Loading AI tools
לוחם לח"י עברי, ממחסלי הלורד מוין, הוצא להורג במצרים תחת לחץ האימפריה הבריטית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אֵלִיָּהוּ בֵּית־צוּרִי (10 בפברואר 1922 – 22 במרץ 1945) היה לוחם לח"י. יחד עם אליהו חכים ביצע את ההתנקשות בלורד מוין בקהיר ב־6 בנובמבר 1944. נתפס, נידון למוות והוצא להורג בתלייה. אחד משנים־עשר עולי הגרדום.
 | |
| אליהו בית־צורי | |
| לידה |
10 בפברואר 1922 תל אביב, פלשתינה (ארץ ישראל) |
|---|---|
| הוצאה להורג |
22 במרץ 1945 (בגיל 23) קהיר, ממלכת מצרים  |
| מקום קבורה | בית הקברות הצבאי בהר הרצל |
| מדינה |
פלשתינה (א"י)  |
| השתייכות |
 לח"י |
| תקופת הפעילות | 1937–1945 (כ־8 שנים) |
  | |
אליהו בית־צורי נולד בתל אביב לאסתר ומשה. למד בגימנסיה בלפור בתל אביב. בשנת 1937 הצטרף לאצ"ל.
הפילוג בין האצ"ל ללח"י הביך את בית־צורי, והוא התקשה לבחור בין הפלגים. ידידותו עם עוזי אורנן, בן כיתתו, ועם אהרן אמיר, ומקורבותם של בנימין תמוז ויוסף ועדיה למשפחתו, הביאו אותם לפעילות בנושא, שהביאה את בית־צורי לאמץ השקפה לאומית עברית ולהצטרף ל"ועד לגיבוש הנוער העברי", חוג כנעני שהתגבש סביב דעותיו של יונתן רטוש. כאשר השתכנע בית־צורי, ומסר על כך לאורנן, השיב לו אורנן בפתק בו נכתב בכתב עברי קדום "ברוך בואך בברית".[1]
גם לאחר הצטרפותו ללח"י שמר בית־צורי על נאמנותו וקשריו לוועד. יונתן רטוש היה קשור חברית ופוליטית לאברהם שטרן, אך בניגוד אליו, האמין שיש תחילה לגבש את הנוער העברי ורק לאחר מכן לצאת למלחמה בבריטים. קולות נגד גישתו באו גם מתוך הוועד לגיבוש הנוער העברי, בין השאר מכיוון עמוס קינן ובית צורי, שאמר: ”אני איתכם בכל, אבל בנוסף לזה צריך לזרוק גם פצצות”.[2]
בשנת 1940 החל ללמוד מדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים, אך הפסיק לימודיו עקב חוסר יכולת לממנם. למד מדידות והחל לעסוק בכך במשרד פרטי בתל אביב.
קשריו של בית צורי עם הוועד עמדו בעינם להמשך חייו, ואף שבוע לפני היציאה לקהיר השתתף במפגש של הוועד ונטל מרטוש רשות לצאת לשליחות מטעם הלח"י.[3]
ערך מורחב – רצח הלורד מויןיחד עם לוחם לח"י נוסף, אליהו חכים, השתתף בית־צורי בהתנקשות ששמה קץ לחיי הלורד מוין, השר לענייני המזרח התיכון בממשלת בריטניה, שמקום מושבו היה בקהיר. שני המתנקשים ירו בלורד מוין בעת שהיה במכוניתו והרגוהו. הם נתפסו בעת שנמלטו באופניים ממקום ההתנקשות, והועמדו לדין בפני בית דין צבאי מצרי.
הצנזורה הבריטית דאגה שכמעט כל העיתונים המצריים וכל עיתוני ארץ־ישראל לא יפרסמו את פרטי המשפט ואת נאומי הנידונים; רק עיתונים זרים פרסמו פרטים וקטעי נאומים.[4] במשפטו, הפתיע בית צורי את הנוכחים בדברים שהיו לא רק אנטי בריטיים, אלא גם בלתי־ציוניים:[3]
טעות היא לחשוב שאנו מיצגים את הציונות. אנו, בני ארץ־ישראל העברית, החלטנו לרכוש את עצמאות ארצנו מידי השלטון השורר בתוכה. לא לקיום הצהרת בלפור אנו נלחמים; לא למען 'בית לאומי' בהתאם למנדט או שלא־בהתאם למנדט. לא אלה מעניינים אותנו. אנו נלחמים לעיקר העיקרים: לחרות. אנו רוצים שארץ־ישראל שלנו תהיה חפשית ועצמאית. התעמולה הבריטית הרגילה לראות את שאלת ארץ־ישראל כקונפליקט בין יהודים לערבים ואת הבריטים – בתור שופטים ומסדירים. אין זה נכון לראות את העניין כך. בהחלט לא נכון! השאלה הארצישראלית היא פשוט קונפליקט בין בני הארץ העברים, שהם בעלי הארץ, לבין ממשלה זרה לחלוטין, השלטון הבריטי.
התוכן האנטי בריטי והבלתי ציוני של דברי בית צורי הביאו לאהדה רבה בקרב הציבור המצרי.[3] מנחם קפליוק, כתב דבר לענייני ערבים, שהה בקהיר בזמן המשפט, ובתזכיר שכתב להנהלה הציונית בירושלים כדי לעקוף את איסורי הפרסום של הצנזורה בריטית, כתב כי נאומו היה בלתי־ציוני לחלוטין, ואף הוסיף שבית־צורי הסתייג במפורש מהציונות והביך בכך יהודים ציונים שנכחו באולם המשפט.[4]
אליהו בית־צורי אמר במשפטו: ”אלפים מבני עמי טבעו בים של דם ודמעות. אך רב החובל הבריטי לא אסף אותם על אנייתו. הבריטי עמד על הסיפון והסתכל בשוויון נפש כיצד בני עמי טובעים. ואם אחדים מהם הצליחו להגיע לחופי המולדת, הוא – הבריטי – דחף אותם חזרה הימה שיטבעו וירדו לתהומות... ולנו, היושבים במולדת, הרואים כל זאת, לא נשאר אלא – להיכנע או ללחום. החלטנו להילחם.”[דרוש מקור]
בית־צורי וחכים נדונו לעונש מוות והוצאו להורג בקהיר ב־22 במרץ 1945.[5] בית־צורי סיים את חייו כאתאיסט גמור, וכשהוצע לו לפני ההוצאה להורג להיפגש עם רב, סירב באמרו: ”לא אוכל, אינני רוצה, אינני מאמין”.[3]
על אף השתיכותו המובהקת של בית־צורי לתנועה הכנענית הלא־יהודית והלא־ציונית, הושרש בציבור הסיפור לפיו בעת תהליך ההוצאה להורג שרו השניים את "התקווה",[6] ודומה שהטעם בסיפור היה תעמולתי.[7]
חכים ובית־צורי נקברו בבית העלמין היהודי בקהיר. ב־22 ביוני 1975, ביוזמתו של חבר הכנסת יצחק שמיר,[8] שהכיר את השניים ושלח אותם למשימה, הועלו גופותיהם של חכים ובית־צורי לישראל במסגרת הסכם חילופי שבויים עם מצרים, והם נקברו בטקס צבאי בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל. במהלך האירוע נפתחו ארונותיהם של השניים, ולפי עדותה של גאולה כהן התגלה כי גופותיהם נותרו ללא פגע למעלה מ־30 שנים.[9]
על שם אליהו בית־צורי נקראו רחובות באחדות מערי ישראל (ירושלים, באר שבע, תל אביב-יפו, וזכרון יעקב) וביישוב חוות יאיר ובית ספר יסודי ברמת אביב ג'.
בתאריך 22 בדצמבר 1982 דאר ישראל הנפיק גיליון מזכרת של 20 בולי דאר שכותרתו "הרוגי מלכות בדור התקומה" . אחד מהבולים האלה הוקדש להנצחת זכרו של בית - צורי שדיוקנו מופיע עליו. האמנית רות בקמן מלכא עיצבה את הדיוקן והאמן אריה גלזר עיצב את הגיליון.[10]
יונתן רטוש, שהיה קשור בקשרי ידידות וקשרים אידאולוגיים עם בית־צורי, הנציחו יחד עם אבשלום פיינברג בפתח ספר שיריו שירי חרב:[11]
י ד
לאבשלום הבכור,
גבור הגדעונים ונילי
שנפזרו עצמותיו בסיני –
ולאליהו בית צורי
ידידי הצעיר
שגֻרדם, שבוי מלחמה, על
אדמת מצרים –
ינון שמָם
כימי השמים על
עֵבר ארצנו
לכבודם של אליהו חכים ואליהו בית צורי נכתב השיר "שני אליהו"[12]. את המילים כתבו אריה אלדד וישראל אלדד עריכת השיר נעשתה על ידי שולמית לבנת בלחנו של שמעון כהן.[13]
ב־2023 יצא לאור הספר "מעשה בשני אליהו", העוסק באליהו חכים ואליהו בית צורי.[14]
אליהו בית צורי (1922-1945), דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
