Loading AI tools
משקה אלכוהולי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אָבְּסִינְתְ (בצרפתית: Absinthe או Absinth) הוא משקה אלכוהולי מזוקק השייך למשפחת משקאות אניס המכיל אחוז גבוה של אתנול ומתובל בתמציות צמחים, בהן צמח הלענה ממין לענת האבסינת (Artemisia absinthium). היסטורית המשקה מכיל אחוז אלכוהול גבוה במיוחד, גם בהשוואה למשקאות אלכוהולים מזוקקים אחרים, וגם היום ישנם מותגי אבסינת המכילים מעל 70% אלכוהול בנפח.
על פי רוב, גונו של האבסינת ירקרק (באופן טבעי, או כתוצאה מתוספת צבעי מאכל) והוא מכונה לעיתים "הפיה הירוקה" (מצרפתית: la Fée Verte). בשל אחוז האלכוהול הגבוה וריכוזי השמנים שבו, נוהגים האבסינתרים (לוגמי האבסינת) למהול מנת אבסינת ב-3–5 מנות מי קרח (כלומר, בערך 17–25% אבסינת), דבר הגורם למשקה לקבל מראה חלבי, בדומה לערק. אפקט זה מכונה 'לאושינג' והאבסינתרים נוהגים ליחס לו עוד מימד של הנאה אסתטית מהמשקה, ואף מדרגים את המשקה לפיו. תהליך ההגשה והלגימה מכיל אלמנטים טקסיים, ונחשב לחלק מרכזי בחוויית שתיית האבסינת, והיא אף הפכה למסורת הכוללת כפות אבסינת ואביזרים ייעודיים.
מקורו של האבסינת בשווייץ כסם-חיים, אליקסיר, שנעשה בו שימוש כמו השימוש שנעשה מאוחר יותר בתרופות אתניות (מקוריות) בארצות הברית. אולם, הוא נודע יותר מכל באהדה הרבה שלה זכה בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 בצרפת, ובפרט בקרב האמנים והכותבים הפריזאים, שההקשרים הרומנטיים שהללו הקנו למשקה עודם רווחים בתרבות ההמונים בת-זמננו [דרוש מקור]. בתקופת הצלחתו, תואר האבסינת כמכיל סם מסוכן ומעורר הזיות; המרכיב הכימי ת'וג'ון נחשב אחראי לאפקט זה. מאז הוכח שלמרכיב ולמשקה אין השפעה כזו על שותיו[1], אך מסיבה זו המשקה נאסר לשתייה ולמכירה במספר מדינות בארצות הברית ובאירופה עד שנת 1915. תחייתו המחודשת של האבסינת החלה בשנות התשעים של המאה ה-20, כאשר מדינות באיחוד האירופי החלו בהתרת ייצורו ומכירתו.
משמעות המילה הצרפתית Absinthe עשויה להיות משקה אלכוהולי או צמח הלענה האמיתי (grande absinthe הוא Artemisia absinthium, לענת האבסינת, ואילו petite absinthe משמעו Artemisia pontica, לענה רומאית). המילה נגזרת מהמילה הלטינית Absinthium, שמקורה מהמילה אַפְּסִינְתְ'יוֹן (Aψινθιον ,Aspinthion) ביוונית עתיקה. יש הטוענים שפירוש המילה הוא "בלתי-ניתן-לשתייה" ביוונית עתיקה, אך ניתן גם לקשרה לשורש הפרסי Spand או Aspand או Esfand, שמשמעו Pega harmala - צמח הנקרא Ruta סורית, הגם שלמעשה איננו Ruta, שהוא עשב מריר ידוע אחר. כך או כך, צמח זה שימש בפולחן הקרבת קורבנות לאלים והועלה לעולה כמתת-הגנה, דבר שעשוי להצביע על האפשרות שמקורותיו מצויים אפוא בשורש spend שמקורו בשפה פרוטו-הודו-אירופית קדומה, ופירושו הוא "לקיים פולחן" או "להעלות לעולה". השאלה האם מילה זו שאולה מפרסית ליוונית עתיקה, או שמא משפה קדומה אחרת, נותרה סתומה[2]. גם בתלמוד (מסכת עבודה זרה דף ל) מוזכר ה"אפסינתין" לשבח, ורש"י מסביר שהוא האולישנא בלעז (לענה).
Absinth (בלי e מוספית) היא צורת איות שונה של Absinthe הנפוצה בעיקר במרכז אירופה. בשל העובדה שמוצרים רבים מתוצרת בוהמיה עושים בה שימוש, רבים רואים בה את שמו של האבסינת הבוהמי, הגם שאין זה תמיד כך.
צמחי התבלין העיקריים שמהם מופק האבסינת הם אניס, שומר פשוט, ולענת האבסינת, הנקראים לעיתים "השילוש הקדוש". אפשר לעשות שימוש בעשבים רבים אחרים, כדוגמת אזוב, מליסה, וכוכב האניס, כמו גם לענה קטנה רומאית. מתכונים רבים כוללים גם שורש אנג'ליקה, עלי דיטאן, כוסברה, ורוניקה, ערער, אגוז מוסקט, ורכיבים רבים אחרים.
ריכוך פשוט של לענה באלכוהול בלא זיקוק יוצר משקה מר במיוחד, בשל נוכחות אבסינתין מסיס-במים, אחד החומרים המרים ביותר שישנם. מתכונים אותנטיים כוללים שלב זיקוק בתום ריכוך רציני ובטרם שלב הריכוך המשני או ריכוך ה'צביעה'. זיקוק לענה, אניס ושומר פירנצי יוצר תחילה תזקיק חסר-צבע המותיר את האביק עם ריכוז של 82% אלכוהול. אם ייוותר כך, יכונה Blanche או la Bleue (מונח שנטבע תחילה בהקשר לאבסינת שווייצרי מוברח, אך בחלוף השנים היה למונח המתאר כל אבסינת שווייצרי). על מנת לשוות לו את הגוון הירוק הידוע, יש לצבעו מלאכותית או בכלורופיל על ידי השריית לענה רומאית, מליסה, אזוב ועשבים נוספים בתוך הנוזל; אבסינת ירוק זה מכונה Verte. בתום תהליך זה, התוצר מדולל במים לריכוז האלכוהול המבוקש. בחלוף זמן חשיפה לאור, מתפרק הכלורופיל ומשנה בכך את צבע המשקה מירוק-ברקת לירוק-צהוב ולבסוף לחום. משקי אבסינת מימי טרום-איסור הפצתם, נוצרו פעמים רבות בצבעו הייחודי של הענבר, חום-צהבהב, כתוצאה מתהליך זה. במקרים נדירים תיתכן צביעה טבעית לאדום, ואז האבסינת ייקרא Rouge, בשל שימוש בהיביסקוס או בפרחים ובעשבים אחרים בגוון ארגמן. בשל העובדה שהצבע נוצר על ידי השריית עשבים, ניתן לייצר אבסינת "בצבע טבעי", כל צבע, כתלות במציאת הצמח הנכון, הגם שה-Verte וה-Rouge הם הסוגים המסורתיים היחידים.
זנים לא-מסורתיים של אבסינת מיוצרים מערבוב-קר של עשבים, תמציות או שמנים אל תוך האלכוהול, תוך דילוג על תהליך הזיקוק. סוגי אבסינת אלה מכונים על-פי רוב "תערובות שמנים", וטעמם עשוי אמנם לערוב לחך, אך הם נחשבים בדרך-כלל לתוצרת איכותית פחות מאבסינת שזוּקק כראוי, ולעיתים עשוי להתווסף לתוצר שכזה גם טעם לוואי מריר.
האלכוהול מהווה את רובו של המשקה וריכוזו גבוה במיוחד, ונע בין 45% ל-89.9%[3], הגם שאין כל ראיה היסטורית לכך שריכוז האלכוהול באבסינת מסחרי מסוג כלשהו עבר אי פעם מעל 74 אחוזים. בהינתן חוזקם הרב ומסיסותם הנמוכה באלכוהול של רבים מהעשבים המשתתפים בתהליך הכנת האבסינת, אי אפשר לשתותו מיד בסיום תהליך ההכנה אלא רק לאחר סיום טקס ההכנה.
מבחינה היסטורית, היו חמש דרגות של אבסינת: ordinaire, demi-fine, fine, supérieure ו-Suisse (שאינו מעיד על מקום אתר הייצור), בסדר עולה של ריכוז האלכוהול ואיכות תהליך ההפקה. בעוד שה'סופרייר' וה'סוויס' יהיו תמיד בצבע טבעי ומזוקקים, הרי שה'אורדינר' וה'דמי-פן' עשויים להיות צבועים מלאכותית ועשויים מתוצרי שמנים. שמות אלה היו קווים מנחים בלבד ולא סטנדרט ייצור של ממש. רוב האבסינתים מכילים בין 60 ל-75 אחוזי אלכוהול. יש הטוענים שהאבסינת מתיישן היטב, ועל כן מזקקות משקה רבות, מימי טרום-האיסור, יישנו את האבסינת שלהן בחביות נייטרליות, לפני שהחלו בתהליך הביקבוק. בשלהי המאה ה-19, נפגמו מותגים זולים של אבסינת על ידי הוספת נחושת, אבץ, צמח אינדיגו או חומרי-צבע אחרים שנועדו להשיג את הגוון הירוק, ובטריכלוריד אנטימוני להפקת או שיפור אפקט הלאוץ' (ראו להלן). יש אף החושבים כי השימוש שעשו יצרני המותגים הזולים באלכוהול תעשייתי זול ובשיטת זיקוק פגומה הובילו לזיהום האבסינת בכוהל מתילי, באלכוהול-פוּזל ובתזקיקים בלתי-רצויים אחרים. הוספת כימיקלים רעילים תרמה קרוב לוודאי למוניטין הגרועים של האבסינת כמעורר-הזיות או כמשקה-משכר מזיק.
אבסינת האוסגמאכט שמשמעותו בגרמנית 'תוצרת-בית' (לרוב נושא את ראשי-התיבות HG), מכונה גם קלנדסטיין (אין להחליפו עם המותג בשם זה), הוא אבסינת המזוקק בבית בידי חובבים, ועל כן הוא בלתי-חוקי ברוב ארצות העולם. אבסינת קלנדסטיין, שנוצר לרוב לשימוש עצמי לא מסחרי, מופק בכמויות קטנות המאפשרות למזקקים המנוסים לבחור את העשבים המובחרים ביותר ולהתאים במיוחד כל תערובת-עלים או עשבים. הפקת הקלנדסטיין זכתה לעדנה מחודשת למן תחילת ימי האיסור על שיווק האבסינת, כאשר יצרנים קטנים עברו לייצרו באופן מחתרתי, במיוחד בשווייץ. הגם שהשווייצרים יצרו הן verte והן blanche בטרם הוטל האיסור, הרי שהאחרון, האבסינת השקוף, נעשה אהוד יותר בשל קלות הסתרתו. הגם שבאחרונה בוטל האיסור בשווייץ, רבים ממזקקי הקלנדסטיין עדיין מייצרים אותו במחתרת; הרשויות מאמינות שמיסוי גבוה על אלכוהול והילת-המסתורין שב'מחתרת' הובילו לכך שרבים נמנעו מבקשת רישיון ייצור רשמי[4]. אלו שכן בחרו בפעילות חוקית עודם עושים לעיתים שימוש בתווית 'קלנדסטיין' על מוצריהם. אין להתבלבל בין אבסינת HG לבין ערכות להכנת אבסינת.
מתכונים רבים מספור להפקת אבסינת תוצרת-בית משוטטים ברחבי האינטרנט, רבים מהם סובבים סביב סחיטה או ערבוב של ערכה או עשבים שנרכשו בחנות יחד עם תמצית לענה ומשקה בריכוז אלכוהול גבוה, דוגמת וודקה או Everclear (75-95% אלכוהול). הגם שערכות עשה-זאת-בעצמך מעין אלה זכו לאהדה רבה, הרי שלדעת רבים אבסינת שלא זוקק אינו ראוי להיקרא אבסינת. זיקוק האבסינת, כבהפקת כל משקה-משכר איכותי, הוא תהליך פיזיקלי-כימי המצריך מומחיות ותשומת-לב רבה על מנת להשלימו כהלכה.
מלבד חוסר-הנוחות שמעוררת שתייתם של מרקחות ביתיות אלה[5], ועובדת אי-היותן אבסינת אותנטי מזוקק, הן גם עשויות להכיל תוּיון ועל-כן עלולות לעיתים להיות רעילות, במיוחד כשנעשה שימוש בתמצית צמח הלענה. רבים ממתכונים אלה מציעים לעשות שימוש בכמויות גדולות של תמציות לענה במכוון, על-מנת להגביר את ההשפעות הפסיכואקטיביות של המשקה הנוצר על השותה. צריכת שמני-תמצית שכאלה לא רק שלא תצליח לגרום לתחושת 'מסוּממות', אלא אף עשויה לצמצם את תפקודיו הפיזיולוגיים של השותה. תמצית הלענה עשויה לגרום לכשל כלייתי ולמוות בשל מנת יתר של תוּיון, שבכמויות גדולות פועל כרעלן עצבי מעורר-עוויתות. לעולם אין לצרוך שמן-תמצית הלענה כמו שהוא.
בעוד שערכות להכנה עצמית של אבסינת דומות למדי לפיולונווקה (Piołunówka) באופן הכנתן, הרי שאין להחליף ביניהן. הפיולונווקה רווחת מאות בשנים במרכז אירופה, הגם שזכתה לאחרונה לאהדה ולתפוצה רחבה, בעיקר הודות לתחיית האבסינת ובשל הדמיון בדרכי הכנתן.
לאבסינת צורת הגשה ייחודית וטקסית. הכוללת כלים ייחודיים לתהליך, חלקם חיוניים וטקס וחלקם בעלי מימד אסתטי ולא פרקטי. הכלים כוללים כוס בעלת מבנה ייחודי, כף שטוחה ומחורצת ומנגנון המטפטף מי קרח לכוס המכונה "מעיין אבסינת". בשלב הראשון האבסינת נמזג לכוס, עליו מונחת הכף המחורצת שעליה קוביית סוכר. הכוס מונחת מתחת לברזו של המעיין המטפטף על קוביית הסוכר עד התמוססותה כליל לתוך המשקה. בסיום התהליך לרוב משתמשים בכף כדי לערבב את המשקה לפני שתייתו. מידת הדילול האידיאלית בתהליך זה בין יחס של 1:3, עד 1:5.
בדומה לעראק, המשקה מקבל גוון חלבי אטום כתוצאה מערבוב מים עם המשקה. אפקס זה מכונה לוש בצרפתית (מצרפתית: louche). המים מדגישים רבים מהטעמים שקודם לכן האפיל עליהם האניס.
מסורתית, אמור המלצר להגיש מנת אבסינת, מים-קרים בכד וסוכר בנפרד, והשותה אמור להכין את המשקה על-פי טעמו. ככל שגברה האהדה לה זכה האבסינת, נכנסה לשימוש כלי המים הגדול בעל הברזים, בשם מעיין האבסינת. היא אפשרה את הכנתם של מספר משקאות בבת אחת. טקס זה אפשר לחובבי המשקה להתרועע זה עם זה בזמן המתנתם.
הכוס הייעודית למשקה כוללת סימן לכמות האבסינת האידיאלית למזיגה, לרוב בליטה, פס או בועה בחלקה התחתון של הכוס. 'מנה' אחת של אבסינת נאמדת בכ-30 מיליליטר. רוב כוסות האבסינת מתאימות לכמות תקנית זו, אם כי יש שתיינים המעדיפים כמויות גדולות יותר, עד כדי 45 מיליליטר.
האבסינת הבוהמי, הנקרא לעיתים אבסינת נוסח-בוהמיה או אבסינת נוסח-צ'כיה (נכתב Absinth, בלי 'e'), הוא אבסינת נטול אניס המיוצר בעיקר בצ'כיה ומיוחס לאזור בוהמיה. לרוב הוא מכיל כמות קטנה מאוד או אינו מכיל כלל אניס, שומר ועשבים אחרים המצויים באבסינת המסורתי שמופק במדינות כצרפת ושווייץ. טעמו עשוי להיות מר מאוד. המשותף לו ולאבסינתים המסורתיים הוא השימוש בלענה ובריכוז גבוה של אלכוהול; מכל בחינה אחרת, יש לראות בו משקה שונה לחלוטין. ברוב המקרים, אבסינת נוסח-בוהמיה אינו משקה שעבר זיקוק, כי אם משקה אלכוהולי בריכוז גבוה שעבר ערבוב-קר עם תמציות עשבים וצבעי מאכל. לא כל משקי האבסינת המיוצרים בצ'כיה מופקים בנוסח בוהמיה, ולאחרונה ישנם מפעלים בצ'כיה המייצרים אבסינת מסורתי, כדי להתמודד עם ביקושי השוק העולמי.
היצרנים הצ'כים בני-זמננו טוענים שהאבסינת מופק ברציפות בצ'כיה למן שנות העשרים של המאה העשרים, ושמפעליהם משתמשים באותם מתכונים בני למעלה משמונים שנה (לדוגמה, בפרסומת של חברת הילס, "98% אחוזי זהות"), אך לא נמצאו הוכחות חיצוניות חד-משמעיות לטענות אלה[6].
מקורו המדויק של האבסינת אינו ברור. השימוש הרפואי בתמצית צמח הלענה ידוע עוד מימי מצרים העתיקה, ומוזכר בפפירוס אלברס משנת 1550 לפנה"ס בקירוב. תמצית צמח הלענה ועלי לענה טבולי יין היו בשימוש כתכשירים רפואיים על ידי היוונים הקדמונים[7]. אולם העדות הברורה הראשונה לקיום אבסינת במובן המודרני, כמשקה אלכוהולי מזוקק המכיל אניס ירוק ושומר, מתוארכת למאה ה-18, אם כי ייתכן שהיא קדומה יותר. על-פי האגדה העממית הרווחת, האבסינת החל את דרכו כתכשיר רפואי שנרשם כפטנט על ידי דוקטור פייר אורדינר, רופא צרפתי שהתגורר בקוּבֶה שבשווייץ, בשנת 1792 לערך (התאריך המדויק שונה במקורות). מתכונו של אורדינר הועבר לאחיות מנזר הנריוד שבקובה, והן מכרו אבסינת כסם-חיים רפואי. למעשה, על-פי מקורות אחרים, אפשר שאחיות ממנזר הנריוד נהגו להכין את המשקה עוד לפני אורדינר. כך או כך, רב-סרן בצבא הצרפתי בשם דוּבּה, רכש את המתכון הסודי מהאחיות, ובשנת 1797, יחד עם בנו מרסלן וחתנו אנרי-לואי פרנו, פתח את מזקקת האבסינת הראשונה, Dubied Père et Fils, בקובה. בשנת 1805 הם חנכו מזקקה שנייה בפונטארלייה שבצרפת, בשם Maison Pernod Fils[8].
מידת ההצלחה שלה זכה האבסינת הלכה וגברה עד שנות הארבעים של המאה ה-19, עת ניתן האבסינת לחיילים הצרפתים כתכשיר להקלה על חום. מששבו החיילים הביתה, הם ביקשו להמשיך ולשתותו, והמשקה נמכר בהצלחה רבה במסבאות ובבתי-המרזח.
בשנות השישים של המאה ה-19 היה האבסינת כה נפוץ ומצליח, עד שברוב בתי-הקפה ומועדוני הקברט בצרפת כונתה השעה חמש אחר-הצהריים l’heure verte ("השעה הירוקה"). מחירו של המשקה היה גבוה והוא נצרך, לפיכך, בעיקר על ידי בורגנים ואמנים בוהמיינים אקסצנטריים, אך מחירו הלך ופחת משמעותית עד שנות השמונים של אותה מאה, ועד מהרה היה האבסינת המשקה החריף הפופולרי ביותר בצרפת; בשנת 1910 כבר צרכו הצרפתים 36 מיליון ליטרים אבסינת בשנה.
אבסינת (עם אניס) נצרך במחוזות הצ'כיים (אז תחת שלטון האימפריה האוסטרו-הונגרית) למן שנת 1888 לכל המאוחר, במיוחד על ידי האמנים הצ'כים, שחלקם רכשו חיבה מיוחדת לצרפת ונהגו לשתות בבית-הקפה סלאביה שבפראג[9]. מידת ההצלחה בקרב הציבור הרחב אינה ידועה לבטח, הגם שידוע שהמשקה נמכר בבתי-ממכר רבים למשקאות בפראג ובסביבותיה. ישנה עדות לכך שלפחות מזקקת משקאות חריפים אחת בבוהמיה התיימרה להפיק אבסינת בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20[10].
בהשראת "תנועת ההתנזרות" וארגוני יצרני-היין, נקשר האבסינת לכמה פשעים אלימים חמורים שבוצעו לכאורה תחת השפעתו. דבר זה, בשילוב עם עלייה בצריכת המשקאות החריפים בעלי ריכוז גבוה של אלכוהול שנגרמה בשל המחסור ביין בצרפת במהלך שנות השמונים והתשעים של המאה ה-19, הביא לתיוגו של האבסינת כאיום על החברה.
![Thumb](#/media/קובץ:"L'Absinthe",_par_Edgar_Degas_(1876).jpg)
מבקריו אמרו כי:
האבסינת עושה אותה למשוגע ופושע, מגרה אפילפסיה ושחפת, והרג אלפי אנשים בצרפת. הוא הופך את האיש למפלצת אכזרית ופראית, את האישה למרטירית, את הפעוט למפגר, את המשפחה לחרבה ומבולגנת; האבסינת מאיים על עתיד המדינה.
— [11]
ציורו של אדגר דגה משנת 1876, L'Absinthe ("האבסינת", מוצג כיום במוזיאון ד'אורסה) שיקף את הדימוי הציבורי של "מכור לאבסינת" כנטול-הבעה וקהה-חושים; אמיל זולא תיאר את רעילותו החמורה בספרו L'Assommoir.
בשנת 1905, דווח שאדם בשם ז'אן לאנפריי רצח את משפחתו וניסה לשים קץ לחייו, לאחר ששתה אבסינת. אמנם היה זה אלכוהוליסט ששתה כמות גדולה של משקאות חריפים לאחר שתי כוסות האבסינת ששתה בבוקר, אך למרות זאת נחשב האבסינת כגורם הבלעדי לרציחות אלו[12]. רצח משפחת לאנפריי היה נקודת מפנה, ועצומה להטלת איסור מוחלט על האבסינת בשווייץ זכתה עד מהרה ללמעלה מ-82,000 חותמים.
מספר חודשים אחר-כך, ב-1906, הוטל איסור על מכירת אבסינת והפצתו גם בבלגיה ובברזיל, הגם שהן לא היו המדינות הראשונות שעשו כך. האבסינת נאסר כבר בשנת 1898 במדינת קונגו החופשית (שהייתה מאוחר יותר לקונגו הבלגית)[13]. בשווייץ אף נכנס האיסור על האבסינת לחוקה בשנת 1907, בעקבות יוזמה ציבורית רבת תהודה. אחריה אסרה עליו הולנד ב-1909, אחריה ארצות הברית ב-1912, וב-1915 גם צרפת, ובאותן שנים אסרה אוסטרליה שתייה של כל המשקאות החריפים. האיסור על האבסינת בצרפת הביא להגברת צריכת פאסטיס (Pastis) ואוזו (Ouzo), משקאות חריפים בטעם אניס שלא הכילו תמצית של צמח הלענה. אף שפֶּרנו (Pernod) העבירו את עסקי ייצור האבסינת שלהם לספרד, שבה המשקה היה עדיין מותר, הרי שהירידה במכירות הובילה בסופו של דבר לסגירת המזקקה. בשווייץ ירדו מזקקי האבסינת למחתרת. עדויות מהתקופה מצביעות על כך שמזקקים ביתיים הפיקו בחשאי אבסינת ברציפות למן הטלת האיסור, והתמקדו באבסינת שקוף, La Bleue. מדינות רבות מעולם לא הטילו איסור על האבסינת, לרבות בריטניה, ודבר זה הוא שגרם, בסופו של דבר, להתרת ייצורו ושתייתו המחודשת של המשקה.
בשנות התשעים של המאה העשרים, יבואן בשם BBH Spirits, הבין שאין בבריטניה למעשה כל חוק האוסר על מכירת אבסינת (משום שאכן לא הוטל מעולם כל איסור שכזה), מלבד החוקים המסדירים את עסקי מכירת כלל המשקאות החריפים. Hill's Liquere, מזקקה צ'כית שנוסדה בשנת 1920, החלה בייצור "אבסינת היל", אבסינת נוסח בוהמיה, שהצית מחדש את עניין הציבור הרחב באבסינת.
האבסינת אף לא נאסר מעולם בספרד ובפורטוגל, ואכן במדינות אלה פועלות מזקקות אבסינת. בדומה, המושבות הפורטוגזיות והספרדיות לשעבר באמריקה הלטינית, ובמיוחד מקסיקו, מתירות את מכירת האבסינת, והוא זכה אפוא לאהדה רבה לאורך השנים.
צרפת מעולם לא ביטלה את חוק האיסור משנת 1915, אך בשנת 1988 התקבל בה חוק חדש שהבהיר כי רק משקאות חריפים שאינם עולים בקנה אחד עם תקנות האיחוד האירופי ביחס לתויון, או משקאות שנושאים במפורש את השם 'Absinthe', נופלים תחת האיסור שבחוק הישן. חוק זה הביא להופעתם מחדש של האבסינתים בצרפת, אם כי תחת השם spiritueux à base de plantes d'absinthe (משקאות חריפים על בסיס צמח הלענה). החוק משנת 1915 אוסר אך ורק על מכירת האבסינת ולא על הפקתו, לכן מזקקות רבות בצרפת מייצרות משקאות המכונים במפורש אבסינת ומיועדים לייצוא. La Fée Absinthe, שהושק בשנת 2000, היה למותג האבסינת הראשון המזוקק והמבוקבק בצרפת מאז שנת 1915, תחילה כמיועד לייצוא, אך כיום אחד מלמעלה מעשרים 'Spiritueux ... d'absinthe' הזמינים למכירה בפריז ובערי צרפת האחרות.
ייבוא וייצור האבסינת באוסטרליה מעולם לא היה בלתי-חוקי במובהק. הייבוא הצריך היתר על-פי תקנות המכס (ייבוא אסור) משנת 1956 בשל ההגבלה על ייבוא כל מוצר המכיל "שמן לענה"[14]. בשנת 2000 התקנות שונו ב-"תקנות המזון של אוסטרליה וניו זילנד" (FSANZ) כחלק ממיזוג הסדרת תחום המזון באוסטרליה וניו זילנד, וכל זני הלענה הוגדרו כעשבים האסורים בשימוש למטרות מזון תחת תקנת המזון 1.4.4. "צמחים ופטריות אסורים ומוגבלים", אך שינוי זה לא תואם את ההיתרים בחלקים אחרים של חוקי המזון הקיימים[15][16]. התיקון המוצע נמשך בשנת 2002 במהלך שלב המעבר בין שני החוקים, ועל כן באוסטרליה מותרים ייצור וייבוא האבסינת בכפוף למערכת ההיתרים הקיימת. אירועים אלה זכו לתהודה רבה באוסטרליה בשל שינוי סיווג האבסינת המשתמע מהם, מ"מוצר אסור" ל"מוצר מוגבל"[17].
בהולנד, עקב התנגדות מוצלחת של מאנו בורסמה, מוכר יינות בן-אמסטרדם, הפך האבסינת לחוקי ביולי 2004. בלגיה, כחלק מהמאמץ לפישוט חוקיה, ביטלה את חוק האבסינת ב-1 בינואר 2005, בציינה (כפי שעשה השופט ההולנדי) כי תקנות המזון האירופיות מספיקות על מנת להגדיר את החוק כבלתי-נחוץ (ואמנם, מנוגד לרוח השוק האירופי המשותף).
בשווייץ, האיסור החוקתי על האבסינת בוטל בשנת 2000 כחלק מבדיקה כללית של החוקה הלאומית, אך במקום זאת הוא הוכנס לחוק הרגיל. מאוחר יותר, גם החוק הרגיל בוטל, כך שלמן ה-1 במרץ 2005, האבסינת שוב חוקי במולדתו, לאחר קרוב למאה בה היה אסור. כיום, לא רק שהאבסינת נמכר בשווייץ אלא הוא אף מיוצר במקום-הולדתו, Val-de-Travers, כאשר Kübler ו-La Clandestine Absinthe נמנים עם מותגי האבסינת הראשונים שיצאו לשוק, במקביל למורשת המחתרתית.
כיום ייצור ומכירת האבסינת שוב חוקיים למעשה בכל מדינה בה המשקאות החריפים מותרים, כאשר חריג משמעותי אחד הוא ארצות הברית, אם כי החזקת וצריכת האבסינת לשימוש עצמי אינם בלתי-חוקיים בה.
בינואר 2006, כתבה של סוכנות הידיעות AP שזכתה לתהודה רבה, דיווחה על היעלמותו של ג'ורג' אלן סימת' הרביעי (תושב מגריניץ' שבקונטיקט שביולי 2005 נעלם מסיפון ספינת-הפאר Brilliance of the Seas של חברת רויאל קאריביאן, בעודו בשיט ירח-הדבש שלו) ששתה, יחד עם נופשים אחרים, בקבוק של אבסינת. הכתבה סקרה את תחייתו המחודשת של המשקה, וכללה ציטוטים ממגוון מקורות שטענו כי האבסינת היה ונותר סם-הזיות קשה ומסוכן[18]:
"בכמויות גדולות, הוא לבטח יגרום לאנשים לחזות במראות מוזרים ולהתנהג בדרכים מוזרות," אמר ג'ד אדמס, מחבר הספר 'אבסינת זוועתי: תולדות השד בבקבוק'. "הוא נותן לאנשים רעיונות משונים ובלתי-רגילים שלא היו עולים בדעתם ברגיל, בשל השפעותיו הממריצות על המוח."
האבסינת אסור בארצות-הברית בשל השפעותיו המצמצמות את התפקודים הנוירולוגיים התקינים של המוח, הנגרמות על ידי הכימיקל הרעיל המכונה תויון, אמר מייקל הרנדון, דובר ה-FDA, מנהל המזון והתרופות האמריקאי.
הכתבה אף ציינה: "המגינים על המשקה אומרים שהוא בטוח ושהשפעותיו הפוגעניות אינן אלא מיתוס." ג'אד אדמס וטד ברס רואיינו ברשת MSNBC בנושא זה. ברס אמר[19]:
דבר אחד שאנו יודעים לבטח הוא שהאבסינת, חדש כישן, אינו מכיל הרבה תויון. ומה שאנו יודעים, ממספר מחקרים מדעיים שהתפרסמו בשנה האחרונה לערך, הוא שבראש ובראשונה, התויון אינו מצוי באף אבסינת בריכוז מספיק על מנת לגרום לכל סוג של השפעות מזיקות על בני-אדם.
בדומה לבהלת האבסינת בראשית המאה ה-20, אף הפעם לא אוזכרה העובדה שהאבסינת מכיל ריכוז גבוה יותר של אלכוהול מזה של משקה משכר ממוצע.
נהוג היה לחשוב ששתיית-יתר של אבסינת היא בעלת השלכות מזיקות יותר משתיית-יתר של משקאות משכרים אחרים, דבר שהיה נכון עבור אלה שצרכו מוצרים זולים ופגומים, שגרמו למחלת ה'אבסינתיזם'. אחד הניסויים הראשונים שיצאו נגד האבסינת נערך בידי ד"ר מגנן בשנת 1864, ובו נחשף שרקן אחד למינונים גבוהים של אדי שמן לענה טהור, ואילו שרקן שני נחשף לאדי אלכוהול. השרקן שנחשף לשמן הלענה חווה התקפי-כפיון, שלא נצפו אצל השרקן השני. ד"ר מגנן קבע שהכימיקל תויון הוא הגורם להתקפים אלה. בהתבסס על ניסוי זה הוא הסיק שהאבסינת מסוכן יותר ממשקאות אלכוהוליים אחרים, והתעלם מכך שכמויות שמן הלענה שייצרכו על ידי שתייני-האבסינת תהיינה קטנות למדי[20].
דיווחים קודמים העריכו את רמות התויון באבסינת כגבוהות, עד כדי 350 מ"ג לכל ק"ג של אבסינת. מחקרים עדכניים יותר הראו כי רק חלק קטן מאוד מהתויון המצוי בצמח הלענה מגיע אל אבסינת שזוקק כהלכה, אף כזה שנוצר על-פי שיטות ומתכונים היסטוריים. רוב האבסינתים התקניים, הן כאלה שהתיישנו והן חדשים, עומדים בהגבלות שקבע האיחוד האירופי[21][22]. מזקק צרפתי נאלץ לאחרונה להוסיף שמן אתרי טהור של צמח הלענה כדי ליצור זן אבסינת בעל "ריכוז תויון גבוה". החומר עשוי להישאר בכמויות גדולות יותר בשמנים המופקים שלא בשיטת הזיקוק, או כאשר הלענה נסחטת ולא מזוקקת, במיוחד כאשר גבעולי הצמח הם אלו שנסחטים, כיוון שבהם ריכוז התויון הוא הגבוה ביותר. ניסויים בעכברים העלו שה-LD50, מינון קטילת החציון, עומד על כ-45 מ"ג תויון לכל ק"ג ממשקל הגוף[23], הרבה יותר מהכמויות שמכיל האבסינת, מה גם שכמויות האלכוהול הגדולות תהרוגנה אדם מספר פעמים לפני שרמת התויון תהווה סכנה[23]. הגם שהשפעות ישירות על בני אדם אינן ידועות, רבים צרכו תויון בכמויות גבוהות הרבה יותר מאלו המצויות באבסינת, באמצעים שאינם שנויים-במחלוקת דוגמת מרווה רפואית (Salvia officinalis) ושמנים המופקים ממנה, שכוללים ריכוזי תויון גבוהים אף עד כדי 50%[24]. אין בנמצא מידע על השפעות ארוכות-טווח הנובעות מצריכה דלה של הלענה ותוצריה בקרב בני-אדם. ההשפעות המזיקות של אבסינת, כמו-גם תכונותיו מעוררות ההזיות, אינן אלא מיתוס עיקש שחוזרים עליו תכופות בלא סימוכין מהספרות המדעית.[דרוש מקור]
זה מכבר נחשב האבסינת למעורר-הזיות, אך הוכחות לטענה זו - אין. עשור לאחר ניסוייו של ד"ר מגנן בשמן הלענה, הוא חקר 250 מקרי אלכוהוליזם וטען שמצבם של אלה בהם ששתו אבסינת היה גרוע לאין שיעור יותר מאלו ששתו רק אלכוהול, והם חוו, בנוסף לדברים אחרים, הזיות שהופיעו במהירות[25]. מעטים התיאורים של הזיות שכאלו על ידי אנשים ששתו אבסינת בעצמם, מלבד כמה ציטטות של משוררים לאחר לילה ארוך של שתייה. באחד המפורסמות שבהן, אוסקר ויילד מתאר את התחושה של צבעונים על רגליו לאחר שעזב מסבאה בשעת סגירתה[26]. אמונות אלה זכו לעידוד רב בשנות השבעים של המאה העשרים, כאשר עבודה מדעית דיווחה בשוגג כי התויון קשור ל-THC וקרוב לוודאי בעל תכונות הזייתיות דומות, בשל מבנהו הכימי[27]. עם בוא קבוצות הדיון האינטרנטיות ומתכוני רשת, "דו"חות טריפים" החלו להסתובב במרחבי הרשת כבר לפני שנים. מתכונים ביתיים אלה לעיתים כוללים עשבים הידועים כמעוררי-הזיות בניסיון מוטעה לשחזר את ההשפעות ההזייתיות המפורסמות-לכאורה של האבסינת.
כיום, ידוע שהאבסינת אינו גורם להזיות, במיוחד לא אלו שתוארו במחקרים הישנים. תויון, הכימיקל האקטיבי לכאורה באבסינת, הוא חוסם-GABA ועל אף שהוא עשוי לגרום להתכווצויות שרירים בנטילת מינונים גבוהים, הרי שאין כל הוכחות להזיות הנגרמות על-ידו.
השפעות האבסינת תוארו על ידי חלק משותי המשקה כ"פוקחות עיניים" ואף כמעוררות-הזיות, ועל ידי תומכי-האיסור ככאלה ההופכות "אנשים טובים" ל"מטורפים ואומללים". לעיתים השפעות אלו מכונות "השפעות משניות", והנפוצה ביותר בדיווחים היא תחושת "ראש נקי" של שכרות - "שכרות צלולה" שלכאורה נגרמת על ידי התויון ומרכיבים נוספים. יש, דוגמת הכימאי/היסטוריון האבסינת טד ברוֹ, האומרים שהשפעות אלה עשויות להיגרם כתוצאה מהעובדה שחלק מהמרכיבים פועלים כממריצים, אחרים כמרדימים, וביחד הם יוצרים השפעה נייטרלית[28]. אחרים גורסים כי אפקט פלצבו והתגובה האישית שיש לכל אדם לעשבים עושות השפעות משניות אלה לסובייקטיביות ומינוריות בהשוואה להשפעותיו הפסיכואקטיביות של האלכוהול.
מחקר שהתפרסם ב"כתב-העת למחקרי אלכוהול"[29] הגיע למסקנה כי לריכוז גבוה של תויון באלכוהול יש השפעה שלילית על ביצועים התלויים בהפניית תשומת לב. הוא מאט את זמן התגובה, והנסיינים ריכזו את תשומת לבם במרכז שדה הראייה שלהם. מנות בינוניות לא הביאו להשפעה נבדלת מאלכוהול פשוט. המינון הגבוה של התויון במחקר זה היה גבוה הרבה יותר ממה שאדם מסוגל לצרוך כיום על ידי שתיית "אבסינת בריכוז תויון גבוה" שנאסר בצריכה באיחוד האירופי, בטרם ישתכר לגמרי, ובעוד שהשפעות מינונים גבוהים אף יותר הוכחו כבעלות משמעות סטטיסטית במחקר כפול-סמיות, הרי שהנסיינים עצמם עדיין לא הצליחו לזהות במידה אמינה אילו דוגמיות היו אלו שהכילו תויון. בעוד שרוב האנשים מתארים את השפעות האבסינת כיוצרות שכרות 'צלולה' ומודעת יותר, הרי שמידע זה מעלה את הסברה כי התויון לבדו אינו מקור תופעות אלו.
מורשת האבסינת כמשקה מסתורי, ממכר ומשפיע על המוח שרירה וקיימת אף היום. האבסינת הוזכר ואף הופיע באמנות יפה, סרטים, וידאו, מוזיקה וספרות. תחייתו המחודשת של האבסינת השפיעה אף היא על דיוקנו של המשקה. הוא מוצג רבות כנוזל ירוק מבהיק מלאכותית המחומם על האש בטרם שתייתו, הגם שמסורתית אף פרט מתיאור זה איננו נכון. בנוסף, האבסינת נודע באמצעי-התקשורת כמעורר-הזיות.
למן שלהי המאה ה-19 ועד לראשית המאה ה-20, אמנים וכותבים צרפתים רבים היו שתייני אבסינת ידועים ואף אזכרו את המשקה ביצירותיהם. עם אמנים אלה נמנים וינסנט ואן גוך, אדואר מאנה, גי דה מופסאן, ארתור רמבו, אנרי דה טולוז-לוטרק ופול ורלן. כותבים ויוצרים מאוחרים יותר שאבו מבאר-תרבותית זו, בהם פבלו פיקאסו, אוגוסט סטרינדברג, אוסקר ויילד וארנסט המינגוויי.
המסתורין והאיכות האסורה הסובבים את ההסתכלות הפופולרית על האבסינת התגלמו במוזיקה, בסרטים ובתוכניות הטלוויזיה המודרניים. מידת נכונותם של תיאורים אלה מגוונת, ופעמים רבות נעשה שימוש בכלים דרמטיים על מנת לשוות למשקה כל תדמית אפשרית, החל במעורר תשוקה מינית וכלה ברעל.
ישנה תוכנת-מחשב המדמה סינתיסייזר המכונה במשחק המלים "Absynth".
בגיליון יוני 2007 של מגזין ספין, זמר הרוק מרילין מנסון מגיש אבסינת למראיין.
כיום, ברוב המדינות אין בנמצא הגדרה רשמית לאבסינת (בניגוד, למשל, לוויסקי או לקוניאק). אשר על כן, היצרנים רשאים לתייג כל מוצר כ-'אבסינת', בלי כל תלות הכרחית במידת התאמתו להגדרה המסורתית של האבסינת. לאור העובדה שמדינות רבות מעולם לא הטילו איסור כלשהו על האבסינת, במדינות רבות אין חקיקה המתייחסת אל המשקה מפורשות – וכך גם בישראל[30].
שיכר-עשבים מותר בהכלת עד 35 מ"ג לק"ג תויון, ומשקאות חריפים אחרים עד 10 מ"ג לק"ג[31] תויון. באוסטרליה, ייבוא ומכירת אבסינת מצריכים היתר מיוחד, הגם שהאבסינת זמין בקלות בחנויות-משקאות רבות.
אבסינת המכיל לענה אינו יכול לעבור במערכת הדואר האוסטרלית, ואסור בהכנסה לאוסטרליה כמטען של נוסעים, אפילו בכמויות קטנות לשימוש עצמי.
בקנדה, חוקי המשקאות החריפים נמצאים בסמכות הפרובינציות. בפרובינציית קולומביה הבריטית אין כל הגבלות על משקאות המכילים תויון; פרובינציות אלברטה, אונטריו ונובה סקוטיה מגבילות את ריכוז התויון ל-10 מ"ג לק"ג; קוויבק מתירה עד 15 מ"ג לק"ג (על-פי ה-SAQ); וכל שאר הפרובינציות אינן מתירות כלל מכירת משקאות המכילים תויון (הגם שבססקצ'ואן אדם רשאי לרכוש כל משקה חריף שקיים על פני האדמה, בתנאי שירכוש לפחות ארגז אחד, לרוב 12 בקבוקי 750 מ"ל או שמונה של ליטר). על מועצות-המשקאות החריפים לאשר כל מותג ומותג בטרם תותר מכירתו מעל המדפים, וכיום, רק המותגים הבאים מותרים במכירה: Hill's Absinth, Czech Absinth s.r.o., Elie-Arnaud Denoix, Pernod, Absente, Versinthe ובאופן מוגבל, La Fée Absinthe.
האיחוד האירופי מתיר רמת תויון של 10 מ"ג לק"ג במשקאות חריפים המכילים ריכוז של 25% אלכוהול לפחות, ו-35 מ"ג לק"ג למשקאות המסומנים כליקר-עשבים[32]. מדינות החברות באיחוד האירופי מפקחות על ייצור האבסינת בתוך מסגרת זו. מכירת האבסינת מותרת בכל מדינות האיחוד האירופי, אלא אם הן אוסרות על כך במפורש.
בנוסף לתקנות האיחוד האירופי, מוצרים המכונים במפורש 'אבסינת' אסורים בממכר בצרפת, הגם שמותרת הפקתם לצורכי ייצוא. האבסינת מכונה אפוא לרוב spiritueux à base de plantes d'absinthe (משקה-חריף על בסיס לענה). צרפת אף מגבילה את ה-fenchone, כימיקל המצוי בשומר, ל-5 מ"ג לליטר[33]. הגבלה זו הופכת למעשה רבים מהאבסינתים השווייצריים לבלתי-חוקיים בהרכבם הסטנדרטי. לאחרונה אושר חוק המתיר מכירת אבסינת בצרפת[34].
בשווייץ, מכירת והפקת אבסינת נאסרה בחקיקה בשנת 1908. המגבלה הוסרה ב-1 במרץ 2005; על מנת לעמוד בדרישות החוק השווייצרי, על האבסינת להיות מזוקק וחסר-צבע או לחלופין בעל צבע טבעי.
על-פי היחידה האמריקאית לפיקוח על הגבולות והמכסים, "אסור ייבוא אבסינת וכל משקה חריף אחר המכיל Artemisia absinthium"[35]. דבר זה מנוגד לתקנות ה-FDA, המתירות תכולת זני ה-Artemisia בדברי מאכל ומשקה, אך אלו בהם שכוללים זנים אלה, צריכים להיות נטולי תויון[36]. אין כל מגבלות על עשבים אחרים המכילים תויון. כך למשל, מרווה ושמנה (שעשויים להכיל עד 50% תויון[24]) נמצאים ברשימת ה-FDA של חומרים מוכרים ובטוחים[37].
הפרשנות המקובלת לחקיקה ולתקנות האמריקאיים בקרב מומחי האבסינת היא שרכישת האבסינת לשימוש עצמי בארצות אחרות היא ככל הנראה חוקית. האיסור הקיים הוא על מכירת מוצרי צריכה המכילים תויון הנגזר מזני צמח ה-Artemisia. (איסור זה נובע מתקנות ה-FDA, לא ה-DEA, הרשות האמריקאית למלחמה בסמים.) תקנות המכס אוסרות במפורש על ייבוא 'אבסינת'. האבסינת מוחרם לעיתים על ידי המוכסים האמריקאיים אם נראה להם שייעודו צריכה אנושית, ואפשר אף להחרימו בתוככי גבולות ארצות-הברית, בכפוף למתן צו[38][39].
אבסינת "מזויף" הנקרא אבסנת (Absente), המופק מלענה דרומית (Artemisia abrotanum) ולא מהלענה הרגילה (Artemisia absinthium), נמכר בארצות הברית באופן חוקי למהדרין ואינו מכיל תויון כלל.
בשנת 2007, השיקה חברת Viridian Spirits LLC את משקה ה-Lucid (צלול), אבסינת אמיתי המופק מצמח לענת האבסינת, בארצות הברית. על פי הניו יורק טיימס, ה-Lucid מכיל ריכוז תויון נמוך מספיק על מנת לעמוד בדרישות החקיקה האמריקאית[40].
חוק האבסינת (איסור) מספר 1915 של ונואטו, שהתקבל בימי קולוניית "ההברידים החדשים", מעולם לא בוטל, ואף נכלל בחקיקה המאוחדת של שנת 1988, וכולל את ההגבלות המקיפות הבאות: הייצור, הייבוא, ההפצה והמכירה בכל דרך שהיא של אבסינת או משקאות דומים בוונואטו - אסורים[41].
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
