Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אמנות רומנסקית מתייחסת לאמנות ימי ביניימית באירופה שבין סוף המאה ה-10 עד לעליית הסגנון הגותי במאה ה-13. המושג רומנסק הומצא במאה ה-19 על ידי היסטוריונים של האמנות, בתחילה עבור הסגנון הארכיטקטוני ששימר הרבה מאפיינים רומים בסיסיים, כמו: קשתות חצי עגולות, מנהרה בעלת תקרה כיפתית, אכסדרה בצורת קשת וקישוטים בדמות עלי קוציץ. מדענים בתחומי אמנות נוספים כמו ציור ופיסול, החלו גם הם להשתמש בשם זה וכיום המושג רומנסק מיועד באופן רחב להיסטוריה והתרבות של מערב אירופה בתקופה שבין השנים 1050 עד 1200. האמנות רומנסקית הושפעה מאוד גם מההאמנות הביזנטית, בעיקר בציור, וגם על ידי העיטורים האנטי קלאסיים של האמנות האינסולרית שמקורה באיים הבריטיים. בשילוב עם ההשפעות החיצוניות, פיתח סגנון זה גם הרבה מאפיינים משל עצמו שהשתנו בין אזור אחד למשנהו באירופה.
בדרום צרפת, ספרד ואיטליה הייתה המשכיות ארכיטקטונית רציפה עם העת העתיקה. אולם הסגנון הרומנסקי היה הראשון שהתפשט לכל אירופה הקתולית, והיה לסגנון הכלל אירופי הראשון מאז האימפריה הרומית. התקופה הרומנסקית היא הראשונה מאז התקופות הארכאיות ויוון הקלאסית ששמה נלקח מתוך סגנון אמנותי ולא מתוך שם פוליטי או גאוגרפי. בניגוד לתקופה הקרולינגית והתקופה האוטונית שנקראו תחת שמם של השליטים או התקופה האינסולרית (שנקראה גם Hiberno-Saxon), ששמה נלקח מתוך המושג הגאוגרפי של האיים הבריטיים[1].
בתקופה המוקדמת של ימי הביניים, מרכז החיים היה האחוזה של השליט הפיאודלי. הווסאלים שלו נשבעו שבועת הומגיום (שבועת נאמנות לסניור), שרתו בצבאו ויצאו להגנתו בכל עת שנדרשו. בתמורה ניתנה להם האפשרות לעבד את אדמתו של האדון ולקבל חלק מהיבול. בתקופה הרומנסקית החלה עליה חדה במסחר שהביאה לצמיחתן של ערים, מה שהביא לצמצום בהשפעתם של הפיאודלים על מערכות השלטון הפוליטיקה, החברה והכלכלה. תושבי הערים זכו בעצמאות, חכרו את שטחי מגוריהם ועסקיהם. השליטים העניקו להם חסינות וזכויות יתר ופטורים מעבר לאלו שקבלו הואסלים, עובדה שהביאה לידי עליה חדה במספר התושבים בערים ובכוח השפעתם. חלק מהערים החדשות היה ממוקם ליד נהרות, שאפשרו תעבורה נוחה. ערים אלה הפכו למרכז של רשת דרכים ימית ויבשתית, כוחן התעצם ואתו הרצון להתפאר בהצלחה.
השינויים הכלכליים האלה אפשרו גם בנייה של כנסיות רבות יותר, או הרחבת מידתן של הקיימות על מנת להכיל את קהל המאמינים ההולך וגדל. החוזרים ממסעי הצלב הביאו אל הכנסיות באירופה שרידי קדושים, וקהל המאמינים עלה לרגל לאותם מקומות על מנת לזכות לראותם ולהעריצם.
התפתחו מסדרי נזירים שדגלו בהתפשטות והפצת הנצרות דוגמת המסדר ציסטראציאני, מסדר קלוני והמסדר הקרתוזיאני[3]. כנסיות רבות בערים, בייחוד אלו על נתיבי העלייה לרגל, העסיקו אומנים והביקוש להם הלך וגבר. חלה גם הכרה בערכם וחלק מאותם אומנים ידועים עד היום בשמם כמו: ניקולס מורדן[4], ומאסטר הוגו[5] כנסיות נבנו גם בערים הקטנות ובכפרים, ולעיתים קרובות הן אלו שנשמרו עד היום ומספקות לנו מידע על התקופה. גורמים שעודדו אף הם את ההתפתחות, היו רגשות ההקלה והוקרה שבאו עם סיומו של האלף הראשון לספירה. החשש מפני סוף העולם, שהיה נחלת חלק גדול מהאנשים נתבדה, ובנייה של הכנסיות וקישוטן הנרחב נהפכו לסממן התקופה.
לראשונה מאז נפילת האימפריה הרומית הוחייתה אמנות הפיסול. בחזית הכנסייה, על שעריה, בכותרות העמודים, על אגני הטבילה ודוכני ההטפה, החלו להופיע פסלים ותגליפים[6]. כיפות הכנסייה וקירותיה עוטרו בציורי פרסקו מתוך היסטוריה התנכית ומאורעות מחיי הקדושים בהתאם למסורת והאמונה הנוצרית[7]. כלי קודש בכנסייה קושטו בשפע רב של דמויות ומאורעות. תיבות לשמירת שרידי קדושים ופמוטים עוצבו במתכת, אמיל ושנהב באירועים וצורות גאומטריות שהגיעו לדרגת אומנות גבוהה. במנזרים, מאגרי הידע של התקופה, התרבו עותקים של ספרי הפילוסופיים היווניים, תרגומים של ספרי מתמטיקה ורפואה מהשפה הערבית וכמובן ספרות דתית. כל אלו עוטרו בשלל צורות ותוכנן הוסבר בעזרת ציורים.
האמנות הרומנסקית, הושפעה מהאמנויות הרומית והביזנטית, מהאמנות האינסולרית של צפון אירופה וממסורת העיצוב הגרמני הזוויתי. צלבי העץ הגדולים החלו להופיע בגרמניה באותה תקופה והתפשטו לכל אירופה. אחד הראשונים שבהם הוא קרוסיפיקס שנקרא צלב גרו. מאפיין נוסף מאותו מקור הם פסלים העומדים בחלל. ההשפעה האינסולרית הביאה לשזירה של רצועות סרט עם צורות בעלי חיים. סרטי השזירה מופיעים במחזוריות קבועה ומודגשים על ידי צבעים חזקים. ההשפעה ביזנטית החזירה כמה מאפיינים הלניסטיים כמו מבנה הגוף האנושי מתחת לבגדים ומחוות והבעות רגשיות[8].
בתקופה זו העיטור בזכוכית צבעונית וכן גילוף תבליטים החלו תופסים תאוצה. הצבעים, שכיום נתן לראותן רק בויטראז'ים ובאיורים של כתבי יד, היו חזקים ביותר והאמנים השתמשו בצבעי יסוד בלבד. פיתוח נוסף הוא הפיסול המונומנטלי בטימפנון, על שערי הכנסייה וכותרות העמודים. על הטימפנון הופיעו לרוב סצנות ידועות כמו יום הדין או ישו השמיים, אולם הטיפול האמנותי בהן נעשה מקורי יותר כיוון שלא היה לכך בסיס אמנותי קודם. העיטורים של כותרות העמודים, כללו לעיתים תיאורי אירועים עם מספר דמויות. חידוש מקורי נוסף הוא העיטורים רבי הדמיון של האותיות הראשיות בתחילת העמוד בכתבי ביד[9]. הציורים חיקו את סגנון הפיסול. עיטור כתבי יד בעיבוד של האות הראשונית בפסקה וכן עיטור שולי הדף, גם הם הולכים בעקבות המגמה הפיסולית. לעבר הסגנון החד־ממדי. הציור היה חסר עומק וצורותיו נדרשו להיות גמישות כדי לדחוק עצמן לתוך המתאר של האותיות הראשיות שאותן קישטו, או כיפות וגומחות בכותלי הכנסייה. המתח שבין המסגרת הנוקשה ליצירה שבתוכה, שלעיתים אף חרגה מתוך המסגרת, הוא נושא נשנה באמנות הרומנסקית. הדמויות לרוב שונות בגודלן בהתאם לחשיבותן ולא למיקומן במרחב, והנוף באותם המקרים שהוא קיים קרוב יותר לקישוט מופשט מאשר לנוף אמיתי. הפשטה זו אפשר לראות גם בדמויות האנושיות הארוכות שלעיתים קרובות עוקמו כדי להתאימן למקום פיסולן ולעיתים הן נראות כצפות בחלל. תיאור הדמויות האנושיות נטה להתמקד בפרטים חד־ממדים כמו קפלי הבגדים והשיער[10].
הפיסול הרומנסקי הוא בעיקרו פיסול תבליטי וכפוף למסגרת הארכיטקטונית שהגדירה את גבול טבעי שלו. החללים שמעל ומצדי השערים, הכניסות של הקלויסטרים וכותרות העמודים הם אלה שעוטרו. הדמויות שתופסות את חלל מוגבלות ומותאמת בצורתן לחלל זה, שהיה קנה המידה היחיד לעיצוב היצירה. הגלימות של הדמויות היו אמצעי קישוטי שטוח שאינם מנסים לחקות את טיב הבד ואופן נפילת הבגדים כפי שהם נראים במציאות. אחת הדוגמאות היפות של פיסול זה, היא של הנביא ירמיהו על עמוד בשער הכניסה של מנזר פייר הקדוש במואיסק שבצרפת[11] הפיסול הרומנסקי הוא סמלי ואלגורי, מבטא את התוכן הדתי של היצירה ולא את קרבתה למציאות. הדמויות רחוקות מצורתן הטבעית. הן מוארכות כדי להדגיש את אופיים הרוחני וליצור הרגשה שמימית ונעלה. שטוחות וסימטריות עם דגש על המבט החזיתי. מאפיינות אותן, רצינות נוקשות, וחוסר תנועה. אין עקרונות של התאמה וגם לא של שיווי משקל בין מסה למשקל. זירת הנוף היא באותו מישור של הדמויות, שעומדות כל אחת לעצמה ואינן יוצרות קבוצות. פסלים וגילופים אלה, עיטרו את האולמות של הכנסיות שקלטו אליהן את המון עולי הרגל. לא לשם קישוט, נעשתה היצירה אלא להזהיר לחנך ולהחזיר בתשובה את קהל המאמינים. תחת חסותו של מסדר קלוני קמו כנסיות גדולות בעלות אולמות נרחבים שבהם הקירות, החזיתות והעמודים המעוטרים קדמו את פניהם של הבאים הרשימו והעצימו את הלהט הדתי והאמונה באל.
הפיסול הרומנסקי הוא בעל אופי אלגורי והעולם העל-טבעי הוא האווירה המשמעותית שלו, הרחק מהעולם הגשמי והטבעי. הכנסייה היא הקובעת את תוכן היצירות שהוא מיסטי ודתי ונפרד מהביטוי האמנותי[12].
הפיסול הושפע רבות, מעיטורים בכתבי יד וגילופים קטני מידה על כלי קודש. מקור אחר ניתן למצוא, באפריזים של הכנסיות הארמניות והסוריות[13] בפיסול הרומנסקי מופיעים גם יסודות של האמנויות הביזנטית והפרסית כמו גם קישוטים שמקורם מוסלמי[14].
אחד הצורות שמופיעות ביצירות רבות היא צורת הסליל. מקורה כנראה הוא הסדר האיוני[15]. גפן משורגת כסליל הופיעה הן בתקופה הרומאית והן בביזנטית כמו למשל דוגמאות הפסיפס במאוזוליאום של סנטה קונסטנצה ברומא. גם בכתבי יד וגילופים ארכיטקטוניים מהמאה ה-12 מופיע מוטיב דומה של גפנים משתרגות. דוגמאות מהתקופה הרומנסקית אפשר למצוא בבזיליקה של כנסית סנט סרנין בטולוז וכן על דלתות כנסיית Sant Giusto בלוקה[15].
מקור אחר למבנה הספירלי נמצא בכתבי יד איריים של האמנות האינסולרית מהמאות ה-7 עד ה-9. אמנות זו התפשטה, מהאיים הבריטיים לרחבי אירופה בהשפעת המיסיון ההיברנו-סקוטי. באיורים אלה הספירלה איננה ממקור צמחי אלא, הושפעה מרעיונות קלטים ששם היא מסמלת את ההתגלות הקוסמית הגדולה של היקום[16], ומהווה למעשה דגם של צורה מתמטית מופשטת.
צורות אלו המשכו להופיע גם באמנות קרולינגית ושם ניתנה להם משמעות בוטנית יותר. ברומנסק הצורה הספירלית מופיעה, הן בפיסול והן בויטראזים, באופן עיצוב הבגדים שלובשות הדמויות. מכל הדוגמאות הרבות של שערי הכניסה הרומנסקיים, אחד המרשימים ביותר הוא בכנסיית וזלה[17].
מוטיב קישוטי נוסף הוא השזירה, מערכת חוטים וסרטים העוברים אחת מעל ומתחת לשני ויוצרים כעין רשת. הסרטים והחוטים עשויים להסתיים בעיטור מסוגנן של עלים. מוטיב זה ששימש באמנות האינסולרית הגיע כנראה מהאמונות הקלטית והויקינגית[18]
בשזירה הרומנסקית שולבו גם דמויות אדם, שדים ומפלצות ביחד עם חיות וצמחים. כל אלה משתלבים אחד עם השני, על גבי הקשתות, כותרות העמודים או לעיתים הדמויות מגולפות על פני העמוד עצמו. העיטור בסרטים וחוטים נדחק לשולי היצירות.
השפעה נוספת, היא העתקה והגדלה של הדמויות המופיעות בעבודות העיצוב במתכת. התאמה כזו לפסלי אבן גדולים, אפשר למצוא על "דלת ראש המנזר"[19] בגילוף זה מופיעה דמותו של ישו שמלווה בארבעה השליחים, (מרקוס המבשר, לוקאס, מתי ויוחנן כותב הבשורה). אפשר לזהות ביצירה זו את ההשפעה הישירה של הכריכות מצופות הזהב של ספרי הבשורות, כפי שהיו נפוצים בימי הביניים. סגנון זה הופיע בהרבה כנסיות עד לתקופה הגותית, כולן כנסיות השייכות למנזרי קלוני. כיום ניתן לראותו בקתדרלת אילי שבמחוז קיימברידג'שייר ובדרום מערב צרפת, שם נותרו שרידים מפוארים במואיסאק וסויאק שבמחוז לוט[20]. יצירה אחרת היא יום הדין בקתדרלת אוטן שבה, באופן נדיר, מופיעה חתימת האמן ז"יסלברטוס (Giselbertus)[21]. האמנות הרומנסקית נוצרה מהיתוך של כל היסודות הללו, לכלל סגנון ייחודי ששלט ברחבי אירופה במאות ה-11 וה-12, אולם הדוגמאות היפות ביותר ששרדו עד היום נמצאות בדרום מערב צרפת, צפון איטליה וספרד.
לקראת סוף התקופה מתחיל הפיסול להציג מבנה שיטתי, תמציתי ומסודר. נוצרת סימטריה בין הטימפנון והקשתות הצדדיות, יש דגש רב יותר על הבעות פנים והחומרים מתוארים בצורה מדויקת ואמיתית יותר. בזיליקת סן-דני מהווה נקודת ציון בתקופת מעבר זו. המבנה הגותי של סן דני החל להיבנות בשנת 1136, על ידי אב המנזר סוגריוס: עד 1140 נבנתו החזית המערבית והנרתקס. האפסיס שנבנה בקצה המזרחי של הכנסייה נחשב למבנה הראשון בעל מאפיינים אדריכליים גותיים.
קתדרלת שארטר, נבנתה מחדש בשנת 1020 לאחר שרפה שאירעה בה. תהליך הבנייה היה תחת פיקוחו של הבישוף פולברט משארטר, והיא שוקמה כבזיליקה בסגנון הרומנסק עם קריפטה מסיבית.
בהרבה כנסיות של התקופה הרומנסקית המאוחרת הפיסול מבוסס יותר על התבוננות באובייקטים ודבקות במבנה הטבעי יותר מאשר על תכנון אישי אקספרסיבי. מקובל לחשוב שמעבר הזה לעבר תיאור נכון יותר של המציאות נובע מהכרה הולכת וגוברת של השרידים הקלסיים של יוון ורומא. על השלב הרומנסקי המאוחר, נמנית גם אכסדרת התהילה שבקתדרלת סנטיאגו דה קומפוסטלה. היא נשמרה היטב בשל מיקומה בתוך במבנה ולכן נשארו עליה גם חלק מצבעי הפסלים המקוריים. הפסלים בעלי שלושה ממדים אולם שטוחים במקצת והם מאוד ייחודים, לא רק בהופעתם אלא גם בהבעות שלהן הדומות דמיון חזק לאלה שבאכסדרה הצפונית של כנסיית סן דני משנת 1170.
רוב הפסלים הרומנסקיים כוללים תיאורים של נושאים תנ"כיים במגוון רחב של מוטיבים. מיקומם, על כותרות העמודים, הטימפנון, הקשתות ועוד. הפסלים מתארים מגוון נושאים: בריאת העולם, אדם וחוה ומבחר חזיונות מהברית הישנה, שלפי האמונה הנוצרית מנבאים את ישו ופעולותיו. בין הנושאים הנפוצים, יונה הנביא והלוויתן ודניאל בגוב האריות. בתיאורים של לידת ישו אחד מהנושאים המרכזיים הוא הערצת שלושת האמגושים. מבחר מסצינות אלה אפשר למצוא בקלויסטר של כנסיית Santo Domingo de Silos בצפון ספרד[24]
סממן של כמה כנסיות רומנסקיות הוא סצנת פיסול רחבה המכסה את השטח הסובב את השער או במקרים אחדים את כל החזית. בקתדרלת פטרוס הקדוש של אנגולם ישנם שבעים פסלים המכסים את החזית המקומרת ומתארים את יום הדין, עליית ישו לשמיים וכן דמויות של קדושים, אבירים ותיאורים מחיי יום יום כמו עבודות חקלאיות מסעות ציד[25].
כיוון שמטרת הסצנות היא דידקטית דתית, לעיתים קרובות הפסלים הם מאיימים בצורתם ובנושאיהם, ומכילים שדים, אורובורוס ודמויות מיתיות אחרות בעלות מובן מעורפל, הדמויות מופיעות בזוגות או כספירלה והם בעלות משמעות מיוחדת במסורות שבעל פה. מעל פתח הכניסה של קתדרלת לינקולן אפשר לראות שבע דמויות אנושיות המסמלות את שבעת החטאים, שטן ושדים אחרים נראים נלחמים על נשמתם של חוטאים אלה[26].
ספר חיות גם הוא נושא שכיח ובו מתוארות חיות אמתיות ודמיוניות. על פי האמונה הנוצרית בימי הביניים יצר אלוהים את אופי החיות לשמש דוגמה להתנהגות נכונה. הדוכיפת למשל מהווה סמל לטיפול בהורים זקנים[27]. שבעת החטאים הוא נושא שמשמש בנצרות כמעט מתחילת ימיה. הכנסייה הקדישה מאמצים רבים לטבוע אותם בנפש המאמינים ופסלים רבים שמטרתם להורות ולפקח על התנהגות המאמינים, מזהירים בפני החטאים הללו. דוגמה לכך הם פסלי אדם האוחזים בזקן כסמל ל[28] או כראשי אדם בקישוט הקשתות כשהם מסמלים גרגרנות ותשוקות אחרות[29]
הציור היה מעין כתיבה בציורים, ושימש באופן עיקרי להמחשת עקרי האמונה. באמצעות הציורים לימדה הכנסייה את המאמינים שלא היו ברשותם ספרים ולא ידעו קרוא וכתוב. נושאי הציור היו תחת שליטתם של הכמרים, כמה מהאמנים היו כמרים בעצמם ואלה שלא כאלה, היו תחת מרותה של הכנסייה ומודעים לנושאים הדתיים. אפיפיורים, בישופים ואבות מנזרים היו הפטרונים העיקריים של אמנות והם שקבעו את נושאי הציור. התמונות שימשו לקישוט הכנסייה ומבנים אחרים של המסדר הדתי. הצורך בציור התפתח, למלא בתוכן את הקירות החלקים של פנים הכנסייה; לכן הוא היה למעשה משועבד לארכיטקטורה וצורתו הייתה מותאמת לחללים אלה. מקור השפעה נוסף הייתה חצר המלוכה, מלכים ואצילים הזמינו ומימנו ציורים ולרוב עשו זאת במטרה לקשט כנסיות, קפלות ומקומות תפילה. הציור לשימושם האישי של האצילים והמלוכה עדיין לא היה קיים.
בתקופה זו החל להתרחב במידה מסוימת, ציור על לוחות בטמפרה, בתחילה לוחות מצוירים אלו הוצבו לפני המזבח במקום שלפנים היו שם ווילונות. מאוחר יותר עבר מקומם מעל למזבח או בחלקים נוספים בכנסייה. אולם כיוון שהכנסיות הרומנסקיות היו מאוד חשוכות, לא משכו אליהם ציורים אלה תשומת לב רבה.
נושאי הציור נסובו סביב ישו, מרים, אבות הכנסייה והקדושים וכן סיפורי הברית הישנה. הדמויות בציור נעשו לאמצעי תקשורת עם הצופה והעבירו לו מסרים שונים. החשיבות ביצירת אווירת דבקות דתית לצופה הנכנס, עשתה את הציור לבעל ערך.
מקורות ההשפעה של הציורים משתנים בין מדינות אירופה, אולם בכל המקומות קיימת מידה רבה של השפעה ביזנטית שמקורה בפסיפסים ואיורי הספרים. העדר פרספקטיבה, צבעים פשוטים, הרכב סימטרי, נוקשות של הדמויות, חוסר הבעה בפנים ועיניים שתמיד פונות קדימה, כל אלה מקורם בהשפעה הביזנטית. באמצע המאה ה-11 הובאו אמנים יוונים לאיטליה על ידי האפיפיור ויקטור השלישי, במטרה לקשט מספר כנסיות ומקומות קדושים בדרום איטליה, ייתכן שזהו אחד ממקורות ההשפעה הנוספים של הציור הרומנסקי האירופי[30]. ציורי הנוף של הכנסיות האיטלקיות, כבר מראים קשר נכון יותר ונאמנות למראה הטבעי. את ציורי הקיר בצרפת אפשר לחלק לכמה קבוצות על פי הצבעים שבתמונות וברקע. ציורי הכנסיות בצרפת מושפעים גם מהאומנות הקרולינגית. ציורי התקרות והקירות מאופיינים יותר בדימויים מופשטים ונמרצים[31]. בספרד אפשר למצוא השפעה של האמנות מוזרעבית שמאופיינית במיזוג שבין אומנות ספרדית ואסלאמית ובדמויות מאוד צבעוניות וארוכות[32]. דוגמה מרשימה הן הכנסיות הקטָלָניות שבהן השתמשו בצבעים זוהרים ומשמעות מופשטת של הנושאים.
מהציור הרומנסקי נשארו לנו מספר מועט של קטעי פרסקו, כמות זו נובע פחות משחיקה ובלאי ויותר מהעובדה שאמנות זו לא הייתה לה הזדמנות ותמריץ להתפתח בכנסיות, שחלקן הפנימי היה חשוך ביותר. ציורי הקיר החשובים שנשארו נמצאים בכנסיית סבין הקדוש (Saint Savin) באזור פואטו-שראנט. ובכנסיית ג'ורג' הקדוש באי Reichenau באגם קונסטנץ בגרמניה. הם מראים קשר הדוק לאמנות הקרולינגית והשפעה ישירה של המודלים שבאומנות הביזנטית. אולם במידה הולכת וגוברת מורגשת גם ההשפעה של צפון אירופה בנטייה לטבעיות נמרצת וספונטניות. דמויות המדונה באחד מציורי הקיר של סבין הקדוש, היא רעננה ומקורית בצורה בלתי רגילה הן בגישתה והן בהבעת פניה[33]
כבר באימפריה הסאסאנית מוצאים ציורי זכוכית, שהמשיכו להופיע גם באומנות האיסלמית[34]. מתחילת ימי הביניים המוקדמים שימשה הזכוכית בארכיטקטורה של מבנים דתיים וכנסיתיים, כמו גם הציור והפיסול, כאמצעי לחיזוק ההטפה הדתית דרך תיאור מאורעות מתוך התנ"ך וחיי הקדושים. כיוון שהחלונות היו מקור האור היחיד כמעט בכנסיות החשוכות, היו ציורים אלה כלי עזר חשוב ביותר. חלונות הזכוכית השלימו את הקישוט של הכנסייה שלא הופרע על ידי החלונות הפתוחים.
הסגנון הרומנסקי הקדום הושפע על ידי הדוגמאות הליניאריות של האמנות הביזנטית. ברוב חלונות הכנסייה הציור היה עגול בצורתו וכלל דמות יחידה גדולה, וכמה דמויות קטנות יותר בשורות אחת מאחורי ומעל השנייה וכן בהיקף. קומפוזיציה זו, נתנה אפשרה להתמקד בשקיפות מלאה של המרכז, ואמנים של ימי הביניים הראו מיומנות גדולה בכך, דבר שאחר כך לא הושג לעיתים קרובות[34]. הטכניקה של עשיית זכוכית מצוירת תוארה לראשונה בחיבור שנקרא "Schedula diversarum artium" שהוא מעין רשימת תכולה של מידע אומנותי. הוא נכתב כנראה בין השנים 1110-1140 על ידי נזיר בשם תיאופיליוס. יש חוקרים[35] שמזהים אותו עם נזיר בנדיקטי, צורף ואמן מתכת בשם Roger מ-Helmarshausen[36].
מה שנקרא ציור על זכוכית בימי הביניים הוא למעשה ענף של אמנות המוזאיקה כיוון שהדמויות היו מתוכננות בתחילה בשלמותן על נייר או קלף ורק אחר כך הן חוברו לשלם מכל החלקים הקטנים של זכוכיות צבעוניות ולוחות זכוכית. החיבור נעשה על ידי מסגרת עופרת, שיצרה בו בזמן קו מתאר חיצוני לדמויות. הפרטים המסובכים של הציור נוספו אחר כך, בתערובת שהכילה זכוכית ועופרת והתמזגה עם לוחות הזכוכית בזמן שרפה[37].
שיטה אחרת של עיטור הזכוכית נעשית על ידי שרטוט ישיר. בעזרת תחמוצת כסף, האומן צייר את הדמויות, עם חימום זכוכית, נוצרת תגובה בינה לבין תרכובת הכסף ופני הזכוכית במקום הציור הפכו צהבהבים. אפשר להשתמש בבניית חלון צבעוני במגוון של זכוכיות צבעוניות ליצירת תמונה שלמה. אולם בדרך כלל ליצירת מגוון צבעים, השתמשו, בחומרי צבע (vitrifiable pigments) המתמזגים עם הזכוכית לאחר חימום.
בלימוז'הייתה מושבה של אמנים ונציאנים, במאה ה-10 חלה שם התפתחות חשובה עם גילוי האפשרות לכלול בציור פיגמנטים מתכתיים שיכולים להתמזג עם הזכוכית. הצבע שנוצר בצורה כזאת לא דהה ונשאר כל זמן קיומה של הזכוכית. אחד מהראשונים שהכיר בערך ההמצאה והשתמש בקנה מידה גדול, היה אב מנזר סן-דני בשם סוגריוס. בהוראתו שופצה כנסיית סן-דני בפריז ונעשו בה החלונות בעלי מאפיינים רומנסקיים. ציור חלונות הפך מהר מאוד לסיפור הצלחה ונהפך מכאן ואילך מרכיב הכרחי בכל בנין כנסייתי[38].
הדמויות בחלונות הוצגו בתוך מדליונים וצוירו על חתיכות קטנות של זכוכית ששובצו בגבול רחב ומעוטר. הרבה מדליונים כאלה חוברו יחדיו ליצירה בחלון אחד וכל יחידה הייתה מחוזקת למקומה על ידי חיזוקי ברזל. המדליונים היו קשורים אחד לשני על ידי מפתח הצבעים משלהם ותיארו אירועים שונים של היסטורית הכנסייה, כמה מעיקרי התאולוגיה הנוצרית או אילן ישי, שבו הגיניאולוגיה של ישו צוירה בדרך כלל על ענפי גפן יין. צורה זו של חלון שהותאמה לאור ממקור יחיד המשיכה את הנוהג מהמאה ה-12 עד להופעה של תחרת חלונות בתקופה הגותית. ציור-החלונות העתיק ביותר ששרד בשלמותו הוא זה המתאר את העלייה השמיימה בקתדרלת לה-מאן שמתוארך על ידי מומחי עתיקות לסוף המאה ה-11[39] הפצתם של ציורי הזכוכית לרחבי אירופה שנויה במחלוקת. חוקרים אחדים משערים, ששארטר שהייתה מרכז לציורי הזכוכית בימי הביניים היא המקור, ומשם הגיעה אמנות זו לגרמניה ואנגליה אולם שמרה גם במקומות אלה על אופי צרפתי בעיקרו[38]. החלקים העתיקים הידועים מתוך ציורי הזכוכית של ימי הביניים מתוארכים למאה ה-10. הדמויות המוקדמות שלא נפגעו הן של חמישה נביאים בחלונות של אאוגסבורג המתוארכים למאה ה-11[33]. אולם, אמנות הזכוכית הרומנסקית התפתחה לאט יותר מאשר הארכיטקטורה וחלק גדול מציורי הזכוכית לפחות מתחילת המאה ה-13 עדיין נחשבים רומנסקיים במהותם.
הציורים נוקשים ופורמליים בהתאם לקודים הביזנטיים, אולם ניכרת בהם מומחיות בשימוש בזכוכית הן בעיצוב והן בציור. בקתדרלת קנטרברי מצוירות דמות אדם ובנו שת. דמותו של אדם קרובה למראה הטבעי בעוד שדמותו של שת עטופה בגלימות ובעלת אפקטים קישוטיים, הדומים לאלה שגולפו בפסלים של התקופה. יפות במיוחד הן הדמויות מקתדרלת שטרסבורג (חלק מהן הועברו למוזיאון) ויצירות בערך משנת 1220 מקלן בכנסיית Kunibert. חלונות הצליבה בכנסיית פואטייה שמתוארכים למאה ה-12, הם יצירה מרהיבה המתרוממת לגובה של שלוש קומות, בחלק מהדמויות כמו ישו הצלוב אפשר לזהות כבר סימני אמנות גותיים.
.JPG)
השטיחים הרומנסקים נעשו על ידי רקמה של חוטי צמר בצבעים שונים על בד פשתן, והם דומים מאוד בעיצובם לאיורים של כתבי היד, הם שימשו לעיטור המזבח או כקישוטי קיר. כיום נשארו מעט מוצגים ואלה הקיימים לרוב אינם שלמים.
המפורסם שבהם הוא, שטיח באייה, אורכו כ-70 מטרים ורוחבו כחצי מטר. מתוארות בו 58 תמונות המפרטות את המלחמות של ויליאם הכובש בצירוף הסברים ותיאורים בלטינית. זו עלילה מאווירת של המאורעות המכריעים בהיסטוריה האנגלית והיא נעשתה זמן קצר לאחר שהתרחשו. אופן התיאור, מזכיר את הדרך שבה סופרו המאורעות ברומא העתיקה. השטיח הושווה פעמים רבות לעמוד טראיאנוס שגם בו הסיפור מתואר מנקודת מבטו של הכובש, וגם בו התיאור אינו מוגבל רק להצלחה בקרב, אלא כולל כרוניקה שלמה של כל המאורעות כולל ההכנה לקרבות כמו: כריתת עצים לצורך בניית הספינות, בישול והגשת אוכל ועוד[40]. יש חוקרים החושבים שהרקמה נעשתה על ידי נשים מחצר המלוכה הנורמנית. אולם היסטוריונים אחרים סוברים שהוא נעשה על ידי אמנים אנגליים מקנט שעשו זאת לא ברקמה, אלא ידי הכלבת חוטים באריג[41].
שריד נוסף הוא, השטיח של גירונה המכונה "שטיח הבריאה". זמן יצורו כנראה במאה ה-11 והוא נחשב לאחד האוצרות הייחודיים של האמנות הרומנסקית בקטלניה. מידותיו כיום הן: 3.65 על 4.70 מטרים, אולם מומחים עדיין לא יודעים מה היו מידותיו המקוריות או מה היה שימושו. לאחר תהליך רסטורציה שארך מספר חודשים הושב השטיח לקתדרלת ג'ירונה באפריל 2012, ושם הוא מוצג במוזיאון הקתדרלה[42]. צורת השטיח היא כעין רצועה והוא רקום בחוטי צמר ופשתן על מצע של אריג וצבעוני מאוד. כפי הנראה שנעשה באזור ג'ירונה[43]. החלק ששרד מכיל שלושה מעגלים המתארים את: בריאת העולם, יסודות קוסמיים וסיפורים של הצלב הקדוש. בקתדרלת סטפנוס הקדוש בהלברשטאדט נמצאים השטיחים שנחשבים לעתיקים ביותר בצפון אירופה ומתוארכים לאמצע המאה ה-12. רוחבם למעלה מעשרה מטרים, אולם הם לא נשמרו לכל אורכם. מתוארים בהם דמויות של אברהם ויצחק בעיצוב שנחשב לאופייני לסקסוניה התחתונה בתקופת הרומנסק. השטיח השני הוא בערך משנת 1170 ודומה בסגננו לראשון, בו מתואר ישו כשהוא מוקף בשליחים[44].
עיצוב עבודות המתכת בתקופה הרומנסקית המוקדמת היה מושפע בעיקר מהאמנות הביזנטית. האומנים הקפידו על גימור מושלם ותשומת לב רבה הוקדשה להתאמת הדמויות לצורת הכלי עצמו. רוב יצירות בתקופה זו נעשו בזהב וכסף. מאמצע התקופה הרומנסקית חלה תפנית בעיצוב. הזהב והכסף הוחלפו בחומרים חדשים: נחושת, ברונזה, פליז ותערובותיהן. נוספו שיטות פיסול בעזרת אזמל וסכין שמקורם בגרמניה ושיטות עבודה של אומנים קלטיים שהוסיפו לכלים, דמויות מזהבות ומסמרי קישוט, זיגוג מילפיורי, ענבר וריקועי מתכת. על המתכות החלו לעשות זיגוג של אמייל והעבודות נעשו הדורות, מסובכות ושופעות קישוטים, יחד עם זאת ייצורן נהיה זול יותר. אבנים יקרות ויקרות למחצה לעיתים גם זכוכית חתוכה, שובצו בתוך המתכות. הכנסייה השתמשה ביצירות אלו לטקסים דתיים ולשמירת שרידים קדושים. עבודות מתכת ושנהב כמו תיבות מראה, תכשיטים ואבזמים, נעשו גם עבור בעלי הון, אצילים ואנשי שלטון[45].
מבחר מהיצירות החשובות ביותר כולל: מקדש שלושת האמגושים יצירה שנעשתה על ידי האומן ניקולס מוורדן ואחרים. הטריפטיכון של סטווילוט (Stavelot) שנמצא כיום בספריית ומוזיאון מורגן בניו יורק[46]. הוא מזבח נייד בנוי מזהב ואמייל שבתוכו נשמרו פיסות מהצלב האמיתי[47]. טריפטיכון זה נוצר בסביבות שנת 1156 על ידי אמן בלתי ידוע מהאסכולה של אמני עמק נהר המז במנזר סטוולוט בבלגיה. התיבה של מאורוס הקדוש (St. Maurus) עשויה עץ מצופה בלוחות כסף-מוזהבים ומעוטרת בהרבה מאוד פסלונים, קישוט פיליגרין ואבנים יקרות[48]. אגן הטבילה של כנסית ברתולומי הקדוש בלייז' עשוי פליז או ברונזה ונוצר בין השנים 1107–1108 על ידי האומן Rainer of Huy[49]. גם יצירה זו נעשתה בסגנון אסכולת המז[50].
דלתות הברונזה של קתדרלת מריה הקדושה בהילדסהיים מתוארכות לשנת 1015, גובהן 4.72 מטר וייחודן בכך ששני חלקי הדלת נוצקו כחתיכה אחת. הלוחות על הדלתות מתארות שמונה תמונות מהברית הישנה[51].
דלתות הבזיליקה של זנו הקדוש (Basilica of San Zeno) בוורונה עשויות ברונזה ומכילות 58 לוחות מפוסלים שנוצרו במשך תקופת זמן ארוכה. העיקריים שבהם נעשו כנראה על ידי אומנים מהילדסהיים סקסוניה[52]. הפמוט של גלוסטר נוצר עבור קתדרלת גלוסטר בין השנים 1104 - 1113 והוא אחת הדוגמאות היפות לאמנות רומנסקית באנגליה[53]. כיום הוא מוצג במוזיאון ויקטוריה ואלברט. הצלב של קונג[54] והגביע של Ardagh[55] נמצאים שניהם במוזיאון הלאומי של אירלנד.
Aquamanile זהו מיכל בעל זרבובית, המכיל מים ששימש הן למטרות דתיות והן בבתי העשירים לנטילת ידיים, הכלי הופיע באירופה בערך במאה ה-11. לרוב הוא עשוי מפליז ועליו עיטורים בצורות זואומורפיות[56].
מבין העבודות העשויות שנהב הידועות ביותר הן צלב שעשוי משיני ניבתן שנעשה עבור כנסיית Edmunds Bury Saint ונמצא כיום במוזיאון המטרופוליטן לאמנות[57] אורכו 57.3 ס"מ ורוחבו 36.2 ס"מ. גילוף הדמויות מפורט ועשיר ביותר, אולם יש שרואים בהן נימה אנטי יהודית חריפה, המתארת את היהודים כמקריבים ילדים נוצריים, דעה שהייתה שכיחה במאה ה-12 באנגליה[58]. הצלב מיוחס לאומן הוגו.
מחומר דומה גולפו הדמויות של כלי שחמט לואיס. הכלים נוצרו בטרונדהיים, במהלך המאה ה-12[59].
הציורים המשובחים ביותר של התקופה הרומנסקית נמצאים בכתבי היד. המאיירים לא היו כבולים למיקום ולחומרים כמו ציירי הפרסקו, והם יכלו לצייר דמויות ותמונות עד לפרטי הפרטים. היות שהספר היה קרוב לעינו של הצופה אפשר היה ליהנות ולהבין את סיפורי המעשה שסופרו בתמונות, לכך הייתה חשיבות רבה ביותר מאחר שחלק גדול מהאוכלוסייה לא ידע קרוא וכתוב ותיאור הדמויות תרם להעברת המסרים. רוב האיורים היו בעל אופי דתי: הברית הישנה, החדשה וסיפורי קדושים.
באיורם של כתבי היד ברומנסק המוקדם, שלט סגנונן של מספר אסכולות אזוריות: האסכולה של אנגליה וצפון צרפת, שהושפעה מאוד מהתרבות האנגלו-סקסית, והאסכולה של דרום צרפת שסגנונה הושפע מזו האיברית. בגרמניה וארצות השפלה השפיע הסגנון האוטוניאני וזה הביזנטי השפיע על איטליה. במאה ה-12 החלו הסגנונות להתמזג אחד עם השני אולם, בכל אזור נשארו גם מאפיינים מקומיים[60].
הספרים נכתבו ביד והציור נוסף להם, הקישוט של הטקסט בצבעי זהב וכסף גרם לכך שהדף עצמו זהר. הדמויות בעלות פרספקטיבה מעוותת, הרגליים פונות לצדדים אולם הגוף שטוח לגמרי בדומה לציור ההירוגליפים המצרי. התמונות צוירו בצבעים עזים ועטפו את הטקסט כולו או רק את האות הראשונה הפותחת. במספר ספרים הופיע ציור יחיד על עמוד שלם, או כמה תמונות בתוך תאים מוגדרים על אותו הדף. ציורים אלו על כל העמוד נעשו במטרה להקל על כיוון הקריאה בספר, ולשמש כעין חוצצים בין פרקי הספר או קטעיו, שכן הספרים לא כללו מספרי עמודים.
ספרי התנ"ך היו גדולים באופן מיוחד ונכרכו במספר כרכים. מספר דוגמאות הן: התנ"ך של: פסלטר של אלבני[61],, הפסלטר של Hunterian[62]. התנ"ך של קתדרלת וינצ'סטר שהוא התנ"ך האנגלי הגדול ביותר (מידותיו 583X396 מילימטר)[63]. אולם פרט לספרות הדתית, נעתקו בספריות הכנסייה גם טקסטים קלאסיים וחילוניים, שעוטרו גם הם באיורים מסבירים. ללא המנזרים האחראים להעתקת הספרים, רוב מורשת הספרות העתיקה של יון ורומא הייתה הולכות לאיבוד.
בתחילת ימי הביניים כמעט על כתבי היד נכתבו על ידי נזירים. צוותי הכתיבה כללו מחבר, לבלר ואומן. רוב הספרים נוצרו בצוותים ולא על ידי אמן בודד. ייצור הספרים היה תהליך מאוד יקר ורק הכנסיות יכלו להרשות זאת לעצמן. בסוף התקופה הרומנסקית החל להיווצר מערך של בתי מלאכה שעבדו בהן אומנים ומעתיקים, הספרים נעשו נפוצים יותר בתודעה של הציבור כולו ומספרם גדל.
פרט לכנסיות יכלו גם אנשים בעלי ממון לשלם ללבלרים ואומנים כדי שיעתיקו ויעטרו עבורם ספרים לפי בחירתם. רוב הספרים היו פסלטרים והכילו את מזמורי תהילים שהיו אהובים במיוחד על המממנים וכן את איורים שנבחרו על ידם[64].
אחת הדוגמאות היפות ביותר היא האפוקליפסה של סילוס שנכתבה בסביבות שנת 776 על ידי נזיר בשם ביאטוס מליאבנה שכתב 12 ספרים של פרשנות עלחזון יוחנן והחזיונות של ספר דניאל. לספר זה נעשו עותקים רבים אחד מהם שנשתמר באופן יוצא מהכלל הוא עותק בסגנון רומנסקי מהמאה ה-12 שנכתב בספריה של כנסיית סנטו דומינגו דה סילוס בעיר בורגוס בספרד. הוא מכיל 106 מיניאטורות. בספר ישנו מידע על המעתיקים והמאיירים של הספר כמו על זמן הוצאתו[65].
אמנות, רומנסקית, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
