקאית באותה תקופה, שהתאפיינה במבני משקל מורכב וכבדות ראש. מרבית השירה אז נכתבה בידי אנשי אקדמיה ונשענה על מסורות ספרותיות, בשפה שירית מליצית ורוויה. האקדמיה האמריקנית נלחמה בחירוק שיניים מול השירה נטולת הרסן שנכתבת על ידי יוצרי שוליים, ובמשך שנים רבות לא הכירה בכותבי הביט. בתקופת פעולתם, קיבלו הביטניקים תגובות צוננות מהמבקרים שכינו אותם בין השאר, "משוררים של שערי עיתוני הסופ"ש".

אחת מהתגובות נגד הביט נכתבה על ידי האינטלקטואל נורמן פודהורץ, לימים עורך כתב העת "קומנטרי". ב-1958 כתב פודהורץ מאמר בשם "להגן על התרבות מפני הברברים": "יש צעקה מובלעת בספרו של ג'ק קרואק: הרוג את האינטלקטואלים המסוגלים לשוחח ברהיטות, הרוג את אלה היכולים לשבת חמש דקות רצוף על כיסאם (...) הבוהמיינים הבורים הללו אויבים את התרבות, סוגדים לפרימיטיביות, לאינסטינקטים, לאנרגיות ולדם".

בריאיון לווילג' ווייס ענה גינסברג: "פודהורץ לא כותב פרוזה, הוא לא יודע היאך לכתוב פרוזה ועל-כן אינו יכול להכיר את הבעיות הנוגעות לכתיבת פרוזה או שירה. פודהורץ איבד מגע עם המאה העשרים, הוא כותב עבור קוראי המאה השמונה עשרה".

על אף הביקורת זכתה שירת הביט להצלחה רבה מבחינת מכירות. ספרי שירה נמכרו לפתע במאות אלפי עותקים. כיום הם נחשבים לקלאסיקה אמריקאית מודרנית. דור הביט הצליח ברקיע תולדות הספרות לתקופה קצרה יחסית אך לדעת רבים הותיר את חותמו על ידי תיאור שאין שני לו במקוריות, באמינות ובביקורתיות של תקופה מיוחדת בתרבות האמריקנית.

וכך כתב חוקר השירה אלן ג'ופרואה בהקדמה ל"נהמה", קובץ תרגומים לשירת הביט שפורסם בשנת 1967 (תרגום: דן עומר, הוצאת י. מרכוס): "הקריאה הפומבית של שיריהם מצאה בכל הערים האמריקניות הצלחה חסרת תקדים. כמובן, שהעיתונות הגיבה מיד למרידתם. בארצות הברית כבאירופה כיסתה אותם זו בהעלבה ועלילות שווא (...) בפעם הראשונה, פיזר מרד זה את החוג-המסורתי של "המעטים המאושרים", הוא הזיז את ההרגלים המעוקרים של חובבי שירה בודדים והשיב לחיים את התגובות ההמוניות לשירה". את ההקדמה סיים ג'ופרואה במילים: "ניתן להאשים אותם בכל הפשעים, מלבד אחד שאי אפשר לסלוח למשורר, הפשע לעקור את השירה מהחיים".

"אלן גינסברג מספר שהשם ניתן לקבוצה על ידי קרואק בשיחה אגבית, שבה צצה השאלה "איך נקרא לשירה שלנו?", והוא השיב בשליפה Beat Poetry, בעקבות מילת סלנג שנלקחה מעולם הסמים. פירוש המילה ביט הוא שבור ורצוץ, או בהקשר של סמים "גמור" או "מחוק". השם מעיד על שירה תשושה וחבולה, אך קרואק ניכס אותו כדי לבטא בנוסף קצב (Beat) וכן מצב של מבורכות אלוהית (Beatific)"^[1].

הביטוי ביטניק התקבע רק ב-1958 כתשלוב בין המילים "ביט" ו"ספוטניק", הלוויין הסובייטי ששוגר לחלל. המילה "ביטניק" הייתה כינוי גנאי לנערים מזוקנים וצמאי חופש, המשתמשים בסמים ובאלכוהול, ושהוריהם או מנהלי בית הספר חששו כי יהפכו לקומוניסטים.

החופש, הפוליטיות וגילם הצעיר של הביטניקים יהוו שנים אחר כך מודל לתנועת-נגד: למשל, ההיפים בשנות השישים והפאנקיסטים בשנות השבעים.

באופן עקרוני, חלק נכבד של הספרות של ימינו מושפע מן הכתיבה הביטניקית וכן גם הכתיבה לקולנוע. הביטניקים העניקו לספרות חופש וקלילות שלא היו קיימים בה קודם. ישנם מספר יוצרים אשר יצירותיהם מושפעות ישירות מן הביטניקים של אז, ביניהם ארווין וולש, ברט איסטון אליס, דן פנטה (בנו של הסופר ג'ון פנטה), מקס ברי ולוק דייוויס. בישראל ניתן למנות בין השאר את היוצרים איתמר בן כנען, אסף גברון, גלעד מאירי ודור טוקר. בקולנוע ניתן להזכיר את הרמוני קורין, מיסטי מונדי, ג'יימס מרנדינו, גרג אראקי, אנדרו וורן וג'ורדן סוסמן. יוצרים אלו לא רק מושפעים טכנית מן הביטניקים אלא גם עוסקים בנושאים דומים: פשע, סמים, סטיות מיניות, אנארכיה, והומור שחור וציני.

בשנת 2021 יצאה אנתולוגיה מקיפה לשירת הביט בעברית.

שירה:

נהמה, שירה ביטניקית אמריקנית, דן עומר (מתרגם), הוצאת מרכוס, 1967.

דור הביט: אנתולוגיה לשירה, עורכים: דוד (ניאו) בוחבוט ורעואל שועלי, הוצאת כתב, 2021.

Veronique Lane, The French Genealogy of the Beat Generation: Burroughs, Ginsberg and Kerouac's Appropriations of Modern Literature, from Rimbaud to Michaux, Bloomsbury Academic, 2017 (הספר בקטלוג ULI)
Gregory Stephenson, The Daybreak Boys: Essays on the Literature of the Beat Generation, Southern Illinois University Press, 2009 (הספר בקטלוג ULI)
Jonah Raskin, American Scream: Allen Ginsberg's Howl and the Making of the Beat Generation, University of California Press, 2004 (הספר בקטלוג ULI)
Jimmy Fazzino, World Beats: Beat Generation Writing and the Worlding of U.S. Literature, Dartmouth Press, 2016 (הספר בקטלוג ULI)
Ann Charters, Brother-Souls: John Clellon Holmes, Jack Kerouac, and the Beat Generation, University Press of Mississippi, 2010 (הספר בקטלוג ULI)
Holly George-Warren (ed.), The Rolling Stone Book of the Beats: the Beat Generation and American Culture, Hyperion Press, 1999 (הספר בקטלוג ULI)
Nancy M. Grace, Jennie Skerl (eds.), The Transnational Beat Generation, Palgrave Macmillan, 2012 (הספר בקטלוג ULI)
Nancy M. Grace, Ronna C. Johnson (eds.), Girls Who Wore Black: Women Writing the Beat Generation, Rutgers University Press, 2002 (הספר בקטלוג ULI)
Steven Watson, The Birth of the Beat Generation: Visionaries, Rebels, and Hipsters, 1944-1960, Pantheon Books, 1998 (הספר בקטלוג ULI)
James Campbell, This is the Beat Generation: New York, San Francisco, Paris, University of California Press, 2001 (הספר בקטלוג ULI)
Matt Theado (ed.), The Beats, Black Mountain, and New Modes in American Poetry, Clemson University Press, 2021 (הספר בקטלוג ULI)
David Sterritt, Mad to be Saved: the Beats, the '50s, and Film, Southern Illinois University Press, 1998 (הספר בקטלוג ULI)
Michael J. Prince, Adapting the Beat Poets: Burroughs, Ginsberg, and Kerouac on Screen, Rowman & Littlefield, 2016 (הספר בקטלוג ULI)
Erik Mortenson, Capturing the Beat Moment: Cultural Politics and the Poetics of Presence, Southern Illinois University Press, 2011 (הספר בקטלוג ULI)
John Arthur Maynard, Venice West: the Beat Generation in Southern California, Rutgers University Press, 1991 (הספר בקטלוג ULI)
Ralph M. Rosen, Sheila Murnaghan (eds.), Hip Sublime: Beat Writers and the Classical Tradition, Ohio State University Press, 2018 (הספר בקטלוג ULI)
Mary Paniccia Carden, Women Writers of the Beat Era: Autobiography and Intertextuality, University of Virginia Press, 2018 (הספר בקטלוג ULI)