אייזיק רֶמְבָּה (בכתיב יידי: רעמבאַ; י"ח בטבת תרס"ח 23 בדצמבר 1907[1] – י"ח באב תשכ"ט 1 באוגוסט 1969) היה עיתונאי ופובליציסט בתקופות היישוב והמדינה, עורך העיתונים "המשקיף" ו"חרות". כיהן כמזכירו האישי של זאב ז'בוטינסקי.
קורות חייו
ילדות ונעורים
אייזיק (יצחק) רמבה נולד בעיר קולנה שבפלך לומז'ה שבפולין הקונגרסאית לאמו פסיה לבית פקרביץ ולאביו זאב רמבה. מקור השם רמבה לא ברור, ייתכן שהוא ראשי תיבות: רבי מאיר בעל הנס. בקולנה התקיימה קהילה בת 2,500 נפש, ואחד מבניה היה ההיסטוריון, איש תנועת המזרחי, זאב יעבץ. אמו החזיקה חנות לדברי סדקית, כדי לעזור בכלכלת המשפחה. אביו היה תלמיד חכם, מתנגד ושוחר השכלה. הוא נבחר ליושב ראש הקהילה היהודית בעיר, כיהן גם כשופט בבית הדין הכללי, ובשנת 1927 נבחר למועצת העיר ואף כיהן כראש העיר שנים אחדות.[2] אייזיק רמבה למד בבית ספר במתכונת "חדר מתוקן" בהנהלת ר' גדליה אלליֶע. בבית הספר לימדו יהדות ומצוות הדת, תנ"ך ועברית לצד חשבון ושפת המדינה הפולנית ותרבותה, והוקנתה בו אהבת ארץ ישראל. אחר כך למד בגימנסיה פולנית נוצרית, היחידה בקולנה.
ורשה ולונדון: ב"תרבות" ובתנועה הרוויזיוניסטית
בגיל 17 יצא לעיר הבירה ורשה בעקבות אחיו הבכור משה יוסף (שעבד כפעיל ציוני בעיר). הוא למד מדע המדינה באוניברסיטת ורשה. ומשנת 1925 עבד במשרד המרכזי של רשת החינוך "תרבות". המשרד שכן בבית מידות ברחוב נאלבקי 2א', ובו שכנו בהדרגה גם משרדי "הוועד המרכזי הציוני", קרן קיימת לישראל וקרן היסוד, ומזכירות ברית הציונים הרוויזיוניסטים (הצה"ר). רמבה התוודע בוורשה אל ההמונים היהודים ותרבותם המגוונת, התוודע אל אישים שהוזמנו להופיע באירועי "תרבות" והתנועה הציונית, אל המשורר יעקב כהן, ואל המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי, כאשר הגיע למסע הרצאות בפולין בשנת 1927. ובעקבות המפגש, רמבה הצטרף אל תנועת ז'בוטינסקי ואל תנועת הנוער בית"ר שז'בוטינסקי עמד בראשה. בשנת 1932 התמנה למנהל הפעילות של התנועה הרוויזיוניסטית בכל פולין, תוארו הרשמי בתנועה היה "משנה לנציב".
בניהולו ובעריכתו של רמבה ראו אור מספר ביטאוני התנועה: "מדריך בית"ר", "מצודה", "תל חי", "הנשר", "המדינה" (בעברית וביידיש). הצלחתו בתפקידיו, הביאה למינויו לתפקיד קצין שלטון (הנהלת) "בית"ר העולמית" ולראש המחלקה לתרבות וחינוך שבהנהלתה העולמית בשנת 1935, ולאחר כשנה עקר יחד עם השלטון ללונדון. ובמקביל לנסיעותיו הרבות בין קיני בית"ר והקהילות היהודיות ברחבי אירופה, למד משפטים בקולג' האוניברסיטאי של לונדון.
משנת 1935 ועד 1939 כיהן כמזכירו האישי של זאב ז'בוטינסקי. רמבה העריץ ואהב את ז'בוטינסקי, ורגשותיו אלו בוטאו למשל בחיבורו: במחיצתו של ז'בוטינסקי, שראה אור בשנת 1944, ובחיבורים נוספים.[3] הוא ראה מקרוב את מאמציו הרבים של המנהיג ופועלו בזירה המדינית, את ניסיונותיו לשכנע בחשיבות תוכנית האווקואציה, ונלווה למסעותיו בקהילות יהודיות. על כן, ניסה להקל מעליו את עומס העבודה ולסנן ידיעות קשות; אבל כאשר ז'בוטינסקי גילה זאת, הוא גער ברמבה במילים: "אינני רוצה, שתחסכו ממני סבל, כשם שאיני חולם כלל לחסוך מכם סבל. לו הייתי נכסף לשקט ולמנוחה, הייתה דרכי אחרת ... צריך להעפיל הרה ולא כולם יעצרו כוח לכך. ... זוהי דרכה של בית"ר".[4] כאשר נפטר ז'בוטינסקי בארצות הברית חש רמבה כאב רב, הידיעה הייתה עבורו ועבור חבריו מכה קשה.
בארץ ישראל המנדטורית: עורך "המשקיף"
בסוף שנות השלושים עלה לארץ ישראל. רמבה הכיר את הארץ מביקוריו האחדים בה בשנת 1932, ביריד המזרח ובהר הצופים, ובשנת 1936, כאשר בא לראות את הוריו. בפרוץ מלחמת העולם השנייה, ב-1 בספטמבר 1939, שהה רמבה בבוקרשט בשליחות התנועה הרוויזיוניסטית. ומשם נסע לארץ ישראל. בשנת 1943 נשא את שושנה לבית ברגר, פעילה בתנועת ז'בוטינסקי, ונולדו להם בן ובת.
עם הגיעו לארץ ישראל, התמנה בהמלצת ז'בוטינסקי לתפקיד עורך עיתון "המשקיף", ביטאונה של המפלגה הרוויזיוניסטית, הצה"ר, ובו כיהן בין השנים 1940 ל-1948. בתפקידו כעורך "המשקיף" היה, על פי ההיסטוריון יוסף נדבה, "עיתונאי לוחם", שאומר את דעתו ואינו ירא מנחת זרועם של השלטונות הבריטיים הקולוניאליים.[5] עוזריו במערכת העיתון היו שלום רוזנפלד, שמואל שניצר ומשה ז"ק. מערכת "המשקיף" שכנה ברחוב צ'לנוב 2 בתל אביב, ובאותו בית שכן דפוס טברסקי, שבו הודפס העיתון. אנשי אצ"ל בכירים באו לבית המערכת לעיתים מזומנות; בשעות הלילה נהג להגיע דוד רזיאל, מפקד האצ"ל, ואחר כך נהג לסור מדי יום חבר מפקדת האצ"ל חיים לנדאו.[6] העיתון ומערכתו היו יעד מודיעיני קבוע של הבולשת הבריטית, ובמיוחד לאחר הכרזת "המרד" של האצ"ל בראשית 1944. רמבה עמד בקשר עם הבריטים, וענה לעיתים לבקשותיהם. כך למשל פרסם בעיתון תמונות חברי לח"י, ואף הביע במאמריו התנגדות מה לפעולות האצ"ל, אבל קוראי העיתון ידעו כי הדברים הם בעיקר מן השפה ולחוץ, וכדי לרצות את לחצם ודרישותים של השלטונות הבריטיים.[7] רמבה היה מודע היטב להיותו ניצב בעמדה מורכבת ורגישה, תחת ביקורתם של השלטונות הבריטיים העוינים והמצנזרים, ומול תוכחתם של אנשי תנועת העבודה, שהתנגדה בחריפות לפעולות האצ"ל. הוא היה חבר ב"ועדת התגובה של העיתונים העבריים" – גוף שהוקם להיאבק בצנזורה על מידע שהפעילו השלטונות הבריטיים. כאשר הוציאה ועדת התגובה גילוי דעת פומבי של הוועדה כנגד פעולות האצ"ל, נמנע מלחתום עליו והוחלט להוציאו ממנה. אולם לרוב רמבה היה מקובל ומוערך הן על השלטונות והן על בני פלוגתא ביישוב, ובהם עמיתיו העיתונאים, והוזמן להשתתף באירועים רשמיים רבים. אחד מהם, בשלהי 1942, היה מסעה של קבוצת עיתונאים מארץ ישראל למצרים, כאורחת "מפקדת המזרח התיכון" של בעלות הברית, לאחר ניצחונות הצבא הבריטי על הצבא הגרמני הנאצי בצפון אפריקה.[8]
לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה ולקראת הקונגרס הציוני ה-22 בבזל דצמבר 1946, היה רמבה מהתומכים בחזרתה של תנועת ז'בוטינסקי והצה"ר אל ההסתדרות הציונית. אולם הקונגרס אכזב מאוד אותו וחבריו. באותה שנה, ערך מסע התרמה בקהילות יהדות דרום אפריקה. כאשר פעולות המרד והמרי של מחתרות היישוב היהודי גברו, נעצר יחד עם כחמישים מראשי היישוב בשבת השחורה במחנה המעצר בלטרון. המאמצים המדיניים להקמתה של מדינת ישראל התגברו, ורמבה כאחד ממנהיגיו המוכרים של הציבור הרוויזיוניסטי, הוזמן להיות שותף בהם. במאי 1948 התמנה לחבר "הועדה הפוליטית המייעצת ליד המשלחת הציונית", שפעלה בניו יורק ערב החלטת עצרת האו"ם 29 בנובמבר 1947. כאשר חזר לארץ ישראל ניצבה בפניו התמודדות מכאיבה, בדמותו של הפילוג בתנועת ז'בוטינסקי, וההכנות להקמת שתי מפלגות: "תנועת החרות" ו"הרשימה הרוויזיוניסטית" שבה היה מועמד במקום הרביעי. הרשימה לא זכתה אף בח"כ אחד. עיתון "המשקיף" נסגר; גיליונו האחרון יצא לאור ב-22 במאי 1949.[9]
במדינת ישראל: הַבֹּקֶר, חֵרוּת, מעריב
רמבה עבר לעיתון "הַבֹּקֶר", עיתונה של מפלגת הציונים הכלליים (שעורכו היה יוסף הפטמן) והיה סופרו באירופה המערבית בשנים 1951-1949, ואחר כך בארצות הברית, עד 1955. במקביל, כתב גם ב"עיתון מיוחד" (בחתימת א. רמבה). במחצית שנות החמישים אוחה הפילוג בתנועת ז'בוטינסקי, כאשר הוקם "האיגוד העולמי של ברית חירות-הצה"ר". רמבה חזר לישראל, והתמנה לעורך עיתון "חֵרוּת", של "תנועת חרות". העיתון כלל מאמרי דעה מדיניים, ידיעות ומדורים מגוונים. אך סבל מקשיים כלכליים שעמהם התמודד רמבה ככל יכולתו, עד לסגירתו בשנת 1965.[10]
בשנות החמישים והשישים, כיהן רמבה בשלל תפקידים ציבוריים, כעיתונאי פורה וכאיש ציבור מייצג של תנועתו. הוא יצא לנסיעות ארוכות ברחבי העולם, במערב אירופה ובדרום אמריקה, הן במסגרת עבודתו העיתונאית והן לשם התרמה למען "תנועת חרות". הוא השקיע מאמצים רבים, יחד עם חבריו, להעלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי לארץ ישראל. והיה ממייסדי מסדר ז'בוטינסקי. הוא התנגד לכינון יחסים רגילים או יחסי התרבות הדוקים עם גרמניה, וכמו חבריו, לא האמין בהיתכנותה של "גרמניה אחרת". הוא נבחר כחבר מרכז וההנהלה העולמית של "ברית חירות-הצה"ר"; התמנה לציר בקונגרסים ציוניים אחדים; והיה לחבר "הוועד הפועל הציוני", "הקונגרס העברי העולמי".
רמבה ערך מפגשים רבים עם עמיתים למקצוע בבית סוקולוב בתל אביב. בשנת 1964 נבחר לתפקיד יושב ראש אגודת העיתונאים בתל אביב[11]. הוא גם היה חבר הנהלת "האיגוד העולמי של העיתונאים היהודים". סגירת "חרות" העציבה אותו מאוד. לאחריה הוא סבל מבריאות לקויה ומחלת לב. באביב 1967, החל לעבוד בעיתון "מעריב"; ובו כתב, בין השאר, סדרות על אנשי רוח ומדענים יהודים; האחת, על אישים מתקופת ההשכלה בשם "בנים אכלו בוסר"; השנייה, על סופרים עבריים בשם "סופרים בד' אמותיהם"; והשלישית, על "מדענים צעירים בישראל".
חיבורים ופרסים
רמבה ניחן בכוח כתיבה ענף ורב. אלפי מאמריו התפרסמו בשלל כתבי עת ועיתונים, ברובם בשתי שפות: עברית ויידיש. במרוצת השנים פרסם בעיתונים רבים, בהם ב"הירדן", "מצודה", "דער מאָמענט", "אונזער וועלט", "הדואר", "לעצטע נײַעס" ו"טאָג-מאָרגן-זשורנאל", ולצדם בעשרות עיתונים וביטאונים של התנועה הרוויזיוניסטית. על חלק ניכר ממאמריו חתם בפסבדונים רבים (בהם: נחום המאיר, מ. בהיר, י. נאה, א. אקרא, א. תג, א. רם). הוא כתב מונוגרפיות רבות על אישים שעמם נפגש בדרכי חייו; חלק מהן הובאו בספרו: כפי שהכרתים - על בני דורו של ז'בוטינסקי". משנתו ודרכו הציבורית מקופלים בתכתובת הרבה שניהל עם אישים ציבור רבים.[12] כמו כן, רמבה ניהל בגלי צה"ל תוכנית בשם "שיחות עם...".
פועלו הספרותי והציבורי זכה להערכה רבה. מסדר ז'בוטינסקי העניק לרמבה את פרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר על ספרו המגן והאסיר בשנת 1961.[13] לשכות "בני-ברית" "תיאודור הרצל" ו"חרמון" העניקו לו את "פרס יעקב לנדאו" "על תרומתו הספרותית-פובליציסטית-עתונאית ברוח הציונות ההרצלאית".[14] בספטמבר 1969, זכה רמבה בפרס סוקולוב על מפעל חייו כעורך וכפובליציסט. טקס הענקת הפרס התקיים לאחר פטירתו.[15]
אחרית ימיו והנצחתו
אייזיק רמבה נפטר ב-1969 בתל אביב מהתקף לב, בגיל 62. נטמן בבית העלמין נחלת יצחק.
על שמו רחובות בירושלים, בתל אביב, ברמת גן ובנתניה, וספרייה לכתבי עת ועיתונים בבית אריאלה בתל אביב.
מספריו
ספרים מפרי עטו
- במחיצתו של ז'בוטינסקי, הוצאת דפוס הספר, תש"ג-תש"ד 1943.
- כפי שהכרתים, בני דורו של ז'בוטינסקי, רמת גן, הוצאת תנועת החרות, 1959.
- המגן והאסיר, הוצאת סטימצקי, תש"ך 1960.
- זאב ז'בוטינסקי העברי, ירושלים: הוצאת אומה וחברה, תשכ"ג 1963.
- קריניצי - דיוקנו של איש רב פעלים, רמת גן: הוצאת מסדה, 1968.
- ישראל רוקח - קברניטה של תל אביב, רמת גן, הוצאת מסדה, 1969.
- מדענים צעירים בישראל - חייהם, פעולותיהם ותפקידיהם, ירושלים: הוצאת ראובן מס, 1971.[16]
- בנים אכלו בוסר, (עורך: יוסף נדבה), תל אביב: הַוַּעַד הַצִּבּוּרי להוצאת כתבי אייזיק רמבה, תשל"ג 1973.
- ביידיש
- (עם נ' סברדלין), הקדמה, בתוך: יצחק קבלסקי, די געהיימע דרוקעריי פון יידישן אונטערגרונד : אין ליטע און ווייס-רוסלאנד, ניו יורק, דפוס גריניש (Grenich ), תש"יד 1953.
- זשאבאָטינסקיס טעג און נעכט : ערינערונגען פון זיין פריוואט-סעקרעטאר, פריז 1951.
ספרים שערך
- (עם יוסף כרוסט), ראשי פרקים: ספר עזר למנהלי בית"ר, ורשה: המפקדה הראשית לבית"ר, תרצ"א 1931.
- מדריך בית"ר, במה לענייני האידאולוגיה והחנוך, ורשה: נציבות בית"ר בפולניה, תרצ"ב-תרצ"ה 1935-1932.
- אהבת מולדת, סִפּוּרִים על ילדים גִבּוֹרִים, תל אביב: הוצאת שלטון בית"ר, תרצ"ח 1938.
- (עם ירחמיאל וירניק וי' רובין), מנהיג הדור – קובץ מוקדש לזכרו של זאב ז'בוטינסקי, תל אביב: המחלקה לתרבות של שלטון בית"ר, תש"ו 1946.
- זאב ז'בוטינסקי – קובץ לזכרו, תל אביב: הוצאת שלטון בית"ר, תש"ט 1949.
- (עם יוסף קלוזנר ואריה טרטקובר), השגריר העברי הנודד: אלכסנדר רוזנפלד: פרשת חיים ומעש, תל אביב: הוצאת ש' זימזון, תשי"ז 1957.
- שמשון יוניצ'מן, תל אביב: תנועת החרות, תשכ"ב 1962.
- ביידיש
- (עם מאיר אהרן גולדשמיט וצבי קוליץ), העלדישע פרויען, ריגה, תרצ"ח 1938.
- שמשון יוניטשמאן, תל אביב: תנועת החרות, תשכ"ב.
ספרים שתרגם
- יהושע השל ייבין, (אורי צבי גרינברג הקדמה), ירושלים ווארט, ירושלים-ורשה, הוצאת סדן, תרצ"ד 1934.
- מנחם בגין, דער אויפשטאנד: זכרונות פון קאמענדאנט פון ארגון צבאי לאומי אין ארץ ישראל, בואנוס איירס, תשי"ג 1953.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
- כתבי אייזיק רמבה בפרויקט בן-יהודה
- רשימת הפרסומים של אייזיק רמבה, בקטלוג הספרייה הלאומית
- רשימת המאמרים של אייזיק רמבה באתר רמב"י
- אייזיק רמבה ובנימין הלוי (עורכים), ספר יזכור לקהילת קולנה, בספריית העיר ניו יורק, הוצאת ארגון יוצאי קולנה וספרית פועלים, תשל"ב 1971, עמ' 628–637 (ראה אור גם באנגלית)
- משה ז"ק, מת העתונאי אייזיק רמבה, מעריב, 3 באוגוסט 1969
- דוד תדהר (עורך), "אייזיק רמבה", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 445
- אייזיק רמבה הובא למנוחות, מעריב, 4 באוגוסט 1969
- תנחומי ראש הממשלה על מותו של העתונאי אייזיק רמבה ז"ל, מעריב, 5 באוגוסט 1969
- יוסף כרוסט, ריקמה של משי ופלדה: שלושים לפטירתו של אייזיק רמבה ז"ל, מעריב, 1 בספטמבר 1969
- הוא 'ניגן' בעטו בכל הכלים: נערכה אזכרה לעתונאי אייזיק רמבה, מעריב, 1 בספטמבר 1969
- אלחנן קרמר, האיש שהיה כמעיין המתגבר: שנה לפטירתו של אייזיק רמבה ז"ל, מעריב, 18 באוגוסט 1970
- אייזיק רמבה, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
