שידור רדיו בישראל
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שידורי הרדיו בארץ ישראל החלו לראשונה בתקופת המנדט הבריטי. כיום שידורי הרדיו מרוכזים על ידי שלושה גורמים עיקריים: תאגיד השידור הישראלי, גלי צה"ל והרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. האחרונה אף מפקחת על שידורי תחנות הרדיו האזוריות והמסחריות בישראל. בנוסף, קיימות מספר תחנות רדיו פיראטי ותחנות רדיו אינטרנטי ישראליות.
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
| פורטל ישראל | ||
| פורטל תקשורת | ||
בסך-הכל קיימים בישראל כ-100 משדרים ותחנות ממסר[1].
ערך מורחב – קול ירושליםיסודות לשידורים עבריים הוקמו עוד בימי המנדט הבריטי כאשר שידור הרדיו נוהל על ידי שירות השידור של פלשתינה (א"י). השידור העברי הראשון התקיים לכמה שבועות באביב 1932 במסגרת "יריד המזרח" בתל אביב.
ב-30 במרץ 1936 התחילה לשדר תחנת הרדיו של המנדט הבריטי בארץ ישראל ("Palestine Broadcasting Service"), אות-הקריאה ושמם של השידורים העבריים בתחנה היה "קול ירושלים".
ב-1940 הוקמה תחנת הרדיו המחתרתית של ארגון ההגנה ששמה היה "קול ישראל". ב-1947 שידרה התחנה בשידור חי מול חופי חיפה מהאונייה אקסודוס. גם המחתרות האחרות ניצלו את אמצעי התקשורת. לח"י התחילה לשדר מדירת גג ברחוב רוקח 17 ברמת גן. תחנת השידור שלהם שהייתה ברחוב השומר בתל אביב נתפסה על ידי הבריטים ואחת השדרניות המפורסמות של התחנה, גאולה כהן, נאסרה.
עם קום מדינת ישראל, אומץ השם "קול ישראל" גם לתחנת הרדיו הממלכתית של המדינה והייתה תחת פיקוח משרד ראש הממשלה.
ב-24 בספטמבר 1950 החלה לשדר תחנת "גלי צה"ל" שהופעלה על ידי צה"ל. רבים מבוגריה נקלטו ב"קול ישראל" לאחר שירותם הצבאי בתחנה.
ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שהתנגד נמרצות לפתיחת שידורי טלוויזיה בישראל, ראה חשיבות בקיום הרדיו ובשידורי החדשות כמכשיר הסברה רב כוח לחיזוק השלטון. כדי למנוע ריכוז עוצמה כזאת בידי מפלגת השלטון, הוחלט לימים כי "קול ישראל" יהפוך למוסד ממלכתי ו"רשות השידור" תפקח עליו. למימון פעולתה של "רשות השידור" שימשה אגרת הרדיו והטלוויזיה שנגבתה מהתושבים וכן הכנסות מפרסומות. ב-2015 בוטלה אגרת הטלוויזיה, וכיום אגרת הרדיו נגבית באופן עקיף כתוספת לתשלום רישיון הרכב השנתי[2].
מיוחסת חשיבות דמוקרטית ותרבותית לקיום רשות ממלכתית שאינה בהכרח חייבת להיות רווחית. בין היתר בתוכניות שלא ישודרו על ידי תחנה שבודקת כל שידור מהצד הרווחי שלו ואחוזי האזנה.
רשת א' הייתה תחנת הרדיו הישראלית הראשונה לשדר ב-FM[3], בתדר 91.3MHz[4], בדצמבר 1966.
שידורי רדיו בסטריאו החלו בצורה ניסיונית בישראל באמצע שנת 1969[5].
לטובת כיסוי בכל ישראל של תחנות הרדיו הממלכתיות ישנו הצורך לשדר ביותר ממשדר אחד. באמצעות ה-RDS, כל משדר ומשדר מזוהה בתחנות רדיו אלו, באמצעות אות לטינית אחת המציינת את האזור בו נמצא המשדר, ומקלטי רדיו ברכב המצוידים ב-RDS יבצעו מעבר אוטומטי בין משדרים להבטחת קליטה מרבית באמצעות פונקציית ה-AF ׁ(תדר חלופי):
בשנת 1991, בעקבות מלחמת המפרץ, איחדו קול ישראל וגלי צה"ל את שידורי האקטואליה שלהם (רשת ב', צה"ל-1) למשך כחודש ימים[6].
כל גוף המעוניין לשדר רדיו או טלוויזיה בישראל זקוק לרישיון שידור מתאים ממשרד התקשורת. הפעלת תחנת רדיו בתחומי ישראל ללא רישיון היא עבירה פלילית ומכונה "רדיו פיראטי".
תחילתם של שידורים חסרי רישיון בישראל היא בשידורי "קול השלום", של אייבי נתן בראשית שנות השבעים, אשר שידר מספינה. התחנה שידרה 24 שעות ביממה, בתקופה שבה מרבית התחנות הפסיקו שידוריהן בחצות הלילה, והיוותה אלטרנטיבה לתחנות הממסדיות של "קול ישראל" ו"גלי צה"ל". התחנה שידרה בשפה האנגלית, בעיקר מוזיקה לועזית. מעת לעת היה נתן נושא את דברו בתחנה ומקדם את רעיונותיו. גם כאשר הועלה חשד שהשידורים נערכים משטח ישראל, או מתחומי המים הטריטוריאליים שלה, לא פעלה המשטרה נגד תחנת "קול השלום".
בסוף שנות השמונים החלה לשדר "ערוץ 7", תחנת רדיו ימנית, דתית לאומית. השידור נעשה כביכול מספינה בשם "קול הצבי" שאף היא אמורה הייתה לשדר מחוץ לחופי ישראל (אך בפועל קיים חשד כי רבים מן השידורים שודרו מאולפן בבית אל). בראשית ימיה, הייתה ספינת ערוץ 7 מפליגה בסמוך לספינה של אייבי נתן, על מנת להדגיש את הדין השווה שחל על שתי הספינות ובכך למנוע את סגירתה. התחנה זכתה לברכתם הפוליטית של חוגי הימין, אשר טענו כי כשם שבמשך שנים לא נאכף החוק כלפי אייבי נתן ושידוריו, כך אין לאכוף את החוק כלפי אנשי ערוץ שבע. הערוץ הרבה להשמיע שירים עבריים, עם אחוזי האזנה גבוהים בקרב מעמד הביניים, נהגי המוניות והתחבורה הציבורית בשפלת החוף [דרוש מקור]. עם חלוף השנים הלכו ורבו התוכניות המיועדות לציבור הדתי, והשידורים כוונו גם לירושלים וליהודה ושומרון. טענת התחנה הייתה שהשידורים מגיעים עד אזור ההר, באמצעות תחנות ממסר אך השידור המקורי נעשה מהספינה הנמצאת מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. בעקבות זאת השתנה קהל המאזינים ורובו הגדול היה מהציבור הדתי לאומי [דרוש מקור].
קול השלום חדל מלשדר בתחילת שנות התשעים, עקב קשיי מימון.
לאחר עליית ממשלת רבין ב-1992, התבצעה פשיטה על ערוץ 7 בהוראת השרה שולמית אלוני. מנהיגי האופוזיציה יצאו אל הספינה במהלך של הזדהות עם התחנה והתחנה שבה לשדר לאחר זמן קצר ביותר. בהמשך החלו להשמע קולות בשמאל בקריאה לסגור את "ערוץ 7". באותו הזמן מנהיגי הימין אשר חשו היטב את מדיניות "ייבוש ההתנחלויות והדתיים" בכל תחומי החיים החל בכלכלה וכלה בתוכניות החינוך, הגבירו את השימוש בערוץ שידור זה. לאחר רצח ראש הממשלה, היו שטענו שערוץ זה הפיץ הסתה או לפחות קריאות שיכלו להתפרש כהסתה, אף על פי שמעולם לא הועמד איש מהערוץ לדין על הסתה, וגברו הקריאות לסגירת הערוץ. מנגד, אנשי הערוץ טענו כי לא שודרה אצלם כל הסתה, ואדיר זיק היה שב ומדגיש שאסור שחלילה מישהו יפעל באלימות נגד אנשי השמאל. עם קריסת תהליך אוסלו בסדרה של התקפות מחבלים רצחניות, עלייתו של בנימין נתניהו לשלטון, ותחילת הסדרת שידורים פתוחה עם מספר רב של ערוצים, הייתה לפוליטיקאים מהימין הדתי תחושה שניתן יהיה להכשיר את ערוץ 7 כערוץ ממלכתי לכל דבר. אך התחנה לא הוסדרה ולאחר שראשי הערוץ הורשעו בדין על ניהול ערוץ פיראטי, התחנה הפסיקה לשדר על גלי הרדיו ועברה לשדר אך ורק באינטרנט.
עד שנות התשעים הרדיו הממשלתי שידר במספר מצומצם של תחנות ותדרים, רשת א' ב' ג', קול המוסיקה (הקלאסית), גלי צה"ל ושידורים לחו"ל בערבית ובעברית קלה. בעקבות הקמת ערוצים מסחריים ואזוריים רבים, בעלי גוון תרבותי 'קופצני' וצעיר, הוקמו עשרות תחנות רדיו פיראטיות, רובן חרדיות. תחנות אלו עלו על תדרים של תחנות הרדיו המורשות על פי החוק, ומדי פעם השביתו את נמל התעופה בן-גוריון, בגלל שידור על תדרים המשמשים לתקשורת בין המטוסים ומגדלי הפיקוח.
התחנות הפירטיות פעלו על ידי תחנות ממסר זולות, שהונחו במקומות ציבוריים קשים לגישה, כמו גגות בניינים נעולים, דבר שהיקשה על הרשויות לזהות את מקור השידור ואת הציוד היקר הנחוץ להפקת התשדירים ושידורם הראשון. באווירה של ריבוי תחנות פירטיות ופגיעה בתחבורה האווירית עד כדי סיכון חיים [דרוש מקור], החמיר בית המשפט וקבע כי על ערוץ 7 להיסגר ואין לאפשר לה בכל דרך שהיא פעילות חוקית. מנהלו של אחת מתחנות הרדיו הפירטיות, תחנת "קול המזרח", נשלח ל-18 חודשי מאסר לאחר שהופעלו נגדו עונשי מאסר על תנאי שנתנו לו בהרשעות קודמות על הפעלת תחנת הרדיו[7].
בסוף שנת 2004 אמנם נרשמה, בעקבות חוק שהחמיר את הענישה, ירידה של עשרות אחוזים במספר התחנות אולם עשרות תחנות רדיו פיראטיות עודן ממשיכות בפעילותן, על אף פעולות אגף האכיפה של משרד התקשורת [דרוש מקור].
הטיעונים להסדרה בחוק של שידורי הרדיו בישראל:
מנגד, אוכלוסיות שונות חשות שאין צדק באופן החלוקה והאישור של תחנות רדיו, ושאין להם פתחון פה או במה ראויה להביע את תרבותם ודעותיהם.
עם התפתחות הטכנולוגיה, בייחוד הרדיו האינטרנטי, ומכשירים סלולריים עם יכולות מולטימדיה (אשר משדרים מידע על פי קידוד ולא על פי תדר, והמאפשרים דחיסת מידע רב יותר על פני מגוון רחב יותר של ערוצים), ההגבלות הטכניות על הרדיו המוסדר יעלמו. עם זאת המורכבות הטכנולוגית לשידורי רדיו תעלה, ויש המצפים שהיא תגרום להעלמות הרדיו הפיראטי.
עוד בתקופת המנדט, התקיימו שידורי רדיו אזוריים בארץ ישראל, הן בתחנות של המנדט, והן בתחנות של המחתרות. בין השאר התקיימה בירושלים תחנת "קול המגן", תחנה בחיפה, תחנת "קול הנגב", ותחנת "קול הגליל"[8].
עם הקמת מדינת ישראל, שידורי קול ישראל בוצעו ממספר משדרים אשר לא סיפקו כיסוי קליטה בכל רחבי ישראל. עם הזמן הוקמו משדרים על מנת להרחיב את הכיסוי לעוד אזורים. בחלק מהמשדרים בוצעו שידורים בעלי אופי מקומי, ובנוסף שידור בסינדיקציה של קול ישראל בחלק מהזמן. עם הזמן חוברו המשדרים לשידורי קול ישראל באופן מלא והשידורים המקומיים פסקו. יוזמות נוספות להקמת רדיו אזורי במסגרת קול ישראל המשיכו עד שנות השמונים, למשל בהקמת תחנת רדיו מקומית באילת[9][10].
בשנת 1990 נחקק חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, התש"ן–1990, המסדיר את הקמתן של תחנות רדיו אזורי המופעלות על ידי בעלי זיכיון פרטיים, ואינן ממומנות בעזרת אגרת הרדיו והטלוויזיה אלא בדרך מסחרית (מכירת זמן פרסום), תחת פיקוח ציבורי. לפי החוק הזיכיון מוענק לארבע שנים בהליך של מכרז. המועצה רשאית להאריך את הזיכיון ללא מכרז לשלוש תקופות נוספות של ארבע שנים כל אחת, לפי שיקול דעתה, בהתאם לביצועי בעל הזיכיון. המועצה יכול להאריך תקופה זו בתקופה אחת נוספת בת ארבע שנים בכפוף לתנאים מסוימים.
בדצמבר 1994 פורסמו המכרזים הראשונים לתחנות רדיו אזורי, ובתום הליך המכרז נבחרו ארבע התחנות שעלו לאוויר ב-1 בספטמבר 1995. תחנות ששידרו לאזורים ירושלים רבתי {רדיו ירושלים), המרכז (רדיו ללא הפסקה), חיפה והמפרץ (רדיו חיפה) ואילת (רדיו קול הים האדום). בדצמבר 1995, התפרסם גל מכרזים השני למתן זיכיונות לשידורי רדיו אזורי (גל 2), בעבור שמונה אזורים נוספים: תחנה בשפה הערבית בצפון, אזור העמקים, הכרמל והמפרץ, עמק חפר, השרון, גוש דן, תחנה דתית בגוש דן ושפלת יהודה. תחנות שהחלו לשדר במהלך 1996 ו-1997. "הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו" חילקה את התדרים (המצומצמים) בין תחנות הרדיו האזוריות ולכל תחנה יש לפחות תדר FM אחד משלה[11].
התחנות, בעיקר הפריפריאליות, משרתות היטב את מטרתן (אחוזי ההאזנה להן גבוהים מאלה של התחנות הארציות באזורן) פונות אל אוכלוסיות האזור ונותנות מענה לצורכיהן (חדשות אזוריות; מידע אזורי לציבור; תוכניות צרכנות; תוכניות שבהן ראשי רשויות באזור עונים לשאלות מאזינים; סיקור אירועי אקטואליה, בידור וספורט המתרחשים באזור).
התחנות התקשו לתרגם הצלחה זו למונחים כלכליים וחמש שנים לאחר הקמתם 40% מהתחנות פעלו בהפסד וחלקם לא הצליחו להחזיר את השקעתן בתום ארבע שנות הזיכיון. ההכנסות המצרפיות של תחנות הרדיו האזורי בשנת 2001 הסתכמו ב-99 מיליון שקל[12].
ערך מורחב – הרדיו החינוכירדיו חינוכי הוא פרויקט משותף של קול ישראל, משרד החינוך ומשרד התקשורת. מטרתו היא לקרב את צעירי הפריפריות לתחום הרדיו והתקשורת. הרדיו החינוכי הוא בעצם הרבה תחנות רדיו המשדרות בהספק חלש יחסית לאזור מסוים והתחנות האלה נמצאות בדרך כלל במוסדות חינוך כגון מכללות, אוניברסיטאות, בתי ספר תיכון, מתנס"ים ומרכזי תקשורת שונים. התדר לרוב הוא 106FM. תחנות רדיו חינוכי רבות פזורות בכל ישראל.
תחנות רדיו חינוכי:
תחנות רדיו באינטרנט:
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
