Loading AI tools
מין של חרק מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פשפש המיטה (שם מדעי: Cimex lectularius) הוא חרק ממשפחת הפשפשיים. הפשפשים בעלי גלגול חסר הכולל שלוש דרגות: ביצה, נימפה ובוגר. פשפשי המיטה הם טפילים חיצוניים, של בעלי דם חם, כמו תרנגולות, עכברים ויונקים אחרים כולל אדם. הטורפים הטבעיים של הפשפש הם בעיקר עכבישים, פרוקי רגלים וטורפים אחרים.
פשפש המיטה נזכר עוד בברייתא בשם "פשפש" וזכה לתיאור המורפולוגי: ”ת"ר, פשפש זה, ארכו כרחבו, וטעמו כריחו, ברית כרותה לו שכל המוללו מריח בו” (תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף נ"ח, עמוד ב')
מדענים משערים כי הפשפש מלווה את האדם עוד מתקופת השהיה במערות. כיום ניתן למצוא במערות פשפשי עטלפים, שהם קרובי משפחה של פשפשי המיטה. התפוצה של פשפשים נבלמה במדינות שבהן השתמשו בדי-די-טי. בשנים שלאחר הפסקת השימוש בעולם בחומר זה, נרשמה עליה בתפוצת הפשפשים. מאז שנות ה-90 נרשמה עליה משמעותית בתפוצת הפשפשים בצפון אפריקה, אירופה, אוסטרליה ואף בישראל. בסקרים שנעשו בישראל על ידי המשרד להגנת הסביבה התברר כי חלה עליה דרמטית בתפוצת הפשפש בשנים 2008-2006.[1]
פשפשי המיטה פעילים כל השנה. חלק מהמחקרים מצאו כי פשפשי המיטה רגישים לטמפרטורות נמוכות מאוד, אך הם יכולים לשרוד למשך זמן גם במזג אוויר קפוא.[2] בנוסף, פשפשי המיטה נפוצים במיוחד בתוך בתים, שם הטמפרטורה נוחה בדרך כלל כל השנה. עם זאת, מחקרים בארצות הברית הראו שמספר התלונות על פשפשי מיטה גבוה במיוחד בחודשי הקיץ.[3] תנודה עונתית זו בהתפרצויות של פשפשי מיטה עשויה להיות קשורה בדפוסי התנועה של אנשים, שמעבירים איתם פשפשי מיטה ממקום למקום, ולא בהכרח לדפוסי ההתנהגות של הפשפשים עצמם.
גודל הנימפות נע ממילימטר אחד לארבעה, וצבען חום-צהבהב. בבגרותם הם מסוגלים להגיע באורכם בין חמישה לשישה מ"מ, כגודל זרעי תפוחים, ואפילו לכמעט סנטימטר אחד כאשר הם מפוטמים בדם. צורתם שטוחה ועגולה בצבעים של אדום כהה, המשחיר כאשר הם מלאים בדם. פשפשי המיטה הבוגרים הם ללא כנפיים ונראים שטוחים.
הפשפשים פעילים בעיקר בלילה. במהלך היום הם מעדיפים להסתתר בקרבה למקום בו ישנים אנשים (במרחק של שני מטרים ולעיתים יותר). צורתם השטוחה מאפשרת להם להיכנס לתוך בקיעים קטנים במזרנים, ארגזי אחסון, מיטות ולוחות. לפשפשי המיטה אין קנים כשם שיש לנמלים ולדבורים, אך נטייתם היא להתקבץ באופן טבעי במקום מסתורם. פשפשי המיטה יכולים להתגורר בקני ציפורים ולכן יש סיכוי גבוה להימצאות פשפשי מיטה בבתים בהם יש מספר קני ציפורים בגג או במחילה (שלאורך הגג).
נקבת הפשפש מטילה במהלך חייה עד כשלוש מאות ביצים. מספר ביצים בכל פעם. הן נמצאות בחריצים של מסגרות מיטה, רצפה, קירות ובמקומות נוספים בבית. כאשר מזג האוויר קריר הביצים מתכסות בחומר דביק הגורם להן להידבק לכל עצם בו הן נוגעות. הביצים אינן מופקדות במקום בו הטמפרטורה נמוכה מעשר מעלות צלזיוס. הביצים תבקענה בדרך כלל תוך שישה עד שבעה עשר ימים, אך בטמפרטורה נמוכה אפשר ותבקענה גם תוך כעשרים ושמונה ימים.
פשפשי המיטה הצעירים (הקרויים נימפה) עוברים שינוי הדרגתי בן חמישה שלבים. הגלמים משירים את הזיפים הקטנים שעל גופם חמש פעמים עד הגיעם לבגרות, ותקופת הגולם נמשכת כשישה שבועות. כל שלב בנימפה נמשך בין 4 ל-6 ימים. כל מחזור חיים יכול לנוע בין חודש וחצי (בטמפרטורה של 25 מעלות) לארבעה חודשים (בטמפרטורה של 18 מעלות). באקלים חם הם עשויים להתרבות לשלושה דורות בשנה.
פעילות נימפות ובוגרים קיימת לרוב בטמפרטורה של 13-15 מעלות. ב-36-37 ההתפתחות נפסקת, ונקודת התמותה היא ב-44–45 מעלות.
פשפשי המיטה ניזונים מדמם של בני האדם על ידי ניקוב העור. הדם שהם מוצצים מועבר הישר אל קיבתם. הם ניזונים בעיקר בלילה (בעיקר בשעות המאוחרות), אך עשויים להיזון גם ביום אם הם רעבים והתאורה חלשה. הגלמים ניזונים ברגע שהם מוצאים לעצמם פונדקאי.
הפשפשים ניזונים במשך שלוש עד חמש דקות ועוזבים את הפונדקאי. הם זוחלים למקום מסתור ונשארים שם במשך מספר ימים על מנת לעכל את הארוחה. כאשר הם רעבים שוב, הם יוצאים ממחבואם ומחפשים פונדקאי חדש. בלא מזון בנמצא, הנמפה מסוגל להתקיים מספר שבועות. הפשפשים הבוגרים מסוגלים להתקיים כחודשיים או יותר ללא מזון.
הפשפש איננו מעביר מחלות לאדם, אולם מהווה מטרד קשה.
בעת העקיצה מחדיר הפשפש את רוקו לפצע שהוא גורם. כתגובה מכך נוצר סביב העור הנעקץ כתם אדום ומגרד אשר בדרך כלל חולף כעבור שעות או ימים ספורים. הרגישות לעקיצה שונה מאדם לאדם. העקיצה יכולה להוות סיכון אם הנעקץ סובל מאלרגיה, כגון פריחה וכדומה. לכ-50% מבני האדם אין רגישות לעקיצות של פשפשים.
סימנים הבולטים לנוכחותם של הפשפשים הם סימני כתמי דם וצואה זעירים על הסדינים. הם מופיעים כקבוצה של נקודות שחורות ויראו על מזרנים, בצדם החשוך של רהיטים או במקומות אחרים בהם מסתתרים פשפשים.
פשפשי המיטה מועברים לרוב על ידי מטענים, אביזרי שינה ושאר רהיטי חדרי שינה. ניתן למזער את הסיכויים להבאת פשפשים מן החוץ למקום הלינה על ידי נקיטת האמצעים הבאים:
בזמן מסע - עוד לפני בדיקת המלון, מומלץ לבדוק היטב את המזרנים. להסיר בזהירות את הסדינים, ולבחון את אזור ראש המיטה. לאחר מכן יש לבחון את שני צידי המיטה וכמו כן את לוחות המיטה. אם באחד ממקומות אלו ניתן להבחין בחרקים כלשהם – ככל הנראה אלו הם פשפשי המיטה.
לפני שמכניסים רהיט מהרחוב או ממקום אחר, יש לבדוק אותו היטב. כמו כן, כדאי להיפטר מקני ציפורים בקרבת מקום השינה.
את מקום המרבץ שלהם כדאי למצוא במהלך היום. הפשפשים מפרישים מגופם חומר בעל ריח המוגדר כ"מתיקות מחליאה". בארצות הברית יש המאמנים כלבים מיוחדים לגילוי פשפשים.
הדברתם נעשית באופנים הבאים:
באמצעים פיזיקליים:
טיפול משולב הכולל שואב אבק, קיטור, ריסוס, כיסויי מזרן ייעודיים ואנוקסיה הוא העדיף ביותר וייתן את התוצאה הטובה ביותר.
בארצות הברית ישנם מספר זנים שפיתחו עמידות למגוון חומרי הדברה וטרם ביצוע הדברה נשלחים מספר פרטים לבדיקות מעבדה על מנת לדעת אם יש טעם בריסוס ובאיזה חומר.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
