צילום מלחמה

צילום מלחמה הוא ז'אנר בצילום העוסק בתיעוד עימותים חמושים ואורח החיים באזורי קרבות. רוג'ר פנטון היה הצלם הידוע הראשון שמזוהה עם תחום זה, כשצילם את מלחמת קרים בשנים 1854-1855.

צילום מלחמה מתאר בדרך-כלל את המלחמה על כל פניה, ומציג גם את מעשי הגבורה וגם את מעשי הזוועות. השפעת הצילום על התודעה הפוליטית הציבורית הפכה לנושא טעון לאחר שהתגלו עוד ועוד מקרים בהם צלמים ביימו וסדרו את הסצנות אותן צילמו, על מנת להגביר את הדרמטיות. עידן הצילום הדיגיטלי והעריכה הגרפית הביאו לפקפוק כבד באמינותו של תחום צילום זה ולפיכך, בתועלתו העיתונאית.

הצילום שימש כבר מראשית ימיו לתיעוד מידע ואירועים היסטוריים, אך טכניקת הצילום הראשונית שבה השתמשו אז, דאגרוטיפ, דרשה זמן ומאמץ רב להפקה, וצלמים נדרשו להיסחב עם הציוד הכבד והמסורבל של אותם ימים ולתעד את פעולות הקרב המהירות, אך במציאות, כל תמונה הייתה זקוקה לחשיפה של מספר דקות על מנת להיקלט, כך שלא היה אפשר לתעד פעילות חיה, ולכן לא שימשה לצילום מסוג זה.

צלם המלחמה הראשון היה אמריקאי אלמוני, שצילם מספר תמונות דאגרוטיפ במהלך מלחמת ארצות הברית–מקסיקו ב-1847. רוג'ר פנטון יצא בשנת 1855 עם ציוד מסורבל, והיה מוגבל לצילומים של נוף או אובייקטים קבועים. הוא נסחב לאורך כל הדרך עם כרכרת משא גדולה. לאנגליה חזר עם מעל 350 תשלילים בפורמט גדול. בשנות ה-50 המאוחרות נסע פליצ'ה באטו להודו כדי לצלם את המרד ההודי הגדול, והפיק מספר גדול של תמונות. לאחר מכן נסע לסין, שם צילם את מלחמת האופיום השנייה.

מכיוון שהצלמים הראשונים לא היו מסוגלים לצלם אובייקטים נעים, הם התמקדו בהיבטים יותר נייחים במלחמה, כמו ביצורים ופריסת חיילים על הקרקע לפני ואחרי הקרב. גם דיוקנאות של חיילים היו מאוד מקובלים, אך על מנת להפיק תמונה, היה על אובייקט התמונה להיות דומם לחלוטין במשך מספר דקות. היו צלמים ששחזרו סצנות מן הקרב כדי לצלמן שוב. אלכסנדר גרדנר ומת'יו בריידי אף לקחו גופות של חיילים וסידרו אותם מחדש במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית (1861-1865) על מנת להעביר את מעשי הזוועה שהתרחשו במלחמה.

המלחמה האנגלו-אפגנית השנייה בשנים 1878-1880 צולמה על ידי ג'ון בורק, שנסע עם הכוחות האנגלים. היה זה מיזם מסחרי, והוא קיווה למכור אלבומים של תמונות מן המלחמה. במהלך המאה ה-20 צלמים כיסו את כל העימותים המרכזיים, ורבים מהם אף נהרגו במהלך עימותים אלו. אחד מן הצלמים המפורסמים היה רוברט קאפה, שסיקר את מלחמת האזרחים בספרד, את יום הפלישה לאירופה ואת נפילת פריז, ונהרג כשעלה על מוקש בווייטנאם (אז הודו-סין) במאי 1954.

צילום המלחמה אפשר לציבור להיות מעודכן היטב בחדשות מהמלחמה. היכולת לשכפל באופן המוני של תמונות לא אפשרה רק עדכון של הציבור, אלא גם אפשרה תיעוד היסטורי ונדיר של מאורעות.

צלמים העוסקים בתיעוד מצבי מלחמה הם חשופים מאוד, ולכן עלולים בסופו של דבר להיפגע, ולעיתים אף להיהרג בזמן עבודתם בשטח. עיתונאים וצלמים אומנם מוגנים על ידי אמנה בינלאומית, אך ההיסטוריה מראה כי לפעמים הם מהווים מטרות של אחד הצדדים הנלחמים, אם המטרה היא לנקום בצד האויב או למנוע את הבאת החומר המצולם אל שאר העולם. צילום מלחמה הפך מסוכן יותר עם התפתחות הטרור, שמפר את חוקי המלחמה והאמנות הבינלאומיות. במלחמת עיראק, נתפסו מספר צלמים והוצאו להורג, וכמה נהרגו מאש חיה. שני צלמים עיראקים שעבדו עבור סוכנות הידיעות רויטרס נהרגו על ידי הכוחות האמריקאיים במהלך תקיפה אווירית, דבר שעורר שערורייה גדולה בכל העולם.

צלם איטלקי בשם רפאל צ'יריאלו שהרבה לסקר מלחמות בעולם, בהן בסיירה לאון, אפגניסטן, רואנדה, לבנון וקוסובו נהרג ב-2002 ברמאללה^[1]. הירו מוראמוטו, צלם של "רויטרס" נהרג ב-2010 בעת שכיסה את מהומות בתאילנד^[2].